מיומנה של נערה מזרחית

מיומנה של נערה מזרחית / שירה אוחיון

אשדוד 2007

אחרי שעשית כל מה שאפשר למחוק מעלייך את שאריות המזרחיות, צבעת פסים בבלונד- שטני, שינית את שמך ואת אופייך, נפטרת משיירי המבטא המזרחי והניב המקומי של השכונה, רכשת לך השכלה מערבית רחבה ואת כל כך גאה שאומרים לך "אבל את בכלל לא נראית..." מגיע לך שידוך אשכנזי, הדרך האולטימטיבית לשדרג את עצמך בסולם המעמדי בחברה, להפוך משוליים למרכז. רק קחי בחשבון יקירתי, שלרוב יהיה זה אשכנזי נכה או זקן, או שניהם ביחד, כך זה עובד בהירארכית הגזע הציונית. ברוב המקרים הוא גם יהיה נכה רגשית ואת תתגעגעי לחום של אמא ואבא. נו מילא, לפחות יצא לך ילד בלונדיני עם עיניים כחולות ושם שפותח דלתות בבנק. את אמנם עכשיו חד-הורית מקורקעת, אבל הכל פתוח בפנייך, את הרי חיה בחברה ליברלית פתוחה ומי שרוצה מצליח...

אחרי שמאסת באשכנזים חשבת שאולי תקחי לך, איזה אינטלקטואל מזרחי, אחד כמוך, חצי משוכנז חצי אותנטי אבל... עם מודעות חברתית ומזרחית, אבל מהר מאד את מבינה שאין מצב. אלו מחפשים להם רק אשכנזיות, רצוי פרגיות בשנות העשרים לחייהן עם שער בלונדיני גולש ועיניים כחולות, אבל הם גם יהיו מוכנים להתפשר על פולניות כהות וחוורייניות, העיקר שיש ברקע אבא עשיר באמריקה או באוסטרליה, או לפחות עם איזו ירושה פוטנציאלית של אדמות במושב/קיבוץ, או של איזה בניין צנוע ברחביה או אולי בלב תל אביב... המפגש ביניכם הוא קטלני: מינוס ומינוס. שניכם מסרבים לראות מול העיניים את המראה של השכונה ו/או העיירה ממנה באתם, אחרי שהסרתם זה לזו את המסכות הלבנות. 
את אומרת לעצמך: עזבי אותך מאלה, ממילא לא נשאר בהם שום דבר מזרחי , קחי לך מרוקאי אותנטי מקריית גת, עם ח וע גרוניות, רצוי עם עבר פלילי או לפחות איזה ישיבה קטנה בכלא בזמן השירות הצבאי כדי שתרגישי אותנטית למדי, כי הנה סוף סוף אחרי כל החנונים שסבלת יש לך גבר- גבר ביד, ערס עם לב זהב שמזיין אותך במרוקאית לצלילי אום כלת'ום. בפעם הראשונה שנפגשתם הוא הציג את עצמו כפרוד, אבל את מי בכלל זה עניין, בהמשך יספר לך שהוא עדיין גר בבית עם אשתו והילדים, אך ייקח אותך בלילות לדירת הסטודיו  של חברו על הים, ויראה לך את קן האהבים המיועד לכם, שאליו הוא או-טו-טו אמור לעבור, אבל משום מה כבר עברה שנה וזה עוד לא קרה. הוא יאמר לך שאת אשת חייו, את הזיון של חייו, הפרח בגנו, ויהיה מוקסם מהאינטליגנציה שלך, אבל יותר ויותר תמצאי שאת אשת חייו לשעות הבוקר או לחפוזים של אחר הצהריים. מטומטמת שכמוך, איך לא חשבת על זה שכשאת לוקחת לך גבר מרוקאי אותנטי את גם מסתבכת עם אישה מרוקאית אותנטית, ההיא מהשכונה שהוא התחתן איתה, שמאיימת עכשיו לקרוע אותך לגזרים... עכשיו את שואלת את עצמך איך יוצאים מהסחינה הזו שבישלת לעצמך.

הפתרון הוא בשמאל. לכי עם השמאלנות שלך עד הסוף וקחי לך פלסטיני. ערבי אציל עם לב רחב שיהיה מוכן לעשות הכל בשבילך ואם צריך גם להיות השהיד שלך, אבל לכי תסתובבי עם דבר כזה בחוץ, למשל בקניון השרון יום אחרי פיגוע בנתניה... מזדיינת עם ערבים הא? יאמרו לך ומהר מאד תמצאי את עצמך יושבת בתא הצמוד לזה של טלי פחימה עם שני חוקרי שב"כ צמודים.  

לא נותר לך להתגבר על כל תאוותייך הפאליות ולהתחיל לפזול אל בנות מינך בנות המין היפה, אבל לכי תמצאי עבודה אחרי שהחלטת לצאת מהארון ולהצהיר שאת לסבית. את אומרת לעצמך אולי אני אהיה פמיניסטית לבדנית, יענו מין נזירה כזו, אבל ההתכחשות הזו לבשר מחזיקה בדיוק חודש עד הסטוץ הבא...

בסוף את מחליטה ללכת על עובד זר קולומביאני או פיליפיני, לא חשוב מאיזה עדה, את הרי הומניסטית גדולה, לוחמת למען זכויות האדם, אבל עם המראה האקזוטי הזר שלך מהר מאוד מאד את עלולה למצוא את עצמך על ניידת של משטרת ההגירה משוגרת למזרח יחד עם בן זוגך המלוכסן, רק בגלל שבאותו יום שכחת לשים בכיס את תעודת הזהות שלך... האמת מה רע לך לשחזר בגילך המתקדם את חווית "טקס המעבר" הישראלי במזרח הרחוק, בפיליפינים, או בהודו. מי יודע אולי תמצאי לך שם איזה הודי חריף מתוק, או אולי חב"דניק, או איזה הולנדי עם דרכון אירופאי...
"את אשת העולם הגדול" תמיד אמרו לך.

 

יהודה קיסר

ראיון עם יהודה קיסר

מראיינת: שירה אוחיון

נערך במסגרת פרוייקט "מרחיבים דעת" של תזמורת ירושלים מזרח ומערב לקראת קונצרט "כבר עברו השנים" בכיכובם של יהודה קיסר ועידן עמדי

"אני כבר 40 שנה על במות. היום המוזיקה המזרחית היא ברובה פופ, אבל אני רוקיסט בנשמה. הושפעתי מהחיפושיות, לד זפלין, האבנים המתגלגלות, ג'ימי הנדריקס , סגול כהה, ואחרים. כמו כל הדור שלי שהושפע מהם מאד, אבל בנגינה שיוצאת לי מהיד בא לידי ביטוי הצד התימני שלי. לצד ההשפעות המערביות האלה הושפענו מאד גם מהיוונית בעיקר מאריס סאן ומג'ו עמר, שהיה היחידי אז ששר בסגנון מזרחי. זה מה שהיה לפנינו ג'ו עמר , יוונית, ולילית נגר וכמובן אהרן עמרם התימני.

למעשה אני ורמי דנוך התחלנו ב"צלילי העוד" את מה שהיו מכנים אז "הזמר הים תיכוני" . הבאנו מוזיקה חדשה, ג'ו עמר למשל, שר שירים של סמי אלמגריבי בתרגום לעברית (עמרי מא ננסאק) . אנחנו הבאנו את זה בצליל חדש לגמרי. להקת צלילי העוד" וצלילי הכרם" פרצו את הדרך לכל הזמרים והזמרות המזרחים שבאו אחרינו. פרצנו חומה.

למעשה שילבנו את כל ההשפעות האלו עם שירים ישראלים של אלכסנדר פן, נתן אלתרמן ואחרים. למה דווקא הם? כי אלו היו השירים ששרו אז ברחוב. חלק מהשירים בכלל הושרו בסגנון חסידי אשכנזי במקור. למשל, השיר "חנה'לה התבלבלה", נכתב ע"י אלתרמן כפרודיה, מין שיר שיכורים לפורים, נוסטלגיה לרכבת העמק שעברה דרך עפולה.

בצעירותי כנער, נהגתי לשבת ב"כסית" אצל חסקל ושם פגשתי את אלכסנדר פן ואת שיריו . הוא היה יושב שם כותב שירים ויצא לי לשמוע אותו מזמזם לעצמו שירים. כך נולדו שירים כמו  "סורו ממני" ו"חסידה צחורה" שהפכו ללהיט. לשיר "חסידה צחורה" למשל לא היה שום קאבר ברדיו. שרו אותו ברחוב ואנחנו הראשונים שהקלטנו קאבר לשיר. גם השיר "בדד" של זוהר הוא במקור שיר ישראלי בסגנון אשכנזי. גם לשירים של גדולי הזמר הערבי עשינו קאברים. ניגנו את "וואיאק של פריד" ואת "סלאם עליי" שחיים משה ביצע אותו מאוחר יותר בגרסה העברית "שלום עלי". אנחנו הנחנו את התשתיות למוזיקה הים תיכונית.

ניסים סרוסי, אבנר גדסי ושימי תבורי הם הזמרים הראשונים ששרו בסגנון , אבל הם הלכו על סגנון צרפתי או על הסגנון האיטלקי של "סן רמו" ולא שרו מזרחית.  ניסו למצוא חן בעיני קובעי הטעם ולהתקבל למיינסטרים שנשלט ע"י אשכנזים, כי אז הכל היה דרך הרדיו או "הד ארצי", שהפיקו תקליטים. שם לא היה סיכוי לעבור עם הצליל המזרחי. הם ניסו להיטמע בישראליות וזה התאפשר רק עם צליל אירופאי. הייתה קצת שירת מחאה של ג'ו עמר ("הלכתי לשכת עבודה") ואלי לוזון גם התחיל עם שירי מחאה ("איזו מדינה"), אבל המחאה שלנו הייתה לשיר ולנגן בסגנון שלנו, ולא לפי מה שהם הכתיבו לנו ברדיו ובחברות התקליטים. 

עם "צלילי העוד" הייתה לנו הצלחה אדירה. אז הקמתי את "אולפני קיסר". מבחינה אידיאולוגית היה לי חשוב שיהיו לנו זמרים טובים, אבל לרובם לא הייתה אז אפשרות להוציא אלבומים. למי היה אז כסף להוציא אלבום? האפשרות הייתה רק דרך "הד ארצי" שלא אהבו את הסגנון המזרחי שיצרנו, או "האחים אזולאי" שהקליטו יותר את הסגנון המזרחי הישן מארצות ערב. אבל האחים אזולאי והאחים ראובני לא יכלו להמר ולא יכלו לקחת סיכון. לי הייתה אז האפשרות הכלכלית, כי הייתה ל"צלילי העוד" הצלחה גדולה.  אני נתתי לזוהר את הגוון המזרחי. גם זוהר ארגוב הקליט בהתחלה בסגנון הזה, שני שירים בלי סלסולים. בלי מבטא. סגנון כאילו "ישראלי", ואם תשמעי לא תאמיני שזה זוהר. אבל זה היה כישלון גדול בכל מקרה. ואז הוא בא אלי והקלטנו את "אלינור". למעשה הוא וג'קי מקייטן היו הזמרים המזרחים הראשונים שפרצו.

וככה התחלנו עם זוהר. למשל כשהקלטנו את "אלינור" זוהר חשש שזה לא יתקבל ע"י הרדיו. אמרתי לו: "אותי לא מעניין הרדיו אני לא הולך לרדיו. אני הולך לתחנה המרכזית." זו הייתה למעשה תחנת הרדיו הכי גדולה של המדינה.... זה מה שהעם שמע. ושם אנחנו קבענו את הצליל. למשל השיר "עוד יום יבוא" היה למעשה קאבר לשיר של לילית נגר, שזכתה בפסטיבל עדות המזרח. זוהר התעקש להכניס את המוואלים שלו. הוא נתן לשיר פרשנות חדשה משלו ובזכותו שירים כאלו הפכו ללהיטי ענק. בעיני זוהר ארגוב נמנה על גדולי עולם כמו אלביס, אום כלתום ואלטון ג'ון. הוא שר והקליט בלי הטכניקה היום של מחשבים. היה לו כישרון מולד והוא לא יכול היה לעשות משהו אחר חוץ מלשיר. זה היה חיידק והיכולות שלו שמשכו אותו לכיוון הזה. הוא היה זמר ענק וכל שיר שביצע הפך ללהיט בגלל קולו . למשל "הפרח בגני" . הוא כמובן גם הושפע מהיווני ומסלים הללי.

אני וזוהר ארגוב היינו אצלו בבית בניס. בשנת 1984-85 נסעתי להופיע עם זוהר באולימפיה, הופענו בפריז, בטולוז ובניס. שרנו גם שירים של סלים כי זוהר אהב אותו מאד ועשה קאברים לשירים שלו. באחת ההופעות ישב בחור מרוקאי שניגש אלינו ואמר לנו שהוא חבר של סלים. אמרנו לו שאנחנו רוצים לראות אותו והוא לקח אותנו אליו. אני זוכר את הפסנתר שהיה לו בבית ואגרטל עם האפר של הבן זוג שלו שנפטר. זוהר העריץ אותו והיה מפגש מרגש. הוא שילב את המוואלים שלו בשירים שלו. שניהם ענקים. היום זה כבר פופ והקלטות עם טכניקות של מחשבים פחות דגש על היכולת הקולית הווקאלית.

יהודה קיסר הוא גיטריסט וירטואוז. זוכה פרס אקו"ם. מאבני היסוד של תרבות המוסיקה בארץ בכלל, ושל המוסיקה המזרחית בפרט! קיסר הוא אחד האמנים היותר מזוהים עם התעשייה הים תיכונית. צליל הגיטרה הייחודי שלו שלו הוא אחד האלמנטים הדומיננטיים במוזיקת הפופ המזרחי, שעשה שילוב מיוחד מסוגו בין רוק למזרחית. הכובע שלו, שהוא סמלו המסחרי, מלווה אותו לאורך כל הקריירה.

קיסר שנולד בשם מיכאל, זכה משום מה על ידי אמו לשם יהודה. הוא התאהב בגיטרה בגיל צעיר והפך את הנגינה בגיטרה למקצוע.

את דרכו המוזיקלית החל כגיטריסט בלהקת "צלילי העוד", שזכתה להצלחה גדולה והניחה את התשתית לזמר הים תיכוני. מיד לאחר פירוק הלהקה הפך קיסר לנגן מבוקש באירועים ובהקלטות ואף הקים אולפן הקלטות משלו .

לקיסר יש צליל גיטרה ייחודי בלתי ניתן לחיקוי. הרזומה האומנותי שלו ארוך ומעיד על פס ייצור ארוך ומלא הישגים. רשימה חלקית מאוד של אמנים להם ניגן: חיים משה, מרגלית צנעני, נתי לוי, ישי לוי, זהבה בן, אייל גולן, שרית חדד , הדג נחש, גלעד שגב, שריף ועוד. אבל מעל לכל השמות נקשר שמו של קיסר עם הקריירה של זהר ארגוב. יש הרואים בו האחראי הישיר להצלחתו ובעקבות עובדה זו זכה לכינוי "המלך" שהביא אותו לעמדת מפתח במוזיקה המזרחית.

נינו ביטון

נינו ביטון , זוכה פרס אריק איינשטיין של משרד התרבות למפעל חיים בתחום המוזיקה לשנת 2017
אין מאושרת ממני.
לפני כחמש שנים כתבתי לידידי מאיר בוזגלו תגובה שהפכה לפוסט על נינו ביטון המורה הדגול של הדור הצעיר והחדש של המוזיקה המגרבית והאלג'יראית. נגן ומשורר מהדור הישן.

מאיר יקר,

דבריך מקפלים בתוכם טרגדיה גדולה. טרגדיה על ציפייה לגאולה שהפכה לגולה. גולים אנחנו, עקורים ונוודים תועים נצחיים במה שאומרים לנו שהיא היא מולדתנו, והמולדת – היא כבר הפכה לזיכרון נוסטלגי לימים שלא ישובו.

רק לפני מספר שעות חזרתי מהופעה במועדון בתל אביב. המופע של נגן העוד (והבנג'ו), נינו ביטון. בהזמנה האינטרנטית המעוצבת להפליא בצבעים פסיכודאליים היה כתוב שנינו ביטון מארח את הנגנים חגי בליצקי ואת דודי בלילטי. הרגשתי שאני חייבת לגרור את עצמי לת"א על אף העבותות הכובלים אותי פה ב"פריפריה", בעיקר אחרי יום עבודה עמוס ומלא אקשיין. כמו שבזמנו גררתי את עצמי לאוניברסיטה העברית בירושלים כדי לשמוע בפעם הראשונה בחיי את ישעיהו ליבוביץ בהרצאה (אולי האחרונה שלו אם אינני טועה...) ואכן תחושותיי לא הטעו אותי גם הפעם. זו הייתה חוויה שאסור לפספס.

נינו ביטון הוא נגן נשמה, ובלי להעליב אף אחד אני מרשה לעצמי להסתכן בקביעה שהוא נגן העוד הכי טוב בארץ. בנגינתו ובקולו הנוגה כל כך הוא פורט לך על נימי הנשמה: "עלאש, עלאש" הוא שר ואני בוכה ללא דמעות, בגלל העצב העולה מפניו ומשירתו ובגלל הנוכחות הכה דלילה במועדון. הגעתי באיחור וחששתי שאולי לא אמצא כרטיסים.... בקושי 15 איש היו שם. רובם מזוהים. נגנים מוכשרים מהאקדמיה למוסיקה בירושלים: הפסנתרן המחונן עומרי מור שמככב בסולואים מדהימים בקונצרט הנוכחי של התזמורת האנדלוסית ("קונצרט שירת הבקשות"), נגן העוד הצעיר והמוכשר אליאס וקילה, הזמר אסף אמדורסקי ועוד נגנים, כנראה גם הם מהאקדמיה. כולם יודעי דבר...אח"כ עלו שני הנגנים הצעירים- חגי על הקונטרבס ודודי על כלי ההקשה ויצרו יחד עם נינו שילוב נהדר שלוקח את אום כלת'ום, עבד אלוהאב ופריד אלאטרש למחוזות אחרים...אתני, מוסיקת עולם, מזרח ומערב...נינו נכנס להילוך גבוה יותר והפגין וירטואוזיות מופלאה. אח"כ לבקשת הקהל (התל אביבי השמאלני) הוא אמר שישיר את "שיר השלום", למרות שזה גורם לו "להתפוצץ". נבהלתי שהקסם של הערב תכף הולך להתפוגג, אבל ברגע שהוא החל לשיר בערבית ובעברית (סגנון דג'ירי?) על כמה שאנחנו אחים יהודים ופלסטינים, יצחק וישמאעל נרגעתי... נינו הוא כאן ועכשיו. והוא לא זוכה לכבוד הראוי לו למעט כמה נגנים צעירים מוכשרים אשכנזים או מזרחים למחצה שגילו את העוצמה והפוטנציאל הגלומים במוסיקה הקלאסית הערבית והאנדלוסית. נינו הוא גולה נצחי במדינתו שהדירה אותו לשוליים ההזויים של ההוויה הישראלית. חזותו ושירתו ערבית לחלוטין (פעם מצרי, פעם דגירי ופעם אנדלוסי) במדינה שביססה את עצמה על שלילת הערביות ושלילת המזרח. כמוהו יש עוד כמה אודים אחרונים שמחזיקים את הגחלת הדועכת של תרבות מוסיקלית שלמה, שנמחקה בברוטליות: יוסי שריקי, נפתלי אברג'ל, חיים אוחיון, ברטו וענונו ואחרים, כל אחד נושא עמו ידע זיכרון של דורות שהולך ונכחד. נינו, כמו אביך ר' דוד בוזגלו ז"ל הוא גם מורה דגול שלא שמר את הידע אצלו אלא העביר את לפיד הידע והמורשת  לדור הצעיר ורבים מן הכוכבים והכוכבות של המוזיקה המרוקאית בישראל חייבים לו את הידע שלהם במוזיקה המרוקאית, האנדלוסית והדג'ירית.

למרבה הצער נינו גם לא זכה לכבוד המלכים לו זכה סמי אלמגריבי (לא ממדינת ישראל כמובן...), שהיה בן בית בחצרו של מלך מרוקו מחמד החמישי, ששיריו הכתובים בערבית יהודית מונחים בתוך ארון זכוכית במוזיאון היהודים בקזבלנקה, ושהעיתונות המרוקאית פרסמה עד כה את הכתבה הכי רצינית שראיתי על חייו ומותו.

מאיר ידידי, סמי אלמגריבי הוא לא זמר תפוצה. הוא זמר יהודי-ערבי מרוקאי שארץ מולדתו מרוקו העניקה לו את כל הכבוד הראוי לו הן בחייו והן במותו. נינו הוא ה"מופץ" שלא זכה למלא אף הוא היכלות יהודים ערבים ולא זכה לתנאים ההולמים להתפתח כמוזיקאי-על פה בארץ. המופצים הם אנחנו, המזרחים "הישראלים" המשוכנזים וה"אותנטיים", שאף אחד לא מכיר במרוקו, ושהמדינה אף היא אינה מכירה בנו, בתרבותנו ובזהותנו המזרחית. מוזיקאים ממדינות שונות, אכן קרובים, אולי כי הם מדברים בשפה אחרת שאינה עברית ציונית, שאינה שמה גבולות של שחור ולבן, ערבי ויהודי, אלא מדברת בסולמות מקאמים ורצפים. לא פעם שמעתי אותך אומר: "מי שרוצה לשנות את החוקים שישנה את המוזיקה". היום בבוקר ביקרתי בשלושה גנים מוסיקאליים באשדוד יחד עם שלושה נגני התזמורת שהדגימו בפני הילדים תושיות אנדלוסיות ופיוטים במקאמים שונים.... בקיצור אל תגידו יום יבוא. בואו בהמוניכם לפסטיבל הפיוט בירושלים ובירוחם בתחילת אפריל.
2013