יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

מורות בישראל – שק חבטות לאומי / שירה אוחיון



מאמר שלי משנת 2004, פורסם לראשונה בעיתון של תנועת "אחותי"- למען נשים בישראל ובאתר "הקשת הדמוקרטית המזרחית"

מורות בישראל – שק חבטות לאומי

תיוג מכתים שלילי

לפני כשנתיים הציגה שרת החינוך לימור לבנת בכנס הרצליה לראשונה את תכנית הרפורמות חדשה בחינוך במסגרת כנס הרצליה. בין הרפורמות המתוכננות: מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים וצמצום מספר המורים. תחת הכותרת באתר וואלה "הגרועים נשארים בהוראה" התבשרנו על כוונתה של לימור לבנת לפטר 20,000 מורים.

חשוב להדגיש, כי הנשים מהוות 95% מכוח האדם בהוראה בישראל ביסודי וכ- 70% בחטיבה עליונה. המשמעות היא ששוב, אנחנו הנשים הולכות להיות הנפגעות העיקריות מהגזירות הכלכליות של ממשלת הימין הקפיטליסטית. לטעמי, כל שיח על מורים בישראל שאינו מתייחס להיבט המגדרי של ההוראה ולפוליטיקה של מגדור מקצוע ההוראה בישראל מסלף ומעוות את המציאות. כך למשל, הקלות הבלתי נסבלת שבה פוטרו בסוף שנת הלימודים הקודמת אלפי מורות מבלי לעורר מחאה ציבורית של ממש, מעוררת דאגה ביחס ליכולתה של השרה לשבור את ארגוני המורים (ואולי אפילו לפרקם), וביחס למידת נכונותם של ארגונים אלו – שהעומדים בראשם הם כמובן גברים – להגן על עובדיהם ובעיקר על עובדותיהם. ואני תוהה: האם ניתן היה באותה קלילות לבשר על פיטוריהם של 20,000 גברים ?!

למרות כל זאת, הפעם בגלל היקף הפיטורין הצפוי נראה כי נדרשת הכנה רצינית יותר של דעת הקהל באמצעות תיוג מכתים של ציבור שלם של מורות והפיכתם ל"בעיה", בדיוק כפי שנעשה לאמהות החד-הוריות שהוצגו כ"פרזיטיות, עלוקות, פריחות" ועוד שלל דימויים שליליים שהוצמדו להם, וכפי שנעשה מיד אחר כך לעובדי הנמלים שהוצגו בתקשורת כמושחתים ולא יעילים.

"ברור לגמרי שהבעיה המכבידה ביותר על המערכת…היא הקביעות והניידות של המורים….נוסף לכך, יש אלפי מורים שיושבים בבית ולא עושים כלום. חייבים לפתור את הבעיה של חוסר היכולת לפטר מורים …כרגע המצב הוא שבהוראה נשארים הגרועים, כשבכל מקצוע נורמאלי מי ששורדים הם הטובים" (הארץ, 18/12/03), כך באמצעות דרוויניזם חברתי שהולך וקונה לו אחיזה בדעת הקהל הישראלית, מכין אחד מחברי ועדת דוברת שהגתה את הרפורמה העתידה עבור השרה, את הקרקע להחזרתן של אלפי נשים ל"מקומן הטבעי" – לבית.
לאחרונה, התגייסה גם התקשורת, שלה יש תפקיד מרכזי בהנחלה הציבורית של האידיאולוגיה התאצ'ריסטית הניאו- שמרנית של הממשלה הנוכחית, לסייע ללימור במשימתה. כך למשל בסיועו האדיב של ערוץ 2 שבדק את מנת המשכל של קבוצות שונות באוכלוסיה, קיבלנו אתמול במעריב את הכותרת הבאה: "התלמידים יותר חכמים מהמורים", זאת לאחר, שרק לפני מספר שבועות דווח לנו שהישגי תלמידנו במתמטיקה ובהבנת הנקרא הם מהנמוכים בעולם, אז תארו לעצמכם עד כמה נמוכה רמתם של המורים…

בחלק מהתגובות לכתבות שהופיעו בעניין זה באתרwalla הזדעזעתי לראות עד כמה השרה זוכה לתמיכה ועד כמה נפוצים התיוגים השליליים ביחס לרמת המורים ובעיקר המורות, וביחס למעמדם. ואין זה מפתיע. במכתב ששלחה אם לשלושה ילדים ל"מעריב" בעניין הרדידות והשטחיות של מופעי חנוכה לילדים, ובעיקר אלו של ה"פסטיגל", היא כותבת שנמאס לה מהאופן הנלעג שבו מוצגות המורות "תמיד, אבל תמיד כנשים מטומטמות וצווחניות". באותו שבוע המורות הפכו לבדיחה נלעגת גם בתכניות הבידור הפופולאריות : בתכנית "ארץ נהדרת" כשנשאל שאול מופז (שהוצג כפרסי קמצן) כמה הוא מוכן לתרום לצה"ל שירותרום , הוא ענה שהוא מוכן לתרום "שכר של מורה". וכמה ימים לפני כן בתכנית של יצפאן, הוא התחפש למורה בדמותה של לימור לבנת שעונה להורים במפגש הכנה לחופשת חנוכה: "אל תדאגו, אצלי הם ילמדו מה זה אלימות, איך להרביץ למורים…"

לצערי הרב, שתי הדוגמאות הנ"ל אינן רחוקות כל כך מהמציאות היומיומית הבית ספרית.
לפני כשבוע, לאחר שהחזרתי לתלמיד בחינה , בה הוא קיבל ציון נכשל הוא עמד בכיתה השתולל מזעם וקילל אותי "קוס אמכ, זבל של מורות", הוא יצא מהכיתה וחבט בדלת בחוזקה. לא אחת יצא לי לשמוע ביום הורים הורה שמקלל "מורה מטומטמת" או "מורה מגעילה". השנה יותר מתמיד אני ממש חשה איום פיזי להיכנס לחלק מהכיתות. ועכשיו יותר מתמיד, אסור לי לעשות יותר מדי רעש וצלצולים מעניין זה, כי ברור לי שאני עוד אמצא את עצמי מואשמת בכך שהצלחתי להביא את התלמידים להתנהגויות קיצוניות שכאלה.

אל מול הזלזול והאלימות הגוברת כלפי מורים , ניכרת אוזלת היד של בתי הספר והמנהלים לנקוט בצעדים משמעותיים על מנת למגר את התופעות השליליות הנ"ל , שכן הם נתונים יותר ויותר תחת לחץ של תחרות חופשית בעידן ה"ניהול העצמי", ואם ביה"ס הופך לעסק פרטי הרי שהלקוח תמיד צודק, ואין להם שום טענות כלפיו, אלא רק כלפי העובדות שלא מספקות שירות מספיק טוב ללקוחות – ההורים והתלמידים. כך אנו המורות מוצאות את עצמנו נתונות בין הפטיש – הבוס שמנופף אל מולנו את שוט הפיטורין; לבין הסדן – הדרישות התובעניות של הלקוחות, שמצפים ממך להיות בו זמנית אשת מקצוע איכותית, משכילה ומעניינת, שוטרת, רס"רית, בייביסיטר, דוגמנית, שחקנית, סטנד-אפיסטית, פסיכולוגית, אימהית ועוד, וכל זאת בתנאי עבודה וסביבה מחפירים שתוארו לא מכבר במכתב סנסציוני ששלחה מורה לעיתון "הארץ" המתאר יום בחייה של "הסמרטוטה"– מורה בישראל.


איור אבי עופר . מתוך: : אדם עולם - גיליון 18: חורף 2012

בשיחות בחדר המורים אני שומעת מורות שמדברות על תסמינים של דיכאון מהעבודה הסיזיפית וכפוית הטובה ועל הדימוי העצמי הנמוך שדבק במקצוע ומחלחל אט אט אל תוך נשמתן. חלק מהמורות דיברו על הנפילה למלכודת הפתאים של התנאים הסוציאליים והנוחות הכרוכים במשרת ההוראה. לכאורה, משרה זו מאפשרת לנו כנשים לתמרן בין הציפיות מאתנו כנשים בספירה הציבורית וכאמהות ורעיות בספירה הפרטית. בפועל, הפוליטיקה של מיגדור מקצוע ההוראה בישראל היא זו שמאפשרת ניצול של הנשים בשתי משרות בו זמנית בשכר זעום: האחת בספירה הציבורית בביה"ס, והשנייה בספירה הפרטית – בבית. דבר זה עולה כמובן, בקנה אחד עם המגמה הקפיטליסטית הניאו-שמרנית של ממשלת הימין והריאקציה שמובילה "שינוי", שמטרתה אינה אלא להחזיר את הנשים הביתה כתומכות בקריירה של המפרנס העיקרי בבית – הגבר. מורה אחת הזהירה אותי לא לציין בקורות החיים שלי את העובדה המצערת שעבדתי כמורה אם ברצוני להתקבל לעבודה אחרת, כאילו שציון עובדה זו כמוהו כהודאה בכישלון בחיי.


כשלים במערכת החינוך

ואכן, אחד היסודות הרעועים של מערכת החינוך הישראלית הוא מעמדם הנמוך של המורות והמורים. ישראל נמצאת היום באחד המקומות הנמוכים בעולם בתשלום שכר למורים. מעניין לציין, כי קיים מתאם גבוה בין רמת ההשכלה של מדינה לבין רמת השכר של מוריה. יפן, גרמניה וארה"ב מובילות ברמת ההשכלה בעולם ומן הסתם הן המובילות גם ברמת השכר של מוריהן. המעמד הנמוך שקובעת מדינת ישראל למוריה פוגע בכוח המשיכה של המקצוע וברמת המורות והמורים, בסופו של דבר, לתכניות להכשרת מורות ומורים באוניברסיטאות, במכללות ובסמינרים לא מגיעים אנשים ונשים שבחרו בהכרה מלאה בהוראה כמקצוע.
זהו מעגל קסמים שאין לו סוף: העוסקים במקצוע ההוראה שהיה יוקרתי עם קום המדינה היו בעיקר גברים, הירידה בשכר המורים הביאה ליציאה של גברים מהמקצוע, דבר שאפשר את כניסת הנשים למקצוע ההוראה, ואת זיהויו של המקצוע יותר ויותר כ"מקצוע נשי" וזה מה שאפשר את הורדת השכר, ועמו הפגיעה ביוקרת המקצוע וכוח משיכתו בשוק העיסוקים. ככל שירד השכר ויוקרת המקצוע, ירדה גם איכות כוח האדם במקצוע, מה שהביא לחיזוק ההידרדרות של המקצוע ודימויו. את המחיר המוסרי משלמת החברה שלנו היום: אבדן הכלי היקר והחשוב לכל חברה דמוקרטית נאורה – החינוך, שלא לדבר על הפגיעה הכלכלית..

רבים מהמשמיצים את המורים קובלים על התנאים הסוציאליים המשופרים – כאילו שמדובר בשחיתות ולא בתנאי עבודה הוגנים בסיסיים המקובלים במרבית המדינות הדמוקרטיות באירופה. אותם אנשים שוכחים את תנאי העבודה הגרועים: כיתות מלוכלכות, ימי הורים וישיבות שנמשכות אל תוך הלילה, עבודה שנמשכת כמעט כל יום אל שעות הפנאי בבית, בשבתות ובחופשות, שאינה כלולה בשכר ואינה מתוגמלת לפי שעות ומעל לכל הלחץ הנפשי המתמיד וההשפלה בהיותך נתונה בין הרצון לרצות את ההורים והתלמידים מצד אחד ואת המנהלים שאינם מגבים עוד את המורים ומשליטים משמעת חזקה בביה"ס – אך ורק על המורים…. כיום נוספת לכל אלו הטחת האשמה כולה לכישלון המצטבר של מערכת החינוך בישראל מזה חמישים שנה על המורים והפיכתם לשק האגרוף הלאומי. לא האלימות היומיומית שמייצר הכיבוש הרע והמשחית, או המופת הגרוע שמעמידים מנהיגינו המושחתים אשמים בהידרדרות החינוך ובהתפרקות הכללית של גבולות ומשמעת בקרב בני הנוער, אלא אנחנו "המורות המטומטמות" שמנסות לעצור בגופנו את הפרץ האלים בבתי הספר. טענתי היא, שההאשמה כאילו "מורים גרועים" הם הגורם העיקרי בהידרדרות החינוך היא מופרכת מיסודה והרת אסון לחברה. האשמה זו באה לדעתי, לחפות על שורה של כשלים בסיסיים במערכת החינוך שהעיקרים ביניהם הם:

"הפרטת החינוך": לפני כעשר שנים החליטה ממשלת ישראל לאשר את הניסוי החינוכי של פתיחת אזורי הרישום. אחר כך בא המעבר ל"ניהול עצמי" של בתי הספר. צעדים אלו, שבהם ההורים והתלמידים הופכים לצרכנים ובתיה"ס ליצרנים, לא הצליחו עד כה להניב את השיפור המובטח בידי מחוללי ההפרטה במוצר – החינוך. ההפך הוא הנכון: הישגי התלמידים הולכים ופוחתים ומשמעותם העיקרית של צעדים אלו היא הפקרת החינוך לכוחות השוק והתנערות המדינה מאחריותה הממלכתית.
נתונים עגומים של תוצאות הבגרות בכלל, ובשכונות וביישובים הערבים בפרט.
מבנה מיושן ולא שוויוני של מערכת החינוך, שיטות הוראה אנכרוניסטיות שמקורן במאה ה-19 ואשר עברו מן העולם ואינן רלוונטיות לחיים בעידן הפוסט מודרני של המאה ה-21.
עליית מעמדו של התלמיד וכבודו על חשבון כבודם של המורים והמורות, כתוצאה מגישות פיידוצנטריות והומניסטיות למיניהן, שהיו טובות לעידן שבו התלמידים היו משוללי כבוד אדם וחסרי כל זכויות, ולא לעידן של אובדן הסמכות ההורית וסמכות המורים.

"הרפורמה"
במקום להישמע לקול הקורא משדה החינוך והחברה עצמה, צצות להן לאחרונה וועדות מומחים למיניהן ביוזמת משרד החינוך, או בחסות הפורום לאחריות לאומית. ועדות אלו כוללות בעיקר אנשי צבא, ניהול וכלכלה, שכל דאגתם היא שההידרדרות בחינוך תוביל למצב בו לא יהיו טייסים שיכלו להפעיל את המערכות הטכנולוגיות המפותחות במטוסים המתקדמים של צה"ל, או רחמנא לצלן, שהמערכת הזו תייצר אנשים שלא יבינו מדוע הם צריכים להקריב את חייהם בצבא כבר בגיל 18. לא ההידרדרות המוסרית, האלימות הגוברת, נסיגת הדמוקרטיה הישראלית, או תפיסות גזעניות קיצוניות שרווחות בקרב בני הנוער בישראל, הם אלו שמעוררים אי נחת ודאגה; אלא, שוב, המטרה האולטימטיבית של החינוך בישראל – לייצר חיילים שימשיכו להזין את הפטריארכיה הגברית הישראלית המיליטריסטית ויתחזקו את הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים.
מהצד השני של המתרס ניצבים אנשי כלכלה, שחושבים שהחינוך הוא "קוקה קולה" וההורים הם קונים מזדמנים בסופר-מרקט. החינוך הוא עמוד התווך של החברה והמדינה ולב ליבה של כל קהילה וקהילה. ההורים הם אזרחים שווי זכויות שהמדינה לקחה את החינוך תחת אחריותה (חוק החינוך הממלכתי).
ואני שואלת את החבר'ה ממשרד החינוך ואת כל המומחים למיניהם: מי צריך את כל וועדות המומחים וכל החכמים מלמעלה; למה לא שמתם בוועדה אנשי שטח, מורות עתירות ידע וניסיון ו/או אנשי ונשות חינוך ואחרים שקצת מתמצאים בחומר?

אם מישהו מכל המומחים הללו היה מנסה להעביר שיעור בכיתה בת 40 תלמידים, ובו בזמן מנסה גם להתחשב ביכולות השונות וברמות השונות (שוב כתוצאה מיישום כושל של חוק השילוב), והיה מוצא עצמו מסוגל להתפצל כך שייתן מענה הולם לכל התלמידים בשיעור אחד, הוא בטח היה חושב על רפורמה מסוג אחר. במקום "חשבון בדידים", "אוריינות" "השפה כמכלול", וכל מיני ניסויים אחרים בבני אדם שבוצעו בצורה חסרת אחריות בשני העשורים האחרונים, אפשר היה לעשות דברים פשוטים, מהפכות קטנות. למשל, לא צריך להיות חכם כדי להבין שבכיתה קטנה, סוג ההוראה ויכולת המורה להגיע ולעזור ליותר תלמידים תשתפר לעין ערוך. במקום לצמצם את מספר המורים ולהאריך את יום העבודה (שני רעיונות מופרכים של אנשים שאין להם שמץ של מושג מהשטח), תקטינו את הכיתות! תצמצמו את מספר הילדים ל- 20 ילדים בכיתה במקום 40, ותראו איזה מהפכה בחינוך!

הרפורמה הנדרשת היא כזו שתביא למערכת החינוך מורות ומורים שבחרו בהוראה כייעוד, אשר שכרם מכבד אותם ושההכשרה שהם עברו תהיה ברובה מעשית ומשוחררת מתפיסות חשוכות ומכשילות, אותן תפיסות סוציולוגיות ותרבותיות הגובלות לעתים בגזענות, המבחינות בין תלמידים רגילים לעומת "טעוני טיפוח" משכונות ועיירות פיתוח, שעדיין רווחות באוניברסיטאות במכללות ובסמינרים.




יום שני, 14 בדצמבר 2015

חינוך פמיניסטי ורב תרבותי – חינוך אחר

חינוך פמיניסטי ורב תרבותי – חינוך אחר

שירה אוחיון


הרצאה זו ניתנה במסגרת הכנס השנתי לזכרה של ד"ר ויקי שירן ז"ל שנערך ב-22/3/06 בבית ברל, ופורסמה בגיליון 3 של עיתון הקשת הדמוקרטית המזרחית


מה בין פמיניזם לחינוך?

"מתברר שכולם שמעו על המילה 'פמיניזם', אך מיעוט, בעיקרו נשי מבין ויודע למה הכוונה. הרוב רואים בה מילה נרדפת לשוויון אזרחי שהוא ערך ליבראלי , המקובל כיום בכל החברות הדמוקרטיות, אבל פמיניזם הוא הרבה יותר". כך כתבה ויקי שירן ז"ל במאמרה "לפענח את הכח, לברוא עולם חדש".

במערכת החינוך קיימת נטייה לצמצם את מובנו של הפמיניזם ולדחוק אותו לנישה של תכניות ל"שוויון בין המינים", או להסתפק ברוויזיה פמיניסטית על ספרי הלימוד, שעיקרה הוא שינוי הייצוגים הסטריאוטיפיים של חלוקת התפקידים בין המינים, או שינוי לשון הפנייה לתלמיד/ה בחומרי הלימוד ובספרים על-פי כללי התקינות הפוליטית. תהליכים אלו הם תהליכים מצמצמים ההופכים את הפמיניזם לעניין שולי הנוגע לנשים בלבד. מכיוון שהפמיניזם, כפי שכותבת ויקי, הוא הרבה יותר מכך. הפמיניזם הוא השקפת עולם כוללת ומעמיקה. הוא נקודת מבט משחררת לנשים ולגברים, שממנה ניתן לגזור מערך חינוכי כולל, המתאים לחברה שבה גברים ונשים מבקשים לבנות שותפות אמיתית, ואשר דרכו ניתן יהיה להגיע לעולם צודק וטוב יותר לכולנו.
  
"ההגות הפמיניסטית של העשורים האחרונים אינה מסתפקת בשוויון, אלא מבקשת למוטט את העולם הגברי הפטריארכלי הקיים ולהציע במקומו מבנה חברתי אלטרנטיבי. סיבה מרכזית לכך היא, שהשוויון שנשים השיגו בתחומים שונים הוא לרוב שוויון פורמאלי, ובעיקר אינו מוביל לשינויים מהותיים, מפני שאינו מלווה בשינוי מבני ערכי ואידיאי" כותבת שירן. מכאן שכדי להשיג שוויון מהותי בחברה יש צורך בשינויים מבניים ויסודיים. שינויים אלו צריכים להיות מושרשים במערכת החינוך מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה.

החינוך הוא מצד אחד השתקפות של החברה שבה הוא פועל ותוצר שלה. כך למשל האלימות במערכת החינוך היא השתקפות של החברה האלימה בה אנו חיים. כך גם אי השוויון בין המינים. החינוך הוא גם מכשיר ראשון להנצחת הדפוסים הקיימים בה. מצד שני, החינוך הוא גם מכשיר לעיצוב עתיד טוב יותר מההווה. לכן הפמיניזם צריך לבוא לידי ביטוי גם בהיבטים הארגוניים והמבניים של מערכת החינוך, אך גם בהיבטים התוכניים, הפדגוגיים והערכיים.


החזון החינוכי שלי -  חזון פמיניסטי ורב תרבותי

החזון החינוכי שלי היום ביחס למערכת החינוך בישראל הוא חזון פמיניסטי ורב תרבותי. דו"ח דוברת התיימר להציג מעין חזון חינוכי, הנוגע בעיקר להיבטים הארגוניים והמבניים של מערכת החינוך. אולם השיח של דוברת לא זו בלבד שהוא מתעלם מההיבט המגדרי של ההוראה ומהפוליטיקה של מגדור מקצוע ההוראה בישראל, הרטוריקה שלו היא פטריארכלית, והוא מחזק מבנים הירארכיים פטריארכליים נוקשים שאינם דמוקרטיים ואינם שיתופיים . לדברי ד"ר יוסי דהאן, ממבקריו החריפים של הדו"ח, הדו"ח מחזיר אותנו לרטוריקה של דפוסי החינוך של ימי "החדר".1 חשוב להדגיש כי נשים מהוות 95% מכח האדם בהוראה ביסודי וכ-70% בחטיבה העליונה. כל שיח על מורים ומעמדם בישראל, שאינו מתייחס להיבט המגדרי של ההוראה מסלף ומעוות את המציאות. לכן בראש ובראשונה יש לשנות את השיח על החינוך.   


היבטים ארגוניים ומבניים

אציג להלן את השינויים הארגוניים והמבניים החשובים ביותר בעיני, הנדרשים כיום במערכת.

הראשון הוא שינוי מעמד המורות  בישראל. אחד היסודות הרעועים ביותר של מערכת החינוך בישראל הוא שכר המורים, שהוא בין הנמוכים בעולם בהשוואה למדינות המערב. כמובן שנתון זה פוגע ביוקרת המקצוע, במשיכת כוח אדם איכותי להוראה, וכפועל יוצא בדימוי העצמי של מורים ומורות. ברור גם  שהידרדרות שכר המורים/ות ומעמדם/ן קשורה קשר הדוק עם תהליך הפמיניזציה של מקצוע ההוראה.

הפתרון הוא להכפיל את תקציב החינוך (שעבר 16 קיצוצים רק בקדנציה של שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת) על חשבון תקציב הביטחון, ולהעלות את שכר המורים/ות בצורה משמעותית. הדבר יביא לכך, שלהוראה יגיעו נשים ואנשים שבחרו במקצוע ההוראה בהכרה מלאה ולא כברירת מחדל, הדבר אמור בעיקר לגבי נשים שבוחרות במקצוע כברירת מחדל שמאפשרת להן לתמרן בין הציפיות מהן כנשים בספירה הציבורית (ביה"ס), לבין התובענות של מחויבויותיהן בספירה הפרטית כאמהות וכרעיות, ולשמש כתומכות בקריירה של הגבר כמפרנס ראשי. העלאת השכר תעלה את הדימוי העצמי של המורות, תאפשר להן להתייחס לעבודתן כאל קריירה ותשיב את כבודן שהוכתם מאד בשנים האחרונות, בעיקר במסגרת השיח שהתנהל סביב רפורמת דוברת.

השינוי השני הנדרש הוא שינוי ההירארכיה הבית ספרית. תהליך הפרטת החינוך ומתן אוטונומיה בית ספרית חיזקו את מעמדו של מנהל ביה"ס והרחיבו את סמכויותיו ביחס למורים. דו"ח דוברת מביא לשיא תהליך זה. המנהל עולה מהדו"ח כדמות חזקה ומונוליטית, מעין שליט יחיד שהוא כל יכול ואילו המורים הם רק "עובדי הוראה" הסרים למרותו. לדברי ד"ר יוסי דהאן המודל ההירארכי הבית ספרי העולה מדו"ח דוברת, הוא מודל אוטוריטרי עסקי, אלא שלדבריו הוא פחות דמוקרטי אפילו מדירקטוריון של חברה כלכלית. 

יתרה מכך, במסגרת תהליך זה הוצנחו  אנשי צבא לשעבר ("גנרלים") למערכת כמנהלי בתי ספר. כך יוצא בהרבה מן המקרים, שהמורות אף שרכשו השכלה אקדמית רחבה, עברו השתלמויות רבות ורכשו ניסיון פרקטי חשוב, אינן מגיעות לקודקודי המערכות החינוכיות, משום שגברים ממשיכים להיות מועדפים על פניהן, אפילו במערכות בהן הן מהוות את רוב כח האדם.

מחקרים בתחום החינוך, העוסקים באי נחת של מורות, מגלים כי ככל שמערבים את הצוות הבית ספרי בקבלת ההחלטות ובבניית הקוריקולום בבית הספר, כך עולה המוטיבציה שלהם ובהתאמה המוטיבציה של התלמידים והישגיהם. לכן מה שנדרש הוא תהליך הפוך- מעבר למבנה הירארכי דמוקרטי ולתפיסת ניהול פמיניסטית שיתופית יותר, בהן ניתנת למורים/ות תחושה של אחריות ושותפות.

אחת הבעיות הקרדינליות של המערכת היא מספר התלמידים הרב בכיתה. לגודל הכיתה יש השלכה על איכות ההוראה והלמידה, בעיקר בעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אשר בעקבות חוק השילוב שולבו בכיתות הרגילות, אך מבלי שהוקצו לכך המשאבים הכספיים וכוח האדם המיומן בתחום זה של חינוך, שהובטחו במסגרת חוק זה. בעיני למצב זה יש גם השלכות על מצב האלימות במערכת החינוך. נדרש אם כן צמצום מספר התלמידים בכיתה והתייחסות פרטנית לאותם תלמידים בעלי לקויות למידה מעבר לאבחונם, במסגרות קטנות. הדבר דורש כמובן הגדלה של כוח האדם בהוראה, ולא פיטורין גורפים של מורות כפי שארע בשנתיים האחרונות.  

לבסוף, נדרש תיקון כולל בתחום צמצום הפערים בחינוך. גם לנושא זה יש השלכות פמיניסטיות ברורות. לאה שקדיאל כותבת כי תכנית העבודה לצמצום הפערים בחינוך ובחברה צריכה להתבסס על שאלות ביקורתיות הנובעות מחשיפת אי השוויון המגדרי.2 היא נותנת דוגמאות שונות לפעולות שיש להחיל בתחום זה כגון: יום לימודים ארוך, תקצוב דיפרנציאלי והקצאת משאבים לטיפול במצוקות כלכליות, החדרת טכנולוגיה חדישה וחיבור למהפכה המידעית ולעולם המדע והכלכלה, אך בכל אחד מהצעדים היא מדגישה את ההיבטים המגדריים שמהם יש להנביע את השאלות ואת דרכי הפעולה ליישומם. כך למשל היא מציינת שהנהגת יום לימודים ארוך היא פעולה חשובה שעשויה לתת הזדמנות שווה לכל הילדים להתקדמות ולהצלחה, אך נשאלת השאלה באלו תנאים יש להחילו. האם יש למשל סידורים הולמים לפעוטות שיאפשרו למורות להאריך את יום עבודתן באופן שישתלם להן? האם יהיה תגמול הולם על השעות שיתווספו? מהם התכנים שיתווספו ביום זה – תכנים “גבריים” או "נשיים"? והאם כאשר מדברים על תקצוב דיפרנציאלי מתייחסים לפמיניזציה של העוני, לאמהות חד הוריות, ולהבדלים ביו בנים לבנות במערכת החינוך? על כל אלו יש לתת את הדעת כשמתכננים צעדים לצמצום הפערים.

ישנם עוד שינויים מבניים וארגוניים רבים שעלו בדו"ח דברת,  אך מפאת קוצר היריעה לא אתייחס ברשימה זו לכולם.להלן אסקור מספר שינויים מהותיים הנוגעים להיבטים פדגוגיים ערכיים ותוכניים, שדו"ח דברת כמעט ולא התייחס אליהם.     


היבטים פדגוגיים ותוכניים

השינוי הראשון הנדרש בתחום הפדגוגי הוא מעבר לחינוך לחשיבה ביקורתית ועצמאית ומעבר משיטות הוראה לשם העברת ידע באמצעות שינון להוראה לשם הבנה. דו"ח דוברת מחזק את המגמה של מדידה והערכה באמצעות מבחני סטנדארט ארציים, בנוסח מבחני המיצ"ב, ומעלה את חשיבותן של תוצאות בחינות הבגרות בקביעת שמו ואיכותו של ביה"ס. דבר זה מוביל להוראה שטחית ובינונית באמצעות שינון של ידע מוגדר וסגור, שכל מטרתו היא השגת ציונים גבוהים במבחנים. שלא לדבר על כך,  שבמערך תחרותי והישגי כזה תלמידים מתקשים "מועלמים" מהנוף הבית ספרי בזמן המבחנים, על מנת שלא לפגוע בתוצאות הבית ספרית ולא "לקלקל" את שמו של ביה"ס.

הפמיניזם הוא בראש ובראשונה נקודת מבט ביקורתית על העולם. "הביקורת הפמיניסטית מציעה פרשנות חדשה של ההוויה האנושית והיא הופכת לעיתים מזומנות, את הידע הקיים על ראשו. היא בדרכה לברוא עולם חדש" (שירן). החשיבה הפמיניסטית עשויה לשמש כנקודת מוצא לאופוזיציה ביקורתית על הידע הקיים. הפמיניזם הוא סוג של קריאה חתרנית וקריאת תיגר על העולם הפטריארכלי,  קריאה ביקורתית של כל מה שנאמר ונכתב, נעשה, נבנה ומתוכנן בתחום החינוך הן על ידי החברות המסורתיות והן על ידי המהפכות הליברליות הדמוקרטיות והמהפכות הלאומיות המודרניות.

הפדגוגיה הביקורתית מבית מדרשו של הפילוסוף הברזילאי, פאולו פריירה, עשויה אף היא לשמש כמסגרת תיאורטית שממנה ניתן לגזור את הפרקטיקה החינוכית הביקורתית, כפי שנעשה בניסוי המרתק בזמנו, בתחילת שנות התשעים ביה"ס קדמה בשכונת התקווה בתל אביב. ההוראה הדיאלוגית ברוח הפילוסופיה של פריירה חושפת את מנגנוני השליטה והדיכוי של ההגמוניה , בעיקר מההיבט המעמדי המרקסיסטי. אלא שלדעתי, לא ניתן להפריד בין אי השוויון מעמדי והכלכלי לבין אי השוויון המגדרי. כשם שלא ניתן להפריד בין אי השוויון המגדרי לאי שוויון בין קבוצות אתניות ולאומיות שונות.

השינוי השני הנדרש בתחום הפדגוגיה והתכנים הוא מעבר לתפיסה רב תרבותית בחינוך.
רב תרבותיות לפי פרשנותה של פרופ' אלה שוחט, היא מצע פדגוגי חברתי שוויוני , בניגוד לאידיאולוגיית "כור ההיתוך", שדיברה על שוויון אך יצרה חלוקת כוח בלתי שוויונית, פירוד ואלימות. רב תרבותיות ביקורתית, לפי שוחט, קוראת לבנייתם המחודשת של יחסי הכוחות בין קהילות תרבותיות, כמו גם לתפיסה אחרת של המושגים העומדים בבסיסם בסרובה ליצור גיטאות קהילתיים ומחשבתיים. רב תרבותיות זו מקשרת בין קהילות שנדחקו לשוליים וקוראת תיגר על השיטה ההירארכית שמגדירה קהילות מסויימות כ"מיעוטיות" .3

ברוח דברים אלו חינוך לרב תרבותיות, אין פרושו רק "חינוך רב תרבותי", כלומר חינוך דיפרנציאלי, פרטיקולריסטי, שמאפשר לתלמידים ללמוד במערכת שתשמר את התרבות שלהם מבית הוריהם וקהילתם; אלא הוא גם חינוך שיוצא נגד האתנוצנטריות האירופאית של החינוך המערבי המסורתי. חינוך ערכי רב לתרבותיות פירושו חשיפה בלתי אמצעית לתרבויות אחרות תוך ניסיון להכיר את הערכים המרכזיים של תרבויות אלו.
     
הרטוריקה של "חינוך רב תרבותי” משמשת לעתים כמסווה לאליטיזם ולהנצחת פערים בחינוך בין קבוצות מבוססות לקבוצות מוחלשות בחברה. כך למשל במקרה של בתי הספר הדמוקרטים. חינוך רב תרבותי דמוקרטי אמור לקדם שוויון במובנו המהותי ולא רק במובנו הפורמאלי ולתת שוויון הזדמנויות בחינוך.

תכנית הלימודים בביה"ס "קדמה" בשכונת התקווה ניסתה לחשוף את התלמידים לנראטיבים שונים של הדתות השונות, הלאומים שונים והקבוצות האתניות השונים בחברה הישראלית ומחוץ לה. הוא ניסתה לפרק את הדיכוטומיה שבין מזרח למערב, ולכלול גם את השיח המגדרי בתכניות הלימודים בהיסטוריה, ספרות, אמנות, לימודי החברה ובלימודי היהדות. כך למשל בהיסטוריה ניסתה התכנית לחשוף בפני התלמידים לא רק את His story אלא גם את Her story , כלומר את הנראטיב הפמיניסטי והפרשנות הפמיניסטית ביחס לתקופות שונות בהיסטוריה וביחס לתרבויות שונות.  תכנית לימודים זו, שנלמדה במתכונת אינטרדיסציפלינרית, והתבססה על לימוד נושאים שונים בחתכים כרונולוגיים ובחתכי רוחב גיאוגרפיים ונושאיים, ניסתה לשכתב את ההיסטוריה המזרחית באמצעות חקר וכתיבה של ההיסטוריה שבעל פה (Oral history) והצלבת המקורות הראשוניים שנאספו עם ההיסטוריה הפורמאלית של המדינה. התכנית גם לאזן את תכנית הלימודים מבחינה תרבותית, ולהעמיד שורה של גיבורי תרבות מזרחים מההיסטוריה והספרות המזרחית המסורתית והעכשווית, ובו בזמן לחשוף בפני התלמידים כמה שיותר תרבויות אחרות. לסוג זה של הוראה יש כמובן השלכות על הדימוי העצמי של התלמידים ועל הגברת המוטיבציה שלהם ללמידה.    

לסיום, יש המאוימים מהשיח על רב תרבותיות במערכת החינוך וטוענים שהוא עלול לפורר את החברה, אולם דווקא תהליכי הפרטת החינוך, הם אלו שמגדילים את הפערים הקיימים באופן מובנה ומכוון במערכת החינוך מראשיתה, בעוד שרב תרבותיות שמתבססת על תפיסה חברתית שוויונית ומחוברת לשיח של צדק חברתי, עשויה להגביר את לכידות החברה, לצמצם את הפערים ולתת מענה למערכת חינוך כושלת שאינה מצליחה אפילו ביעד הבסיסי של העלאת אחוזי הזכאים לתעודות בגרות.

  


מקורות

1. דהאן, יוסי ויונה, "מרשם להפרטת מערכת החינוך". דברים שנישאו במסגרת כנס של מכון אדווה:  אנשי חינוך ואקדמיה מגיבים על התכנית הלאומית לחינוך-הדו”ח הסופי. דיון מס' 2, תל-אביב, 26.1.2005.http://www.adva.org/ivrit/homepage_heb.html
2. שקדיאל, לאה " פמיניזם וחינוך: חשיפת הפער המגדרי המוכחש – מנוף לצמצום כל הפערים הגלויים" בתוך: אי שוויון בחינוך בעריכת דפנה גולן-עגנון. ת"א: בבל, 2004  . 93-102
3. שוחט, אלה. " היסטוריות שנויות במחלוקת: בין אירופוצנטריות לרב-תרבותיות" , בתוך: זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב תרבותית. תל אביב: בימת קדם לספרות, 2001



יום שבת, 12 בדצמבר 2015

פאטמה מרניסי فاطمة مرنيسي 1940-2015


לפני כשבועיים, הלכה לעולמה החוקרת והפמיניסטית המרוקאית הדגולה פאטמה מרניסי. מרניסי היא מההוגות הגדולות של הפמיניזם בעולם הערבי. היא נחשבת לאחת המייסדות העיקריות של הזרם הקרוי "פמיניזם איסלאמי", זרם ששואב את הלגיטימציה למאבק על חירות ושוויון לנשים מתוך המקורות האסלאמיים עצמם וקורא תיגר על הפרשנות הפטריאכלית שניתנה להם.
מבין הפמיניסטיות הערביות החוקרות בנושאי מגדר היא ללא ספק הנערצת עלי ביותר. במשך שנים היה לי חלום לפגוש אותה במרוקו ולהציג בפניה את תוצאות מחקרי רב השנים על נשים באיסלאם, הרי אני מקיימת קשרים רציפים עם חוקרים ואמנים ממרוקו מדוע שלא אסע להתפלמס איתה ועם ספריה, ואבקש ממנה רשות לתרגם מערבית לעברית את שני ספריה המופלאים "מלכות נשכחות" ו"שחרזאד נוסעת למערב", שנחים אצלי על המדף כאבני יסוד בחשיבה הפמיניסטית שלי? אולי אפילו אשאר שם במרוקו לאיזה שנה שנתיים כדי לכתוב אצלה דוקטוראט... מחלה קשה הכריעה את חייה בגיל 75 וגדעה את עשייתה המופלאה ואת חלומותיי המופלגים. היא לא הביאה ילדים לעולם, אך הותירה אחריה שפע של ספרים ופרסומים שכתבה בערבית, אנגלית וצרפתית, ואשר תורגמו לשפות רבות. קורפוס אדיר של הגות פמיניסטית ואסלאמית של אישה, שלא חששה לגעת בשום נושא או טאבו חברתי, גם בעולם של הקצנה אסלאמיסטית. פאטמה מרניסי הייתה חוקרת חלוצה ונועזת אשר לא חששה להביע ביקורת מתוך החברה הפטריאכלית והשמרנית בה גדלה, ובו בזמן לבקר את החברה המערבית שבה רכשה את עיקר השכלתה האקדמית.

"אהבה באסלאם הדיגיטלי: כיצד הפך אבן חזם להצלחה מסחררת באינטרנט?

סקירה חדשה על ספרה של פאטמה מרניסי "האהבה בעולם האסלאמי"
L'amour dans les pays musulmans) - Fatema Mernissi )                                        
ניתנה במסגרת הרצאה שנשאה החוקרת באפריל 2008

בזמן שישבתי להנאתי ואכלתי ארוחת סרדינים טריים על הגריל בחוף מירמאר, כשמונה קילומטרים מרבאט, יחד עם הקולגה שלי כמאל, מומחה למסות ערביות על אהבה מימי הביניים, צלצל הטלפון הנייד שלי. מתוך נימוס, שאלתי את כמאל אם אני יכולה לענות. הזמנתי אותו כדי לנסות לדלות ממנו קצת מידע לתסריט שעוסק בשערוריית אהבותיו של ח'ליף. שערורייה זו זעזעה את דמשק בחורף 724 לספירה, לאחר שהח'ליף החליט לשים קץ לחייו בעקבות מות אהובתו חבאבה. מדובר בח'ליף יזיד השני אבן עבד אל מלכ, היורש התשיעי של כס המלוכה של השושלת האומיית: "לאחר שחבאבה מתה ונלקחה לקברה, יזיד לא היה מסוגל ללכת או לרכב על סוס. כל כך שבור היה הוא, עד כדי כך שסופר עליו כי היה צריך לשאת אותו על כתפי אנשים כדי להעלותו למנבר (דוכן התפילה במסגד)1 מחירה של ארוחת הצהריים על שפת גלי הים, היה עשוי לחסוך ממני שעות של מחקר בספריות האפלות של אוניברסיטת מוחמד החמישי... שיחת הטלפון הייתה מהעורכת שלי בקזבלנקה: היא רוצה לפרסם את הספר שלי "האהבה בעולם המוסלמי", בכריכה רכה המיועדת לאותם מיליוני צעירים מרוקאים הגודשים את החופים בחופשת הקיץ.
"אבל, לילה", צעקתי, "הספר הזה הוא בן יותר מעשרים שנה! הצעירים שאליהם מכוונת עם הספרים בכריכה הרכה שלך, אינם מעוניינים יותר באבן חזם!" אבן חזם אל-אנדלוסי, המומחה לאהבה האנדלוסית ומושא ההתייחסות העיקרית שלי בספר, נולד ב-384  לספירת ההג'רה (994 לספירה הנוצרית) בקורדובה- העיר הספרדית בה שלטו הח'ליפים לבית אומיה, אחרי שכבשו את אנדלוסיה ב-756 הספירה. "יקירתי, צעירים ערבים אלה, מבלים את זמנם בצפייה בווידאו קליפים ב- 465 ערוצי הטלוויזיה הפן-ערבית, או משוחחים באינטרנט"2, וכדי לוודא שלילה תוותר על הפרויקט שלה, הוספתי כי "לפחות 192 מהערוצים הערבים האלה מציפים את הנוער שלנו, 24 שעות, במבול בלתי פוסק של תוכניות שטחיות, אשר מקדמות צרכנות מערבית רב- לאומית, הסותרת לחלוטין את המסר הרומנטי של אבן חזם על אהבה."3
ה"אולפה" (Ulfa - הכוונה לספר "טווק אלחמאמה פי אל אולפה ואלאלאפ"- "ענק היונה : על אהבה ואוהבים" ש.א.) של אבן חזם הוא ספר על אמפתיה ורגישות: הוא מבטל את תפיסת האהבה ממבט ראשון כמגוחכת.
אבן חזם מגדיר את האהבה כ"אולפה" מיד בכותרת ספרו ("פי אל אולפה ואלאלאפ"), מילה זו פירושה בערבית: "להיות מחויב למישהו4. לשם כך את/ה צריכ/ה להשתמש ב'עקל' (שכל ישר) שלך, כדי להביא את בן זוגך למצב שהוא סומך עליך מספיק על מנת לאפשר לך להתקרב יותר. הנרדפת של Ulfa בערבית הוא ה- Uns, שהוא בעצם השורש של המילה הערבית אינסאן (Insan)- אדם. Anasu Al - האדם, בהגדרתו הוא יצור שלא חי בבדידות כמו חיה פראית5 .
אין פלא אם כן , שאבן חזם מבטל את תפיסת ה"אהבה ממבט ראשון" כמגוחכת לחלוטין, משום שזו מבלבלת בין מושג האהבה ('חוּב') למושג התשוקה ('הווא')6. לדבריו: "אני אכן מתפעל עמוקות מכל מי שמתיימר להתאהב ממבט הראשון, אך איני יכול שלא להתגבר על עצמי ולהאמין בקלות לטענתם, ומעדיף להתייחס לאהבה זו כמו סוג של תאווה בלבד."7. אבן חזם משוכנע שכאשר אתה משתמש בשכלך ('עקל') ומצליח ליצור קשר יציב, גם אינך מרגיש בצורך לרכוש כל הזמן חברים חדשים, או לקנות בגדים חדשים: "באופן דומה, מעולם לא השתוקקתי לשינוי למען שינוי, בכל הדברים שיש ברשותי, ואני מדבר כאן לא רק על חברים ושותפים, אלא גם על כל שאר דברים המשמשים גבר: בגדים, ציוד רכיבה על חיה, מזון, וכן הלאה."8
אהבתו של אבן חזם היא ההפך מזו שלנו המודרנית, של "הנאה בכל מחיר", תוצר של שטיפת מוח צרכנית!
אני הייתי משוכנעת שלאבן חזם הרומנטי שלי אין שום סיכוי בעולם הערבי שלנו מכוון- הלווין ומונע על פי מודעות מערבית. המושג- Ulfa, הוא ההפך הגמור מכניעה עיוורת לתשוקה ('שהווה'), כי אתה צריך לנהל משא ומתן עם אחרים. הסכנה במשיכה היא ש"האהבה שלך למשהו הופכת אותך לעיוור וחירש" ואתה צריך לזמן את ה'עקל' (שכל ישר) שלך, כדי להימנע מהרס עצמי.
הישאבות אל תוך ההנאות הרגעיות, היא בדיוק מה ששטיפת מוח של פרסומות צרכניות גורמת לך לעשות: " הצופה-הקונה מוכוונת לקנא בעצמה, כפי שהיא תהפוך להיות אם תקנה את המוצר. היא מוכוונת לדמיין את הטרנספורמציה של עצמה באמצעות המוצר שיהפוך אותה למושא קנאה עבור אחרים, קנאה, שרק אז תצדיק אותה לאהוב את עצמה." 10

הייתי משוכנעת, שלאבן חזם אין שום סיכוי היום, כי ספרו Ulfa הוא על אהבה אלטרואיסטית ועל בניית קהילה, בעוד שפרסומות צרכניות שוטפות את מוחנו להישאב אל תוך אהבה עצמית אינדיבידואליסטית ואגואיסטית. ופסיכואנליטיקאים מערביים הם הראשונים להעיד על ההשפעה ההרסנית של פרסום צרכני, שעושה רדוקציה של בני אדם והופכת אותם ל"מכורים לקניות", בודדים באופן טרגי, משום שהם מבלבלים אהבה עם רכישה כפייתית. 11 הפסיכואנליטיקאי הצרפתי שארל מלמן עוקב אחר הבעיה העכשווית של בני נוער מודרניים שגודשים את משרדו בדיוק בגלל שהם מופצצים ללא הרף על ידי פרסום, שמתכנת אותם לחפש את אותה "הנאה בכל מחיר" מטופשת וחסרת כל נשמה.12 בספר "  "L'homme Sans Gravité: jouir à tout prix" (אדם ללא כוח המשיכה: הנאה בכל מחיר") פרי עטו, מלמן מזהיר הורים מערביים ומקבלי החלטות, כי הם הורסים את הנוער שלהם עצמם, בגלל "ההתייחסות ליחסים רומנטיים כאל ביזנס" 13
לכן המסקנה שלי היא: הקונפליקט המפורסם, שמר סמואל הנטינגטון מוכר לנו כ"התנגשות הציביליזציות"(מערב מול אסלאם), אינו אלא התנגשות בין ה'עקל', כלומר, בין חשיבה רציונאלית, לבין פרסום צרכני! האסלאם, בדיוק כמו הציביליזציה המערבית המדעית, מעודד אותנו לפתח את ה'עקל'(הגיון ושכל ישר) שלנו כדי להילחם בתשוקה: "מי שלא נשלט על ידי ה'עקל' שלו נהרס על ידי מה שהוא הכי אוהב", הדגישו אמאמים כמו אבן אל ג'ווזיה  שנולד ב- 1292 לספירה, והמשיך עד המאה  ה-14 את מסורת אמנות הכתיבה של אבן חזם על אהבה 14. אבן אל-ג'ווזיה, בדיוק כמו כל חוקר מערבי הסוגד למדע, הדגיש כי "המלחמה בתשוקה מגבירה את הכוח הפיזי והנפשי של האדם ואף הופכת אותו לרהוט." 15

עכשיו, אם חוזרים למערב, הרי שהמסורת הרציונליסטית שלו מאותגרת עתה על ידי החברה הצרכנית. לדברי מלמן, השוק מבטיח למקסם את ההנאות('assurer le plus de jouir')  ושום דבר לא אסור עוד ('il n'ya plus d'interdit')  מאז שאיבד האב, אשר תפקידו הוא לקשר בין 'התשוקה לחוק', את סמכותו. בתי חולים מוצפים ב- 15% מהאוכלוסייה הצרפתית הסובלים מדיכאון.16 לכן, אם אנשי המערב עצמם אינם מסוגלים לעצור את הבלבול בין אהבה לבין צריכה לא רציונאלית,  שמפריעה לילדים שלהם, איך אפשר לצפות שלבני נוער הערבי שלנו, שעוברים שטיפת מוח יומיומית על ידי פרסום בטלוויזיה ובאינטרנט, יהיה אכפת מה"אולפה" (Ulfa) של אבן חזם?
כדי לסיים את שיחת טלפון הארוכה שלי עם לילה, חתמתי במסקנה הפסימית מאוד : "אבן חזם המסכן שלי נידון לגורלם של דינוזאורים, שנעלמו מכדור הארץ שלנו לפני 65 מיליון שנים, אחרי 150 מיליוני שנות קיום!" 17 בדיוק באותו רגע, כמאל ניער את המרפק שלי כדי להכריח אותי לקרוא את מה שכתב בחיפזון על גב התפריט: "פאטמה, את עצמך דינוזאור! את מנותקת מהגלקסיה הדיגיטלית: ספרו של אבן חזם על אהבה הוא רב -מכר באינטרנט!". הייתי כל כך מוטרדת מהמסר שלו, שלא יכולתי עוד יותר לדבר כמו שצריך. החלטתי לנתק את השיחה עם לילה ולהקדיש את תשומת לבי לכמאל. "תשמעי, לילה, אני במסעדה. אני אתקשר אליך מאוחר יותר בנוגע לספר."
איך הייתי אמורה להתגבר על הגילוי המצמרר שלי שאני דינוזאור? קראתי את אסטרטגית ה'אדב' (הליכות ונימוסין) של אל-ג'אחט' (Jahiz) לעזרתי! הבנתי שרתחתי מזעם משום שאני לא יכולה להחליף את הטלפון בכיס שלי, ומשום שכמאל העליב אותי, כשהתייחס לגילי ולטכנולוגיה שלי: "אני דינוזאור?!... " רטן קול פנימי בתוכי " חצוף ומנותק שכמותו! הוא צעיר ממני רק בשבע שנים. אני בת 67, והוא בן 60. לפי איזה נס הוא אמור להיות יותר מחובר ממני?". אמנם נכון שכמאל לא העלה אפילו ק"ג אחד נוסף ושמר על גזרתו האתלטית מלפני שלושים ושבע שנים, כאשר שנינו התחלנו לעבוד באוניברסיטה, ואילו שלי התרחבה ביד רחבה. אבל מעולם לא קראתי שום דבר שמקשר את היכולת שלך לקלוט טכנולוגיה דיגיטלית עם משקל! החלטתי להשתלט על הכעס הראשוני שלי, כדי לתרגל את אסטרטגית הנימוסין של אל ג'אחט'.
כאישה מרוקאית פריבילגית שחונכה על ידי עאלם (חכם דת מוסלמי), וע"י רשויות הדת של אוניברסיטת אל קאראוויין  (Qarawiyine) בפז, שפתחו את בתי הספר המשותפים הראשונים ב-1940, וכמי שעודדה את הבנות להיכנס לתחרות עם הבנים בתנועה הלאומית, שהביאה להשכלת האישה ולשחרורה של המדינה ב1956, הייתי חסידה של המשמעת הסופית: "אם אין לך דבר טוב לומר אז שתוק!" 18 אז לא השמעתי אפילו מילה לא מנומסת אחת נגד כמאל.
אסטרטגית ה'אדב' מורכבת מחילוץ הידע היקר מהאויב. במקרה שלי, זה אומר לגרום לכמאל היהיר למסור לי המידע שלו, לא רק על אהבת הח'ליף יזיד השני כפי שתכננתי בתחילה, אלא גם על ההתעצמות הדיגיטלית הבלתי צפויה של אבן חזם. ה'אדב' הוגדר על ידי אל ג'אחיט' (868 לספירה), אחד מהאסטרטגים שעזרו לח'ליפים העבאסיים ליצור את האימפריה המוסלמית שהשתרעה ממרוקו ועד קאג'אר בסין באמצעות הסתמכות על "אמנות התקשורת", או כפי שאומרת הכותרת של אחד הספרים שלו :"הוסף את הידע במוחו של האחר לשלך." 19 הח'ליפים החכמים השקיעו כסף רב בתרגום הספרים של אויביהם מסנסקריט (הודים), פרסית (איראנים) ויוונית (אירופים) לערבית, והם ניצחו. אני אעשה את אותו הדבר עם כמאל: אני אעשיר את עצמי בידע שלו, גם אם אני צריכה לשלם את חשבון ארוחת הצהריים, שהאמיר עתה, כאשר האורח שלי בחר להזמין פסטייה.
"מי צורך היום את המסר של אבן חזם?" הייתה השאלה שלי לכמאל. "כנראה שהרבה אנשים", הוא התחיל, "כי חיפוש שעשיתי לאחרונה בגוגל בחודש יולי 2007 גילה כי ב- 10 שניות הוא הוזכר 198,000 פעמים. רק תחשבי לרגע על הפרופיל של הצרכניים הפוטנציאלים שלו: מיליוני מוסלמים צעירים שלומדים או עובדים הרחק ממשפחותיהם, ומי שצריכים לא רק להבין את האהבה בפעם הראשונה, אלא גם כדי לקבל את המידע הזה מבעל סמכות דתית שיש לו שני מאפיינים בולטים: הוא הראשונים האימאם אבן חזם היה צעיר, בקושי 35, כשברח מעיר ילדותו שסועת הקרבות, קורדובה כדי להתיישב בעיר ח'אטיבה הספרדית ב-1027 לספירה ולכתוב את הספר שלו. השני הוא, שהוא נולד בספרד הכאוטית הקרועה ממלחמות בין ספרדים לערבים ובין הערבים לברברים. חייו היו קדחתניים ואחוזי תזזית, בדיוק כמו אלו של בני נוער ערבים היום, בגלל המלחמות שאירעו ללא הפסקה מאז שהוא היה עד לקריסתה של השושלת האומיית באנדלוס. מכיוון שהוא ירש את המשרה האריסטוקרטית של אביו כווזיר, הוא סיים פעמים רבות בכלא ובגלות, מה שעשוי אולי להסביר את האובססיה שלו עם האהבה האלטרואיסטית.20
על פניו, אם טכנולוגיות המידע שמועבר באמצעות לווין כגון: הטלוויזיה והאינטרנט שינו לחלוטין את כוכב הלכת שלנו, נראה שהאהבה מתנגדת לשינויים האפוקליפטיים אלה.אחת הסיבות לכך היא, שהמדע המערבי ששווק על ידי אירופה החילונית כפתרון לכל הבעיות שלנו, נכשל כישלון חרוץ כאשר זה נוגע בללמד אותנו איך לאהוב. "מדע הרומנטיקה: למה אנחנו צריכים לאהוב כדי לשרוד?" היה הכותרת הענקית של שער "טיים מגזין" ב- 4 לפברואר 2008. אבל גיליתי, אחרי שקראתי את המאמר הזה זה, שמדענים מודים שהם לא יודעים הרבה: "יש לנו הבנה מוגבלת בלבד של מהי הרומנטיקה במובן המדעי", מודה ג'ון בנקרופט, פרופסור אמריטוס של מכון קינסי בבלומינגטון, אינדיאנה. מקום שבו הם יודעים דבר או שניים על דרך התנהגותם של זוג בני אדם21. מהיכן ההצלחה של גאדג'טים יקרים כמו 'גלאי האהבה' של סניף KTF בדרום קוריאה, שהשיקה שירות מפתה חדש עבור מנוייה. הוא זכה בצדק לכינוי 'גלאי אהבה'. למעשה שירות זה "מנתח דפוסי קול כדי לראות אם מאהב מסוים מדבר בכנות ועם חיבה". בטוויסט מעניין, הנתונים הללו מוצגים למעשה רק ללקוח שמשתעל עד 1.58 דולר לחודש (או פחות לשיחה) "22. הבעיה עם הגאדג'ט הזה, בדיוק כמו עם "אימון", היא שהיא דוחפת את האדם להיעלם לתוך אהבה עצמית אגואיסטית.
ההצלחה הדיגיטלית של אבן חזם נובעת מכישלון המדע המערבי: ה- Ulfa שלו לעומת 'אופיואידים' ו'גלאי אהבה". חץ האהבה מופנה כלפי העצמי כשמדובר בצרכנות, בעוד שבמקרה של ה- Ulfa הוא מופנה כלפי האחר. בגלל זה אני מציעה קודם כל שנעלה את האינטליגנציה הרגשית שלנו ע"י כך שנלמד מהלב את 50 המלים של אבן ג'ווזיה לאהבה ואחר כך נפתח בקמפיין למען - U.N.U.F a United Nations Ulfa Fund (קרן Ulfa של האומות המאוחדות).
מסקנה: האם לא כדאי לנו להתחיל מסע פרסום ל- UNUF כדי להבטיח ייצור אהבה אלטרואיסטית בעולמנו? למה יש כל כך מעט אהבה וכל כך הרבה מלחמות בכוכב לכת שלנו? אתם לא חושבים שהגיע הזמן שנתחיל לבקש מהאו"ם להתחיל להקים את UNUF כדי להילחם במה  שחוקר ערבי קורא לו "זיהום תרבותי" ורואה בו דבר מסוכן יותר מהזיהום הסביבתי? 23.

הערות שוליים:
(1) My translation Alfrg Abu Al Asbhni (d -976 AD): "Kitab al Aa'ani" (Songbook). Hotchkiss Yahya Shtawrah Dar Al-Arabi, 1963, Vol vol. 15, p. 145
(2) Abigail Hauslohner: "The Arab Broadcast Forum 2007," Arab Media and Society, June 2007 (Http://www.arabmediasociety.com/)
(3) Prof. Sultan Belghit: "The Role of Television Panarab promoting the globalization of Arab culture," in "Sho'oun Arabiya", N ° 131, Fall 2007
(4) Stone Manzour (d.711H / 1311): "Lissan Al Arab" (the language of the Arabs), Dar Al Ma'arif, Le Caire.
(5) Even Manzour, op.cit.
(6) Stone Manzour, op.cit.
(7) Ibn Hazm: "Tawq to gases", presented by Dr. Ihsan Abbas, nAChR to Muassassa Al Arabiya Dirasat wa li, Beyrouth, 1993. The English translation is by AJ Aberry, Litt.D, FBA, "Ring a dove: a treatise on the art and practice of Arab love ", Luzac & Company, Ltd., London.
(8) Ibn Hazm, op.cit. Page 125 and p. 56 of the English translation
(9) Hadith reported by many sources
(10) John Berger "ways of seeing", the British Broadcasting Corporation and Penguin Books in 1972 p .. 134
(11) Try the quiz: "Are you Shopaholic facts quiz and compulsive shopping?" (Www.essortment.com / all / Shopaholic_rxfm.htm)
(12) Charles Melman: "L'Homme Sans Gravité", Folio Essais, Denoel, Paris 2005
(13) Charles Melman, Op. cit., p 133.
(14) Imam Ibn there Alg'aoozih:. "Rawdat al Muhibbin" (Garden of Lovers), Ilmiya Dar Al Kutub Al, Beyrouth, 1977 Page 10
(15) the stone to Jawziya, op.cit.
(16) "Le Pere .... Qui responsible de nouer le Desir à la loi ... autorité D plus N'a" Charlès Melman, p. 41 et 50.
(17) John C.Kricher "dinosaurs," Peterson First Guides, Houghton Mifflin Company, Boston, 1990.
(18) Shih Bukhari (died in 256 Hegira), to Maktaba to A'çriya, Beyouth1998.volume 8 of 39 pages.
(19) Jahiz: "Kitab al-Bayan and Altbiin" (art communication and demonstration), Al Maktaba to Açriya, Lebanon, in 2001 a short summary of Adab, see F. Mernissi :. Is Sindbad satellite awakening? : Adab, or ally with foreign Planet strategy to defeat global. Speech Erasmus 2004
(20) P.125 Ibn Hazm, P. 56 of the English translation.
(21) Jeffrey Kluger, "The Science of Romance", Time Magazine, Volume 171, N ° 5 in 2008.
(22) Http://www.engadget.com
(23) Prof. Sultan Belghith, op.cit, P88.

יום שלישי, 21 ביולי 2015

מי הם המרקסיסטיים והמרקסיסטיות החדשים/ות?


 במאמר הדעה "קבוצת ערס פואטיקה מתדלקת את הפרוייקט הניאו-ליברלי" שפרסם היום יובל אלבשן ב"הארץ", הוא טוען כנגד קבוצה זו, שלא זו בלבד שהם אינם מייצגים תרבות מחאה כפי שהם משווקים את עצמם, אלא דווקא משרתים את מדיניות ה"הפרד ומשול"  הניאו-ליברלית של ביבי ושל אוליגרכיית ההון.  
אבל מה שיובל אלבשן ידידי היקר, וגם ביבי, עדיין לא מבינים זה, שהניאו-ליברליזם מת וגם השמאל הישן מת מזמן. קבוצת "ערס פואטיקה" או קבוצת המשוררים/ות שכוללת בין היתר את רועי חסן, עדי קיסר, תהילה חכימי, ישראל דדון , שלומי חתוכה ואחרים, שייכת לעידן הפוסט-קפיטליסטי. היא איננה זרם שולי בכלכלה או בתרבות הישראלי. היא הדבר עצמו. היא המיין סטרים של הכלכלה השיתופית בעידן המידעני, והיא מכוננת את עצמה בנחישות ובתקיפות כמיינסטרים ספרותי.                            
שולה קשת ועדי קיסר
   במאמר שפורסם בדה מארקר תחת הכותרת: "איך ייראו חיינו בעידן הפוסט קפיטליסטי?" מבהיר לנו פול מייסון כי: "עם השינוי בתנאים בשטח, הדרך אל מעבר לקפיטליזם שאותה דמיין השמאל הישן אבדה. אולם דרך חדשה נפתחה. ייצור שיתופי, באמצעות רשת טכנולוגית להפקת מוצרים ושירותים שעובדים רק כשהם ניתנים בחינם, או משותפים, מגדירה את הנתיב אל מעבר לשיטת השוק...". לא בכדי טוען חוקר הרשתות ד"ר אשר עידן כי זהו מאמר מכונן להבנת המציאות הכלכלית והחברתית בה אנו חיים כיום.
ארז ביטון, שלומי חתוכה ושירה אוחיון
  בדיוק כמו במאמר, כל תהליך הייצור של השירה שלהם מתחילתו ועד לגלגולו הנוכחי מבוסס על שיתוף מידע, וחשיפה למשוררים ומשוררות מזרחיות בני הדור הראשון והשני להגירה באתרי אינטרנט קהילתיים (כדוגמת אתר "קדמה", "העוקץ", "קפה ג'יברלטר") וברשתות החברתיות. החשיפה למשוררים/ות אלו  לא התאפשרה בעידן הטרום רשתי, שכן הם נדחקו לשולי השוליים של התרבות ע"י הממסד האקדמי והספרותי והודרו מכל תכניות הלימודים הפורמאליות של המדינה. המפגש של המשוררים/ות הצעירים/ות הללו בינם לבין עצמם קרם עור וגידים דרך הרשתות החברתיות, ובעיקר דרך הפייסבוק. גם ההפצה והפרסום של שירתם, הנגישות שלהם לקהלים רחבים והזמנתם לערבי השירה, קרו בראש ובראשונה, דרך הפייסבוק והרשתות. היו מי שלעגו וכינו אותם בלעג "משוררי פייסבוק".

   תם עידן הקומיסרים האשכנזים שקובעים מהי תרבות, איזה תרבות עלינו לצרוך, ומי יכול לייצר תרבות. תם עידן העורך הספרותי ו/או המוזיקלי הכל יכול, ו/או מבקר התרבות אנין הטעם האלטיסטי ההגמוני , אשר יכולים במחי מאמר בעיתון אלטיסטי למנויים, או פלייליסט צר לגדוע קריירות אמנותיות שלמות של משוררים/ות, סופרים/ות או זמרים/ות. תם עידן המונופולים של הוצאות לאור מבית סטימצקי זמורה ביתן, או ידיעות אחרונות. ההוצאה לאור של כל הספרים של קבוצת המשוררים/ות הצעירים/ות נעשתה באופן עצמאי, באמצעות מימון המונים רשתי דרך הוצאות לאור שהם וחבריהם הקימו. כל התהליך לווה בסולידאריות והתגייסות של הקהילות המזרחיות ברשת, בסיוע הדדי ואפילו בהתנדבות של חברים לעזרה בתהליך ההפצה והמכירה. כל זה קרה תוך שהם עוקפים בסיבוב את הוצאות הספרים הממסדיות והפרטיות. בלי שנאלצו לעבור את ההתעללות התרבותית והנפשית, שחוו המשוררים והסופרים המזרחים בני הדור הקודם בהוצאת הספרים. שירי המחאה של מואיז בן הראש , חלוץ ופורץ הדרך בתחום ההוצאה העצמאית לאור, שעסקו באינטנסיביות בתהליך ייצור השירה המזרחית ובהתקבלותו של משורר משרחי ע"י הממסד הספרותי בארץ וע"י הוצאות הספרים, וכן בהפליה השיטתית בקבלת הפרסים וההכרה הממסדית, לצד ערבי "גרילה תרבות" שיזמו המשוררים מתי שמואלוף ואלמוג בהר, סימנו בפני המשוררים/ות הנ"ל את הדרך לפריצה.   
   
   המאבק המתוקשר בחמש השנים האחרונות של "קואליציית לבי במזרח"  שהייתי שותפה להובלתו, יחד עם מנכ"לית תנועת "אחותי" שולה קשת, ועוד חברים וותיקים למאבק המזרחי ובראשם ראובן אברג'ל, ד"ר רפי שובלי, מרסלה אדרעי, פרופ' חביבה פדיה, כרמן אלמקייס, ד"ר זמירה פורן ציון, ד"ר קציעה עלון, פרופ' מאיר עמור ועוד רבות וטובות בשנים האחרונות, והקריאה של הקואליציה לשידוד מערכות בכל מערכת חלוקת התקציבים, המלגות והפרסים, הקריטריונים לחלוקת תמיכות  והרכבי הוועדות, סלל אף הוא את הדרך לחלוקת פרסים לעוד ועוד משוררים ומשוררות מזרחים (כן יירבו!) ולצמיחת דור חדש של משוררים/ות. דור, שבניגוד לדור הראשון והשני של משוררים דגולים כמו ארז ביטון ואמירה הס, אשר במקרה הטוב נאלצו לחכות שלושים שנה להכרה הממסדית והציבורית, ובמקרה הפחות טוב קולם נדם והם נידונו לגלות פוליטית ו/או שכחה בתהומות הנשייה של הזיכרון התרבותי המשותף, לא מחכה שיכירו בו אלא תובע את ההכרה מכוח חכמת ההמון והכלכלה הרשתית השיתופית, כפי שקרה בעולם הפופ המזרחי. בני הדור המזרחי החדש לא מחכים שייתנו להם "זמן מסך" בערוץ ממלכתי או מסחרי זה או אחר, אלא מצלמים עצמם, עורכים את עצמם  ולוקחים את הזמן שלהם , כפי שניתן לראות בסדרת האינטרנט המזרחית חברתית "הנביאים" המופצת באמצעות סרטוני יוטיוב, כדי לבטא מחאה אג'נדה או את אשר על ליבם/ן. אל מול, מי שמכנה ד"ר עידן, 'העיתונוזאורים' ו'הפרופסוזאורים' של המאה ה-20, הם מביאים רעננות מחשבתית וויזואלית, גמישות פוליטית וישירות בלתי מתנצלת על מה שהם ומי שהן.     




    כאמור, אין מדובר רק בתרבות ובכלכלה שיתופית. מאחורי תהליכים אלו ניצבת גם פוליטיקה שיתופית חדשה שבאה לידי ביטוי בעוד ועוד קבוצות אזרחיות שנפתחות מדי יום ברשתות. מה שאלבשן וביבי לא מבינים, שר הכלכלה הנאור אריה דרעי, באמצעות חיבור לקבוצות מזרחיות ברשת, השכיל להבין, בכך שאימץ לחיקו את כוחו של ההמון ואת הדמוקרטיה הרשתית הישירה. הוא הבין שעניין מתווה הגז אינו יכול להיסגר בהחלטת שר זה או אחר, או בישיבת קבינט סגורה. הוא החזיר את הכדור לכנסת ובעיקר החזיר את סוגיית הגז לדיון ציבורי ולהכרעה של ההמון בדמוקרטיה ישירה, ברוח נבואת הפנתרים השחורים משנות השבעים: "או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה" 
כך מבהיר לנו מייסון באותו מאמר מכונן כי "רשתות יכולות להוות בסיס לשיטה שונה משיטת השוק, שמשכפלת את עצמה ואינה צריכה להיווצר מחדש מדי בוקר על מסך המחשב של קומיסר. השינוי ידרוש את מעורבות המדינה, השוק והייצור המשותף שמעבר לכלכלת שוק. כדי שזה יקרה, השמאל כולו, מקבוצות מחאה ועד מפלגות סוציאל־דמוקרטיות וליברליות מהזרם המרכזי, יצטרכו לעבור קונפיגורציה מחדש. ברגע שאנשים יתחילו להבין את ההיגיון במעבר הפוסט־קפיטליסטי, רעיונות כאלה לא יהיו יותר רכוש השמאל — אלא תנועה רחבה בהרבה, שעבורה אנו זקוקים לתוויות חדשות."  
   נראה כי כן, שלפי מייסון המזרחים והמזרחיות החדשים/ות אינם אלא המרקסיסיטים הפוסט- קפיטליסטים החדשים. לדעתי, בחיבור בין-דורי נבון, שיאפשר להם מצד אחד את המשך השינוי והפריצה קדימה למיינסטרים התרבותי וללב לבה של הכלכלה השיתופית באמצעים הרשתיים החינמיים, שמחרבים הן את כלכלת השוק הניאו ליברלית האכזרית והן את האלטיזם של השמאל האשכנזי הגוסס, ומצד שני עם חיבור שורשי עמוק למטענים היהודיים הקהילתיים והרב-תרבותיים שנשאו עימם הוריהם וסביהם יחד עם החכמה המצטברת של האקטיביסטים/יות המזרחים/ות הוותיקים, הם יכולים להיות נושאי הבשורה לחברה הישראלית ולאזור כולו.