יום ראשון, 18 בפברואר 2018

קונצרט "כי קולך ערב" - קולותיהן הנשגבים של הנשים

שירת נשים גדולה עולה- חלק ג'
מאת: שירה אוחיון

הקונצרט "כי קולך ערב" -  קונצרט מחווה לכוכבות הזמר היהודיות בארצות ערב בביצוע התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית אשקלון, שתארח בהופעה נדירה את כוכבת הזמר המרוקאי ריימונד אבוקסיס ואת הזמרות ליז ממן (נכדתו של הזמר סמי אלמריבי ז"ל) ורחלה, במסגרת שבוע פסטיבל "לבי במזרח"- לתרבות מזרחית עכשווית, ובהמשך לסדרת הרשימות שלי "שירת נשים גדולה עולה" שפורסמו כאן לראשונה ב"קפה ג'יברלטר" , ולכתבתה המעולה של צפי סער בעיתון 'הארץ' סביב המחקר שערכתי על תרומתן של הנשים היהודיות והנשים בכלל למוזיקה הערבית והמגרבית, בחרתי להביא בפני קוראי הקפה את מאמרו של החוקר המרוקאי מחמד אמסקין: "הזמר היהודי-ערבי- קולותיהן הנשגבים של הנשים" במלואו. המאמר סוקר את כוכבות הזמר בארצות ערב והמגרב ואת תרומתן הייחודית ופורצת הדרך לתרבות ולמוזיקה הערבית.  
מוחמד אמסקין חוקר את תולדות הזמר המרוקאי והיהודי במרוקו.  הוא פרסם, בין היתר, ספרים ומאמרים על הזמרים והזמרות היהודים הגדולים שחיו ופעלו במרוקו ובמגרב כמו: סלים הללי, סמי אלמגרבי, שיח' אלעפרית, זוהרה אלפאסיה ואחרים. בשנתיים האחרונות, שימש כמנהלו האמנותי של פסטיבל המוזיקה האנדלוסית בעיר א-סווירה (מוגדור) שבמרוקו. הפסטיבל האחרון הוקדש כולו לשירת הזמרות היהודיות המפורסמות של ארצות המגרב וארצות ערב והשתתפו בו זמרות מרוקאיות יהודיות ומוסלמיות.  
   בהזדמנות זו ברצוני להביע את הערכתי הגדולה למחמד אמסקין על פועלו ההיסטורי והתרבותי החשוב, על שיתוף הפעולה וקשרי הידידות ועל שנאות לאפשר לי להביא בפני הקוראים את המאמר בעברית.
כמו כן, תודה מיוחדת לעמוס נוי על התרגום המשובח של המאמר מצרפתית ועל תרומתו לחקר הזמרות היהודיות הנשכחות ברשת ולהעלאת מורשתן המוזיקלית לזיכרון הקולקטיבי הישראלי.                             עיצוב הזמנה: יורם בלומנקרנץ

קולוותיהן הנשגבים של הנשים / מחמד אמסקין

העיר סווירה (מוגדור) אירחה, מ- 27 ועד 29 אוקטובר 2012, את פסטיבל les Andalousies Atalntiques"", הפסטיבל היחיד בעולם הערבי המתייחס לנושא המורשת המוסיקלית היהודית-ערבית בתוכנית שהוא מציע ובדיון שהוא מקיים סביב נושא זה במסגרת הפסטיבל. בהזדמנות זו, של השנה התשיעית לפסטיבל, המוקדשת לנשים, נשוב אל הדיוות של אז ואל המנגינות של פעם.

את סיפור יחסי הגומלין בין הקהילות היהודיות לבין השירה והמוסיקה הערבית בתחילתה של המאה העשרים עוד צריך לספר בהרחבה. בינתיים נסתפק בציון העובדה שמרבית המוסיקאים והזמרות, באותה תקופה, באו מקהילות אלו.
המקרה של תוניסיה ועיראק מרשים במיוחד. מספיק לגולל גם את רשימות הנציגים בקונגרס הראשון למוסיקה ערבית בקהיר ב 1932, שראה בין המשתתפים, בין היתר, את סמי שוויקה ודאוד חוסני, שני שמות גדולים ורבי חשיבות במוסיקה הערבית.

בתקופה שבה מופע בציבור של נשים לא נתקבל בעין יפה, המבצעות היהודיות, בעיקר במרכזים העירוניים, שברו איסורים והיו לחלוצות בתחום. מעלמה נג'מה, אסתר דה-טטואן, זוהרה אלפסיה, ריינט ל'ורנייז, לין מונטי, סימון תמר, אליס פיטוסי, מארי סוסאן, לילה מוראד, טוריה כדורה, פיירוז אל-חלבייה, סלימה באשה, זאכיה ז'ורז', סולטנה יוסף... אלה הגברות הראשונות והבלתי נשכחות אשר השפיעו מטובן על הזמר היהודי-ערבי  במשרק ובמגרב, במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. לדאבוננו, כולן כבר לא עמנו, אך קולותיהן הנשגבים יישארו חקוקים לעד בספריות ההקלטות ובעומק הזיכרון של חובבי הזמר.

המגרב והנוסטלגיה האנדלוסית
המוסיקה האנדלוסית לסוגיה המגוונים – ה 'אלה', ע'רנטה, סנעה, מאלוף – נותרה המורשת המשותפת אותה חולקים וחוגגים הקהילות היהודיות והמוסלמיות של המגרב עד ימינו.
במרוקו, יש כמה הקלטות מוקדמות בתקליטי 78 של שני שמות של זמרות עליהן לא ידוע הרבה - מעלמה נג'מה ואסתר דה-טטואן (אסתר מטטואן), אולם הדמות שהייתה לאגדה במרוקו נותרה ללא כל צל של ספק, זוהרה אלפסיה - האישה המרוקאית הראשונה שהייתה גם מלחינה ומבצעת וגם מחברת (שירים),  .
זוהרה אלפסיה נולדה בפז בערך בשנת 1900. מגיל צעיר גילתה עניין בשירה ובמוסיקה שהתנגנה באוויר באותה תקופה, ושאותה ביצעה בבית ספר אליאנס, או במהלך שמחות משפחתיות. כבוגרת, אומצה על ידי משפחות מוסלמיות ויהודיות בורגניות, היא הופיעה עם ה"רבאב" שלה בכל שמחה וטקס. מעריצים באו מרחוק כדי לחזות לא רק במופעיה, אלא גם ביופייה.

היא הייתה האישה המרוקאית הראשונה שהקליטה תקליטים בשלהי שנות העשרים, בחברות 'קולומביה', 'גרמופון', 'פטאטה מרקוני', 'פיליפס' ו'פוליפון'... שמה יצא לתהילה מחוץ לגבולות מרוקו והיא הייתה לשם דבר באלג'יריה ובתוניסיה, לצדן של מרים פקיי, שייח'ה טטמה, ריינט ל'אורנייז ולואיזה תוניסייה (התוניסאית). היה הייתה אחת המרוקאיות הראשונות שהתמחו בסוגת המלחון, היא ביצעה גם שירים בסגנון שעבי, האווזי, דז'ירי, ע'ארנאטי, כמו גם שירים פופולריים. לאחר קריירה מוסיקלית עשירה, זוהרה אלפסיה הלכה לעולמה ב 1995, כשהיא מותירה לנו פזמונים בלתי נשכחים, שתמיד יתנגנו בהנאה ובנוסטלגיה.


באלג'יריה, ישנן כמה שמות ראויים לציון. נפתח בסולטנה דאוד אשר אמרגנה הראשון, סעוד מדיוני, נתן לה את שם הבמה ריינט ל'אורנייז (בת-אוראן). בתו של רב ממוצא מרוקאי ואם אלג'יראית. היא נולדה בטיארת ב- 1915. העיוורון שהכה אותה בגיל שנתיים לא מנע ממנה ללמוד כתב ברייל ולנגן על דרבוקה, מנדולינה ולבסוף עוד, ולהפוך לוירטואוזית. היא שלטה בסוגים הגדולים של המוסיקה האנדלוסית, בסגנונות השעבי, וה'האווזי'. היא התלוותה למוסיקאים – הפסנתרנים מוסטפה סכנדרני ומוריס אלמדיוני, אל המתופף אלילו והכנר עבדלע'אני בלקאיד, ולמבצעות פדילה דזיריה, מרים פקיי, זוהרה אלפסיה, אליס פיטוסי, עבד אלכרים דאלי, דאהמנה בנאשור, ובל נשכח את אמן השעבי חג' מוחמד אל-אנקה.
בשנת 1962 ריינט עזבה את ארץ הולדתה. בפריז, היא שקעה בשכחה ובבדידות. רק הודות לעידודם של כמה עיתונאים היא שבה לזירת הפעילות המוסיקלית. היה זה בשנות השמונים, שבהן המוסיקה הערבית, תודות למוסיקת הראי, החלה נשמעת שוב במרחב התקופה. בעברה את גיל 70, היא מקליטה את "זיכרון", אלבום פולחן. ז'קלין גוזלן  הקדישה לה ב 1991 סרט תיעודי מרגש "ריינט מאוראן, נמל האהבות". היא נפטרה בפריז ב 17 בנובמבר 1998 בגיל 83, כשהיא מותירה לנו מורשת מלאה כל טוב.

הדיווה האלג'יראית השנייה היא לין מונטי. בת למשפחה חובבת מוסיקה, נולדה באלג'יר בשם אליאן צרפתי. היא קנתה לעצמה שם בביצועים לשירים צרפתים של אדית פיאף, דאמיה, מרז'ן... השגרירה של רפרטואר זה זכתה לתשומת לב בבימות בינלאומיות עוד טרם שבה למקורות, לסגנון פרנק-ערב ולשירים אלג'יראיים מסורתיים. האם השיבה למקורות קשורה לנסיעה למצרים ולפגישה עם פריד אל אטרש? או לנוסטלגיה לאחר היציאה לגלות ב 1962? או לביקוריהם של מוסיקאים שיצרו עבורה במיוחד קטעים מוסיקליים פרי עטם? יוסף חג'ג', המכונה ז'וזה מזוּזָה, הציע לה את השיר "יא אומי", קטע שנוצר ב 1950 בקברט 'לה בולרו' בקזבלנקה ונועד בתחילה לזמרת וורדה האלג'יראית. מוריס מדיוני, אשר ליווה אותה בפסנתר, הלחין עבורה את "חדאתני", ו"ברקנא מנכום". לין מונטי, שחנכה את המלון-קזינו סעדי במרקש ב 1954, חלקה את זיו הכוכבים שלה בזוהר המסורת הגדולה של הקברט ואולמות המוסיקה, ביופיה המשלהב, קולה המתנגן, ונוכחותה המרשימה. אלכסנדר ארקדי הציע לה לשחק את התפקיד שלו ב"הסליחה הגדולה 2". הופעתה האחרונה של לין התקיימה באודיטוריום של המכון לעולם הערבי בפריז. ב 11 מאי 1996. המבצעת של השיר הידוע "אנא לווליה" מתה בפריז ב 2004, ובזיכרוננו היא "תישאר בת דמותו הנשית של סלים הללי הגדול"... נכדתה, ג'ואנה מונטי, שנולדה ב 1977, הוציאה אלבום בשנת 2004 שבו היא מבצעת חמישה שירים מהרפרטואר של סבתה המנוחה.

אפשר להזכיר גם את סימון תמר, הקול הגדול של סגנון ה'מאלוף' מהעיר קונסטנטין באלג'יר ותלמידתו של שייח' ריימונד לאיריס, סבו של אנריקו מאסיאס, שנרצח ב 1961.
יש לציין גם את מארי סוסאן, בת זוגו של רשיד קסנטיני, חלוץ התיאטרון האלג'יראי ששיחק לצדה של אלולה, שהיה בה בעת זמר ושחקן. היא התלוותה לבעלה מ 1928 עד 1934 על הבמה במערכונים בלתי נשכחים. ולבסוף נציין את אליס פיטוסי (1916-1998), שרכשה את אמנות המוסיקה מאביה הכנר רחמין, הקליטה את תקליטה הראשון בגיל 13 וידועה בעיקר בזכות הביצוע שלה למאדיח' (שירי תהילה לנביא מוחמד). אליס פיטוסי והזמר בלונד- בלונד הם מהבודדים מבני קהילתם שלא עזבו את אלג'יריה ב 1962.

סיפורן של הנשים והמוסיקה בתוניסיה מעלה בזיכרון כמה שמות: פריטנה דרמון ובָּנאת שמאמה. ליילה סְפֵאז, הגברת הראשונה של הזמר הטוניסאי של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, החזיקה באולם הופעות בבאב סוקיקה והצטיינה בקלאסיקה אנדלוסית. היא הקליטה בחברת פאטה מרקוני משנת  1929, בין היתר את "חביבי גאב", "ג'אני אל מרסול", ו "אימתא נרג'ע פיכ". מרוקו רוממה את הזמרת לואיזה סעדון, המוכרת יותר כלואיזה א-תונסייה. קולה היפה הוקלט בפוליפון ב 1930, "קלבי ליכום", "יא בהיה יא ג'מילה", "חביבתכ קלבי", "יה מחלה אל פאשה"... היא שרה, בפעם הראשונה, ובהקלטה בגרמופון מ 1945, את השיר המפורסם "למוני אללי  ע'ארו מני" של הדי ז'ואיני.
שם נוסף הוא חנה ראשד (1933-2003). חנה יצאה ממשפחה של מוסיקאים. אמה, פְליפְלה שאמיה, זמרת ורקדנית, שיחקה בסרט הראשון שצולם בטוניסיה, "המשוגע מקיירואן", עם מוסיקה של מוחמד טריקי ושירה של מוחמד ג'מוסי. דודותיה, בהייה ורטיבה (1913-1981), היו זמרות אף הן. היא הופיעה בפני קהל לראשונה ב 26 מאי 1951. מוחמד טריקי העניק לה את שם המשפחה ראשד, שמקורו במכון ראשידיה. והלחין קטעים במיוחד עבורה, כמו גם סייד שאטה. היא התבלטה ביופייה, גוון קולה, והעוצמה של מיתרי הקול שלה. חנה ראשד שבה לתוניסיה רק ב 1993, לאחר גלות ארוכה. במסגרת פסטיבל הזמר התוניסאי. היא גילתה לשמחתה שהקהל לא שכח אותה.
אך הדמות התוניסאית אשר הפכה לאגדה נותרה ללא צל של ספק חביבה מסיקה. השחקנית, הזמרת, והרקדנית היהודיה. חביבה מסיקה הנערצת הייתה נושא שיחה לוהט בשנות העשרים במגרב, בצרפת, ובמזרח התיכון. היא נולדה ב 1903 בטסטור בשם מרגריט, היא עזבה את בית הספר בגיל חמש כדי להתחיל בחיי אמן. דודתה, הזמרת ליילה ספז', לימדה אותה פסנתר והציגה אותה בחוגים אינטלקטואלים ואמנותיים של עיר הבירה. ב 1908, חביבה מסיקה הקימה את קבוצת התיאטרון "אשאהאמה", שזכתה לתמיכה של מוחמד בורגיבה. היא הייתה האישה הערבייה הראשונה שעלתה על קרשי הבמה ב 1911 - שנתיים לפני הזמרת והשחקנית המצרייה מונירה אל מהדייה. חביבה מסיקה "...טמפרמנט של אש מתחת לחן מזרחי", כפי שתיארה אותה קוקו שאנל, סיימה את חייה בצורה טראגית: ב 23 פברואר 1930. המבצעת של  "עלא סריר א-נאום דלעני" נשרפה חיים על ידי המאהב שלה, אליהו מימון, אשר קפץ אל האש כדי למות אתה. חייה והדרמה שלה לא הפסיקו לספק השראה לסרטים וספרים, כמו "חביבה מסיקה, אמנית מושלמת" של אחמד הראווי ו"חביבה מסיקה, שריפת החטא" של ז'ן פב-ד'אסייר, שיצא בבלפונד ב 1998.

המשרק וה'טרב אל-אסיל'

לצידן של אום כולתום ואסמהאן, לילה מוראד היא אחת השמות הגדולים של הזמר המצרי. היא נולדה ב- 17 פברואר 1918 באלכסנדריה לאב ממוצא עיראקי, זאכי מורדכי, המכונה זאכי מוראד. בעידודו של דאוד חוסני הגדול, שזיהה את יכולותיה הקוליות, לימד אותה אביה  את אמנויות הזמרה. ב 1932 היא הופיעה בתיאטרון רעמסס. אחמד שוויקי ומוחמד עבד-אלווהב גילו אותה, וזו הייתה תחילתה של קריירה מטאורית של כוכבת הקולנוע הערבי. שם נוסף של מצריה יהודיה שמין הדין לגלותו מחדש הוא זה של טוריה כדורה.
אפשר להזכיר את זאכיה ז'ורז' וסולטנה יוסף בכווית. בסוריה, עולה שמה של רחל סמוכה (1895-1955), המכונה פיירוז אל-חלבייה. למשמע הפזמונים "טאוול באלכ" (1936), ו"בי סאבילכ" (1938), אי אפשר שלא להתרגש מתחושת הנוסטלגיה. אך אחת מהנשים הגדולות ביותר של המזרח הערבי תמיד תישאר סלימה מוראד (1912-1974). שמה של הזמרת העיראקית המפורסמת ביותר מאז תחילת שנות השלושים עומד לצד זה של נאזם אל ע'זאלי, שהיה בן זוגה בשנים 1953 עד 1963, שנת מותו של הטנור הערבי. סלימה פאשה, שהיתה הזמרת העראקית הראשונה ששודרה על גלי האתר, ב 1936, מלאה תפקיד מכריע בקריירה של נאזם. זו היא שהכירה לו את חוגי הכוח והאריסטוקרטיה של דמשק וחלב. ביתם, סלון ספרותי אמיתי, איחד תחת קורת גג אחת משוררים, סופרים,  מוסיקאים, ואמנים אחרים. נאזם אל עזאלי, האם לא היה אינטלקטואל מגוייס? האם לא כתב מאמרים (כאן מופיעים שמות שלא תרגמתי של מאמרים וספרים), סלימה מוראד היהודיה - אשר בצעה, בין היתר, "יא נאס, יא נאס", "יא נבעת שרייחן", "אעלה שווטי דג'לה", ו "קלבוכ סחר ג'למוד"', שבוצע על ידי אום כולתום בביקורה בעיראק ב 1932 - נותרה בארצה , שלא כמו רוב בני הקהילה שלה, עד פטירה ב 1974.

הדורות האחרונים
בשנות השמונים, עם התגברות העניין במוסיקת עולם ובמוסיקות אתניות, נתגלתה מחדש המורשת המוזיקלית היהודית-ערבית באירופה ובארצות הברית. היהודים הספרדים (המזרחים ש.א.) הגיעו למצב שבו הם שבים ומאשרים את זהויותיהם המרובות. מקטעי המוסיקה של פעם הוסר האבק והם קמו לתחייה. אין ספור שמות של בני דור שני ושלישי שבים ושואבים מהרפרטואר של חלוצי הזמר ושרים את השיבה לשורשים – מריימונד אל-בידאוויה (מקזבלנקה ש.א.), דרך סאפו, פרנסואז אטלן ועד זהבה בן ושרית חדד... גם במרוקו, המורשת המוזיקלית היהודית-ערבית זוכה כיום לכבוד ולהוקרה גם דרך קולות של זמרות מוסלמיות כמו: סנעא מרחאתי, לילה גושי, אסמאא' אלמנאוור וחיאת בוכריס

תרגום מצרפתית : עמוס נוי.
עריכה : שירה אוחיון

***
בנוסף לכל הזמרות הנפלאות שהוזכרו במאמרו של אמסקן חובה לציין שתי זמרות נפלאות אחרות שפעלו בחו"ל ובארץ. לשתיהן סיפור חיים מופלא ועל שתיהן נעשו סרטים. הראשונה היא הזמרת פאיזה רושדי שהחלה את דרכה ככוכבת עולה במצרים והופיעה לצד גדולי הזמר המצרי כולל אום כלת'ום. בארץ הופיעה פאיזה עם תזמורת רשות השידור בניהולו של זוזו מוסא. קורותיה של פאיזה תועדו בסרטה התיעודי של סיגלית בנאי ובהצגת יחיד שהעלתה בתה , יפה תוסיה כהן.
השנייה היא הזמרת מיה קאזיביאנקה (מרגלית אברם) שהיגרה לארץ, החלה את דרכה בפריז והפכה לכוכבת בינלאומית והופיעה באירופה ובמדינות ערב. מיה אף היתה למשך זמן בת זוגתו של גדול זמרי מצרים- פריד אלאטרש וקורותיה תועדו אף הם בסרט תיעודי.
בהגיעה לארץ ניסתה להמשיך בקריירה כזמרת אך כוכבה דעך.

יום שבת, 17 בפברואר 2018

אה לה ימאן : שירת נשות תימן היהודיות והזמרות התימניות בישראל

שירת נשים גדולה עולה – חלק ב'
שירה אוחיון
שקיעת האימפריה העות'מאנית האיסלאמית וחדירת הקולוניאליזם המערבי לאזור המזרח התיכון חוללו תמורות בחיי יהודי ארצות האסלאם, וגרמו באופן כללי לשגשוג ולפריחה כלכלית ותרבותית. בניגוד לכך, בתימן לא חוללו התמורות הגלובליות רווחה כלכלית ופריחה תרבותית בקהילות היהודיות.  שלא כמו שאר יהודי המזרח וצפון אפריקה, לא חל במעמדם המשפטי של יהודי תימן שום שינוי והם נותרו במעמד של "אהל אלד'מה", נתונים בעיקר להשפלות של "חוקי עומר", שהגיעו לשיאן בימי שלטונו של האימאם יחיא.חדירת המודרניזם בדמותם של כלי מתכת תעשייתיים רק הביא להידרדרות במצבם של היהודים בתימן: הם איבדו את הפרנסות העתיקות מהן נהגו להרוויח לחמם כגון:  צורפים, קדרים רפדים ועוד, ולכן הם נאלצו לנדוד לארצות אחרות וביניהם ארץ ישראל כבר מסוף המאה ה-19 ובגלים גדולים יותר בשנות ה-30 של המאה ה-20 .למעשה, למעט עדן, שהייתה נתונה תחת שלטון בריטי ישיר, לא הורגשה חדירת הקולוניאליזם האירופי למזרח התיכון בתימן.
כך שהתופעה של עליית אמנים ואמניות שמשתלבים בתרבות הרוב המוסלמית לא התקיימה בתימן. יתר על כן, גם בתוך הקהילה היהודית עצמה לא צמחו "כוכבי זמר" כפי שארע בארצות ערב האחרות. הסיבה העיקרית לכך היא שבתימן עצמה לא היה קשר רציף בין הקהילות היהודיות השונות בגלל הפיזור הגאוגרפי והטופוגרפיה הייחודית לתימן. רוב היהודים ישבו ברמת תימן המרכזית- שטח הררי קשה ולכן התופעה של זמרים וזמרות ידועים לכלל הקהילה לא התקיים. גם גודל הקהילה השפיע על היעדר תופעה זו בתימן. כל קהילת צנעא מנתה בשיאה 6000-8000 איש, וברדאע היו כ- 2000 איש, הקהילות היו קטנות ומפוזרות על פני מרחקים גאוגרפים גדולים והיו אפילו קהילות שלא היה בהן מניין של יהודים. עולם השירה והזמרה בקרב יהודי תימן היה חלק מחיי היום יום התפקודיים.
ראיון עם ד"ר רפי שובלי – נכתב ונערך ע"י שירה אוחיון
ש: מה אתה יודע לספר לי על מקומן של הנשים בשירה ובזמרה בתימן?
החברה התימנית הייתה מאד פטריארכלית וחירותה של האישה הייתה מוגבלת. שירת נשות תימן היהודיות שימשה כמנגנון סובלימציה בו האישה פורקת את תסכולה בשירה תוך כדי עבודות משק הבית. בשירתן  נתנו הנשים ביטוי למאוויהן, לאכזבותיהן, לקשיים, לרגשותיהן. היו אלו שירים פשוטים מלאי הומור וחן, שעסקו בבית במשפחה,אהבה, יחסים בין המינים, לידה, נעורים ועוד.  הנשים גם שרו לילדים שירי ערש.שירת הנשים  הייתה מעין ביטוי למצבה הנפשי של הזמרת עצמה. אלו היו שירים אישיים מאד שנועדו לבטא את המאוויים האישיים של הנשים. שירה זו הועברה מאם לבת. זו היתה תרבות נשית שבעל פה. 
הייתה גם שירה תפקודית יותר שהושרה באירועים במעגל החיים ובמעל השנה, כלומר בחגים ומועדים. שירים אלו, למשל שירי החינה היו יותר קנוניים ובעלי תבנית ומילים קבועות.גם בשירת הנשים האישית היו תבניות כלליות, אך כל אישה גם יצרה וריאציות משלה. רק בארץ רשמו את השירים הללו מפיהן של נשות תימן היהודיות אך בתימן כאמור, זו הייתה תרבות שנמסרה בעל פה. בחלק מהתבניות של שירה זו הייתה חפיפה מסוימת בין שירת נשים תימניות מוסלמיות ליהודיות. המפגש הבין תרבותי התרחש בזירות שונות בחיי היומיום כגון השוק, הבאר והיו גם ויחסי שכנות קרובים. הגברים היהודים התימנים עסקו בכל המלאכות הזעירות: הם היו רפדים, סוחרים, צורפים, קדרים ועוד. למעשה המוסלמי היה לקוח של היהודי התימני. וכך התקיימו המגעים הבין תרבותיים. הנשים ניהלו דיאלוג נשי שהוא מעבר לדיאלוג הכללי הבינתרבותי עם המוסלמים.

 שירת הגברים היהודים בתימן הייתה כולה שירת קודש והייתה צנזורה חריפה על שירת החול, שנעלמה ברבות הימים מה"דיוואן" (ספר הפיוטים) התימני. משום כך, כל ענייני החול נוקזו לשירת הנשים, ולכן הדיאלוג היהודי המוסלמי התאפשר רק בשירת הנשים. גם שירת הגברים הושפעה מהעולם המוסלמי. בהחלט ניתן לזהות בשירת ר' שלום שבזי והפייטנים המאוחרים יותר דימויים מהעולם המוסלמי, אך ככלל זו הייתה שירת קודש יהודית. בנוסף לכך, הנשים בתימן לא היו משכילות ברובן ולא ידעו עברית. לכן הן שרו בערבית יהודית תימנית, מדוברת בלהג מקומי בעוד ששירת הגברים, "שירת "הדיוואן" הושרה בערבית יהודית קלאסית – שפת הרמב"ם ובעברית וארמית ונכתבה בעברית.
משירת נשות תימן:
ש: האם אפשר לדבר על פריחה של הזמרות היהודיות התימניות בישראל?
על פניו נראה כי לזמרות תימניות בישראל הייתה פריחה בארץ. אך זו רק מראית עין. פריחה זו התאפיינה בהופעתן של זמרות מצליחות כמו: ברכה צפירה, אסתר גמליאלית ושושנה דמארי. גם הזמרת המצליחה חנה אהרוני שהיגרה לחו"ל והצליחה עוד יותר בח”ול. יש לציין גם את שרה לוי תנאי שהייתה כוריאוגרפית, אך גם מלחינה, אולם , פריחה זו אפיינה תקופה מאד מסוימת ולאחריה היא נפסקה. היו זמרות שפרצו את מחסום התרבות ההגמונית האשכנזית, אולם זמרת בסדר גודל של עופרה חזה לא הייתה יכולה לצוץ היום. זמרת שרוצה להיות זמרת "של כולם" לא יכולה לשיר היום ב-חית ו-עין ולהצליח. ראשית, כי היום אין יותר תופעה של "הזמרת הלאומית" יש התפרקות וסקטוריאליזציה של החברה ויש יותר זמרי “נישות”. אפילו שרית חדד שזוכה לפופולריות עצומה נתפסת כזמרת ב"נישה" המזרחית וודאי שלא זוכה להערכת המבקרים האשכנזים. שנית, התקופה בה יהודי תימן שירתו את האתוס הציוני החלוצי הסתיימה. 

בציונות האשכנזית תמיד היו שני זרמים: האחד, שניסה להיות בלדי, מקומי, ילידי, כך למשל אנשי פלמ"ח שדיברו ב-ח' ו-ע' והיו אף שדיברו ערבית. בשונה מהזרם הכנעני ששאף להקמת עם עברי הכולל את גם את הערבי המקומי, הזרם הציוני אימץ רק כמה אלמנטים כנענים לציונות. האתוס הציוני השליט לפני קום המדינה היה: אנחנו חוזרים הביתה למזרח התיכון של תקופת המקרא. כשהם באו לכאן מי שנראה להם הכי קרוב לתקופה התנ"כית היו התימנים. הם אמנם שאלו גם לחני ושירי רועים מהערבים יושבי הארץ, אך קל יותר היה לשאול מהתימנים היהודים שייצגו מעתה את העבר היהודי הפרימורדיאלי. ארץ ישראל נקנית בייסורים בעבודת האדמה ובחיבור השורשי לאדמה. בתוך הניסיון הלאומי הזה, הזמרות התימניות בטאו באופן תרבותי את האלמנט הכנעני הזה, את המגמה הילידית הזו של חזרה לאדמה ולתקופה המקראית, התמזגות השורשית עם הנוף והאדמה, ההפיכה לילידים, תוך שלילת הגולה. הזרם השני בתוך הציונים האשכנזים הוא הזרם האירופוצנטרי. בתחילה, לפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה, הוא היה קטן יותר. כמו כן היו בו אלמנטים אוריינטליסטיים (בעיקר בקרב יוצאי גרמניה), שאפשרו סובלנות כלפי היהודי התימני. גם בעיניהם הוא נתפס קצת אקזוטי, קצת מקראי. עם הזמן ככל שיותר ויותר אשכנזים מגיעים לארץ האירופוצנטריות יותר בולטת ואז יש נסיגה ביחס החיובי כלפי תרבותם של יהודי תימן. בהתחלה המבטא של ח' וע' הוא המבטא הרווח בשידורי הרדיו והטלוויזיה. היום זה הפוך, אם יש לך מבטא עברי מקורי, כלומר ח ו ע גרוניות אתה לא יכול להיות קריין/ית ברדיו ובטלויזיה, זה מפריע, מלכלך.... הזרם הילידי, הבלדי איבד את מאחזי הכוח שלו. בהתחלה הוא זה ששלט בתרבות. השילוב שעשה אמנם בעייתי מאד, אבל היתה לתימנים נראות ונוכחות בכל תחומי התרבות. זו היתה תרבות מהונדסת שהתבססה על שילוב בעייתי של אלמנטים מזרחיים בעיקר תימנים אך לא רק. “עץ הרימון" למשל זה לחן בוכארי. קחי למשל, את "ריקודי העם" שם הם שילבו צעד תימני עם מחול רוסי. התימנים בלטו כמותית: בציור הארץ ישראלי, בבצלאל בתכשיטנות, באופנה ובקרמה- מסכית למשל. כל ההיבטים של התרבות התימנית אומצו לתוך "התרבות הישראלית" המהונדסת והמגוייסת לטובת הציונות. כך למשל, הסופר האשכנזי חיים הזז שלמד ערבית תימנית וכתב רומן שלם בשם "יעיש" על חיי היהודים בתימן, או הרקדן הידוע ברוך אגדתי שהקים להקת מחול ריקוד בתל אביב הקטנה ושאל אלמנטים מהמחול התימני, או “תחרות אסתר המלכה” שערכו פעם בכרם. ללא ספק לתימנים היתה נוכחות ובולטות גדולה בחיי התרבות, אבל זה נעשה תוך ניכוס התרבות התימנית וניצול התימנים. כמו למשל בתכשיטנות של בצלאל,שם לקחו את הפועל התימני שמקבל פרוטות עבור יצירתו האמנותית והקרדיט הלך למוסד או ליוצר האשכנזי.בדיוק כמו שעשו המתיישבים בדגניה ל"תימני הכנרת". אלה ייבשו ביצות ואלה לקחו את הקרדיט על החלוציות וגירשו את התימנים אחר כך בבושת פנים. גם המלחינים הקלאסיים המערביים ניסו לשלב בין המזרח הילידי לתרבות שהביאו עמם מאירופה. הם הלחינו יצירות מוזיקליות עם מוטיבים מהמזרח ומתימן למשל המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון שכתב על תולדות המוסיקה הקדיש את הכרך הראשון ל"אוצר נגינות תימן”.
 ש: בוא נחזור לזמרות התימניות כיצד ניתן לדעתך להסביר את עלייתן והצלחתן בישראל?
ברכה צפירה הייתה הזמרת התימנייה הראשונה שהתפרסמה. היא הייתה זמרת קונצרטנטית ששרה עם תזמורת. למעשה הייתה זמרת קלאסית את ההשכלה הקלסית שלה בכלל רכשה בברלין. היא הייתה בת זוגו של המלחין נחום נרדי וזה ללא ספק תרם להתקבלותה בתרבות הישראלית. אז גם הזרם הילידי היה בשיאו וההתנגדות האירופוצנטרית הייתה קטנה יחסית. צפירה הביאה גם לחנים ערבים ומזרח תיכוניים של כלל עדות ישראל ולא רק תימנים. היא הייתה אנציקלופדיה מהלכת  של לחנים ממגוון עדות ישראל (המאמר של עמוס נוי בקדמה ליבבתני).בסופו של דבר היא נשכחה מהתודעה הציבורית למרות התרומה הענקית שלה לזמר הישראלי. היא אפילו דיברה אידיש. היום הפתיחות התרבותית שייצגה ביצירתה נתפסת כ"איומים על התרבות העברית” ו"כהשתלטות עוינת” על התרבות הישראלית כפי שמתלוננים היום אמנים אשכנזים כמו: יורם קניוק, נתן זך, חוה אלברשטיין, נורית גלרון ואחרים.


את התופעה של עליית זמרות כמו ברכה צפירה ושרה תנאי לוי יש לייחס גם לביוגרפיה המיוחדת שלהן. שתיהן גדלו בבתי ילדים (יתומים) ואצל שתיהן ההתחברות לתימניות התרחשה בגיל מאוחר יחסית. כלומר לא הייתה משפחה שתאסור עליהן לשיר בציבור. להופיע על במות.בתימן היו מסתכלים על זה בעין רעה.
גם לשושנה דמארי, היה קל לפרוץ. אם אינני טועה, אחיה היה בדרן. סעדיה דמארי. היה לה קול עבה תימני. היא 
החלה את דרכה כששרה בתאטרון המטאטא ובראשית דרכה היא גם הייתה שחקנית בסרט הציוני "באין מולדת" של הבימאי העיראקי נורי חביב שעשה גם את  כ"שתימני צוחק”. סרט על זמרת ישראלית ביוגרפיה שדומה לזו של זוהרה אלפאסיה. זמרת מוכשרת שמוותרת על מעמי החיים הטובים בחו”ל לטובת הגשמת החלום הציוני בא”י. לדעתי, היא הפכה לכוכבת כי היא שירתה את המגמה התרבותית הציונית שהייתה נכונה לאותה תקופה: היא גם שרה באידיש במחנות העולים ושרה את השיר המפורסם "הביתה" שקורא לעולים ממזרח ומים, בקיצור, היא ביטאה בשירתה את האתוס של קיבוץ גלויות מכל קצוות עולם, והאתוס של ה”לוחם העברי" בשירים כמו: "כלניות"  – שיר מחאה נגד החיילים הבריטים כמובן שיריה ו”היו זמנים”, “בת שבע” וה”קרב האחרון”.ו"הטנדר הנוסע"  כך גם היה לגבי אסתר גמליאלית , אבל היא שרה תקופה קצרה מכדי להיכנס לתודעה הישראלית. גם החיבור של דמארי למלחין משה וילנסקי (והיו שריננו על יותר מחיבור אמנותי) הכשיר את דרכה לצמרת הזמר העברי, כמו במקרה של ברכה צפירה .אגב הקונצרט הראשון שלה כזמרת היה בליווי נחום נרדי. וילנסקי כתב לה את מרבית שיריה המצליחים כמו:"צריך לצלצל פעמיים”, “אני מצפת” ו“לאור הזיכרונות” וכמובן את “כלניות”. היא גם כיכבה באופרטה הישראלית הראשונה "שולמית". בנוסף לכך,  סגנון הלבוש הססגוני המיוחד שלה שכלל שמלות רקומות ותכשיטים תימנים בולטים ויופייה המזרחי נתפסו כמאד אקזוטיים וגם בזכות זה הייתה לה הצלחה אדירה בארץ ובחו”ל. 
התימנים נחשבו לחלק הנוח, הצייתני, ה"נחמד" יותר מקרב המזרחים שכונו אז "בני עדות המזרח". הציונים אמרו : בוא נשתמש בהם כדי להראות שאנחנו ססגוניים. פלורליסטים נאורים. אבל ביחס הזה תמיד הייתה אמביוולנטיות. ניצול וניכוס. חשוב לציין, כי בעוד שאת יהודי המזרח מחקו מחיקה תרבותית טוטלית, הבעיה של התימנים לא הייתה נוכחות ונראות. הבעיה הייתה אופי הנוכחות והמחיר של הנראות. היית צריך להיות כנוע ונחמד.התימנים הפכו להיות "חיות המחמד המזרחיות” של האשכנזים. אולם התיוג הסטריאוטיפי נמשך גם כשהייתה נראות, והנראות אף היא הייתה נלעגת. קחי למשל את סיפור “התימני הקטן" בספרי הלימוד. איך הוצג שם הילד התימני. יש כאן דואליות בעייתית בנראות הזו.
מה אתה חושב על עלייתה המטאורית של עופרה חזה?
עופרה חזה זה כבר עידן אחר. העלייה שלה באה קודם כל בזכות האמרגן שלה בצלאל אלוני שהבחין בה בחוג הדראמה בשכונת התקווה. אבל בציבור הישראלי התקבע הדימוי של הפריחה בגלל השיר הידוע "שיר הפריחה" שכתב אסי דיין והלחין צביקה פיק. בניגוד לזמרות התימניות היא לא באה עם השכלה קלאסית היא באה מ"השכונה" ועוד איזה שכונה...  כלומר עם עליית של הזרם הציוני האירופוצנטרי את צריכה להיות זונה ופריחה כדי להגיע לבמה. כל הזמן היא היתה צריכה להוכיח שהיא צנועה ולא באמת פריחה ולכן הפסיקה לשיר בתימנית ועברה לשירי מיינסטרים יותר בסגנון המתחרה שלה ירדנה ארזי.
ההצלחה של התימנים והמזרחים תמיד באה מבחוץ. גם אחינועם ניני. לא בגלל הגל הגל אתני ששטף את העולם הצליחה עופרה חזה בחו"ל, כמו שמסביר האנתרופולוג אנדרה לוי. בדברים שלו הוא מנסה להכשיר את המחיקה התרבותית שנעשתה לנו פה כמשהו נייטרלי, אלא בדיוק בגלל הדואליות הזו של הנראות שהסברתי מקודם. זה המחיר שמשלמים על הנראות, העילגות ההגחכה הזו של התימני והמזרחי. באירופה היא יכלה להרשות לעצמה לחזור למקורות שלה ולהיות יותר נועזת בלי לחשוש מדימוי הפריחה שהוצמד פה למזרחיות. ואגב, היתה לה הצלחה אדירה בתימן ויש לה מעריצים רבים עד היום בעולם הערבי. גם גילה בשארי הצליחה יותר בחו"ל  מאשר בארץ, אבל היא שונה מהאחרות. היא הכי קרובה למסורת התימנית. ("גילה בשארי היתה ילדה סקרנית ובזכות נועזות אביה שלימד אותה את שירת תימן הפיוטים ושירת הגברים כמו גם שירת הנשים זכתה להופיע בשירה זו במיטב הבמות בעולם כמו הקרנגי הול,קנדי סנטר ועוד, ועם מיטב התזמורות בעולם : הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית של פילדלפיה...בהופעותיה שרה בשארי גם משירת הלאדינו, שירים נפוליטניים ושירים עבריים") . על ברכה כהן מי שמע פה חוץ מהקהילות התימניות שם היא מאוד מוכרת ומוערכת. רוב הלינקים שלה ביוטיוב הם בערבית זה אומר שיש לה כנראה יותר מאזינים בתימן מאשר בישראל. 
קחי דוגמא גם את האמן צדוק בן דוד, גם הוא תימני שהצליח רק בחו"ל ותראי איך מתייחסים אליו בארץ עדיין בגזענות. תושבי רמת אביב שסירבו הצבת פסלו בשכונתם בגלל צבעו הטורקיז שלטענתם מבטא אמונה בעין הרע. אז מי פה פרימיטיבי תגידי לי... גם אחרי 100 שנות נוכחות ונראות תימנית בישראל עדיין הצבע הכהה שלנו משחק תפקיד משמעותי בחברה הישראלית.


פורסם לראשונה באתר "קפה גיברלטר", 9/10/2010

"שירת נשים גדולה עולה" - חלק א' / שירה אוחיון

"אז איפה איפה הן, הבחורות ההן
בלי הקוקו ועם הכפתאן,
עם הג'לביה והתושיא
למה כבר לא שומעים אותן?"

חיי היהודים בארצות ערב בין שתי מלחמות העולם היו חיים מלאי יצירה רוחנית ותרבותית. חדירת הקולוניאליזם האירופאי והמפגש הטעון בין שתי הציביליזציות- מזרח ומערב- גרמו לתהליכי מודרניזציה ולתמורות, שעיקרן: שיפור במעמד המשפטי והכלכלי של היהודים וכפועל יוצא, פריחה תרבותית חסרת תקדים בחייהם. פריחה זו, ששיאה היה בשנות הארבעים והחמישים, מצאה את ביטוייה בכל תחומי האמנות (מוזיקה, פיוט ושירה, ספרות, תיאטרון, קולנוע, מחול ועוד) והיא זו שהולידה פייטנים וזמרים יהודים ענקים: במרוקו למשל, את  הפייטן ר' דוד בוזגלו והזמרים: סלים הלאלי, סמי אלמגריבי, סלימאן  אלמגריבי, ג'ו עמר, אלברט סוויסה, שיח' מואיזו ואחרים. באלג'יריה: מוריס אלמדיוני, לילי בוניש. בתוניס, הפייטן והמלחין המהולל:אשר מזרחי והזמר ראול ז'ורנו. בעיראק: האחים צאלח  ודאוד אלכוויתי, והזמרים מילו חממה ופלפל אלמצרי ובמצרים: המלחין והזמר המפורסם דאוד חוסני, החזן והפייטן זכי מוראד, אביה של השחקנית לילה מוראד. תור זהב זה של היהודים בארצות ערב, הביא לפריחה של סלוני-קפה, קבארטים מועדוני לילה, כמו למשל, מועדון ה"קוק ד'אור" המפורסם בקזבלנקה בו נהג להופיע הזמר הענק סלים הללי, הומוסקסואל מוצהר, יחד עם אחותו מונירה, לה הוא הלחין וכתב שיר.     
ראיון שערכתי יחד עם אחייניתי במסגרת עבודת שורשים שלה עם אבי, יהודה אוחיון, שחקן לשעבר בתיאטרון היהודי-ערבי של קזבלנקה, עשוי לתת מבט עומק על ההוויה היהודית-ערבית והרב תרבותית בקזבלנקה, הוויה שזה מכבר נעלמה ממרבית ארצות ערב.

תקופת הקולוניאליזם הביאה גם לפריחה חסרת תקדים במעמד הנשים היהודיות בארצות האסלאם. נשים זכו להשכלה איכותית ושווה ברשת אליאנס, יצאו אל שוק העבודה ורכשו מקצועות חופשיים. שינוי זה בא לידי ביטוי בין היתר, בעלייתן של זמרות יהודיות-ערביות ענקיות כמו: לילה מוראד הזמרת והשחקנית האגדית, והזמרות פאיזה רושדי וסועאד זכי במצרים, הזמרת סלימה מוראד בעיראק, זוהרה אלפאסיה וריימונד אבקסיס במרוקו, הזמרת ושחקנית התיאטרון הדעתנית והנחרצת  חביבה מסיקה, אחייניתה של הזמרת ובעלת הסלון "קפה קונצרט" לילה ספאז', והזמרת  לואיזה אלתוניסיה בתוניס, ובאלג'יר- הזמרות הידועות:  רנט ל'ורנייז ולין מונטי הענקית, והזמרת אליס פיטוסי, ובטריפולי: גאולה ברדה.             
                                                                                            

                                                                                                     

אמנים ואמניות יהודים אלו היו חלק בלתי נפרד מהאליטה התרבותית בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה וראו עצמם חלק מהתרבות הערבית המודרנית המתהווה בארצות אלו. הם יצרו תרבות כלאיים כפי שהיטיבה המסאית ג'קלין כהנוב לתאר בספרה “בין שתי עולמות" (1), או כפי שטוען האנתרופולוג אנדרה לוי :” רוב המשתתפים בפולמוס הזה, כולל רבים מקרב אלו המאמצים ראייה ביקורתית של הקיום בארץ ערבית (או מוסלמית), הסכימו על עובדת-יסוד אחת: המיעוט היהודי היווה חלק אינטגראלי של המערכת הסוציו-תרבותית והכלכלית בארצות אלו. אפילו ברגעים היסטוריים שבהם היהודים נרדפו עד חרמה, חיו הקיבוצים היהודיים במגע אינטימי והדוק עם אוכלוסיית הרוב המוסלמית. מגע זה יצר תרכובות תרבות מרתקות, שחצו קווי מתאר וגידור דתיים. יהודי מרוקו, למשל, התרכזו במרחבים מובחנים (המלאח'), אבל ניתן לזהות "חציית קווים" במישור של הלחנים והמנגינות. פיוטים ומזמורי-דת שהושרו בבתי-כנסת במרוקו משמשים גם בנגינות ובתפילות של מוסיקה דתית סופית, או בנגינה אנדלוסית.” (2)  את גדולת האמנים הנ"ל ואת השבר הגדול של "ירידתם ושקיעתם" במדינת ישראל מתאר בצורה נוגעת ללב הסרט המוסיקלי "צ'לרי בגדאד" של הבמאי אייל חלפון, 
                                                                  מתוך הסרט: צ'לרי בגדאד
אך נראה שיותר מכולם, היטיב ארז ביטון, המשורר פורץ הדרך, לבטא את טרגדיית החורבן התרבותי של יהודי המזרח ואת תהליך הדה אינטלקטואליזציה (או אם תרצו דה-תרבותיזציה) שנעשה ליהודי המזרח ע"י ההגמוניה האשכנזית הציונית ב"שיר זוהרה אלפאסיה" – המתאר את עלייתה ונפילתה של "זמרת החצר של מלך מרוקו".

שִׁיר זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה / ארז ביטון
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ                                             

לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:
מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,
לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.
מתוך הספר: מנחה מרוקאית
לפני כשנה, במסגרת פסטיבל המוסיקה האנדלוסית בעיר סווירה ערכו המרוקאים ערב מחווה לזוהרה אלפאסיה. בקרב מובילי תרבות מוסלמים במרוקו היא נתפסת כחלק אינטגרלי מהתרבות ומהזיכרון הקולקטיבי המרוקאי ותרומתה לזמר העממי ("השעבי"  ו"המלחון") במרוקו מוערכת מאד.                                                                 
גם לילה מוראד, בת למשפחת חזנים ופייטנים ידועה,  הפכה לאייקון של התרבות המצרית הליברלית, לצד כוכבות הענק של הזמר הערבי : אום כלת'ום ואיסמאהן. בקהילה היהודית במצרים ובעיראק לעומת זאת, למרות ההערצה הגדולה שלה זכתה לילה מוראד, השחקנית והזמרת, עברו לדבר עליה בלחישות לאחר שבחרה להתאסלם בעקבות נישואיה לשחקן הידוע אנוואר וג'די. לצידה של לילה מוראד ניתן למצוא עוד כוכבות יהודיות מצליחות בקולנוע ובתיאטרון המצרי כמו ראקיה אבראהים, כאמיליה, נגמה אבראהים ונגוא סאלם. כולן זכו להכרה והוקרה על פועלן ועל תרומתן לתרבות מצרים מהממסד במצרים ומהקהל הערבי, למרות שבחרו להישאר ביהדותן וחלקן אף הביעו הזדהות מלאה עם המדינה והציונות. למותר לציין, כי התקשורת הישראלית התעלמה מכוכבות ענק אלו במצרים, ואלמלא יצירתם וכתיבתם של חוקרים וחוקרות חדורי מודעות מזרחית כמו עדה אהרוני, סיגלית בנאי ואייל שגיא ביז'אוי, היו אלו נותרים בתהומות הנשייה המאובקים של הזיכרון הקולקטיבי היהודי.                   

לילה מוראד (באמצע) לצד אום כלת'ום ואסמהאן
והנה, למרות משבר ההגירה הקשה שחוו יהודי המזרח ולמרות המחיקה וההדרה התרבותית והניסיון של הממסד הציוני "להתיכם" ולהפכם לכלל "הישראלי החדש" בעל הזהות החדשה הנעדרת כל סממנים גלותיים, קם דור שני של פייטנים : ר' חיים לוק, משה חבושה, אמיל זריהן, מימון כהן, שמעון אילוז, משפחת קרוצ'י, שמעון סיבוני, ואפילו דור שלישי: ליאור אלמליח, בנימין בוזגלו, אליה מויאל, משה לוק  ויעקב אלקובי, ואני עוד מאמינה שעוד יצוצו ילדי פלא ופייטנים רבים, שלא לדבר על זמר המזרחי והים תיכוני העממי הפופולארי שצרה היריעה כאן מלהכיל את כולם/ן, ואת קובלנות אשכנזי "מלח הארץ" על השתלטות על כל חלקת "ארץ ישראל הטובה והישנה”.
גם בשדה השירה, החל משנות השבעים ניתן להצביע על המשכיות של השירה והספרות המזרחית בדמותם של משוררים וסופרים כמו: ארז ביטון, סמי שלום שטרית, מואיז בן הראש, בלפור חקק, רוני סומק, אלמוג בהר, סמי מיכאל, אלי עמיר, דן בניה סרי, סמי ברדוגו, דודו בוסי ואחרים.

נשאלת ואף מתבקשת השאלה: לאן נעלמו הכישרונות האלו של זמרות יהודיות ערביות אלה? למה אין פייטניות יהודיות? מדוע נדם קולן של הנשים המזרחיות ?
שאלה זו אינה מתייחסת רק  לשדה המוזיקלי, אלא גם לשדה השירה והספרות והיא רלוונטית גם לתיאטרון ולאמנות בכלל.רק בשנים האחרונות ממש התחלנו לשמוע גם על משוררות מזרחיות כמו פרופ' חביבה פדיה, ויקי שירן, ברכה סרי, אמירה הס, אסתר קנקא שקלים, מירי שמחון, והמשוררות המזרחיות הצעירות יותר נתונות במאבק הישרדות שלא מאפשר להן ליצור ולפרסם שירתן ברבים. גם בשדה האמנות הפלאסטית רק בשנים האחרונות אנו שומעים על האמניות המזרחיות בזכות פועלה של האוצרת והאמנית שולה קשת ופועלן של נשות הארגון הפמיניסטי מזרחי "אחותי".
כיצד הצליחה ההגמוניה התרבותית בישראל אם כך, להכחיד בקרב היהודים והיהודיות מסורת בת אלפי שנים של   שירת נשים וזמרת נשים בתרבות הערבית, אשר מקורה עוד בחצר העבאסית בבגדאד של ימי הביניים ושיאה, כאמור, בשנות הארבעים  והחמישים?      
אנסה לבחון שאלה זו באמצעות שלוש זמרות עכשוויות - שלושה פספוסים גדולים של התרבות הישראלית:
יסמין לוי ששרה בספרדית ומשמרת את מורשת הלדינו והפלמנקו , דיקלה , זמרת ממוצא מצרי שרה בסגנון רוק עברי-ערבי וזיוה עטר פייטנית וזמרת  ממוצא מרוקאי. שלוש זמרות, המנסות לפרוץ את מחסום הדלות של השפה העברית הציונית ו"התרבות הישראלית" ולרעות גם במחוזות השפה הספרדית, לדינו, חאכיתיה, צרפתית, ורחמנא לצלן גם ב שפת האוייב - ערבית. ביצירתן המוזיקלית הן מביאות לחנים, מקאמים, מקצבים, צלילים וכלים עתיקים וייחודיים, הזרים ל"תרבות הישראלית"  המונוליטית והמהונדסת . שירתן וזמרתן היא ניסיון לשחזור את ההוויה הים תיכונית- הוויה של פתיחות רב תרבותית ורב לשונית, ומגע בין עולמות שונים, דתות שונות, בקיצור, מורכבות. גם אם אין בתוכן שירתן מילות מחאה, בעיני  הן זמרות מחאה המערערות את האתוס הציוני האשכנזי של 'שלילת הגלות' מחד, ומצד שני הניסיון לשוות לישראל דימוי של "מדינה מערבית” ואפילו אירופאית, חרף העובדה שרוב תושביה המזרחים והפלסטינים הם בעלי אוריינטציה תרבותית ערבית ומזרחית, ותוך התעלמות מהמרחב הגיאו- פוליטי המזרח תיכוני בו ממוקמת מדינת ישראל.
אבל לא פחות חשוב, הן גם מערערות את האתוס היהודי הפטריארכאלי של "קול באשה ערווה". פעמיים כי לא טוב להן...זה עשוי להסביר לנו את המסלול החיים והקריירה של כל אחת מהן ואת מידת התמיכה הציבורית והממסדית לה הן זוכות. 
יסמין לוי היא  בת לשני הורים זמרים ממוצא ספרדי. אביה יצחק לוי היה מוזיקולוג וחוקר מוזיקה יהודית ספרדית, הלא היא מוזיקת הלדינו. הופעתה האחרונה בישראל, שנערכה תחת כיפת השמיים "בבית אביחי” לאחר סיבוב הופעות מוצלח בחו"ל כולל הופעה מתוקשרת ומוצלחת בתורכיה, מתאפיינת בליהוק של הכישרונות המוזיקליים המבטיחים ביותר בארץ מהז'אנר המכונה "מוזיקת עולם":ההרכב כולל את תום כהן, המנצח המוכשר ומנהלה האמנותי של התזמורת האנדלוסית החדשה, ומנהל ההרכב הבלקני צועני "רביעיית תום כהן", מלווה את יסמין בקטעי מנדולינה וירטואוזים, אמיר שהסר – נגן הנאי הפרסי המדהים, נגן הפסנתר המערבי איתי אברמוביץ חגי בילצקי נגן הקונטרבס המוכשר, ישי אמיר שמנגן על כלי ההקשה בן זוגה ומנהלה המוזיקלי ויחיאל חסון נגן הגיטרה הספרדית המצויין. יסמין לא מסתפקת בצליל הספרדי של הגיטרה, אלא מוסיפה צבעים מוזיקליים ע"י הכנסת כלים מזרחים ייחודיים ועתיקים היוצרים הרכב אמנותי מלא גוונים וצלילים ים תיכוניים.  יסמין מדברת במופע בעברית ושרה בספרדית ובלדינו. היא גם מקיימת על הבמה דואט וירטורלי בלדינו עם הקלטת וידיאו של אביה המנוח, ודואט חי עם אמה, כוכבה לוי תיבדל לחיים ארוכים,  זמרת מדהימה בפני עצמה. בקיצור,  יסמין מביאה איתה לבמה כל המשפחתיות והקהילתיות. היא ולוקחת אותנו למסע במחוזות העבר היהודי "לה חודרייה"(הרובע היהודי)  ומחייה מסורת את מסורת יהודי ספרד בת אלפי שנים. היא אינה מתיימרת להיות "ישראלית" שעלתה מן הים. היא נטועה בשורשים עמוקים. לקראת סוף הערב היא שרה בדואט עם דיקלה את השיר "לבכות לך" שכתבה והלחינה דיקלה. יסמין שרה בספרדית .. יורה יורה יורה... ודיקלה עונה לה בעברית "לבכות, לבכות , לבכות.” ושתיהן שרות בעוצמה שמצליחה לסחוט ממני ללא שום התרעה דמעה ואפילו שתיים. אח"כ הן ממשיכות בדואט נוסף בביצוע יפהפה לשיר "נאסי אלאמו מתוך הסרט המוזיקלי האנדלוסי "ונגו" (בזכות עצמו מיתולוגיה ים תיכונית שלמה)  הן שרות לסירוגין כמו במין טקס גירוש שדים בקול גבר וקול אישה. אין ספק שמזמן לא נראה במחוזותינו מפגש עוצמתי כזה בין שתי זמרות. את יסמין ראיתי ושמעתי לראשונה לפני כחמש עשרה שנים באולם הדחוס והקטן של תיאטרון ענבל בנווה צדק ת"א בערב כמעט הזוי שהוקדש לסופר ולמשורר מואיז בן הראש ולקהילת יוצאי תטואן. אז היא הייתה  זמרת אלמונית השרה עם אמה בספרדית ולדינו. מי שמע עליה אז? מי היה חושב שתהפוך לזמרת בינלאומית מצליחה כל כך? היא ממוקמת היום בצמרת הזמרות של 'מוזיקת עולם' והופיעה בכל הפסטיבלים החשובים של מוזיקת עולם. הדיסק האחרון שלה "Sentir" - "להרגיש" נכנס לרשימת 100 הדיסקים של השנה ברשימת עיתון "הטיימס" הלונדוני וזכה לשבחי הביקורות בארץ ובחו"ל. איך זה שהתקשורת הישראלית ומבקרי התרבות התעלמו ממנה כל השנים הללו עד לפריצתה הבינלאומית? ההצלחה המטאורית שלה כזמרת באה רק בזכות יציאתה מהארץ. כמו זמרות רבות וטובות אחרות דוגמת עופרה חזה שעליהן אכתוב בחלק השני של רשימה זו. מאז שראיתי אותה בתיאטרון ענבל, היא הפכה לחתולה נשית רכה ושירתה החליקה אל תוך אוזניי כמו חמאה, כל כך נעימה וערבה לאוזן.  
דיקלה דורי -  על דיקלה כתבתי לפני  מספר שנים רשימה תחת הכותרת "אין לי עולם”: קצת לפני שהתחלתי לעבוד בתזמורת האנדלוסית. כך כתבתי ב-2005 : “ לא, דקלה היא לא מדונה, שמייצגת יופי של פלסטיק, יופי עקר שמחזיק יומיים, והמוזיקה שלה אינה  מוזיקת פופ אלא סוג של רוק עברי-ערבי. האנרגיות שלה על הבמה מזכירות לי דווקא את אלו של טינה טרנר בקומבינציה של אם כלת'ום.... קולה של דיקלה אינו קול פעמונים מלטף, הוא חודר עמוק פנימה. בעיני, דיקלה היא זמרת נשמה מזרחית. דיווה אמיתית. קולה הוא קול השוליים, קול סמיך, שבוקע מהמעמקים החמים והאפלים של הבטן הנשית. בשיא הופעתה, היא עורכת, מבלי משים, על הבמה את טקס ה"זאר", טראנס של גרוש שדים: "עד שתצא מקולי" היא שרה שוב ושוב בקול דו-מיני, שנשמעים בו לסירוגין קול גבר ואשה בשיר "אובססיה" ..... הקהל של הפיוז'ן על הרגליים, מעריץ נלהב צורח לה "הרסת לי את החיים", הוא קם ומעודד "דיקלה, דיקלה", נראה כמו פרובוקטור שתול של השב"כ. דיקלה עונה לו בטבעיות. האווירה מתלהטת, ולי נראה כי המקום צר מלהכיל את הזמרת העולה, כוכב א-שרק שלנו, הבמה קטנה עליה. המיני-תזמורת שלה עם חמשת הנגנים אמנם נפלאה , אבל היא זקוקה לתזמורת גדולה, לפחות, כמו התזמורת הערבית-יהודית של רשות השידור או האנדלוסית. זמרת כמו דיקלה זקוקה למלחינים וכותבים מסדר גודל של ריאד אלסונבאטי אחמד ראמי שירוממו את שירתה עד הגעתה ל'טרב' . ספק אם יש אצלנו גדולים כאלו. היא גם זקוקה לקהל אוהב ותוסס יותר, שאותו היתה עשויה לפגוש בקונצרט ברמאללה, אינשאללה. דיקלה היא לא רק מבצעת טובה את כל אלבומה האחרון כתבה והלחינה בעצמה. היא עלתה מהביבים של תל אביב בעבודת מלצרות קשה, מהשוליים והיא עדיין מחוברת אליהם, אל כל אותם צעירים עתירי כישרונות מהפריפריה שהחיים בארץ עוד לא מעכו אותם לגמרי וייבשו את מעיין כישרונותיהם...."                                                                                                       בשבוע שעבר זכיתי לחזות במו עיני בהתגשמות נבואתי הקטנה. אחרי לא מעט מלחמות שלי בחומות של דעות קדומות ושמרנות, זכיתי לראות את דיקלה בשעת לילה מאוחרת בקרחת יער בדרך לירושלים עם תסרוקת גבוהה בסגנון אום כלתום ושמלה שחורה ארוכה שרה עם תזמורת יהודית-ערבית שלמה, הלא היא התזמורת האנדלוסית החדשה אשקלון בניצוחו המבריק של תום כהן. זאת במסגרת צילומים לסרטו החדש של שלומי אלקבץ “עדות”. לדיקלה שאיפות גרנדיוזיות בינלאומיות, והיא אינה מוכנה לוותר עליהן.  היא כבר הספיקה להעלות מספר פעמים במלון "הרודס" אילת המופע המוסיקלי המרשים "וינה- מרקש” המשלב מוזיקה מערבית קלאסית עם שירה ערבית קלאסית ושבו היא משתפת פעולה עם זמרת האופרה אפרת רותם ולהופיע עם התזמורת הערבית של נצרת. לצד כל זאת דיקלה מנסה לשרוד כלכלית בלי לוותר על יומרותיה האמנותיות הנשיות ועל זהותה היהודית ערבית. מן הסתם לדיקלה סיכוי קלוש לזכות במלגת קומפוזיטורים מטעם משרד התרבות שיסייעו בידה לממש את שאיפותיה וניסוייה המוזיקליים המעניינים במדינת ישראל. זאת בשל הסטטיסטיקה האכזרית של חלוקת תקציבי התרבות, שהצגתי בדיוק לפני כשנה בדו"ח שכתבתי עבור "קואליציית הארגונים למען חלוקה שוויונית של תקציבי התרבות בישראל" ואולי בכלל בגלל שהיא מהווה איום ביטחוני... יהודיה ששרה ערבית. אללה יוסתור עלינא. זו כבר חציית גבולות אמיתית. אבל גם אם תרצה כמו זמרות מזרחיות אחרות שבחרו לזנוח את הערבית לטובת שירי "ארץ ישראל הישנה והלא כל כך טובה, היא אינה יכולה להשיל מעליה את הערביות הטבועה כל עמוק בקולה ואת תנועותיה וחזותה הכל כך מצרית...

זיוה עטר – היא פייטנית וזמרת לדינו ופלמנקו.היא שרה שירים בחאכתיה, לדינו, ספרדית, מרוקאית ועברית. זיוה היא חלוצה אמיתית בשדה הפיוט והמוזיקה האנדלוסית הנשלט ביד רמה ובזרוע שאינה נטויה ואינה ידידותית כלל לנשים ע”י הגברים. לאחרונה היא ייסדה מקהלת נשים אנדלוסית יהודית ראשונה מסוגה בישראל. זיוה היא מלחינה, כותבת, מנצחת על המקהלה ומנהלת אמנותית שלה.  בשיר יפהפה שכתבה, שזכה בפסטילדינו במקום ראשון: "שפת הבית" היא מספרת על עברה ומכריזה בריש גלי על שאיפותיה לעתיד:" שירת נשים גדולה עולה תופפת את המנגינה...”. זיוה היא בוגרת החוגים למקרא פולקלור ומוזיקולוגיה של האוניברסיטה העברית, למדה פיוטים בקהילות שרות ואצל ר' חיים לוק, אולם את עיקר ההשראות היא ספגה מהמסורת הספרדית העתיקה של בית הוריה. יחד עם זאת היא מגלה חדשנות ויצירתיות רבה שבאה לידי ביטוי בין היתר בבצוע נפלא שלה לאדאג'יו של אלבינוני בשפה הערבית. ולמרות כל העושר הזה היא בכל זאת היא אינה מצליחה לפרוץ את מחסום האלמוניות אל שוק המוסיקה התחרותי.בתזמורת האנדלוסית חוששים להעלות נשים לשיר כדי לא להרגיז מיעוט של חרדים בקהל המנויים, או את הפייטנים שחוששים לחרמות מצד רבנים שמספקים להם נתח פרנסה מכובד בהילולות הכנסת ספרי תורה ושבתות חתן למיניהם. בנוסף לכך, נראה כי הן "קהילות שרות" שאחת ממטרותיה המוצהרות היא פתיחת עולם הפיוט גם לנשים וגם לחילונים והן "פסטיבל הפיוט" שמתיימר לפנות לכלל קבוצות האוכלוסייה בישראל ולשלב בין מסורות עתיקות ליצירות חדשניות מקצים לה מקום שולי בפעילותם הברוכה והענפה לא נותנים לה במה מלאה לה היא ראויה. חשוב לציין שעולם הפייטנים בישראל כמו עולם הפופ המזרחי הוא עולם תחרותי מאד, שהרבה כסף זורם בו מצד אחד, אך הרבה גם כישרונות חדשים מבטיחים ואולי זה עשוי לתת הסבר עמוק יותר מדוע מסרבים הגברים השולטים בעולם הפיוט והמוזיקה האנדלוסית מסרבים לפתוח את הבמה גם לנשים. תואנות דתיות כאלה ואחרות אינן מספקות הסבר אמיתי לתופעת ההדרה המוחלטת של נשים מעולם זה. הרי ידוע לכל שהרב עובדיה יוסף ידוע הוא אחד ממעריציה הגדולים של אום כלת'ום.... אלא ששום דבר לא יעצור את נחישותה של זיוה להחיות את מסורת המפוארת של שירת הנשים היהודיות בארצות האסלאם, לא האשכנזים, לא הגברים המזרחיים ואפילו לא מגבלתה הפיזית. "שירת נשים עולה עולה תופפת את המנגינה" אצלה זה כבר עניין של "דודא", ממש כמו שם אלבומה הראשון. היא לא מחכה לפרסום ומבינה את הכוח שבהנחלת המסורת ההולכת ונכחדת של שירת הנשים היהודיות לדורות הבאים ולכן היא מלמדת את הנשים המבוגרות והמעירות לשיר בסגנון אנדלוסי וספרדי ואף מעצימה אותן ונותנת להן במה ראשונה בקונצרט סגור לנשים בלבד בירושלים שנערך לפני כחודשיים ושבו נכחו כחמש מאות נשים, שידעו להעריך את שירתה ואת פועלה של זיוה ונעמדו כולן צעירות ומבוגרות חרדיות דתיות וחילוניות כאחת והריעו לה שוב ושוב במחיאות כפיים סוערות על שהעניקה לכולנו רגעים של נוסטלגיה והתעלות רוחנית נשית. “הודו לה' כי טוב” היא שרה באופטימיות וממשיכה לשבור חומות ומחיצות הפרדה בין גברים לנשים. בין יהודים לערבים.

   שירתן וזמרתן של שלוש הזמרות שהבאתי כדוגמא אינה מובנת מאליה. הן מודרות לא רק משדה התרבות והתקשורת הישראלי הנשלט ברובו ע"י ההגמוניה האשכנזית, אלא גם מהשדה המוזיקלי המזרחי. בעיני מדובר בשמרנות לשמה, שייבאו המזרחים הש”סניקים מהתרבות החרדית האשכנזית ולהדרה זו מהמוזיקה האנדלוסית ומעולם הפיוט אין שום אחיזה בעבר ובהווה של מרוקו ושאר ארצות האיסלאם כפי שהראיתי במבוא לרשימה זו. בסרטו של סמי שלום שטרית "אד'י איימה" ניתן לראות בבירור שגם במקום שכוח אל כמו הכפר הנידח גוראמה במרוקו, זכו הבנות להשכלה יהודית ואירופאית מעולה ולמדו ופייטו בשפה עברית גבוהה ב"תלמוד תורה” ואף לשמוע את הפייטנית החרדית עטויה בשביס שרה פיוט בלשון הקודש העברית. נשים וגברים שמחו יחד באירועים משפחתיים וקהילתיים ושרו שירים ופיוטים בלחנים עממיים ובלחנים קלאסיים, בעברית, ערבית, ספרדית, צרפתית,   ולפעמים  בשתיים או שלוש שפות במעורבב.
כאן ניתן לראות בסרטו הישן יחסית של “אשר טללים” על המוזיקה של יהודי מרוקו, נשים שרות את הפיוט "אוחיל יום יום אשתאה" יחד עם הרכב נגנים ופייטנים גברים:

וכאן ניתן לראות באותו סרט שירה אנדלוסית קלאסית ("שמס אלעשיה”) מפי נשים וגברים יחדיו:   

וכאן ניתן לצפות ולשמוע נשים וגברים שרים שירי חתונה ומשולבים בפיוט (קודש וחול) במרוקו הספרדית בעברית ערבית וספרדית אותם למדתי מפי אמי, ילידת טטואן: 

לשלוש הזמרות שהדגמתי ברשימה זו ובכלל לשירת הנשים המזרחיות והיהודיות ערביות בישראל יש קהלים רחבים. כי התרבות שהן מביאות היא תרבות הרוב (יהודים מזרחים וערבים).  אבל אין לה תמיכה ממסדית. שלושתן יוצרות ישראליות מקוריות, זמרות, פייטניות, מלחינות, כותבות. ובכל זאת הן נתפסות כבנות חורגות של אלה ש "אין להם אחות" הן לא באו מהחממה של רימון'  שהולידה זמרות כמו מירי מסיקה, וגם לא מהנישה המזרחית המסחרית – שהולידה את "מלכת הזמר המזרחי" שרית חדד. התפיסה הרווחת בקרב מבקרי התרבות וכפועל יוצא בקרב הציבור הישראלי  ברובו היא, שבמוזיקה ובזמר הישראלי, רוקיסטי = איכותי. מזרחי/ים תיכוני = נחות. 
ואולם כפי שעולה מסקירה זו המוזיקה המזרחית מורכבת מסגנונות מגוונים: פופ מזרחי, רוק יהודי-ערבי, פיוט, שעבי עממי, ג'אז, אתני, קלאסי ערבי/אנדלוסי/פרסי/הודי ותורכי, ואפילו היפ הופ וראפ מזרחי יש היום. 
להרבה מהרדידות בהבנה וניתוח המוזיקה הזו אחראים כותבים וכותבות אשכנזים. חווה אלברשטיין מלכת הזמר העברי הישראלי, שרה שירים באידיש ולא מעט שירים עבריים מתורגמים מלחנים צרפתיים וספרדים וזוכה ללגיטימציה מלאה ולכיסוי תקשורתי רחב במשך עשרות שנים, אבל  זיוה עטר, ששרה במרוקאית בלדינו או בלחנים ספרדיים וצרפתיים ואפילו לחנים קלאסיים מערבים בעברית,  או דיקלה ששרה בערבית נידונות להישאר בשוליים על גבול האלמוניות והן משלמות מחיר אישי כואב על פתיחותן התרבותית ותרומתן לשלום אזורי אמיתי ביוצרן גשר בין תרבויות ודתות. 
בזכות זמרות כמו עופרה חזה ואחינועם ניני זכתה שירת נשות תימן והפיוט התימני ("אם ננעלו" למשל) לאינספור השמעות ברחבי העולם כולל במדינות ערב ולקאברים בשפות רבות . מעניין מה הייתה ריטה עם הפוני המדולל והכתף החשופה ללא התיווך והחסות של בעלה רמי קליינשטיין ולמה לקח לה כל כך הרבה שנים להקליט אלבום שלם בפרסית? ולמה רק היום מרשה לעצמה שרית חדד להקליט אלבום שלם בערבית שמיועד לייצוא דווקא לאירופה? ואם בשאלות עסיקינן אז: "מה את חושבת על זהבה בן?" ו"איך זה שהמרוקאים עברו לפס ייצור של ארבעה (ילדים)”? שאלו אותי מפקדי הבכירים בראיון לקצונה בחיל המודיעין. אני שהתכוננתי כראוי לראיון ואף הייתי מוכנה להקריב עוד שנתיים מחיי למען צה"ל, נלחצתי מהשאלה כיוון שכמו רוב הציבור הישראלי לא הכרתי אז את זהבה בן, בשלהי שנות השמונים, שהייתה בשלב ההוא "זמרת קלטות של התחנה המרכזית", ששרה שירי אום כלת'ום בערבית. הייתי בטוחה שמדובר בקצינה בכירה שהייתי צריכה לעבור דרכה לקבל מידע לפני הראיון לקצונה. היום אני מבינה שזהבה בן נתפסה אז ע"י אותם מפקדים כאיום מסוכן יותר אפילו מהאיום האיראני או העיראקי. בזכות הבורות האיומה שהפגנתי בריאיון זה והניתוק המוחלט ממחוזות ילדותי ונעוריי בדימונה ובב"ש התקבלתי מן הסתם לתפקיד קצונה באחת היחידות האליטיסטיות והגזעניות ביותר צה"ל...למעשה הם ניסו לבחון דרכי את האיומים העיקריים למדינה...חחח... אכן סכנה מהלכת למדינת ישראל הזמרות היהודיות האלה שחוצות גבולות ושרות בשפת הבית, שפת אימנו, בשפת האוייב.

המאמר פורסם לראשונה באתר "קפה ג'יברלטר" ב-29 בספטמבר, 2010. 

ביבליוגרפיה :
אוחיון, שירה. היהודים בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה בין שתי מלחמות העולם - סקירה כללית, מינהל חברה ונוער במשרד החינוך - תחום מורשת יהדות המזרח וספרד. התשס"א (2000)
בן- זאב, נועם. מנגינה ישראלית, מסעו של עיתונאי בעקבות צליליה של חברה משתנה.  הקיבוץ המאוחד 2009
כהנוב, ז'קלין. “מוזיקה מזרחית בישראל" בתוך הספר: בין שני עולמות - מסות ופרקי התבוננות בעריכתו של דוד אוחנה. כתר ספרים 2005.
לוי ,אנדרה, "לקראת פוליטיקה של זהויות.” פנים: כתב עת לתרבות חברה וחינוך, יולי 1999 , גיליון 10, הסתדרות המורים בישראל, הקרן לקידום מקצועי.
שגיא-ביז'אוי, אייל. "יהודים בתעשיית הקולנוע במצרים”. הכיוון מזרח : כתב עת לתרבות וספרות סתו תשס"ד 2003, הוצאת בימת קדם.

שאול, אילן. אילן פאוזה עם פאיזה ynet  25/12/2002