"אייפון משלה"- הרהורים על הפער הדיגיטלי בחינוך

אתמול יצא לי לקרוא את הכתבה: המהפכה המקוונת: איך יראה החינוך של העתיד? .בעיני, כתבת חובה לכל איש ואישה בישראל שיש לו נגיעה למערכת החינוך בישראל, או ילדים שלומדים במערכת הזו. הכתבה אמנם לא חידשה לי הרבה כי כתבתי לא מעט ביקורת בעבר על המערכת, אבל הזכירה לי שפעם אמרה לי סטודנטית באוניברסיטת ת"א במסגרת סמינר על "מעמד האינטלקטואלים": "את דוגמא לתוצר כושל של מערכת החינוך", בגלל דעות רדיקליות שהבעתי בסמינר. ובכן, אני גאה להיות נפל של מערכת החינוך הישראלית! מערכת שלא הצליחה לטעת בי חשיבה ליניארית מצמצמת ולפגוע בחשיבה המזרחית והיהודית שלי: חשיבה מסתעפת ומורכבת שמזמנת ראית זוויות שונות של אותה בעיה, חשיבה ביקורתית וחשיבה יצירתית, חשיבה שיש בה ניצוצות של גאונות, אותה חשיבה שהולידה את אום כלת'ום והערבסקה , את התלמוד וגם את הווינדוס ואת הפייסבוק, בקיצור כל מה שמשרד החינוך מגדיר היום כ"מיומנויות המאה ה-21".

הרבה אומרים לי שאני מתפזרת, קופצנית, אסוציאטיבית מדי, לא ממוקדת מבזבזת זמן יקר ברשתות החברתיות. ואני עונה: אני לומדת כל הזמן ואתם מפגרים! מערכת החינוך שלכם מפגרת ותקועה בעידן המהפכה התעשייתית. במקום לנהל מלחמה יומיומית מטומטמת בתלמידים שלכם, כדי שיעלימו את הסמארטפונים שלהם בכיתה, תתחברו אליהם ואל יכולות הלמידה המדהימות ללא מורים/ות של הדור הצעיר והחכם הזה, ותודו שאנחנו ההורים והמורים/ות מפגרים אחריהם כמה שלבים באבולוציה. תנו מחשב או טבלט לכל ילד בכל כיתה ותראו איזה ילדים וילדות גאונים ומוצלחים לנו. שימו פלזמות,מסכים ולוחות חכמים בכיתות ותפסיקו להילחם בילדים ובטכנולוגיה הדיגיטלית, ואז תגלו פתאום שאין בעיות משמעת ונפתרו כל בעיות הקשב וריכוז, וראו הפלא ופלא איך כל ההיפרים עם קוצים בישבן יהפכו פתאום לתלמידים המובילים והמצטיינים. אני מדברת מניסיון בדוק בשטח ולא מהזיות או פנטזיות אידיליות.

בשנים 1995-1996 לימדתי בכיתה מתוקשבת און ליין בבית ספר בשכונת התקווה שייסדה עמותת "קדמה". היו אלה הימים שלאחר רצח רבין. יובל רבין תרם לביה"ס ציוד מחשבים בסך של כ-250,000 ₪ מתוך מחשבה שפתרון הבעיות החברתיות של הפריפריה תרחיק את תושביה המזרחים בעיקר, מהימין ותחזיר אותם לחיק מפלגת העבודה או משהו כזה. בכל אופן, התלמידים "בקדמה" כתבו עבודות שורשים מתוקשבות וסיירו וירטואלית בשווקי צנעא ובדגאד, למדו היסטוריה מאתר אינטרנט עם רכבות מקבילות של היסטוריות שונות בעולם, צפו בסרטים רבים כדרך לימוד בג"ג, סיירו בשכונה וחקרו תופעות שונות הנוגעות ישירות לחייהם בסוציולוגיה והאזינו לפיוטים, לשירי הברירה הטבעית ולזוהר ארגוב בשיעורי ספרות ועוד. לא זכורות לי כמעט בעיות משמעת, אלא שותפות אמיתית של הורים מורים ותלמידים, אווירה משפחתית והמון חדוות יצירה בהוראה. אם היה שם זעם הוא הופנה כלפי העירייה והממסד, שעשה לא מעט בעיות ואיים כל הזמן לסגור את ביה"ס. הוראה דיאלוגית ברוח פאולו פריירה, הוראה דיגיטלית, אינטר- דיסציפלינארית ורב גילית, שימוש באינטליגנציות שונות, איזון תרבותי ומגדרי של תכני הלימוד, אלו היו המושגים שהתרוצצו בביה"ס והנחו אותנו המורות. 100% למידה משמעותית!                       

זכור לי  שפעם אחת ד"ר אשר עידן שהיה שותף לתהליך תקשוב ביה"ס אמר אז משהו בנוסח "אנחנו פה טסים בחללית והם (מע' החינוך) עגלונים מהמאה ה- 19 שמקרקשים בעגלות עם חמורים". למרבה הצער ביה"ס קדמה נסגר ע"י ראש עיריית ת"א, רון חולדאי וע"י מערכת החינוך, שחשו ככל הנראה מאוימים ממגמות החדשנות המואצת ומהחירות שהקנתה הפדגוגיה של קדמה לתלמידים ולמורים. מערכת החינוך הישראלית ממשיכה להיות כרכרה ישנה שמובלת ע"י חמורים ומנסה בחוסר הצלחה לצאת מהבוץ האידיאולוגי והפדגוגי העמוק שבו היא שקועה. פה ושם נתקלים ביוזמות מקומיות של מורים, או הורים ואנשי עסקים שמנסים לרתום את העגלה לעידן הדיגיטלי , אבל באופן כללי המערכת עדיין שרויה בקיבעון ובקיפאון של חשכת המהפכה התעשייתית וכל תכניות התקשוב הלאומי נחלו כישלון צורב.   

הבן שלי זכה לקבל היום אייפון חדש כמתנת בר מצווה. זו המתנה שבחר לעצמו בסכום שהוריו הקציבו לו למתנה. בחירה חכמה בעיני. בעוד יומיים יעלה לתורה. את הפרשה הוא לומד לפי הנוסח המרוקאי מההקלטה שהקליט את הרב שלו באייפוד הישן. מזה כשנה גם אני אוחזת באייפון משלי, אבל בני הוא זה שמדריך אותי ומוריד לי אפליקציות. בימינו, אישה צריכה אייפון משלה. במיוחד בין אם היא מנהלת או משווקת או מפיקה וצריכה להיות זמינה מכל פינה, או אם היא למשל מהפכנית חברתית רדיקלית מהפריפריה שזקוקה לתיעוד און ליין מול המשטרה או התשקורת (שבחרה להתעלם במופגן מנאום שלה מול 300,000 מפגינים במצעד מחאה חברתית). 
בימים אלו חברים ברשת קוראים לי לבכות את מותו של "מעריב". באופן מפתיע למדי העיתונוזאורים של מעריב גילו שיש בריונות כלפי עובדים שקמים להיאבק על זכויותיהם. אני תוהה איפה היו אלו כשנסגרו מפעלים בדרום? איפה היו כשעובדי אגן כימיקלים ניסו להתאגד? ואיפה הם היו כשנאבקנו על זכותנו לשבות ופוטרנו בשל כך בתזמורת האנדלוסית הישראלית? הם היו עסוקים בלשרת את הממסד במקום לשמש כלי לפיקוח וביקורת על השלטונות וכלי למימוש חופש הביטוי של האזרחים. כבר שנים רבות שאיני קונה עיתונים כי נמאס לי לראות ולקרוא את המונוליתיות הכלכלית, החברתית והתרבותית של שלושת העיתונוזאורים: הארץ, ידיעות ומעריב. לשמחתי הרבה אל מול הגיוון והשפע המחשבתי שמייצר הפיד שלי בפייסבוק העיתונים האלו נראים כמו שרידים ארכיאולוגיים של עידן הציונות האשכנזית. אני כל כך שמחה שאיני נדרשת להתחנן לעורכים שמרנים של מדורי דעות בעיתונים שממשיכים באופן פאתטי להביא לנו מדי יום יום בעיקר דעות של גברים אשכנזים חילונים, כדי להביע דעה על עניין בוער, או לכתבי תרבות אליטיסטית ומנוונת כדי ליחצן אירועי תרבות "אחרת". לכן אני מאחלת לכל העיתונים הגדולים כלבלבי הטייקונים מוות מהיר ומייחלת לסוף עידן הון-שלטון-עיתון ושליטה על מוחות האזרחים ועל חופש הביטוי שלהם. למרבה השמחה הכתבה ב"הארץ" מבשרת גם את מותו של ה"גאון" האקדמי, אנו ניצבים היום על סף סוף עידן השליטה של האינטלקטואלים הממסדיים של האקדמיות בהשכלה הגבוהה ובנגישותה להמונים ללא הבדלי מעמדות מוצא ומגדר. מגמה זו רק תחזק את החזרה לעידן חכמת ההמון ותוביל לעידן של דמוקרטיות ישירות ומהותיות.  

גם מורה זקוקה לאייפון משלה ולכיתת פייסבוק משלה. זה רק יעלה את ערכה ומעמדה בעיני התלמידים. הסתבר לי שהתלמידים שלי "מחזיקים" ממני מאד בגלל העובדה שיש לי מעל 2000 חברים בפייסבוק למרות שאיני מאשרת תלמידים בדף האישי שלי ומגיבים בצורה הכי מהירה וטובה להודעות שנשלחות אליהם בפייס. מורה זקוקה גם ללפ-טופ משלה כדי שתוכל באמצעותו ללמד. הבעיה היא שמערכת החינוך הישראלית כאמור, תקועה אי שם בראשית המאה ה-19 ועדיין לא הפנימה שאנחנו חיים בעידן דיגיטלי של התפוצצות ידע. במקום לנסות להדביק את הפער הדיגיטלי המערכת עסוקה בלסגור פקולטות בעייתיות באקדמיה, בלפטר מפמ"ר לאזרחות בגלל פוליטיקות קטנות של ימין ושמאל (כאילו שיש בכלל דבר כזה בישראל), ציונות ופוסט ציונות, או במאבקי של הון-שלטון-גאון על ספרי לימוד שממילא יהפכו בעוד כשנה שנתיים לפריטים מוזיאליים ויגנזו בארכיונים,. אבל כל עוד אפשר לסחוט כספים מתלמידי ישראל ומהוריהם שנאנקים תחת יוקר המחיה, למה שממשלת ישראל תחסוך בכריתת עצים ותורה על דיגיטציה של חומרי הלימוד, אם היא יכולה לתת אישור לעוד ועוד ספרי לימוד במהדורות חדשות כל שנה.

ביום ראשון הקרוב אמורה להתקיים פגישה של נציגות קואליציית "לבי במזרח" למען איזון תרבותי בחינוך ובתרבות עם שר החינוך גדעון סער. תיבת המייל שלי גועשת לקראת הפגישה. הדיונים סביב ההכנה לפגישה נסבים סביב הדרישות שנציב: נבקש 20% תכני לימוד מזרחים בהיסטוריה ובספרות, או אולי 50% ואפילו 100%. סופרים וסופרות כאלו או אחרים. אנחנו הרי תרבות הרוב בישראל!  אך שוב נראה לי מגוחך הניסיון לחשוב שלמשרד החינוך יש בלעדיות היום על מוחות התלמידים ועל אפשרויות החשיפה שלהם לתרבות, ספרות, מוזיקה או לנרטיבים היסטוריים שונים. אני שואלת את עצמי למה שלא נשב על פרויקט בדמות האוניברסיטה של קאהן ונעלה את כל החומרים שיש לנו על משוררים ומשוררות מזרחים, אתיופים וערבים ליוטיוב למה שלא נכתוב ספרים דיגיטאליים על ההיסטוריה שלנו עם תמונות סרטונים ואנימציות ונציע אותם לקהל הרחב בחינם ברשת? למה שלא נקים אקדמיה דיגיטלית שתתחרה עם הממסדים האקדמיים המיושנים והמקובעים? התבקשתי להכין נייר עמדה ביחס ללימודי היסטוריה לפגישה עם השר ובניגוד לפגישה דומה שנערכה לפני שנים עם השרה לימור לבנת בעניין תכני לימוד ע"י חברות תנועת "אחותי" וחברי תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", איני חושבת שעלי להביא סקירה של התכנים הקיימים ולהציע תכנית לימודים אלטרנטיבית שתאזן במידה זו או אחרת את הסילבוס הקיים.

הפעם, אני חושבת שעלינו לנהוג כפעילות מזרחיות בעלות אחריות חברתית לכלל תלמידי המדינה ולא רק אלו המזרחים/יות ולהציע לשר לאמץ את המודל שהציע בזמנו ביה"ס קדמה בשכונת התקווה: מודל של חינוך דיגיטלי מתקדם המותאם לשוק העבודה והחברה הנוכחי, מודל של חינוך חברתי רב- תרבותי, מודל של פדגוגיה ביקורתית רב-גילית ורב-תחומית, מודל שמעודד לחקר ולחשיבה עצמית ולא לשינון ולציות עיוור, מודל שמכין את התלמידים לאזרחות מעורבת ואכפתית ולא לאזרחות סבילה ופחדנית, מודל של חיבור לקהילה ושיתוף הורים בחיי ביה"ס. מודל של כיתות קטנות ומורים/ות מועצמים/ות שמלמדים מתוך הנאה וחדוות יצירה ולא מתוך ייאוש וחוסר סיפוק עצמי. מודל שיהיה שוויוני ונגיש לכלל תלמידי ישראל ללא הבדל מין דת ומוצא ובעיקר ללא הבדל מעמד כלכלי וחברתי,כי מי שנהנה היום מפירות העידן הדיגיטלי בחינוך כפי שהראתה הכתבה הם בעיקר ילדי עשירים.  בני לומד בכיתה מדעית ולמרבה שמחתי הכיתה שלו שותפה לפרויקט "כתום" של למידה מתוקשבת בעזרת לפ-טופ. עדיין מרבית הלמידה שם היא בסגנון הישן אבל לפחות יש מחשב לכל ילד בכיתה. מרבית תלמידי אשדוד והפריפריה אפילו לא נהנים מהפריבילגיה הזו ומרביתם שרויים בפער דיגיטאלי עמוק עם חדר מחשבים או שניים בביה"ס לכל 800 תלמידים ורמת מחשבים ותקינותם ירודה ביותר. הנגישות למחשב מגבירה את השוויוניות ברכישת השכלה ומבטלת את הפערים ברמת ההוראה בין המרכז לפריפריה . האקדמיה של קאהן הוכיחה זאת ברמה העולמית. הגיע הזמן לדרוש מחשב לכל ילד/ה בישראל שיסופק ע"י המדינה בכל אזורי הארץ וחיבור כל בתי הספר בארץ לעידן הדיגיטלי בחינוך. אם יש בעיית תקציב זה הזמן לנצל את החיבור הון-שלטון לטובת הציבור ולגייס מטייקוני ההון של ההיטק את הציוד הדרוש. זה רק יעלה את רמת  ההיי- טק בעתיד ויוכיח עצמו כהשקעה כלכלית כדאית.        

האם יהודי תוניסיה הם חלק מהשואה?

יהדות תוניסיה תחת הכיבוש הגרמני : נובמבר 1942- מאי 1943

רקע כללי

תוניסיה, שבצפון אפריקה, הייתה מאז שנת 1881 פרוטקטורט צרפתי ("משטר חסות צבאי").
הקהילה היהודית של תוניסיה מנתה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כ–90,000 נפש. למעלה ממחציתם חיו בעיר הבירה – תוניס. מרבית יהודים היו נתינים תוניסאים. מקצתם היו בעלי אזרחות צרפתית או איטלקית.

עם תבוסתה של צרפת לגרמניה בקיץ 1940 החלה תקופה של שנתיים וחצי בה הייתה תוניסיה נתונה לשליטתה של רפובליקת וישי – רפובליקה של משתפי פעולה צרפתים עם הנאצים. לדבר זה היו כמובן השלכות שליליות על מצבם של היהודים בתוניסיה. כבר בשלב זה היו יהודי תוניסיה כפופים לחוקי הגזע שהונהגו בצרפת עצמה. למזלם של היהודים, הנציב הכללי של ממשלת וישי בתוניסיה, האדמירל אסטבה, גילה לעיתים יחס אוהד כלפי היהודים ולא תמיד הקפיד ליישם את כל אותם חוקים. עם זאת, הצרפתים ניסו בשלב מסוים להחרים את רכושם של יהודי תוניסיה כחלק מהמדיניות הגזענית של האריזאציה שהופעלה כנגד היהודים באירופה. המהלך הגזעני לא התממש בסופו של דבר.

באותה עת היו בקרב האוכלוסייה הערבית המקומית בתוניסיה מי שניצלו את ההזדמנות כדי לפגוע ביהודים ולבזוז רכוש שלהם. מבחינתם, הייתה בכך משום נקמה ביהודים על שיתוף הפעולה שלהם עם השלטון הצרפתי השנוא, מזה עשרות שנים. מעבר לכך, תבוסתה של צרפת לגרמניה התפרשה בעיניהם של הערבים כתחילת הקריסה של הנוכחות הצרפתית בתוניסיה והם ביקשו לפגוע חוליה החלשה ביותר של נוכחות זאת – היהודים.

נסיבות הכיבוש הנאצי של תוניסיה ומטרתו

הצבא הגרמני כבש את תוניסיה בנובמבר 1942. המניע העיקרי למהלך זה קשור באופן ישיר ל"מבצע לפיד" אותו ניהלו בעלות הברית לקראת סוף שנת 1942. במסגרת מבצע זה נחתו כוחות אמריקניים ובריטים בצפון אפריקה והשתלטו על אלג'יריה ומרוקו. בכדי לחסום את המשך התפשטות זאת לכיוון מזרח, החליטו הגרמנים לפלוש לתוניסיה ולהקים בה קו הגנה מרכזי כנגד בעלות הברית. הגרמנים קיוו כי ניתן יהיה, בשלב מאוחר יותר, להביא לגירוש כלל הכוחות של בעלות הברית מצפון אפריקה. המשימה הייתה מלכתחילה כמעט בלתי אפשרית. לגרמנים היו קשיים רבים ומגוונים בפעילותם בתוניסיה. לקשיים אלו הייתה השפעה ישירה על מדיניות הנאצים כלפי יהודי תוניסיה.

הכוח הפולש לתוניסיה הורכב בעיקרו משרידי הצבא הגרמני והאיטלקי שלחם והובס ע"י הבריטים בקרב אל-עלמיין שבמצרים. כוחות אלו סבלו ממוראל נמוך, על רקע התבוסה במצרים והתאפיינו ברמה ירודה של משמעת. מעבר לכך, מדובר היה בכוח מצומצם מאוד מבחינה מספרית שסבל מבעיות אספקה רבות, וממאבקי כוח בין המפקדים הגרמנים ובינם לבין המפקדים האיטלקים.

הנוכחות הגרמנית בתוניסיה הייתה קצרה ולא התמשכה מעבר לחצי שנה. גם בפרק זמן קצר זה, ובמיוחד בראשיתו ובסיומו, הייתה הנוכחות הגרמנית בתוניסיה מעורערת ביותר לנוכח התקפות חוזרות ונשנות (ובמיוחד הפצצות מטוסים) של צבאות בעלות הברית. יתרה מכך, גבולות השליטה הנאצית בתוניסיה לא היו קבועים ויציבים ומעת לעת חלו בהם שינויים ע"פ ההתפתחויות בחזית המלחמה. ככלל, הגרמנים הצליחו לשלוט באופן אפקטיבי בלא יותר משליש משטחה של תוניסיה. גם אי השקט הפנימי בתוך תוניסיה, ובמיוחד ניסיונות חוזרים ונשנים של ערבים תוניסאים לפגוע בנציגי השלטון הצרפתי, לא הקלו את מלאכתם של הגרמנים.

הגרמנים הקפידו לשמור על סמכויותיו של שלטון וישי בתוניסיה. הגרמנים הכירו בריבונות צרפת בתוניסיה ואפשרו למוסד "הנציבות הכללית" הצרפתית להמשיך להתקיים במקום. זאת, למרות מחאות האיטלקים שמאז ומתמיד שאפו לספח את תוניסיה לשטחם. המתיחות הגרמנית-איטלקית תרמה גם היא את חלקה לקשיים הניכרים שעמדו מול שלטון הכיבוש הגרמני. הגרמנים ביקשו לחזק את מעמדם בתוניסיה ע"י הפגנת אהדה כלפי האוכלוסייה הערבית תוניסאית ואף שחררו פעילים של התנועה הלאומית התוניסאית ממעצר. עם זאת, גרמניה לא יכלה לתמוך בעצמאות תוניסיה מחשש לקרע עם ממשלת וישי, במיוחד משום שהיא נזקקה לסיועם של אנשי וישי בשמירה על השליטה בתוניסיה.

מדיניות הנאצים כלפי היהודים בתוניסיה

ראשית, יש לציין כי יהודי תוניסיה היו היהודים היחידים בצפון אפריקה אשר נקלעו לשלטון גרמני ישיר. הדמות המרכזית, אשר עיצבה את המדיניות הנאצית כלפי יהודי תוניסיה, הייתה זאת של ולטר ראוף שהיה מפקד האס.אס. בתוניסיה. לפני שהגיע לתוניסיה היה ראוף מעורב ביצור משאיות גז בהן נעשה שימוש בהשמדת מאות אלפי יהודים במחנה ההשמדה "חלמנו" שבפולין, ובמקומות אחרים.

כאשר בוחנים את מדיניות הנאצים כלפי יהדות תוניסיה ניתן להצביע על מספר מהלכים בולטים :

*הטלת מספר קנסות כספיים גדולים, בשווי של עשרות מיליוני פרנקים, על הקהילה היהודית.
הנימוק הרשמי להטלת הקנסות היה שמדובר בפיצוי לנפגעים ההפצצות של בעלות הברית. לא מעט רכוש וכספים של יהודים הגיעו בסופו של דבר לידיים פרטיות של קצינים וחיילים גרמנים.

*הסתה כנגד היהודים באמצעי התקשורת המקומיים בכדי לעורר פוגרומים כנגד היהודים.

* החרמת דירות ורכוש של יהודים.

*הטלת צו המאלץ את היהודים למסור את מקלטי הרדיו שלהם כדי שלא יוכלו להאזין לשידורי "קול צרפת החופשית" מלונדון, ובטענה שהיהודים עושים שימוש במקלטי הרדיו כדי לשדר תעמולה של בעלות הברית ברחבי תוניסיה.

*מעצרים בקרב המנהיגות היהודית במטרה להפחיד את אנשי הקהילה, לאלץ אותה לציית באופן מוחלט לגרמנים, ובמטרה לנסות לשאוב מידע על מצב היהודים בתוניסיה.

*המהלך הבולט והקשה ביותר - ביטול "ועד הקהילה היהודית" והקמתו של "ועד גיוס" בן 9 חברים יהודים שמתפקידו לגייס אלפי יהודים, בגילאים 17-50 לעבודות כפייה למען הגרמנים. הועד החדש תיפקד למעשה כיודנראט בדומה למתכונת המוכרת באירופה. הגרמנים נקטו בטקטיקות של טרור כדי להבטיח את ביצוע המשימה כגון : מעצרים המוניים, הכאת יהודים ואיום לפוצץ את בית הכנסת המרכזי של תוניס. בסה"כ גויסו כ-5000 יהודים לעבודות הכפייה. מרביתם מהעיר תוניס ומיעוטם מערים אחרות. הם נשלחו ל-30 אתרים ומחנות ריכוז שונים. התירוץ לפעולה היה שהיהודים מסייעים לתוקפנות של בעלות הברית בצפון אפריקה ולכן עליהם להיענש. המחנות מוקמו מחוץ לבירה תוניס, במיוחד באזורי הגבול עם לוב ואלג'יריה, כלומר באזורי חזית המלחמה עם בעלות הברית. המחנה המרכזי והקשה ביותר היה בביזרטה. בפועל, הצליחו רבים מן המגויסים להימלט מהמחנות ומספר עובדי הכפייה ירד בהתמדה. לקשיים הרבים של השלטון הנאצי בתוניסיה, כמו גם לעובדה שחיילים גרמנים קיבלו שוחד והעלימו עין מבריחתם של יהודים רבים מן המחנות, היה קשר ישיר למצב זה.
מרבית עבודת הכפייה הייתה קשורה ישירות לנושאים צבאיים – בנית מקלטים, פריקת כלי רכב צבאיים, תיקון נזקים שגרמו הפצצות בעלות הברית, הובלת תחמושת ועבודה בנמל תוניס. מן הראוי לציין, כי בניגוד למצב באירופה, הרי שבמחנות הריכוז בתוניסיה לא פעלו מעולם אנשי אס.אס. שכן סמכותם הוגבלה רק לתחומי הערים בעוד שהמחנות מוקמו מחוץ לערים. שומרי המחנה היו חיילים גרמנים, איטלקים וצרפתים. מצב עובדי הכפייה במחנות לא היה טוב והם סבלו מבעיות רבות : 14 שעות של עבודת פרך כל יום, תנאי מזג אויר קשים, משמעת קשה מאוד והיעדר תשתיות נחוצות. אגב, חלק ניכר מעובדי הכפייה נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב על החזה והגב.

*מעצר 20 פעילים פוליטיים יהודים תוניסאים ושליחתם למחנות ריכוז והשמדה באירופה. אף אחד מן הפעילים לא נשאר בחיים.

עמדת האוכלוסייה המקומית והאליטות הקולוניאליות כלפי היהודים

כאשר דנים באוכלוסיה המקומית ובאליטות הקולוניאליות בתוניסיה, מן הראוי בתחילה לציין למי בדיוק הכוונה. מבחינת האוכלוסייה המקומית הכוונה היא לבעלי תפקידים בכירים (כגון "הביי"- המושל המוסלמי של תוניסיה), אנשי דת, פוליטיקאים מקומיים אך גם לקהל הרחב שהיווה את מרבית האוכלוסייה בתוניסיה. באשר לאליטות הקולוניאליות יש להבחין בין אליטה צרפתית לאליטה איטלקית. בשני המקרים יש להבדיל בין הנציגים רשמיים של ממשלת וישי הצרפתית וממשלת איטליה לבין צרפתים ואיטלקים שהם נצר למשפחות שישבו כבר עשרות שנים רבות בתוניסיה.

ככלל ניתן לדבר על אדישות בסיסית של מרבית האוכלוסייה והאליטות הזרות ביחס לגורל היהודים. בשוליים ניתן לאתר גילויי ידידות מזה, וגילויי עוינות מזה. בנוגע לצרפתים , הכוונה היא בראש ובראשונה לפקידות של משטר וישי, ובמיוחד לנציב הכללי הצרפתי, אסטבה. בחינה כללית של התנהגותם במהלך חודשי הכיבוש הגרמני מלמדת על גישה אדישה באופן בסיסי כלפי היהודים כשמדי פעם ניתן לאתר מספר מחוות כלפי היהודים, ובמיוחד כלפי בכירי הקהילה עימם היה לאסטבה קשר אישי. חשוב מאוד לציין כי המניע לסיוע זה לא נבע רק ממניעים אנושיים. הצרפתים ראו במהלכים הנאצים כנגד היהודים פגיעה בסמכות ובריבונות שלהם בתוניסיה. במיוחד חששו הצרפתים מהאופן בו תתפרש המעורבות הנאצית בתוניסיה ע"י האוכלוסייה הערבית המקומית. זאת, עלולה להתעורר ולנסות לפתוח במהומות כנגד הצרפתים מתוך הנחה ששלטונם מתערער וקרוב לסופו. נימוק זה שייכנע באופן חלקי את הנאצים כיוון שהם היו זקוקים לצרפתים בכדי לשמור על היציבות הפנימית בתוניסיה.

כבר בראשית הכיבוש הגרמני פעל הנציב העליון הצרפתי בתוניסיה, אסטווה, לשחרור מיידי של מרבית בכירי הקהילה היהודית, ובתוכם מואיז בורג'ל, "ראש ועד הקהילה היהודית" שנעצרו ע"י הנאצים בנובמבר 1942. אסטווה גם התערב בסוגית הקנס הכספי שהוטל על יהודי תוניסיה ואפשר את תשלומו באמצעות בנק מקומי שנתן הלוואה לתשלום הסכום בתמורה למישכון רכוש יהודי. הוא אף הצליח לקבל דחייה קצרה במועד הגיוס של עובדי הכפייה היהודים. במקרה נוסף התערב אסטווה כדי למנוע גיוס בכפיה של יהודים, ששרתו בעבר בצבא הצרפתי, וכן של עובדי מעבדה ורוקחים יהודים, מכיוון שמלבדם כמעט לא עסק אף אחד בתוניסיה בעבודה חשובה זאת.
מאידך, אסטווה לא עשה כמעט דבר בנושא מחנות הריכוז ועבודת הכפייה של היהודים. כאשר דרשו ממנו הגרמנים לספק עובדי כפיה הוא העביר באופן אוטומטי את הדרישה לוועד הגיוס היהודי, כאילו אין בתוניסיה אוכלוסיות אחרות מהן ניתן לגייס עובדי כפיה.

באשר לאוכלוסיה הצרפתית בתוניסיה, יש לזכור כי רבים ממנה תמכו בממשלת וישי בצרפת והיו בעלי אידיאולוגיה ימנית קיצונית משולבת באנטישמיות. חוגים אלו ראו בעין יפה את המדיניות הנאצית כלפי היהודים אך כמעט ולא ניתן להצביע על מעורבות משמעותית שלהם במהלכים כנגד היהודים. המקרה הבולט והחמור ביותר שבו היו אנשים אלו מעורבים, היה סיוע למעצר של 20 יהודים סוציאליסטים, שהוסגרו לידי הגרמנים, נשלחו למחנות ריכוז והשמדה באירופה ולא חזרו משם.

האיטלקים התערבו רק בנוגע לגורלם של היהודים התוניסאים שהיו בעלי אזרחות איטלקית.
עוד לפני הכיבוש הנאצי, הצליחו האיטלקים למנוע החרמת רכוש של יהודים בעלי אזרחות איטלקית ע"י שלטונות וישי. יש להבין כי האיטלקים חששו בראש ובראשונה מיצירת תקדים שיוביל לפגיעה נוספת ברכוש ובאינטרסים של כלל האיטלקים בתוניסיה. לאחר הכיבוש דרשה ממשלת איטליה מגרמניה שלא לנקוט כל צעד כנגד אוכלוסיה זאת, ובמיוחד לא להפעיל כלפיה גזירות גזעניות. הגרמנים, בחוסר רצון בולט, נכנעו ללחץ האיטלקי ואף התחייבו שכל מהלך כלפי אוכלוסיה זאת יתואם עם האיטלקים ואף ידחה במקרה של התנגדות איטלקית.

מבין הצעדים שעשו האיטלקים למען אותם יהודים ניתן למנות את התערבות הקונסול האיטלקי למען שיחרורו של בורג'ל ממעצרו, הדרישה שהיהודים בעלי האזרחות האיטלקית לא יאלצו לענוד את הטלאי הצהוב על בגדיהם, והיחס הטוב, באופן יחסי, שניתן ליהודים אשר שהו במחנות ריכוז עליהם שמרו חיילים איטלקים.

בנוגע לאוכלוסיה המוסלמית, נרשמו מספר גילויים של עזרה אישית ליהודים – במיוחד מצידם של אנשי מפתח בכירים מקרב ההנהגה המוסלמית. כך למשל, היה ראש העירייה המוסלמי ("שיח' אל-מדינה") של תוניס מהאישים שהתערבו למען מואיז בורג'ל כאשר נעצר בידי הנאצים. אישיות מוסלמית אחרת גילתה בשלב מאוחר יותר לבורג'ל את דבר המזימה הנאצית להגלותו מתוניסיה והציעה לו מקלט ברובע הערבי של העיר. לא נרשמו גילויים של עוינות פעילה של המוסלמים כנגד היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי, למרות ההסתה הנאצית החריפה כנגד היהודים.

קורות יהודי תוניסיה בששת חודשי השלטון הנאצי

השאלה המרכזית הנשאלת בחלק זה היא כיצד התמודדו יהודי תוניסיה, ובמיוחד ההנהגה שלהם, עם המדיניות הנאצית בששת חודשי הכיבוש. אין ספק שמדובר היה בתקופת מבחן קשה במיוחד. בשנים שלאחר מכן שררה מחלוקת קשה בנוגע לאופי תפקודה של ההנהגה היהודית, ובמיוחד בנוגע לשאלה עד כמה היא צייתה ושיתפה פעולה עם השלטון הנאצי והאם היא יכלה לנהוג אחרת ? מחלוקת זאת דומה מאוד באופייה לזאת הקיימת בנוגע לתיפקודם של היודנראטים היהודים באירופה באותה תקופה.

כאשר כבשו הגרמנים את תוניסיה, עמד בראש יהודי תוניסיה "ועד הקהילה היהודי" שמונה ע"י שלטונות וישי בשנת 1940. בראשו עמד מואיז בורג'ל, וביחד עימו בלטה דמותו של עורך-דין פרו-צרפתי בשם מקס פול גז. ועד זה הוא שנאלץ להתמודד ולציית לגזרות הראשונות של הגרמנים בנוגע לקנס הכספי על הקהילה.

נקודת המבחן המרכזית הגיעה כאשר הנאצים דרשו מן הועד לספק אלפי יהודים לשם עבודות כפייה. בורג'ל ביקש מראוף פסק זמן לשם הכנת הרשימה. בדיון שנערך בועד הקהילה הוחלט לציית לצו הנאצי בשל חוסר היכולת להתנגד לנאצים, חשש מתוצאותיו הקשות של סירוב, ומתוך תקווה שכוחות בעלות הברית קרובים לנצחון ולהשתלטות על תוניסיה. הועד לא הצליח לעמוד בדרישה הנאצית לגייס 3000 יהודים והצליח לגייס רק כ-200. בורג'ל חשש מאוד להגיע לראוף ולדווח לו הכישלון במשימה.

בשלב זה נכנסת לתמונה דמותו מעוררת המחלוקת של גז. הוא התנדב לבוא עם בורג'ל למפגש עם ראוף, והודיע לו שהוא מוכן לעמוד בראשו של "ועד לגיוס כוח אדם יהודי". הוא אף ביקש את עזרת המשטרה המקומית בהכוונת היהודים למרכז הגיוס בחצר בית הספר של כי"ח. ועד הגיוס של גז הצליח בד"כ לעמוד בדרישות הגיוס של הגרמנים והפך למעשה למנהיגות בפועל של הקהילה היהודית. גז פעל רבות לביצוע שירותי אספקת מזון, ציוד חיוני ורופאים לטובתם של מגויסי הכפייה. הועד אף שילם את שכרם של עובדי הכפייה. בכל התקופה הנ"ל המשיך בורג'ל לעמוד בראש הקהילה, אך רק באופן סמלי.

פעילותו של גז והועד שלו זכתה לביקורת קשה מצד רבים שכינו את אנשי הועד "משטרה יהודית" ו"טרמיטים" – ההאשמות כלפיהם עסקו בסוגיות הבאות :

1. מדיניות הגיוס שלהם הייתה סלקטיבית. רק פשוטי העם גויסו בעוד העשירים ובעלי היכולת השתמטו מהגיוס. בתגובה לכך, היו יהודים שהלשינו לגרמנים ומסרו להם שמות של יהודים עשירים שהשתמטו מהגיוס, ונרשמו מספר מקרים של אלימות וקטטות. גז עצמו הותקף פיסית מספר פעמים ע"י יהודים זועמים.
2. הציות המוחלט שלהם לגרמנים לא היה מחוייב המציאות. בהתחשב במצבו הקשה של הצבא הגרמני בתוניסיה, ניתן היה לסרב לגרמנים ולא לשאת בתוצאות חמורות. הועד שימש למעשה כמכשיר בידי הגרמנים ושירת את האינטרסים שלהם.
3. גישה אכזרית ונוקשה כלפי המגוייסים ובכלל זאת רדיפתם של משתמטים ועריקים והחרמת רכוש יהודי לטובת הנאצים.

להצדקתו של גז וועד הגיוס ניתן לומר את הדברים הבאים :

1. בזכות פעילותו השתפר מאוד מצב המגוייסים היהודים. בלי המזון והתרופות שהועד העביר להם, היו יהודים רבים מתים במחנות הריכוז. המימון לפעולות אלו , כמו גם לתשלום מרבית הקנסות שהוטלו על היהודים בא מכיסם של עשירי הקהילה – כך שלא ניתן לומר שהם התנתקו לחלוטין מאחיהם העניים.
2. גז הצליח לפטור צעירים יהודים רבים מהגיוס באמצעות העסקתם בתפקידים שונים בועד שלו.
3. בזכות פעולת הועד הצליחו מרבית יהודי תוניסיה לעבור את המלחמה בשלום. פעילותו של גז תרמה מאוד להפסקת הטרור הגרמני ברחובות.

האם יהודי תוניסיה הם חלק מהשואה ?

לכאורה, כאשר אנו בוחנים את קהילת יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הגרמני, ניתן לחשוב שלא מדובר כאן בעוד דוגמא קלאסית של קהילה יהודית אירופאית בשואה. זאת, מכיוון שבתוניסיה לא היו מחנות השמדה, יהודי תוניסיה, ברובם המכריע, לא נשלחו למחנות ההשמדה באירופה, ובאופן בסיסי לא ניתן לדבר על קהילה שסבלה קורבנות בנפש בשל הנוכחות הגרמנית.
בפועל, ישנם מספר שיקולים מרכזים שבגללם צריך ונכון לראות בקהילת יהודי תוניסיה חלק אינטגראלי של שואת היהודים במלחמת העולם השניה :

1. הנאצים הביאו להקמת "ועד הגיוס היהודי" בתוניסיה המזכיר מאוד בצורתו ובתפקודו את מסגרת היודנראט היהודי שפעל באירופה.
2. הטלת עבודות כפיה על היהודים.
3. הקמת מחנות ריכוז בשטח תוניסיה.
4. מרבית יהודי תוניסיה אומנם לא נשלחו למחנות השמדה, ומרביתם הצליחו לשרוד את התקופה הנאצית, אולם הסיבה העיקרית לכך לא נבעה מיחס שונה של הנאצים כלפיהם אלא מתוך אילוצי המלחמה ובעיקר בשל חוסר האפשרות לשלוח את יהדות תוניסיה למחנות ההשמדה באירופה בשל קשיים טכניים. בין היתר מדובר על חוסר אפשרות להעביר עשרות אלפי יהודים בדרך האוויר או הים לאירופה מטעמי עלות כלכלית יקרה וקושי בטחוני, קושי בשמירת סודיות, הצורך להתחשב בדעתם של הצרפתים והאיטלקים וכמובן הצורך להתמקד בלחימה נגד כוחות בעלות הברית ובמיוחד על רקע מצבו המעורער של הצבא הגרמני והאיטלקי בתוניסיה.
5. עצם העובדה שמרבית יהודי תוניסיה שרדו לא צריכה לגרום לנו לנתק את תולדות הקהילה שלהם מההקשר ההיסטורי הכללי של השואה. גם באירופה ישנן קהילות שמרבית היהודים בהם ניצלו (כגון קהילת יהודי דנמרק) והן נחשבות לחלק אינטגראלי מתקופת השואה. מעבר לכך, המבחן העיקרי בסוגיה זאת הוא מבחן הכוונה הגרמנית ביחס ליהודי תוניסיה הרבה יותר מאשר מבחן התוצאה הסופית. בעיני הנאצים לא הייתה אבחנה בין יהודי אירופאי ליהודי מזרחי שכן הם בני אותו גזע נחות שאותו יש להשמיד.
6. מבחינת העיתוי, הכיבוש הנאצי בתוניסיה והפעילות כנגד יהודי תוניסיה מתרחשים במקביל למימושו של תהליך "הפתרון הסופי" באירופה.



ביבליוגרפיה:
אביטבול מיכאל, "תוניסיה", בתוך האנציקלופדיה של השואה, כרך ה', עמ' 1227 – 1229.
אביטבול מיכאל, יהודי אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו 1940 – 1943, "פעמים" 28, 1986, 79 – 106.
אביטבול מיכאל, יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, הוצאת מכון בן צבי, עמ' 112 – 134.
אברהמי יצחק, קהילת יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הנאצי, "פעמים" 28, 1986, 107 – 125.
אברמסקי עירית, "ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה" בתוך מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
בראונינג כריסטופר, "ראוף ולטר" בתוך האנציקלופדיה של השואה, כרך ה', עמ' 1121.

ללה מימונה: "ולבשה העבריה תלבושת ערביה"

אחת לשנה נזכרים אי אלו גורמים בתקשורת בקיומי ומבקשים ממני להביע את דעתי על חג המימונה. השנה, שלא כמו בשנים קודמות סירבתי להתראיין. על השימוש הציני של הפוליטיקאים בחג נכתב די והותר ואין ברצוני להוסיף עוד על התיוג הנורא של החג הנפלא הזה. משום מה, כל שנה לקראת המימונה גואה השיח סביב השסע האתני ומתרבות ההתייחסויות בתקשורת ובעיתונות לחג. למרבה הצער, הסיקור בעיתונות בתקשורת וברשתות עדיין רווי בסטריאוטיפים ובשורה של התבטאויות גזעניות אומללות כלפי יהודי מרוקו והמזרחים בכלל ונראה שהוא נותן דרור לשחרור שדים ושדות מכל המגזרים.
חג המימונה הוא חג קשה לעיכול בציבוריות הישראלית. בעיני, הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. בראש ובראשונה, זהו חג שאינו ניתן לעיכול ע"י הציבור הישראלי מכיוון שהוא מערער על הנראטיב הציוני אשכנזי הלאומי, שחודר לכל בית ובית בישראל ומכונן את עצמו, בין היתר באמצעות חגים וטקסים דתיים וממלכתיים כאחד. מצד אחד, זהו חג "יהודי" אקסקלוסיבי שמאפיין בעיקר את יהודי מרוקו. מצד שני, במושגים ציונים ויהודיים זהו חג מוזר שאין לו אח ורע בין חגי ישראל ומועדיו ובוודאי ש"אין לו אחות": זה חג ללא אויבים מובחנים שקמים לכלותנו- ללא יוונים , פרסים, רומאים, גרמנים או ערבים שבכל דור ודור. חג בלי צוררים: בלי פרעה, אנטיוכוס, המן הרשע או הצורר הגדול מכולם היטלר. חג בלי קרבנות ובלי התקרבנות, חג בלי שכול בלי אבל, הסתגרות או הסתגפות. חג בלי מיתוסים יהודיים: משה רבנו, מרדכי היהודי, יהודה המכבי, או בר כוכבא שהציונות ניכסה אותם לצרכיה והפכה אותם למיתוסים לאומיים מכוננים.
שנית, זהו חג בלי אלמנטים דתיים ו/או גזעניים נוסח "בנו בחרת מכל העמים", ואני אעז לומר, גם אם אעורר את קצף הקהילה המרוקאית עלי: זהו חג בלי אלוהים. חמור מכך, במרכז החג, ניצבת לא פחות מאשר דמות נשית אבסטרקטית: הלא היא ה"ללה מימונה", גברת מימונה, שלכבודה שרים המרוקאים בחג את השיר המסורתי: "א-לָלַה מימונה, מְבּארכּה מסעודה" ומברכים אחד את השני "תרבחו ותסעדו" . ישנם חוקרים ומלומדים רבים שנוטים לעשות לחג "הדתה" אפולוגטית ולייהד אותו באמצעות ייחוס מקור החג לזכר מותו של רבי משה בן מימון, גדול הפילוסופים וההלכה היהודית- הרמב"ם או שקושרים אותו לחג הפסח ומנסים למצוא אסמכתאות יהודיות לחג. ואולם סברה זו עדיין לא נותנת הסבר למילות השיר המסורתי המושר במימונה ולשאר הפעולות הסימבוליות בחג. נשאלת השאלה מיהי אותה גברת מימונה שלכבודה יהודי מרוקו חוגגים?
נראה שהמימונה במקור, הוא חג חקלאי שקשור למחזור החיים החקלאי. העדויות לכך בשולחן המימונה הן רבות: המופלטה- טעימת הקלי הראשון מהקמח בליווי דבש וחמאה, קערת הקמח הלבן שבמרכזה מניחים ביצים , שיבולים, ותרמילי פול, דג חי, קנקן חלב וכמובן כל מיני המתוקים והריבות תוצר ידיה של האישה המרוקאית. כלומר כל פירות התוצרת החקלאית ערוכים על שולחן המימונה לכבוד אותה גברת מסתורית "ללה מימונה".
יש חוקרים הטוענים כי מדובר בשדת מזל מקומית ויש כאלו הטוענים שמדובר באלת הפוריות והמזל, מעין גלגול של האלה הגדולה הים תיכונית ,אלת הפריון והאדמה. יתכן בהחלט שהחג חושף את העבר היהודי הברברי המשותף, עבר בן 3000 שנה, שהיו בו השפעות בינתרבותיות הדדיות. תושבי מרוקו המקוריים האמזיג'ים (הברברים השלוחים) היו וחלקם עדיין, בעלי אמונות פגאניות שבמרכזן האמונה באלה "תענית". במובן זה החברה הברברית במרוקו היא חברה מטריאלית ולאישה בחברה זו מעמד מיוחד. על מעמדה המיוחד של האישה הברברית בשירה ובאלתור, כתבתי במאמר שהוקדש כולו למוזיקה הברברית.

שם הסברתי שהתרבות הברברית היא בעיקרה תרבות אוראלית, שבה הנשים הן המסרניות העיקריות של התרבות ושל מסורות עתיקות היומין. הן אחראיות על חינוך הילדים ועל שימור התרבות שהייתה נתונה כל הזמן בסכנת הכחדה מצד הכיבוש הערבי והמוסלמי. לכן, כדאי להקשיב למה ששרות הנשים הברבריות עד היום במרוקו. כדאי במיוחד להאזין בלינק המצורף לאלבום ולשיר "ללה מימונה” עם הזמרת עאישה תאשינוויט. עאישה, היא אולי הזמרת הברברית המפורסמת ביותר בסגנון המוזיקה הברברי, הנפוץ יותר במרכז מרוקו ובדרומה (הרי האטלס). מכאן, שאין זה מן הנמנע שבכלל מדובר בגלגול של חג שלוחי (ברברי) פגאני שבמרכזו ניצבת אלה/שדה בשם מימונה, שלכבודה עורכים סעודה חגיגית. על מנהג הקרבת סעודה לאלים או לשדים הוא מנהג ים תיכוני ידוע.
כך או כך, במרכז החג ניצבת דמות נשית והוא כולו שיר הלל לאישה המרוקאית ולמעשה ידיה להתפאר. הייתי מעזה ואומרת אפילו- חג פמיניסטי. לכן תמוה בעיני הדבר שהכנס האקדמי מימונה שמקיימת עיריית אשדוד, שהכריזה על אשדוד כ"עיר ידידותית לנשים" הפך למפגן של גבריות ומקומן של הנשים נפקד מהבמה דרך קבע (למותר לציין שלא רק מכנס המימונה מודרות נשים באשדוד, אלא גם מטקסי יום הזיכרון). מדי שנה מקיימת עיריית אשדוד כנס מימונה, שאמור לשוות לחג נופך אקדמי עמוק יותר, לנוכח "רצח האופי" שביצעו התקשורת הישראלית והפוליטיקאים למימונה. השנה, כמו בשנים קודמות, כל הדוברים בכנס הם גברים: הכנס יארח את פרופ' משה שוקד,פרופ' אהרון ממן, פרופ' שמעון שטרית, החוקר המרוקאי, ואת השחקן חתן פרס אופיר זאב רווח להרצאות ושיח בנושא: יהודי המגרב: זיכרון והיסטוריה של עבר חמקמק. הנשים מן הסתם יגישו מופלטות ועוגיות בקבלת הפנים. בסיום הכנס יתקיים קונצרט בביצוע התזמורת האנדלוסית של אשדוד על טהרת הגבריות המרוקאית.אם זה הזיכרון וההיסטוריה שמנסה עיריית אשדוד להנציח ביחס למימונה, עדיף שהעבר יישאר חמקמק וימשיך להיות מבוסס בעיקר על היסטוריה שבעל פה,שעברה מאם לבת.
מבחינה היסטורית, התקבע החג בזיכרון הקולקטיבי המרוקאי הן זה היהודי והן הערבי, כחג של פתיחות ושכנות טובה. חג של אחווה דתית ותרבותית בין יהודים וערבים. דימוי זה של החג והמחוות ההדדיות בין ערבים ליהודים בחג הוטבע בשירו "אתם יוצאי המערב" (שיר לליל המימונה) של גדול פייטני מרוקו, ר' דוד בוזגלו: ".... שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים/ וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה./ וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה. / וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה./ וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי......"
באשר לזיכרון המשפחתי שלי, אמי מספרת על כמויות אדירות של דבש, חמאה, לבן וחלב שהביאו השכנים המוסלמים והברברים לבית אביה, שהיה סוחר אמיד של פיצוחים וקטניות, ומצד שני על מסירת כל המצות שנותרו מהחג לשכנים המוסלמים. בזיכרון האישי שלי משנות ילדותי בדימונה החג הוא חג שלווה בהרבה התרגשות במטבח סביב ההכנות לחג בחלל נשי לחלוטין, חג של דלת פתוחה והכנסת אורחים שבו השכנים/ות, החברים/ות והדודים/ות מוזמנים לשולחן החג לראות ולהתפעל. חג שמלווה בקצת תחרות בין הנשים מי תציג את השולחן היפה והגדוש ביותר וכמובן הטעים ביותר... ועבורנו הילדות והילדים חג שכולו חופש והתרוצצות מבית לבית ואינסוף דברי מתיקה... המופלטה הייתה מונחת על השולחן עם שאר המטעמים, ולמעט אחד מבני הבית שנשאר לשמור על השולחן יצאנו כל בני המשפחה לסבב מימונה בשכונה. החג היה אינטימי יותר, בניגוד לאופן ההמוני שבו נחגג החג כיום. מאז שהפכה המימונה למצרך מבוקש אני רואה את אמי עומדת ומטגנת מופלטות שעות על גבי שעות בערב המימונה, לכל האורחים המאושרים, ש"מצאו להם מימונה". הם מגיעים מכל מיני קצוות הארץ, מתיישבים ערב שלם ולא ממש מבינים כלל את מהות החג ואת ההדדיות שמגולמת בחג זה. עכשיו גם אני מתחילה להתעצבן מהחג הזה, שמאבד מערכו הפמיניסטי ומנסה לשכנע את אמי לעבור למימונה במתכונת חדשה: מימונה לסירוגין, שנה אצלך בבית שנה אצל האורחים.
בקיצור, החג הזה אולי מעצבן אותנו כי הוא עומד בסתירה לכל מה שאנו רגילים בחגים האחרים: זהו, חג מרוקאי עם גוונים מטריאליים, כלומר, חג שמבטא פטריוטיות מרוקאית אתנית ולא לאומיות ציונית. חג שקורא תיגר נגד ההפרדה הבינארית שיצרה הפטריארכיה הציונית והפטריארכיה הדתית במדינת ישראל בין יהודים לערבים, בין נשים לגברים. חג שמקלקל את הרצף הנפלא של לוח השנה העברי ואת ההבניה של הקרבנות היהודית, כבסיס לכיבוש ולתוקפנות נגד שכנינו הערבים. חג מלא שמחה שתקוע לנו אי שם בין פסח לערב יום השואה. והכי נורא, חג שאינו בשליטתה של ההגמוניה הציונית. זו הסיבה ככל הנראה שהחג הזה מוציא את כל השדים והשדות הגזענים מחוריהם ואת כל הפוליטיקאים שרצים לבתיהם של קבלני הקולות ומצטלמים בפוזות נוטפות דבש ושמן מהמופליטות.
הגיע הזמן לחזור למקורות הסימבולים של החג ולהפוך אותו לחג של כולם, לחג של אחווה אנושית בין אדם לרעהו, לחג של עוצמה והעצמה נשית ולחג של שלום ואחווה בין יהודים לערבים ולמוסלמים. תרבחו ותסעדו.

"מי שמאמין לא מפחד"

הגמר הגדול: הבחירה

את העונה השנייה של "אייל גולן קורא לךְ/לךָ" הייתי מסכמת במשפט אחד: מי שמאמין לא מפחד מערבים ומגזענים. זה מה שמשתקף מהבחירה של אייל גולן בגמר הגדול בנוקיה. הבחירה של אייל בנסרין קאדרי ובמאור אשוואל היא בחירה חכמה ביותר בעיני: אישה וגבר, היא- זמרת ערביה מוסלמית. הוא - זמר מזרחי יהודי.שניהם באים מבית מסורתי עד כדי כך, שברגע הזכייה בגמר כשעלו שתי האמהות הנרגשות של נסרין ושל מאור, שתיהן עם כיסוי ראש ולבוש מסורתי, קשה היה להבחין מי מוסלמית ומי יהודיה, בעיקר ברגע המרגש כשאימא של מאור אשוואל חיבקה את נסרין.

בין ארבעת הפינליסטים ניתן היה למצוא גם את דור שמעון בן 18 לפני גיוס, שריגש כל העונה בקולו האדיר ובביצועיו המצוינים ואת תאיר שדה, תופעה מדהימה: ילדה בת 14 וחצי שמסלסלת ומרגשת בקולה המדהים. תאיר נתנה את האחד הביצועים היפים ביותר בעונה כששרה צרפתית את שירה של אן מארי דוד, כמו כוכבת בינלאומית. בקרב חלק המעריצים של התכנית האכזבה גדולה. נראה שהדור הצעיר אוהב את הזמרים המזרחים הצעירים: את תאיר ואת דור ואת ליאב יעקובי, אליל הבנות הבא של הזמר הים תיכוני.


אבל אצל אייל גולן לא מסמסים. ההחלטה היא רק שלו והוא לא מקבל החלטה פופוליסטית, אלא בוגרת וחכמה ואפילו חתרנית משהו, לאור התגובות הגזעניות הרבות על הקיר של התכנית בפייסבוק נגד בחירתה של ערביה למקום הראשון (היו אפילו מי שכינו אותה "מחבלת" והיו ששלחו דברי נאצה רבים נגד אייל גולן והשופטים). גולן יודע שלדור ותאיר הכול כך צעירים, נכון עתיד מזהיר ואין לי ספק שהוא יעזור להם לצמוח, מעבר לחשיפה הענקית שכבר קיבלו בזכותו. אבל לנסרין ומאור זו הזדמנות נדירה. בנוסף לכך, גולן שמר לכל אורך התכנית על האיזון המגדרי בין זמרות לזמרים. בתחילת התכנית הפריד את התחרות בין הגברים לנשים, ובהמשך התכנית כשהתחרו נשים וגברים ביחד דאג ש"הברירה הטבעית" ו"מלחמת המינים" לא תכחיד שוב את הזמרות המזרחיות. לו היה הדבר נתון לבחירת הקהל ברור שהבחירה הייתה בגבר ולא באישה, ובטח שלא בערביה מוסלמית. האיזון המגדרי נשמר גם על במת הגמר: שני זמרים מזרחים הופיעו: דודו אהרון ומשה פרץ, מענקי המוזיקה המזרחית, ומולם שתי זמרות מזרחיות יצירות כפיו של גולן עצמו מהעונה הקודמת: מורן מזור וסיוון גנון המרגשת.שתיהן קיבלו את הכבוד להופיע על במת נוקיה, חלום שמלבד שרית חדד, רק זמרים מזרחים הצליחו להגשים. לא רק האיזון המגדרי נשמר אלא גם האיזון הדתי והתרבותי. הבחירה בנסרין גרמה להרבה ערבים ובעיקר ערביות תחושה של גאווה. במשך כל התכנית ניתן מקום של כבוד גדול לשפה הערבית- שפת האם והאב של רוב היהודים המזרחים. במהלך התכנית שרו ליאב יעקובי, מאור אשוואל, קורל חצבני, יהלומית שימוביץ מימון וכמובן נסרין כולל בערב הגמר קאברים לקלאסיקות הערביות וריגשו את אייל והשופטים בזיכרונות ילדות מהסבא הסבתא. בחצי הגמר הופיעה התזמורת הערבית מנצרת. זמרים ובעיקר זמרות מזרחיות צעירות ששרים היום בערבית בעיצומו של סבב טילים נוסף על יישובי הדרום, אינו עניין של מה בכך. בעיני, זו מהפכה של ממש. בעיקר לאור הגזענות השנאה והרדיפה של המיעוט הערבי עד כדי ביטול מעמדה של השפה הערבית כשפה שנייה וסדרה של חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית, שנועדה להצר את רגליהם.
בתכנית של אייל גולן, להבדיל מתכניות הריאליטי "כוכב נולד" ו THE VOICE"" בערוץ 2, זמרות ערביות אינן אמצעי להשגת נאורות, אלא הן נתפסות כחלק אימננטי של התרבות המזרחית והישראלית. בזמן ששוגרה אל יישובי הדרום כמות בלתי נתפסת של טילים מעזה, אייל גולן שיגר את נסרין קאדרי ישירות לגמר וחסך ממנה את חצי הגמר. בקרב המזרחים/יות העמדות כלפי הערבים והפלסטינים מורכבות יותר, ולא בכדי. לאורך ההיסטוריה הציונית המזרחים/יות הם אלה שספגו את עיקר הנטל הביטחוני והכלכלי של הסכסוך היהודי ערבי, בהיותם בשר תותחים בעיירות הספר ובעיירות הפיתוח. הם אלו שספגו ועדיין סופגים טילים בקרית שמונה בשדרות באשדוד אשקלון ב"ש. יחד עם זאת, על אף שהמזרחים/יות מוצגים בציבוריות הישראלית כימנים, שונאי ערבים התכנית של אייל גולן מגלה דווקא את החיבור הטבעי, ואפילו את האהבה לערבים ולערביות, ובכלל, לכל המרחב המזרח תיכוני והים תיכוני. בעיני, אחד מרגעי השיא של התכנית היה דו- השיח הכואב שהתקיים בין יוסי גיספן לנסרין כשהיא שרה את "כשהלב בוכה" שכתב יוסי גיספן לשרית חדד. נסרין גרמה לכל השופטים לעמוד על רגליהם וליוסי גיספן, שנחשב לקשוח בין השופטים, לפרוץ בבכי יחד איתה. השיר נכתב בתקופת הלינץ' שבוצע בחייל ברמאללה, תקופת שיא במתח בין יהודים לערבים והוא ביטא את הכאב היהודי ואת תחושת המחנק "הכאב גדול ואין לאן לברוח".
נסרין בשירתה עשתה "היפוך מבט" והראתה לכולם שגם לערבים יש לב בוכה ותפילה לאלוהים. האופן שבו שרה את השיר נשמע כמעט כמו המנון לזעקת הכאב הפלסטיני. היא ספגה ביקורת גם במגזר הערבי על ששרה "שמע ישראל אלוקיי" התפילה הכי יהודית שיש, אך לדבריה אין לאף אחד בלעדיות על אלוהים והיא מפרשת את השיר ממקומה שלה. גם את הביצוע המדהים שלה לשיר "וידוי" של אלכסנדר פן וסשה ארגוב, שבו שוב העמידה את השופטים כולם על רגליהם, בעשותה בית ספר ליהודית רביץ איך שרים שיר קשה דרמטי ומלא כאב, היא מלווה בפרשנות משלה בסרט ששודר עליה: מדובר באישה מוכה שכל הזמן חוטפת מכות משיכה לאהוב. מבחינתה זו אלגוריה למצבו של החצוי של המיעוט הערבי בין הפלסטיניות לישראליות: "אני מרגישה את השלום בתוכי" אומרת נסרין.

נאסרין קאדרי
נסרין קאדרי, כמו שאמר לה יוסי גיספן באחת התכנית, היא דיווה אמיתית, או לדבריו של עדי ליאון, אחד השופטים:"פשוט מלכה". מבחינת המראה שלה היא נמנית על הדיוות הענקיות: מרסדס סוסה, סזריה אבוריה. אום כלתום ואצלנו: שושנה דמארי נשים מלאות עם נוכחות פיזית גדולה ודרמטית על הבמה, מבחינת הרגש היא מביאה לבמה איכויות של זמרות ענקיות, שעלו מהביבים של שולי החברה ועברו דרך חתחתים מהופעה במועדונים זולים ועד לעיסוק בזנות כמו למשל: אדית פיאף, בילי הולידיי ואצלנו זהבה בן. בסרט ששודר על חייה של נסרין בערוץ 24 היא מספרת: "עברתי הרבה בחיים". לדבריה החלה לשיר במועדונים מגיל 15 כדי לסייע לפרנסת המשפחה. כבר כילדה נתקלה בדברים קשים: עוני, אנשים שיכורים, מסוממים, בגידות ועוד. יש לה חלום לקנות לאמה בית גדול. נסרין תופעה יוצאת דופן גם בחברה הערבית. לדבריה זה לא דבר טבעי לזמרת ערביה מוסלמית לשיר ועוד להגיע לגמר בתכנית של יהודים. אבל היא גאה בעצמה על הדרך. היא לא מוכנה לוותר על קריירה למען גבר שממנו נפרדה, ולכן היא "חשודה מינית". אבל היא מעידה על עצמה שהיא אישה מודרנית וסקסית. אני הייתי מוסיפה: פמיניסטית.

מאור אשוואל

גם מאור אשוואל משמיע בהתרגשות את התפילה "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" בספונטניות ברגע שהוא מוכרז כזוכה בגמר. ולהבדיל מאותה הכרזה בדיוק בתכנית "כוכב נולד" בזמנו ע"י יהודה סעדו, זו אינה נחשבת סנסציה. אלוהים נוכח על הבמה ולכל אורך התכנית באולפן. גיספן מודה לאלוהים שהביא אותו לעולם ונתן לו הזדמנות ליצור לזמר כמו אייל. כנ"ל עדי ליאון. לכל אורך התכנית נצפו מתמודדים/ות שמנשקים מזוזות לפני כניסתם לאולפן, שרים שירי קודש לשבת ופיוטים ואפילו היו ביניהם חובשי כיפה. ולא היה שום אביב גפן בשופטים שיבוז להם על זיקתם לדת ולמסורת ויאמר להם שזה אמצעי צבוע לרכוש אמפאתיה של השופטים. מאור הוא בחור צנוע מבית טוב- בית יהודי מסורתי במושב. בסרט על חייו של מאור רואים שבית הגידול של שירתו הוא בית הכנסת. לפני שהוא נשלח ע"י אייל גולן למשימה לשיר בחתונה, הוא ניגש לבית הכנסת, מניח תפילין ומנשק את ספר התורה. עבורו זוהי שליחות דתית ורוחנית לשמח בקול הזמיר שלו חתן וכלה ביום חופתם, ולא עבודה בזויה ונחותה כפי שהיא נתפסת במבט הישראלי-אשכנזי. מאור מייצג כמו שאמרו לו השופטים את הקול המזרחי הצלול הישן בסגנון זוהר ארגוב, ישי לוי ונתי לוי.
פנתיאון מזרחי
כלומר, בתכנית שלו מבקש גולן וחבר השופטים שלו לשמר.את הקול המזרחי האותנטי הזה שפורץ ממעמקי בית הכנסת, את קול הזעקה החברתי המזרחי שהשמיעו חלוצי הזמר המזרחי הם מבקשים להנציח בתכניתם העונה בסדרה של ערבי מחווה וקאברים חדשים לשיריהם של: צלילי הכרם וצלילי העוד, אהובה עוזרי, אבנר גדסי, זוהר ארגוב, שימי תבורי, לחיים משה, לאבנר גדסי, לזהבה בן, אתי לוי, ישי לוי, נתי לוי, עופר לוי, אלי לוזון, בועז שרעבי, מרגלית צנעני, שרית חדד, חפני כהן, ג'קי מקייטן, ליאור נרקיס, ולכל אלו ששכבו על הגדר וסללו לאייל גולן ולזמרים המזרחים העכשוויים את הדרך לפסגה. אייל גולן, עצמו, שלא כמו הדור הצעיר של הזמרים המזרחים ו"הכוכבים הנולדים", כיתת רגליו בלא מעט מועדונים ועבר דרך ארוכה של בוז ולעג (כולל מספר דמויות ב"ארץ נהדרת") עד שהגיע למעמדו כזמר הישראלי הכי פופולארי כיום. מה שיפה אצלו מעבר לרגישות, לאנושיות ולחכמה שגילה בתכנית, הוא שלצד שימור העבר של המוזיקה המזרחית הקלאסית והפופולארית והנצחתו, הוא מבקש יחד עם חבריו לדרך: ירון אילן, יוסי גיספן, עדי ליאון וחיים רביבו להעמיד דור חדש של צעירות וצעירים שימשיכו את הדרך, שהממסד הציוני האשכנזי ביקש ועדיין מבקש להכחיד ולהעלים מנוף התרבות הישראלית. בדברי התודה שלו הוא מכנה את גיספן ה"משורר הלאומי" ומבקש ממנו להתעלם מכל דברי הבלע ששפכה עליו הביקורת הישראלית. אבל גיספן הוא לא המשורר הלאומי, אלא הפזמונאי הלאומי. המשורר הלאומי שלנו הוא ארז ביטון, הראשון שזעק בשירה העברית את קול המחאה המזרחית. את ביזויה של זמרת החצר של מלך מרוקו – זוהרה אלפאסיה ובעצם ביזוי כל התרבות והמורשת שהביאו הורינו מארצות מוצאם במזרח. התכנית "אייל גולן קורא לך" איננה עוד תכנית ריאליטי או בידור, אלא תכנית תרבות ישראלית ברמה ובאיכות שמזמן לא נצפתה כאן, שכבשה מיליוני מסכים ולבבות.

תודה לד"ר רפי שובלי על הייעוץ והתמיכה.

אל פסגת הגולן

לפני 17 שנה הייתי שותפה לייסוד "קדמה". עמותה "קדמה" ביקשה לייסד בתי ספר עיוניים בעיירות פיתוח, בשכונת התקווה ת"א ובשכונת הקטמונים בירושלים. מטרה זו עמדה בניגוד מוחלט לציפיות הממסד שהועיד את ילדי השכונה להיות פועלים שחורים בדיוק כמו הוריהם, "הפועלים הטבעיים" שהובאו ארצה להיות חוטבי עצים ושואבי מים. ביה"ס קדמה שהוקם בשכונת התקווה נוהל ע"י המשורר והחוקר סמי שלום שטרית. באחד הימים ערכנו אירוע גיוס תלמידים ותרומות למען ביה"ס. שני זמרים נעתרו להופיע בהתנדבות בליל חורף גשום במיוחד: אייל גולן וזהבה בן. זכור לי שתלמידותיי מחו ואמרו מי זה המכוער הזה , זמר סוג ז' הבאתם לנו... כעסו שהבאנו להם זמר לא מוכר... זהבה בן הייתה אז בראשית הפריצה שלה למיין סטרים הישראלי והמעבר שלה משכונה ד' בב"ש ומדוכן הקלטות בתחנה המרכזית בת"א למרכז הבמה הישראלית עם שירי אום כלת'ום. לרגע, בתחילת שנות התשעים העליזות על רקע אוסלו היה נדמה, שאולי סוף סוף מוכנה החברה הישראלית לצאת מהגטו האשכנזי שבו התבצרה ולהשתלב במרחב המזרח תיכוני... אבל זו הייתה רק אפיזודה קצרה וחולפת. מהר מאד החלה זהבה בן לשיר שירי ארץ ישראל. כוכבה דעך וקול הזמרות היהודיות ששרות בערבית נדם. http://www.youtube.com/watch?v=Mv4onw5Mcu4&feature=related

אייל גולן שהיה עד אז זמר מועדונים אלמוני, פרץ גם הוא אל המיינסטרים הישראלי הודות לחיבור שלו עם זאב נחמה מ"אתניקס" והפך לזמר המזרחי והישראלי המצליח והפופולארי ביותר בכל הזמנים. התקשורת דאגה למנף את דימויו כ"ערס" שוביניסט, הדוניסט וחסר אישיות מיוחדת. גם היום, למרות ההצלחה האדירה שלו, הוא ותכניתו "אייל גולן קורא לך" בערוץ 24 עדיין זוכים לקיתונות של רותחין ובוז מהמבקרים בתקשורת הישראלית ומהציבור. "תת-רמה של תוכנית", " מי בכלל רואה את התכנית הזו של הפריחות" , "זו תכנית של שלוחים, דה וויס , דה וויס זו תכנית יפה". אלה הן רק חלק מהאמירות ששמעתי מקרובים ומכרים, למרבה הצער חלקן ממזרחים ומזרחיות שהפנימו כל כך עמוק את הדיכוי האשכנזי... לם בשירו ש"פריחה שם יפה" , בא אייל ומראה שלאלה שתויגו ע"י החברה כ"פריחות" יש קול יפה. ועל מפעלו זה של גולן של מתן הזדמנות לנשים מזרחיות מהפריפריה להשמיע את קולן הכל כך יפה בעברית ובמזרחית, בניגוד מוחלט לציפיות הממסד האשכנזי והמזרחי הגברי, שהכחידו את הזמרות המזרחיות היהודיות ששרות ערבית ואת הפייטניות מגיע פרס ישראל. ושימותו הקנאים והקנאיות!
השיר "זוהרה אל-פסיה" פרי עטו של המשורר ארז ביטון (אף הוא הושם ללעג תחת התיוג: "משורר הנענע" וכיום כל תלמיד בישראל לומד אותו) הוא אלגוריה מצוינת לתרבותם של יהודי מרוקו שבוישה, הושפלה והושמה ללעג. על הבוז הזה לתרבות ולמוזיקה המזרחית שנתפסה ע"י הציונות כתת תרבות נחותה, או לכל היותר פולקלור, נוסף הבוז של החברה הישראלית לנשים המזרחיות, שהושמו אף הן ללעג ולקלס ותויגו על ידה כ"פריחות", כלומר, כנשים זולות, וולגריות, קלות דעת ולא משכילות. סמי שלום שטרית, שכתב את "שירים באשדודית"- שירי מחאה נוקבים כנגד הבוז הזה לתרבות המזרחית, התייחס בכלל זה לביזוי הנשים המזרחיות בשירו המכונן "פריחה שם יפה". אז אחרי שסמי שטרית הראה לכולם ש"פריחה יכול להיות שם יפה", בא היום אייל גולן ומראה לכולם, שלאלו שתויגו ע"י החברה הישראלית כ"פריחות" וקולן הושתק יש קול, ואפילו קול יפה. במרוקו של היום, הזמרת היהודייה זוהרה אלפאסיה נתפסת כגיבורת תרבות לאומית שעורכים לכבודה ערבי מחווה ופרנסואז אטלן זמרת יהודייה אף היא, ממוצא אלג'ירי שחיה ויוצרת במרוקו מונתה השנה למנהלת האמנותית של פסטיבל המוזיקה האנדלוסית שהוקדש כולו לשירת נשים. כלומר, הנשים הזמרות והיוצרות במרוקו נתפסות כגיבורות תרבות ותרומתן מועלית על נס, בעוד שאצלנו מאז ההגירה של יהודי המזרח מארצות האסלאם לארץ, וביתר שאת בימים אלו, הנשים היהודיות המזרחיות מבוזות ומושפלות פעמיים: פעם, ע"י החברה הישראלית שנבנתה כולה על אתוס שלילת המזרח ושלילת הערביות בפרט, ופעם נוספת ע"י חברת הגברים בקהילות המזרחיות, שמשתמשים בנימוקים דתיים או בנימוקים שונים ומשונים (אין מספיק זמרות ששרות טוב...הקהל שלנו יברח... הרבנים יחרימו אותנו...) כדי להדירן משדה התרבות והשירה, בניגוד מוחלט למה שהתרחש בארצות מוצאם הערביות ו/או המוסלמיות. כך נוצר מצב שהנשים המזרחיות האינטלקטואליות והאמניות מודרות מהמרחב הציבורי ומהשדה האינטלקטואלי והאמנותי, הן זה הישראלי והן זה המזרחי, ואם הן גם שרות ו/או כותבות בשפת אמן – הערבית, הרי שדינן, מעבר לבוז הרגיל השמור לזמרות מזרחיות ("שיר הפריחה") , להיכחד כליל מנוף השירה והזמר הישראלי או לצאת לחו"ל ורק שם לזכור בהכרה והוקרה בינ"ל (עופרה חזה, יסמין לוי, אחינעם ניני). יחס גזעני זה הגיע לשיא תקדימי בביזויה ובהשפלתה הפומבית של הזמרת הפופולארית מרגלית צנעני שהוגדרה כ"מסוכנת לאדם". סכנה ביטחונית של ממש! שתי רשימות גדולות שפורסמו בבלוג "קפה ג'יברלטר": "שירת נשים גדולה עולה" ו"שירת נשות תימן" הקדשתי לעניין הכחדת הזמרות היהודיות-הערבית מנוף התרבות הישראלית.
על כן, לו היה נתון הדבר בידי הייתי מעניקה לאייל גולן פרס ישראל ולו רק על פועלו זה של מתן הזדמנות לנשים מזרחיות וערביות מהפריפריה להשמיע את קולן היפה בעברית ובערבית, בניגוד מוחלט לציפיות הממסד האשכנזי וגם זה המזרחי הגברי, שהכחידו את הזמרות המזרחיות היהודיות ערביות ואת הפייטניות וגם בשדה המוזיקה הפופולארית המזרחית הותירה רק בודדות .

דבר נוסף שראוי לשבח בתכנית של אייל גולן הוא היחס ההוגן והמכובד של צוות השופטים כולו כלפי המתמודדות חמשת השופטים הם אמנם גברים, אך הערות השופטים כמעט תמיד מקצועיות ביותר. הן ענייניות ונוגעות לאופן השירה, הקול, הופעה בימתית דיקציה זיופים וכו'. אין שום התייחסות למוצאן של הזמרות, לצורה החיצונית, למראה, ו/או למיניות של המתמודדות. אין העלבות והשפלות פומביות. אין בוז. הילה בן סעדון, ירדן שוקר, אנוואר סאלח, יהלומית שימוביץ, רויטל טופלשבילי, מאריאז' ששונוב, קורל חצבני, נסררין קדרי, אסטר שטר, לזי פחימה, מאי נשאווי, סיוון גנון ותאיר שדה הן הזמרות שעלו לגמר. מרביתן בעלות חזות מזרחית ו/או ערבית מובהקת: מרביתן כהות עור, כהות שיער ועיניים, חלקן מלאות ואפילו שמנות. הן שרות ומסלסלות במבטא מזרחי עם ח ו ע וניכר בצורת לבושן שטרם עברו תחת מכונת הסטיילינג של "רשת" ו"קשת" שהפכו את נינט טייב מזמרת עם לוק מרוקאי אותנטי מקרית גת לאנורקטית סטייל רמת אביב ג' שיוצאת עם יהודה לוי. ספק אם הייתה שרית חדד עם הלוק הקווקזי השמנמן שלה, התלתלים החומים והפוני המדולל עוברת היום את שלב האודיציות המוקדמות בתכנית "כוכב נולד" או אפילו בתכנית The Voice""... אבל אצל אייל גולן היא הייתה עוברת גם עוברת. גם ההפרדה בין תחרות הנשים לגברים מבטיחה את מקומן של הנשים והגעתן לשלב הסופי בתכנית.
אבל לם בשירו ש"פריחה שם יפה" , בא אייל ומראה שלאלה שתויגו ע"י החברה כ"פריחות" יש קול יפה. ועל מפעלו זה של גולן של מתן הזדמנות לנשים מזרחיות מהפריפריה להשמיע את קולן הכל כך יפה בעברית ובמזרחית, בניגוד מוחלט לציפיות הממסד האשכנזי והמזרחי הגברי, שהכחידו את הזמרות המזרחיות היהודיות ששרות ערבית ואת הפייטניות מגיע פרס ישראל. ושימותו הקנאים והקנאיות!מעבר לתרומתה לקידום הזמרות המזרחיות, התכנית של אייל גולן חשובה כי חושפת את הקורפוס העצום של המוזיקה המזרחית, שנוצרה פה מאז קום המדינה ואת תרומתה האדירה לתרבות הישראלית המתהווה. למעשה, יהיה נכון יותר לדייק ולומר מוזיקות ים-תיכוניות ולא "מוזיקה מזרחית" אחת, מכיוון שהקורפוס העצום הזה כולל לחנים ערבים, אנדלוסיים, יוונים, תורכים, תימנים ועוד. אט, אט מכונן אייל גולן יחד עם שותפיו לתכנית: ירון אילן, יוסי גיספן, עדי ליאון וחיים רביבו את פנתיאון המוזיקה המזרחית.
צפייה ממושכת בתכנית של גולן מגלה ש"המוזיקה המזרחית" והים תיכונית, שזכתה לתיאור הדמוני "מוזיקה שלא ברא השטן" בפיו של יהורם גאון, או בלשונו של העיתונאי הגזען הנדלמן: "מוזיקה אלימה", איננה רק מוזיקה בעלת טקסטים רדודים וירודים שכל תכליתה להקפיץ את הקהל בחתונות, (הגם שאיני מזלזלת במוזיקה פונקציונאלית שנועדה לשמח בחתונות ובאירועים) אלא היא מורכבת ממאגר עצום של שירים, פיוטים ולחנים רבים ומגוונים. חלקם טובים יותר, חלקם פחות טובים, חלקם מקפיצים וחלקם עצובים עד כדי דמעות, חלקם בעברית עתיקה ונשגבה וחלקם בעברית מדוברת וקלילה, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מדגישים את הדיאלוג עם הקהל ואת הרגש: לאהוב ולאהובה, לאימא, לאבא ולאלוהים . עדי ליאון מחפש בקולות המתמודדים את ה"שריטה" שתזיז אצלו משהו.

דבר נוסף שמיוחד בתכנית הזו ומבדיל אותה מתכניות הריאליטי האחרות כוכב נולד, ביה"ס למוזיקה וThe Voice"" הוא שכל השופטים הם ממוצא מזרחי. זה דבר יוצא דופן לא רק בתכניות הריאליטי, אלא בעולם התרבות הישראלי. בכל הפסטיבלים, מוסדות התרבות והתקשורת הישראלים התרגלנו לראות שכל השופטים אשכנזים/יות למעט עלה תאנה מזרחי אחד או שניים, שלא לדבר על בית המשפט העליון שכולו על טהרת הלובן...
טייב, מויאל, סקעת, מעודה, סעדו, דלומי ויאסו הם שמות של הזוכים/ות המזרחים/יות ב"כוכב נולד", כפי שרואים, רובם ממוצא מזרחי. רוני בראון, יזהר אשדות, ריקי גל, צדי צרפתי, צביקה פיק היו וטי ורק בכוכב נולד 4 צורפה לראשונה המזרחית, מרגלית צנעני וגם גל אוחובסקי. בעבר כתבתי על הביקורת של גל אוחובסקי ושאר השופטים שהעירו לבועז מעודה על כך שהוא "צועק" בכל פעם שהלה סלסל מוואלים שהרטיטו את כל מיתרי הרגש שלי בביצועיו ל"יד ענוגה" ו"חומות חימר". רק מרגול הגנה עליו בחירוף נפש. האורגזמה של "כוכב נולד" הייתה לשמוע את יהודה סעדו מבצע את שדות של אירוסים. לכל תרבות יש קודים פנימיים משלה לשיפוט יצירות אמנות ולשיפוט האמנים שלה. שיוט במקאם, מוואל, תקסים, וסלסולים. הם חלק מהקודים האלו במוזיקה המזרחית. כך למשל במוזיקה האנדלוסית ל" ננננ" ול "יאללאלן" יש תפקיד מאד מסוים, ולמרות המרחב הגדול של אלתור שיש לסולן במוזיקה הזו, עדיין יש פה תורה שלמה ומשנה סדורה שלפיה שרים ומנגנים את המוזיקה הזו. שופטים אמורים להיות בקיאים בקודים הללו. אצל גולן השיפוט של הזמרים והזמרות מקצועי ביותר.
חיים רביבו הוא לצורך העניין נציג הקהל. קהל שאוזנו מורגלת במוזיקה הים תיכונית ושאינו בז לה..
המבחן האמיתי של אמנות פופולארית הוא מבחן הקהל והמבחן הכלכלי. אנחנו בילדותנו היינו קהל שבוי. ערוץ 1, גל"צ, רשת ג. לא שאלו אותנו ואת הורינו מה אנחנו רוצים ואוהבים לשמוע. ערוץ 24 מסחרי לחלוטין שאינו זוכה לשום תמיכה או סבסוד ממשלתיים. שם המשחק רייטינג. נותן במה לתרבות הרוב של מזרחים, אתיופים, גרוזינים, ערבים וחרדים ולנציגיה מקריית אתא, בית שמש, עפולה עכו יפו נצרת וירוחם ועוד, שבטעות מכוונת מכנה אותה הממסד פריפריה למרות היותה מרכז התרבות הישראלית, כאמור תרבות הרוב בישראל. היא באה ועולה ממעמקי הדיכוי ממקומות בהם הרגש עדיין לא כהה. מקומות שהמצוקה עדיין קיימת. ונציגי תרבות זו ובעיקר נציגותיה שרות את המצוקה הזו , עדיין מבטאות את אותו כאב שזעקה זהבה בן ואת התקווה לטיפת מזל שתשנה את מסלול חייהן ותגאל אותן הן נבנות מאותם חומרי ביבים שהביאו לעולם זמרות ענקיות כמו אדית פיאף.
למראה תכניתו של אייל גולן בן גוריון וביאליק מתהפכים יחד בקבריהם: 100 שנות מחיקה ציונית אשכנזית שיטתית וששים שנה תחת מכבש כור ההיתוך לא הצליחו להכחיד את הסלסולים והצהלולים, את העברית התקנית במבטאה המקורי במלרע עם ח ע וריש מתגלגלת. אצל גולן אף אחד לא מבקש מהזמרים או מהזמרות כמו אביב גפן להיות חדשנים ומקוריים ולנטוש את המזרחיות שלהם. ממש נועזות ומקוריות... אין שם משימת גישור בין מזרח ומערב כפ שהטיל יהורם גאון על הילד מישל מדימונה בביה"ס למוזיקה" תהיו אתן, כמה שיותר אותנטיות, מצד אחד מכתיבים השופטים, מצד שני, הם דורשים עבודה קשה, התקדמות ומקצועיות.

אצל גולן באולפן שרים וחושבים על אימא, אבא על שבת בבית ועל אלוהים ואפשר אם רוצים לחבוש כיפה, בלי שאף אחד יגיב בצורה ברוטלית ואגרסיבית, כפי שהגיב אביב גפן לאחד המתחרים בערוץ 2 שקרא פסוקי תהילים לפני שהחל לשיר. אף אחד לא גם לא ישאל אותך למה החלטת לחזור בתשובה, ואף אחד לא יגיד לך שלשיר באנגלית לא הולך יחד עם אלוהים, או שלשיר בערבית זה נגד ביטחון המדינה. ורק בתכנית של גולן אפשר לשמוע ביצועים מרגשים לפיוטים בעברית נשגבה ששום ביאליק או מנור לא מתקרבים אליה. רק שם אתה יכול לשיר בשפת אמך בערבית, מרוקאית או בעברית תימנית בלי להתבייש או להתנצל.
לסיום, אייל גולן עולה מתכנית זו דווקא כאיש יפה: רגיש מאד, נזהר מאד בכבודם של המתחרים והמתחרות, מקצוען וצנוע. כן צנוע, למרות הנטיות המגלומניות שמיחסים לו בתקשורת בשל התמונה הגדולה שלו שניצבת באולפן. הנה קטע מכתבת פרופיל של בן שלו על גולן:
"כשראיתי אותך על הבמה בכיכר חשבתי שיש דיסוננס בין האיש ששר למאות אלפי המפגינים לבין האיש שהוביל את תוכנית הטלוויזיה "אייל גולן קורא לך" בערוץ 24. המחאה החברתית מבטאת בין השאר רצון לשחרר את התודעה מהמנטליות הפסיבית שמכתיבות הטלוויזיה ותוכניות הריאליטי, לפקוח עיניים למציאות האמיתית. אתה צללת בשנה האחרונה עמוק לתוך הקרקס של הריאליטי.
"אני לא רואה את זה כמוך. התוכנית שאני עושה (שתחזור באוקטובר לעונה שנייה, ב"ש) מוציאה אנשים מהמקום שבו הם נמצאים ונותנת להם צ'אנס לעבוד ולעשות. אתה יודע ששבע-שמונה בחורות שהופיעו בתוכנית מופיעות היום במועדונים? הן לא מפורסמות ולא כלום, אבל הן מופיעות ועושות כסף. לא שאני איזה לשכת עבודה, אבל המטרה של התוכנית הייתה למצוא זמרת ולהביא לה פרנסה, ואם יצא שעוד כמה בנות עובדות ומופיעות ויש להן מפיקים, אז אני בכלל שמח".
בתקשורת הישראלית גולן מוגדר כזמר א-פוליטי וא-חברתי, שניחן בקול יפה ותו לא ומצטיין בעיקר בשירים רומנטיים מתקתקים. אבל הדרך שהוא עשה מהשכונה ברחובות דרך ביה"ס קדמה, הבר מצוות והמועדונים ועד ללב ליבו של הקונצנזוס הישראלי, למרות הבוז והתקשורת העויינת וכנגד המסלול המיועד לאמנים מזרחים שדן אותם לשוליות וכלובים מזרחיים והפיכתו למודל ולמושא הערצה של אלפי צעירים וצעירות בעיירות הפיתוח, היא האם-אמא של המאבק הפוליטי והחברתי. הכבוד והמחווה שהוא עושה בתכניתו לגדולי הזמר המזרחי שמוזמנים להתארח בתכניתו: ישי לוי, חיים משה, שימי תבורי, חפני כהן, אתי לוי, ליאור נרקיס ואחרים, גם הוא חלק מהמאבק המזרחי התרבותי שלנו. מאבק שמבקש לשחרר את התודעה מהמנטאליות הגזענית שמכתיבה הטלוויזיה והתקשורת בכלל, ומבקש לפקוח עיניים למציאות האמיתית, שבה התרבות הישראלית כבר אינה יכולה להתעלם מקיומה התוסס של תרבות הרוב ולהתכחש לה.
והכי חשוב, אייל גולן לוקח נערים ונערות מוכרי נעליים וצעצועים, טבחים, זבניות בחנויות בגדים, מורטות גבות, זמרי חפלות וחתונות, תלמידי ישיבה, אשר לכולם חלום אחד- לצאת מהמסלול ומהגורל שהועיד להן הממסד ההגמוני הציוני האשכנזי כחוטבי עצים ושואבי המים של החברה הישראלית, ועוזר להם כמו שניסינו אז ב"קדמה", להגשים את החלום הדמוקרטי של מימוש היכולת העצמית בלי קשר למוצא ולמעמד.

قم ترى- "צא וראה" : אופרה אנדלוסית

לכבוד ט"ו בשבט הקרב עלינו לטובה החלטתי לפרסם רשימה קטנה על גלגולו של השיר האנדלוסי "קום תרא", אחד השירים הפופולאריים ביותר במוזיקה האנדלוסית באלג'יר, מרוקו ובישראל. שיר, שכולו הלל ליופיו של הטבע והחיים. את הלחן של השיר שמעתי, לראשונה, בדיסק שקניתי לפני כמה שנים בביקור בקבר ר' שמעון בר יוחאי. על הלחן של השיר המקורי הורכב הפיוט "לכה דודי" של ר' שלמה אלקבץ. מיד התאהבתי במנגינה והתחלתי להתעניין בלחן ולחפש את מקורו. אחר כך שמעתי את הלחן מספר פעמים מנוגן בתזמורת האנדלוסית שלנו.
השיר "קום תרא" הוא שיר בלחן אנדלוסי אלג'יראי קלאסי כלומר חלק מהמוושחאת- יצירות אנדלוסיות קלאסיות שמושרות בכל רחבי העולם הערבי. השיר נמנה על שני ז'אנרים קלאסיים, שהיו נפוצים בשירה הערבית הקלאסית של תור הזהב באנדלוסיה: שירת הגן ושירת העגבים. קודש וחול, אם כן חברו להם יחד ב"לכה דודי", אחד מפיוטי השבת הקאנונים ביותר ויצרו פיוט יפהפה.
בשיטוטי האינסופיים ביוטיוב הגעתי לביצוע היפה של אחת הזמרות המרוקאיות האהובה עלי במיוחד, אמינה אלעלאווי, ששרה בסגנון אנדלוסי קלאסי ובסגנון ספרדי.



מיד החלטתי לתרגם את השיר לעברית תרגום חופשי. להלן מילות השיר בערבית ובעברית:

قم ترى - קום תרא
قم ترى دراهم اللوز تندفق عن كل جهة
والنسيم سقطها في الحوز والندى كبب عليها
بدات تلقح ورقة الجوز جاء بشير الخير اليها
و الرياض يعجبني ملوان ما حسنه فصل الخلاعة
يا نديم هيا للبستان نغنموا في الدنيا ساعة

קום תרא דראהם אללווז תנדפק ען כל ג'הה
ואלנסים סקטהא פי אלחווז ואלנדא כבב עליה
בדאאת תלקע וורקת אלג'ווז ג'אא בשיר אלח'יר אליהא
ואלרריאד יעג'בני מלוואן מא חסנה פצל אלח'לאעה
יא נדים היא ללבוסתאן נע'נמו פי אלדוניא סאעה

• צא וראה את מטבעות השקד, נושרים מכל עבר ופינה
• הרוח השירה אותם על הארץ, והטל נערם עליהם.
• עלה האגוז זה עתה הנץ ומבשר הטובות בא אליו
• מה יפה בעיני האחו על שלל צבעיו, מה טובה עונת ההוללות
• יא נדים*, בוא מהר לגן נבלה בנעימים עוד שעה בעולם

בהמשך מצאתי ביצוע קלאסי יפהפה לשיר "קום תרא" של הזמרת האנדלוסית האלג'יראית בהיג'ה רחאל בליווי מקהלה:




ועוד ביצוע מקפיץ של שני ענקי הזמר האלג'יראי: אנריקו מסיאס ושב מאמי שמעיד על הפופולאריות של השיר:




אבל יותר מכולם ריגש אותי השיר בביצוע תוצרת סין:



"קום תרא"MADE IN CHINA , הוא ביצוע קונצרטנטי מרהיב ביופיו שהבהיר לי מיד למה הסינים הולכים להיות האימפריה הבאה שתשלוט על כל העולם. הם הבינו מה שאירופה וארה"ב הקולוניאליסטיות לא מבינות עד היום. לא צריך ולא ניתן למחוק תרבויות קלאסיות שלמות, אלא רק להכיל ולשכלל אותן. נפעמתי מההבנה הכל כך מדויקת של העיבוד הסיני לשיר ומהניצוח המושלם על תזמורת ענקית שיוצרים הרמוניה וחיבור מושלם לטבע ולעוצמותיו. הרמוניה שאינה שונה מזו שניסה וויואלדי להשיג ביצירותיו המוקדשות לעונות השנה. ברשימתו המצוינת על המוזיקה הערבית בשירה המזרחית מתייחס הסופר והמשורר אלמוג בהר לסתירה המתקיימת בין המילים "קונצרט" או "אופרה" למוזיקה ערבית בשירה המזרחית העכשווית, כך הוא כותב על המשוררת עמירה הס:" כך היא מעמידה זה מול זה את ה"קונצרט", המסמל כאן את המוסיקה המערבית, שהיו זמנים שהיא לא הכירה אותו, והמוסיקה הערבית-העיראקית, שמסמל אותה כאן ההרכב שהיה פופולארי מאוד בשנות ילדותה, צ'לרי בגדאד, בו ניגנו יהודים רבים, ההופך כאן לנחות וריק, אם כי גם הוא הופך קונצרט, אך "קונצרט שריקה".
גם המשורר סמי שלום שטרית מתייחס לסתירה זו בשירו "מה לנו ולהם" מתוך ספר שיריו הפופולארי "שירים באשדודית":
האופרה של קלן,
היא כאן היא כאן,
האופרה של קלן
לשיר עם הפילהרמונית
בנוסטלגיה הרמונית

אש חאזנא בהם,
קול לי
א יימא.
מה לנו ולהם
אמרי לי
אמי.

ואולם סתירה זו אינה אלא תוצר של ההבניה האוריינטליסטית, שניסתה ההגמוניה הציונית האשכנזית ליצור פה בארץ. לפי הבנייה זו "אופרה" ו"קונצרט" הן סוגות מוזיקליות תרבותיות קלאסיות שיש לשמר, העומדות בסתירה למוזיקה הערבית ו/או האנדלוסית, מוזיקות נחותות, שאותן יש למחוק ולהעלים כליל מנוף התרבות הישראלי, מחשש ללבנטיניזציה ומחשש לפגיעה במוחות הילדים (ראה פרנקשטיין ותיאוריית הפיגור התרבותי שלו....), או במקרה הטוב לשמר אותן במכלאות מגודרות היטב ("פסטיבל הזמר החסידי") כסוג של פולקלור או מסורת, אך בשום פנים ואופן לא כ"קולטורה". חשיבה בינארית זו שניסתה להעמיד את "המערב" הנאור כנגד "המזרח" הפרימיטיבי והנחשל וכשתי ישויות שלא ניתן לשלב ביניהן , ניצבת בניגוד מוחלט למה שקרה במצרים ובעולם הערבי. ביטויים לכך ניתן למצוא החל מסוף המאה ה-19 ואילך באופרה "עאישה" שכתב המלחין האיטלקי ויואלדי והועלתה במצרים ובהופעתה של הזמרת המצרית מונירה אלמהדיה שבישר את הגעתן של ענקיות הזמר המצרי והערבי. ומתחילת המאה ה-20 בהכנסת אלמנטים מערביים וכלים מערביים למוזיקה הערבית, בעיקר ע"י המלחין הענק מחמד עבד אלווהאב. השילוב המושלם בין מזרח למערב מתבטא ביצירותיו המודרניות כמו למשל: "קליאופטרה" ו"מג'נון לילה" או באופרת "ליאלי אל אונס" שכתב פריד אל-אטרש בביצוע הנפלא של אחותו הזמרת איסמהאן . שילוב זה בא לידי ביטוי גם בהופעותיה של אום כלת'ום עם תזמורות ענקיות ובאופן שירתה, שניהם תוצר של העידן המודרני וחדירת ההשפעה המערבית למצרים. גם באלג'יר ובמרוקו ניתן לראות את השילוב ההרמוני בין מזרח ומערב בשנות הארבעים והחמישים ביצירותיהם של זמרי "חבורת אוראן" האלג'יראית: מוריס אלמדיוני, לין מונטי, רנט לורנייז, לילי בוניש ואחרים ושל הזמר המרוקאי סלים הלאלי. הללו שילבו אלמנטים מהשנסון הצרפתי וממוזיקת הפלמנקו הספרדית בשירתם. כל אלו יחד עם ענקי הזמר המצרי הפכו זה מכבר לקלאסיקה ערבית וכלל עולמית והוכיחו לא רק שאין סתירה בין מזרח ומערב , אלא שהשילוב ביניהם הוא כוח תרבותי אדיר ...ובחזרה לשיר שלנו, עוד הוכחה ליכולת שילוב בין המילים "קונצרט" ו"אופרה" ניתן למצוא בביצוע הכמעט מושלם של המשוררת האלג'יראית רביעה ג'לטי, שקוראת את מילות השיר ושרה אותו על רקע הביצוע MADE IN CHINA ובכך יוצרת אופרה אנדלוסית נפלאה. מסתבר שלא רק אצלנו השקדיה פורחת והשמש זורחת....


לסיום, מי שרוצה לשמוע את השיר "קום תרא" בביצוע מרוקאי אותנטי שירוץ לשמוע את הזמר האנדלוסי והשעבי עבד א-סלאם אל-סופיאני שמופיע בימים אלה עם השיר בקונצרט "מרקש" של התזמורת האנדלוסית הים תיכונית, שחרטה על דגלה פתיחות תרבותית ושילוב בין מזרח למערב.


* נדים- פירושו בן לוויה, רע למשתה, מארח. הכוונה היא לטיפוס בתרבות החצרונית הערבית הקלסית איש חצר בעל נימוסים והשכלה. בין המלומדים בשפה, בשירה, בתולדות המשוררים, ובתולדות הערבים ובכל הידע הרלוונטי לתקופת תור הזהב הערבי בבגדד ובאנדלוסיה.