חינוך פמיניסטי ורב תרבותי – חינוך אחר
שירה אוחיון
הרצאה זו ניתנה במסגרת הכנס השנתי לזכרה של ד"ר ויקי שירן ז"ל שנערך ב-22/3/06 בבית ברל, ופורסמה בגיליון 3 של עיתון הקשת הדמוקרטית המזרחית
מה בין פמיניזם לחינוך?
"מתברר שכולם שמעו על המילה 'פמיניזם', אך מיעוט, בעיקרו נשי מבין ויודע למה הכוונה. הרוב רואים בה מילה נרדפת לשוויון אזרחי שהוא ערך ליבראלי , המקובל כיום בכל החברות הדמוקרטיות, אבל פמיניזם הוא הרבה יותר". כך כתבה ויקי שירן ז"ל במאמרה "לפענח את הכח, לברוא עולם חדש".
במערכת החינוך קיימת נטייה לצמצם את מובנו של הפמיניזם ולדחוק אותו לנישה של תכניות ל"שוויון בין המינים", או להסתפק ברוויזיה פמיניסטית על ספרי הלימוד, שעיקרה הוא שינוי הייצוגים הסטריאוטיפיים של חלוקת התפקידים בין המינים, או שינוי לשון הפנייה לתלמיד/ה בחומרי הלימוד ובספרים על-פי כללי התקינות הפוליטית. תהליכים אלו הם תהליכים מצמצמים ההופכים את הפמיניזם לעניין שולי הנוגע לנשים בלבד. מכיוון שהפמיניזם, כפי שכותבת ויקי, הוא הרבה יותר מכך. הפמיניזם הוא השקפת עולם כוללת ומעמיקה. הוא נקודת מבט משחררת לנשים ולגברים, שממנה ניתן לגזור מערך חינוכי כולל, המתאים לחברה שבה גברים ונשים מבקשים לבנות שותפות אמיתית, ואשר דרכו ניתן יהיה להגיע לעולם צודק וטוב יותר לכולנו.
"ההגות הפמיניסטית של העשורים האחרונים אינה מסתפקת בשוויון, אלא מבקשת למוטט את העולם הגברי הפטריארכלי הקיים ולהציע במקומו מבנה חברתי אלטרנטיבי. סיבה מרכזית לכך היא, שהשוויון שנשים השיגו בתחומים שונים הוא לרוב שוויון פורמאלי, ובעיקר אינו מוביל לשינויים מהותיים, מפני שאינו מלווה בשינוי מבני ערכי ואידיאי" כותבת שירן. מכאן שכדי להשיג שוויון מהותי בחברה יש צורך בשינויים מבניים ויסודיים. שינויים אלו צריכים להיות מושרשים במערכת החינוך מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה.
החינוך הוא מצד אחד השתקפות של החברה שבה הוא פועל ותוצר שלה. כך למשל האלימות במערכת החינוך היא השתקפות של החברה האלימה בה אנו חיים. כך גם אי השוויון בין המינים. החינוך הוא גם מכשיר ראשון להנצחת הדפוסים הקיימים בה. מצד שני, החינוך הוא גם מכשיר לעיצוב עתיד טוב יותר מההווה. לכן הפמיניזם צריך לבוא לידי ביטוי גם בהיבטים הארגוניים והמבניים של מערכת החינוך, אך גם בהיבטים התוכניים, הפדגוגיים והערכיים.
החזון החינוכי שלי - חזון פמיניסטי ורב תרבותי
החזון החינוכי שלי היום ביחס למערכת החינוך בישראל הוא חזון פמיניסטי ורב תרבותי. דו"ח דוברת התיימר להציג מעין חזון חינוכי, הנוגע בעיקר להיבטים הארגוניים והמבניים של מערכת החינוך. אולם השיח של דוברת לא זו בלבד שהוא מתעלם מההיבט המגדרי של ההוראה ומהפוליטיקה של מגדור מקצוע ההוראה בישראל, הרטוריקה שלו היא פטריארכלית, והוא מחזק מבנים הירארכיים פטריארכליים נוקשים שאינם דמוקרטיים ואינם שיתופיים . לדברי ד"ר יוסי דהאן, ממבקריו החריפים של הדו"ח, הדו"ח מחזיר אותנו לרטוריקה של דפוסי החינוך של ימי "החדר".1 חשוב להדגיש כי נשים מהוות 95% מכח האדם בהוראה ביסודי וכ-70% בחטיבה העליונה. כל שיח על מורים ומעמדם בישראל, שאינו מתייחס להיבט המגדרי של ההוראה מסלף ומעוות את המציאות. לכן בראש ובראשונה יש לשנות את השיח על החינוך.
היבטים ארגוניים ומבניים
אציג להלן את השינויים הארגוניים והמבניים החשובים ביותר בעיני, הנדרשים כיום במערכת.
הראשון הוא שינוי מעמד המורות בישראל. אחד היסודות הרעועים ביותר של מערכת החינוך בישראל הוא שכר המורים, שהוא בין הנמוכים בעולם בהשוואה למדינות המערב. כמובן שנתון זה פוגע ביוקרת המקצוע, במשיכת כוח אדם איכותי להוראה, וכפועל יוצא בדימוי העצמי של מורים ומורות. ברור גם שהידרדרות שכר המורים/ות ומעמדם/ן קשורה קשר הדוק עם תהליך הפמיניזציה של מקצוע ההוראה.
הפתרון הוא להכפיל את תקציב החינוך (שעבר 16 קיצוצים רק בקדנציה של שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת) על חשבון תקציב הביטחון, ולהעלות את שכר המורים/ות בצורה משמעותית. הדבר יביא לכך, שלהוראה יגיעו נשים ואנשים שבחרו במקצוע ההוראה בהכרה מלאה ולא כברירת מחדל, הדבר אמור בעיקר לגבי נשים שבוחרות במקצוע כברירת מחדל שמאפשרת להן לתמרן בין הציפיות מהן כנשים בספירה הציבורית (ביה"ס), לבין התובענות של מחויבויותיהן בספירה הפרטית כאמהות וכרעיות, ולשמש כתומכות בקריירה של הגבר כמפרנס ראשי. העלאת השכר תעלה את הדימוי העצמי של המורות, תאפשר להן להתייחס לעבודתן כאל קריירה ותשיב את כבודן שהוכתם מאד בשנים האחרונות, בעיקר במסגרת השיח שהתנהל סביב רפורמת דוברת.
השינוי השני הנדרש הוא שינוי ההירארכיה הבית ספרית. תהליך הפרטת החינוך ומתן אוטונומיה בית ספרית חיזקו את מעמדו של מנהל ביה"ס והרחיבו את סמכויותיו ביחס למורים. דו"ח דוברת מביא לשיא תהליך זה. המנהל עולה מהדו"ח כדמות חזקה ומונוליטית, מעין שליט יחיד שהוא כל יכול ואילו המורים הם רק "עובדי הוראה" הסרים למרותו. לדברי ד"ר יוסי דהאן המודל ההירארכי הבית ספרי העולה מדו"ח דוברת, הוא מודל אוטוריטרי עסקי, אלא שלדבריו הוא פחות דמוקרטי אפילו מדירקטוריון של חברה כלכלית.
יתרה מכך, במסגרת תהליך זה הוצנחו אנשי צבא לשעבר ("גנרלים") למערכת כמנהלי בתי ספר. כך יוצא בהרבה מן המקרים, שהמורות אף שרכשו השכלה אקדמית רחבה, עברו השתלמויות רבות ורכשו ניסיון פרקטי חשוב, אינן מגיעות לקודקודי המערכות החינוכיות, משום שגברים ממשיכים להיות מועדפים על פניהן, אפילו במערכות בהן הן מהוות את רוב כח האדם.
מחקרים בתחום החינוך, העוסקים באי נחת של מורות, מגלים כי ככל שמערבים את הצוות הבית ספרי בקבלת ההחלטות ובבניית הקוריקולום בבית הספר, כך עולה המוטיבציה שלהם ובהתאמה המוטיבציה של התלמידים והישגיהם. לכן מה שנדרש הוא תהליך הפוך- מעבר למבנה הירארכי דמוקרטי ולתפיסת ניהול פמיניסטית שיתופית יותר, בהן ניתנת למורים/ות תחושה של אחריות ושותפות.
אחת הבעיות הקרדינליות של המערכת היא מספר התלמידים הרב בכיתה. לגודל הכיתה יש השלכה על איכות ההוראה והלמידה, בעיקר בעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אשר בעקבות חוק השילוב שולבו בכיתות הרגילות, אך מבלי שהוקצו לכך המשאבים הכספיים וכוח האדם המיומן בתחום זה של חינוך, שהובטחו במסגרת חוק זה. בעיני למצב זה יש גם השלכות על מצב האלימות במערכת החינוך. נדרש אם כן צמצום מספר התלמידים בכיתה והתייחסות פרטנית לאותם תלמידים בעלי לקויות למידה מעבר לאבחונם, במסגרות קטנות. הדבר דורש כמובן הגדלה של כוח האדם בהוראה, ולא פיטורין גורפים של מורות כפי שארע בשנתיים האחרונות.
לבסוף, נדרש תיקון כולל בתחום צמצום הפערים בחינוך. גם לנושא זה יש השלכות פמיניסטיות ברורות. לאה שקדיאל כותבת כי תכנית העבודה לצמצום הפערים בחינוך ובחברה צריכה להתבסס על שאלות ביקורתיות הנובעות מחשיפת אי השוויון המגדרי.2 היא נותנת דוגמאות שונות לפעולות שיש להחיל בתחום זה כגון: יום לימודים ארוך, תקצוב דיפרנציאלי והקצאת משאבים לטיפול במצוקות כלכליות, החדרת טכנולוגיה חדישה וחיבור למהפכה המידעית ולעולם המדע והכלכלה, אך בכל אחד מהצעדים היא מדגישה את ההיבטים המגדריים שמהם יש להנביע את השאלות ואת דרכי הפעולה ליישומם. כך למשל היא מציינת שהנהגת יום לימודים ארוך היא פעולה חשובה שעשויה לתת הזדמנות שווה לכל הילדים להתקדמות ולהצלחה, אך נשאלת השאלה באלו תנאים יש להחילו. האם יש למשל סידורים הולמים לפעוטות שיאפשרו למורות להאריך את יום עבודתן באופן שישתלם להן? האם יהיה תגמול הולם על השעות שיתווספו? מהם התכנים שיתווספו ביום זה – תכנים “גבריים” או "נשיים"? והאם כאשר מדברים על תקצוב דיפרנציאלי מתייחסים לפמיניזציה של העוני, לאמהות חד הוריות, ולהבדלים ביו בנים לבנות במערכת החינוך? על כל אלו יש לתת את הדעת כשמתכננים צעדים לצמצום הפערים.
ישנם עוד שינויים מבניים וארגוניים רבים שעלו בדו"ח דברת, אך מפאת קוצר היריעה לא אתייחס ברשימה זו לכולם.להלן אסקור מספר שינויים מהותיים הנוגעים להיבטים פדגוגיים ערכיים ותוכניים, שדו"ח דברת כמעט ולא התייחס אליהם.
היבטים פדגוגיים ותוכניים
השינוי הראשון הנדרש בתחום הפדגוגי הוא מעבר לחינוך לחשיבה ביקורתית ועצמאית ומעבר משיטות הוראה לשם העברת ידע באמצעות שינון להוראה לשם הבנה. דו"ח דוברת מחזק את המגמה של מדידה והערכה באמצעות מבחני סטנדארט ארציים, בנוסח מבחני המיצ"ב, ומעלה את חשיבותן של תוצאות בחינות הבגרות בקביעת שמו ואיכותו של ביה"ס. דבר זה מוביל להוראה שטחית ובינונית באמצעות שינון של ידע מוגדר וסגור, שכל מטרתו היא השגת ציונים גבוהים במבחנים. שלא לדבר על כך, שבמערך תחרותי והישגי כזה תלמידים מתקשים "מועלמים" מהנוף הבית ספרי בזמן המבחנים, על מנת שלא לפגוע בתוצאות הבית ספרית ולא "לקלקל" את שמו של ביה"ס.
הפמיניזם הוא בראש ובראשונה נקודת מבט ביקורתית על העולם. "הביקורת הפמיניסטית מציעה פרשנות חדשה של ההוויה האנושית והיא הופכת לעיתים מזומנות, את הידע הקיים על ראשו. היא בדרכה לברוא עולם חדש" (שירן). החשיבה הפמיניסטית עשויה לשמש כנקודת מוצא לאופוזיציה ביקורתית על הידע הקיים. הפמיניזם הוא סוג של קריאה חתרנית וקריאת תיגר על העולם הפטריארכלי, קריאה ביקורתית של כל מה שנאמר ונכתב, נעשה, נבנה ומתוכנן בתחום החינוך הן על ידי החברות המסורתיות והן על ידי המהפכות הליברליות הדמוקרטיות והמהפכות הלאומיות המודרניות.
הפדגוגיה הביקורתית מבית מדרשו של הפילוסוף הברזילאי, פאולו פריירה, עשויה אף היא לשמש כמסגרת תיאורטית שממנה ניתן לגזור את הפרקטיקה החינוכית הביקורתית, כפי שנעשה בניסוי המרתק בזמנו, בתחילת שנות התשעים ביה"ס קדמה בשכונת התקווה בתל אביב. ההוראה הדיאלוגית ברוח הפילוסופיה של פריירה חושפת את מנגנוני השליטה והדיכוי של ההגמוניה , בעיקר מההיבט המעמדי המרקסיסטי. אלא שלדעתי, לא ניתן להפריד בין אי השוויון מעמדי והכלכלי לבין אי השוויון המגדרי. כשם שלא ניתן להפריד בין אי השוויון המגדרי לאי שוויון בין קבוצות אתניות ולאומיות שונות.
השינוי השני הנדרש בתחום הפדגוגיה והתכנים הוא מעבר לתפיסה רב תרבותית בחינוך.
רב תרבותיות לפי פרשנותה של פרופ' אלה שוחט, היא מצע פדגוגי חברתי שוויוני , בניגוד לאידיאולוגיית "כור ההיתוך", שדיברה על שוויון אך יצרה חלוקת כוח בלתי שוויונית, פירוד ואלימות. רב תרבותיות ביקורתית, לפי שוחט, קוראת לבנייתם המחודשת של יחסי הכוחות בין קהילות תרבותיות, כמו גם לתפיסה אחרת של המושגים העומדים בבסיסם בסרובה ליצור גיטאות קהילתיים ומחשבתיים. רב תרבותיות זו מקשרת בין קהילות שנדחקו לשוליים וקוראת תיגר על השיטה ההירארכית שמגדירה קהילות מסויימות כ"מיעוטיות" .3
ברוח דברים אלו חינוך לרב תרבותיות, אין פרושו רק "חינוך רב תרבותי", כלומר חינוך דיפרנציאלי, פרטיקולריסטי, שמאפשר לתלמידים ללמוד במערכת שתשמר את התרבות שלהם מבית הוריהם וקהילתם; אלא הוא גם חינוך שיוצא נגד האתנוצנטריות האירופאית של החינוך המערבי המסורתי. חינוך ערכי רב לתרבותיות פירושו חשיפה בלתי אמצעית לתרבויות אחרות תוך ניסיון להכיר את הערכים המרכזיים של תרבויות אלו.
הרטוריקה של "חינוך רב תרבותי” משמשת לעתים כמסווה לאליטיזם ולהנצחת פערים בחינוך בין קבוצות מבוססות לקבוצות מוחלשות בחברה. כך למשל במקרה של בתי הספר הדמוקרטים. חינוך רב תרבותי דמוקרטי אמור לקדם שוויון במובנו המהותי ולא רק במובנו הפורמאלי ולתת שוויון הזדמנויות בחינוך.
תכנית הלימודים בביה"ס "קדמה" בשכונת התקווה ניסתה לחשוף את התלמידים לנראטיבים שונים של הדתות השונות, הלאומים שונים והקבוצות האתניות השונים בחברה הישראלית ומחוץ לה. הוא ניסתה לפרק את הדיכוטומיה שבין מזרח למערב, ולכלול גם את השיח המגדרי בתכניות הלימודים בהיסטוריה, ספרות, אמנות, לימודי החברה ובלימודי היהדות. כך למשל בהיסטוריה ניסתה התכנית לחשוף בפני התלמידים לא רק את His story אלא גם את Her story , כלומר את הנראטיב הפמיניסטי והפרשנות הפמיניסטית ביחס לתקופות שונות בהיסטוריה וביחס לתרבויות שונות. תכנית לימודים זו, שנלמדה במתכונת אינטרדיסציפלינרית, והתבססה על לימוד נושאים שונים בחתכים כרונולוגיים ובחתכי רוחב גיאוגרפיים ונושאיים, ניסתה לשכתב את ההיסטוריה המזרחית באמצעות חקר וכתיבה של ההיסטוריה שבעל פה (Oral history) והצלבת המקורות הראשוניים שנאספו עם ההיסטוריה הפורמאלית של המדינה. התכנית גם לאזן את תכנית הלימודים מבחינה תרבותית, ולהעמיד שורה של גיבורי תרבות מזרחים מההיסטוריה והספרות המזרחית המסורתית והעכשווית, ובו בזמן לחשוף בפני התלמידים כמה שיותר תרבויות אחרות. לסוג זה של הוראה יש כמובן השלכות על הדימוי העצמי של התלמידים ועל הגברת המוטיבציה שלהם ללמידה.
לסיום, יש המאוימים מהשיח על רב תרבותיות במערכת החינוך וטוענים שהוא עלול לפורר את החברה, אולם דווקא תהליכי הפרטת החינוך, הם אלו שמגדילים את הפערים הקיימים באופן מובנה ומכוון במערכת החינוך מראשיתה, בעוד שרב תרבותיות שמתבססת על תפיסה חברתית שוויונית ומחוברת לשיח של צדק חברתי, עשויה להגביר את לכידות החברה, לצמצם את הפערים ולתת מענה למערכת חינוך כושלת שאינה מצליחה אפילו ביעד הבסיסי של העלאת אחוזי הזכאים לתעודות בגרות.
מקורות
1. דהאן, יוסי ויונה, "מרשם להפרטת מערכת החינוך". דברים שנישאו במסגרת כנס של מכון אדווה: אנשי חינוך ואקדמיה מגיבים על התכנית הלאומית לחינוך-הדו”ח הסופי. דיון מס' 2, תל-אביב, 26.1.2005.http://www.adva.org/ivrit/homepage_heb.html
2. שקדיאל, לאה " פמיניזם וחינוך: חשיפת הפער המגדרי המוכחש – מנוף לצמצום כל הפערים הגלויים" בתוך: אי שוויון בחינוך בעריכת דפנה גולן-עגנון. ת"א: בבל, 2004 . 93-102
3. שוחט, אלה. " היסטוריות שנויות במחלוקת: בין אירופוצנטריות לרב-תרבותיות" , בתוך: זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב תרבותית. תל אביב: בימת קדם לספרות, 2001
