יום שבת, 1 בנובמבר 2014

בוקר אופטימי/ שירה אוחיון



בדרך לביה"ס
בני קרא:
"אמא, קשת בשמיים"
עצרתי את האוטו
נעמדנו שנינו
לחזות בפלא:
קשת צבעונית זוהרת
במלוא הדרה
והנה הקשת כפולה
ומתוחה במלוא קשתה.

פעמיים כי טוב
אמרתי לו,
יש כאן ברית כפולה -
ביני, בינך ובין האלוהים,
שיהיה לנו טוב
אחרי המבול
השוטף אותנו
כעלה נידף בסערה.

עכשיו יבואו גשמי ברכה
ונזכה לחסד
על שום אבותינו
ואמהותינו שהיו
צדיקים גמורים
במרוקו
ועל שום שלא נסחפנו
בזרם העכור
השוטף את המדינה.



כפר מונש, 2005


יום שישי, 10 באוקטובר 2014

אלי חמו ז"ל – דיוקנו של מהפכן


את אלי חמו פגשתי לראשונה בשנת 1995 בבית ספר "קדמה" בשכונת התקווה שבו לימדתי. אלי היה מהמייסדים יחד עם חברו הטוב סמי שלום שטרית שניהל אז את ביה"ס.  
אלי היה ללא ספק המתעד הגדול של המאבק המזרחי והמאבק נגד הכיבוש. הוא ליווה ותיעד במצלמתו את בי"ס "קדמה" בשכונת התקווה ואת מנהלו מיום הקמת ביה"ס. בנוסף להיותו מדריך לחוג קולנוע בבי"ס קדמה, אלי צילם ותיעד רבים מהשיעורים והאירועים בבית ספר קדמה ואף ערך סרטונים לצורך פרסום בית הספר, שהיה לא רק ביה"ס, אלא גם מקום מפגש של אינטלקטואלים ואינטלקטואליות מזרחים/יות. זה הגרעין שהיווה את הבסיס להקמת תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית. גם את הקמתה ואת שנותיה הראשונות של תנועת הקשת תיעד אלי במצלמתו ישיבה אחר ישיבה, הפגנות והתרחשויות. היו שהרימו גבה, אבל אלי לא וויתר הוא חשב קדימה ידע שרק ההיסטוריה תשפוט את עבודת התיעוד וההנצחה שלו. הוא צילם את מאבק "כיכר הלחם" של טוויטו (עוד קרבן של המאבק המזרחי שמת בדמי ימיו) ואת המאבק העז והנועז על הדיור הציבורי בבאר שבע בהנהגת האקטיביסט חיים בר יעקב. הוא צילם הפגנות נגד הכיבוש בבילעין ובכל מקום אחר שזיהה התנגדות לממסד או עוולות של הממסד.    
  

  החומרים שצילם אלי הם אוצר בלום לא רק להבנת המאבק המזרחי אלא להבנת תנועות המחאה החברתית בישראל והדמוקרטיה הישראלית בכלל. גם העמדה של אלי "אני מצלם משמע אני קיים" הייתה עמדה רדיקלית וחכמה. הוא היה מודע כל הזמן לחשיבותו של היפוך המבט ולחשיבות  התיעוד וההנצחה, האמירה שלו בעצם הייתה: "אני מסתכל עליכם בעין הביקורתית שלי, ומצלם את כל מה שהחברה הישראלית והתקשורת הישראלית מטאטאת מתחת לשטיח. את כל מה שמערכת החינוך והתרבות בארץ מנסה למחוק, להכחיש ולהעלים אני אחשוף במצלמה שלי".  
עבודתו הקולנועית והתיעודית של אלי חמו רבת השנים, ותרומתו למאבק החברתי עדיין לא ניתנת להערכה כיום. אני מאמינה, שניתן יהיה להעריכה רק בחלוף השנים. בראש ובראשונה, בגלל שהדיכוי המזרחי – הוא עדיין הטאבו הגדול והמוכחש ביותר בחברה הישראלית. אלי צילם ותיעד כל מקום שזיהה בו את הדיכוי המזרחי. שנית, גם ההיבט של המאבק המזרחי מוכחש עדיין. הן ע"י ההגמוניה שכל פעם מחדש מנסה להחזיר אותו לנקודת התחלה, והן ע"י אקטיביסטים מזרחים/יות שהרבה פעמים מוחקים בעצמם את פועלם/ן של פעילים/ות חברתיים/יות ולוחמי צדק וחירות מהדורות הקודמים, במחשבה שהנה הם/ן ממציאים מחדש את השיח המזרחי ואת המאבק המזרחי. המצלמה של אלי וסרטו על הפנתרים השחורים לא מותירה ספק באשר לדמויות החשובות שהנהיגו את המאבק הזה בשנים בהן היה פעיל. ושלישית, עבודת התיעוד של אלי בהיבט הדמוקרטי הכללי, של מחאה חברתית והתנגדות לגזענות, לדיכוי וניצול כלכלי והתנגדות לכיבוש ולדיכוי העם הפלסטיני, אף היא עדיין לא נחשפה מספיק בפני הקהל הישראלי.
  
                                 אלי חמו ז"ל עם סמי שלום שטרית בבי"ס קדמה" (צילום: יעקב מוראד רונן)       

 המאבק המזרחי הוא אחד המאבקים הכי סיזיפיים ויהיו רבים שיאמרו מייאש וחסר תוחלת. המאבק הזה שלפעמים נדמה שיש בו כוכבים זוהרים ו"כוכבים נולדים", גובה גם קרבנות רבים המוטלים בצדי הדרך. קרבנות המאבק המזרחי מתים מכעס,מרירות ותסכול, מחוסר היכולת להכיל שכלית ורגשית את גודל העוולות והפשעים, שנעשו פה ועדיין נעשים. מי שבוחר לנקוט קו עקבי רדיקלי ומוסרי במאבק הזה עלול למות בדמי ימיו, בנוסף על כל אלו, גם בגלל העוני, הגלות הפיזית ו/או החברתית, שהם חלק מהמחירים שאותם משלמים אלו שבחרו ללכת עד הסוף עם האמת והצדק. לפעמים נדמה לי שקריירות חיים שלמות, נראה שהלכו לשווא, וללא כל תוחלת, מבלי שזכו להוקרה ולהערכה ציבורית לא מהחברה הישראלית וגם לא מהקהילות המזרחיות שלנו , המרוסקות, יש לומר. אבל האמת שממרום גילי אני כן רואה את ההתקדמות וההצלחה, ובעיקר את התרומה האדירה של אלו שמתו בדמי ימיהם במאבק: ד"ר ויקי שירן ז"ל, דודי מחלב ז"ל, תקווה לוי ז"ל ,ברכה סרי ז"ל, ישראל טוויטו ז"ל, יוסף שילוח ז"ל, סעדיה מרציאנו ז"ל, ויקטור אלוש ז"ל, ושלמה אלבז ז"ל. לא ניתן להבין את החדירה והחלחול של השיח המזרחי החברתי והפמיניסטי לאקדמיה, לתקשורת, לתרבות ולאמנות,או להבין את הלגיטימיות שלו בעיקר בקרב בני הדור הצעיר, ואת עליית התרבות המזרחית למרכז הבמה הישראלית בלי להכיר את האנשים והנשים הללו שאפשר כבר לומר שהקריבו את חייהם למען הדורות הבאים.  
   
   אלי גר בדירה צמודה לבית כנסת בשכונת "שבזי" לשעבר. היינו יושבים צופים בחומרים שצילם ומאזינים לניגונים תימניים שעולים מבית הכנסת. אלי ממש נהנה מצלילי בית הכנסת על אף חילוניותו המוצהרת. ב"עזרת השמש" היה אומר לי אני אקליט יום אחד את הניגונים שלהם ואפיץ חינם בקלטות. היו שנים שאני ואלי היינו ידידים קרובים. בימים שעוד לא היה לנו את אתר "קדמה" ו"קפה ג'יברלטר" היה אלי הערוץ הפתוח שלי אל מוזיקות מהעולם : עלי פארקטורה, נאס אלע'יוואן, אל בנאת אלח'וריאת, עומר פארוק טאקליבק, בוסתאן אברהם, ועוד מוזיקאים/יות רבים/ות. אל כל הצלילים האלו ורבים אחרים נחשפתי דרכו. הוא העריץ את המוזיקה האפריקנית. תראי איזה "נשמות טהורות" כך היה אומר לי על האפריקנים, תוך האזנה למוזיקה מהסהרה. "מי שחווה את הדיכוי שהם עברו נשמתו מזדככת מהייסורים..." היה אומר ונדמה היה לי שהוא מדבר קצת על עצמו, כי חייו של אלי בהחלט היו מסכת ייסורים. היה לו חלום בעידן הטרום-דיגיטלי של שיתופי היוטיוב, לשכפל אלפי קלטות ולחלק בטיילת של ת"א לעוברים ושבים חינם, כדי להוציא אותם מהסגירות התרבותית של ההגמוניה האשכנזית. כך, היינו מעבירים שעות בהאזנה לקלטות שאסף ובצפייה בחומרים מ"קדמה" וחומרים אחרים שצילם בכל "זירות המלחמה". אלי נתן לי הזדמנות נדירה לרפלקציה עצמית על שיעורים שהעברתי בקדמה. על חלקי המאבקים המזרחים. על החיים שלנו במדינת ישראל...

  חשוב לי לציין, שאלי לא היה אדם קל לעיכול. הוא בפרוש היה "לא נחמד" אמיתי ומצד שני היה הומניסט גדול ואיש ישר ואוהב צדק. תמיד אמרתי עליו: "כגודל הדיכוי גודל השריטה". כל אחד מאיתנו המזרחים/יות "שרוט" ו"פצוע" במידה זו או אחרת מהדיכוי הגזעני, שהרי גזענות מוגדרת כפשע נגד האנושות. אבל מי שחווה כילד מכות ממורים אשכנזים בביה"ס בחינוך הדתי "שרוט" יותר. הם גרמו לו לתעב אותם ואת מה שייצגו. שנא את הצביעות וההתחסדות דתית ואשכנזית. אח"כ כנער חווה אלימות משטרתית בתקופת ההפגנות של הפנתרים. הוא העריץ את הפנתרים. הם היו גיבורי הילדות והנערות שלו. בנוסף לכל אלו, החוויה היומיומית של הגזענות כלפיו עיצבה את תפיסת עולמו ויצירתו, יותר מכל מה שקרא ואלי קרא הרבה מאד ספרים. פעם עמדנו לצאת מביתו לטייל בחוף הים בת"א בשבת. אחרי שיצאנו נזכר אלי ששכח את תעודת הזהות שלו. אמרתי לו: "עזוב'תך שטויות. לא צריך, בשביל מה?" והוא ענה לי: "תמיד עוצרים אותי. את לא יודעת מה זה כשעוצרים אותך כל פעם שאת יוצאת לטיול תמים על הים". "נו אלי אתה מגזים..." אמרתי לו. "אני לא מגזים אני מציאותי וזאת המדינה הפאקינג מחורבנת שלנו". הוא התעקש וחזרנו לביתו להביא את התעודה. במהלך הטיול על הים אכן ניגש אלינו שוטר. אלי התחיל להתווכח איתו. אני ביקשתי: "נו אלי תראה לו כבר וזהו", אבל אלי לא ויתר ופנה לשוטר: "למה אתה לא עוצר את עצמך? גם לך יש חזות מזרחית. אז תעצור את עצמך לפני שאתה עוצר אותי". אני כבר ממש הייתי לחוצה עם הלוק הפיליפיני שלי, אמרתי לעצמי: בסוף יעצרו אותי וישגרו אותי עם כרטיס ואן ווי טיקט לפיליפינים... אבל אלי לא עשה הנחות לשוטר ולימד אותו פרק נכבד בגזענות הלבנה...
                                                      אלי חמו עם שלמה וזאנה  

והיו גם הימים של תיאטרון קהילתי רדיקלי בשכונת הקטמונים וההצגה בה השתתף "יוסף יורד קטמונה" יחד עם ידידו שלמה וזאנה, או תיאטרון שהיה הבסיס ל"תנועת האוהלים", שגם בה פעל אלי במהלך שנות ה-70 וה-80. והיו גם  ימי הקולנוע של ניו יורק. המפגש המשולש המפרה עם עם פרופ' אלה שוחט, ופרופ' סמי שלום שטרית שהיה לחברו הטוב ביותר. אבל היתה גם אהבת הארץ. אלי אהב את השמש, הים ואת צלילי התופים, אהב כל סצנת החופש ומחאה נגד ההגמוניה הציונית. איזה אושר הסבה לו הסצנה הזו של צעירים/ות שרוקדים כך על הים לקולות התופים. הוא ראה בצעירים האלה בחוף התופים, ובמפגינים האנרכיסטים את התקווה. עוד סדק בחומת הציונות שדיכאה אותו. 

   אלי ניחן בחוש הומור מיוחד...ויחד עם זאת היה ביישן גדול וענו... לא אשכח לעולם את מה שאני מכנה "נאום הרחובות" הקפקאי של אלי בימי זוהרה של הקשת הדמוקרטית המזרחית. אני יוצא מרחוב הרצל, פוגש את טשרנחובסקי, נכנס לויצמן, ביאליק ואללה ובאב אללה.. אני משתגע מהם, מנסה לברוח ואין לאן הכל רחובות אשכנזים. הם כלאו אותנו פה בתוך ההיסטוריה שלהם. שטיפת מוח יומיומית...פעם זכור לי שכששאלתי אותו למה הוא לא מדבר במפגשי הקשת. הוא ענה לי "אני עילג. אני לא יודע לדבר כמוכם...מתבלבלות לי המילים... ואכן אלי, כמו משה רבנו צילם וצילם ונאבק בכל המאבקים החשובים, אך לא זכה להגיע לארץ המובטחת. יתרה מכך, אלי סבל סבל רב כל ימי חייו, סבל כלכלי וביורוקרטי, סבל חברתי ותרבותי ובסוף ימיו התייסר מסבל פיזי קשה. הוא ללא ספק אחד מקרבנותיה המזרחים של הציונות האשכנזית, לצד הלוחמים והלוחמות האחרים שהוזכרו לעיל ובייחוד ויקי שירן ז"ל שאותה ממש העריץ, וחבריו דודי מחלב ז"ל ותקווה לוי ז"ל. בשבת של 31 באוגוסט 2013 אלי הלך לעולמו. בשנת 2014 קיבל אלי חמו את אות ההוקרה של קואליציית "לבי במזרח". אני מאמינה שהשנים יאירו את פועלו ותרומתו לדמוקרטיה ולמאבק החברתי בישראל למען הדורות הבאים. יהי זכרו ברוך!.  


יום שני, 22 בספטמבר 2014

גט לקולנוע הישראלי ההגמוני


זכיית הסרט "גט", בבימויים של האחים רונית ושלומי אלקבץ בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר לשנת 2014 שהפכה את הסרט לאחד המתמודדים על מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר, לצד הביקורות הבינלאומיות המפרגנות להן זכה הסרט עד כה בקאן, טורונטו ובריסל, היא כבוד גדול לקולנוע הישראלי. לחגיגת הזכייה הזו של "גט" הצטרפו הבשורות מטקס חלוקת פרסי אופיר על הענקת פרסים לשחקן השנה זאב רווח לשחקנית השנה ושחקנית משנה, דאנה אבגי ולששון גבאי כשחקן משנה. ללא ספק, רגעים אלו היו שיאו של ניצחון גדול שרשם הקולנוע המזרחי השנה.


                                                 צילום: רפי דלויה 
  
הקולנוע המזרחי התברך השנה בהצלחות רבות ובעושר איכותי תרבותי. עושר זה הוצג השנה בין היתר, בפסטיבל דרום שהביא לנו פנינות קולנועיות נדירות כמו : "ז'ית עלא למא " של הבמאי רובי אלמליח ו"בן זקן" של הבמאית אפרת כורם. גם צאתו השנה של הסרט היפה והנוקב "אנשים כתומים" של הבמאית חנה אזולאי הספרי, שלה זכויות רבות בכינון שיח מזרחי ורב תרבותי חדש בקולנוע הישראלי, מסמל שלב פמיניסטי ומזרחי חדש בקולנוע הישראלי. סרטה של אזולאי הספרי הוקרן לראשונה, ב"פסטיבל "לבי במזרח" שמביא זו השנה הרביעית יצירה קולנועית מזרחית ישראלית מקורית, וקולנוע ים תיכוני מהארץ ומחו"ל. ב"לבי במזרח" הוצג גם סרטו התיעודי של סמי שלום שטרית "משהו על רוח תזזית" על חייו של המשורר ארז ביטון, וסדרת סרטים קצרים של הבמאי רפי בלולו.
 את הניצחון הזה ניתן לזקוף בין היתר לזכותה של ויקי שירן ז"ל ובן זוגה חיים שירן שעמלו יחד עם עמיר פרץ על הקמת חוג הקולנוע במכללת ספיר בשדרות. יחד עם פעילים/ות מזרחים/יות הם נאבקו להקמת קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי ולמתן ייצוג ונראות להיסטוריה ולתרבות המזרחית בקולנוע ובטלוויזיה. לצעירים/ות שבינינו, אזכיר את בג"ץ שירן בעניין ייצוג המזרחים בסדרה "עמוד האש", את דו"ח המעקב על הרשות השנייה שיזמה שירן ואת קורס הכתבים לישראלים/יות אתיופים/יות, שגם הם חלק מהמורשת שהותירה אחריה ד"ר ויקי שירן ז"ל בשדה הקלנוע והתקשורת. 
  
  את הסרט "גט", החותם את הטרילוגיה המצליחה בבימויים של האחים רונית ושלומי אלקבץ, ראיתי לראשונה, לפני חמישה חודשים ב"פסטיבל דרום" בשדרות. בעיני, ניצחון הקולנוע המזרחי השנה מתבטא יותא מכל, בבחירה של האחים אלקבץ, להקרין את הפרמיירה של "גט" בישראל דווקא בפסטיבל דרום בשדרות. היישר מהשטיח האדום של קאן למדבר הצהוב של הנגב, לפני פסטיבל ירושלים, לפני הפרמיירה הנוצצת בסינמטק תל אביב, ולפני השטיח האדום של טקס פרסי אופיר באשדוד. זוהי בחירה מודעת של שני יוצרים מזרחים/יות, שמסמנת את ניצחונה של התרבות המזרחית בישראל, ואת הפיכתה של התרבות הפריפריאלית והלוקאלית של ישראל- תרבות הרוב- לתרבות אוניברסאלית. זוהי התרבות שזוכה להצלחה ולהכרה בינלאומית חסרת תקדים, מזה שנים רבות, אך בישראל עדיין מולעגת ומוגכחת ע"י שומרי הסף של ההגמוניה האשכנזית, או במקרה היותר טוב זוכה להתעלמות מוחלטת. פער זה, בכל תחומי האמנות והתרבות, הוא בלתי נתפס ובלתי צודק, והוא מנת חלקו/ה של כל יוצר/ת בישראל שאינו נמנה על האליטה ההגמונית. זה גם היה מנת חלקם של האחים אלקבץ בעבודתם על הסרט הראשון בטרילוגיה "ולקחת לך אישה", כפי שהעידה רונית בראיונות שונים לתקשורת, כשסיפרה על הקשיים בגיוס מימון, בהטלת ספקות באשר לכישורי הבימוי שלה, ובביקורות המלעיגות שלא לומר אוריינטליסטיות של מבקרי הקולנוע בארץ. למרבה הצער, רק היציאה מ"מדינת היהודים" אל העולם הגדול מאפשרת לאמנים/יות מזרחים/יות מוכשרים/ות לממש את מלוא הכישרונות הטמונים בהם/ן ולזכות בהכרה ובהוקרה הראויה להם בלי קשר למוצאם/ן ולתרבות המיוצגת ביצירתם/ן.  
   

  חשוב לומר, כי הסרט "גט", השלישי והאחרון בטרילוגיה אחרי "שבעה" , לצד הסימון שלו ע"י יוצריו ומבקריו כ"קולנוע מזרחי" הוא קודם כל סרט אוניברסאלי. הוא נוגע בשורש הקמאי ועמוק ביותר של שלטון הפטריארכיה, ובשליטתה המוחלטת בחירות האישה מקדמת דנן. עוד לפני המבנים החברתיים, המוסדות והחוקים שעיגנו את שלטון הפטריארכיה ביהדות, בעולם המזרחי, או בתרבות המרוקאית. הסרט מבקש לסמן את אותו שורש קמאי של תפיסת האישה כרכוש של הגבר, כחפץ לשימוש ולמימוש צרכיו וסיפוקיו, וכסובייקט נטול רצונות או צרכים משלו. הבעל בסרט, אליהו (אותו מגלם השחקן הנפלא, סימון אבקראין, צרפתי ממוצא ארמני, בצורה יוצאת מן הכלל שלא מותירה לנו ספק בדבר יהדותו וישראליותו של אליהו...) מוכן לגרש את אשתו ויויאן מביתו. למעשה, הוא וויתר על חיי אישות וזוגיות עמה, אך בשום פנים ואופן  לא מוכן לוותר על השליטה בתשוקותיה של אשתו. (jamais , Vivian Jamai - "לעולם לא ויויאן, לעולם"' מסנן לעברה בעלה אליהו בבית הדין הרבני). הוא מוכן לוותר על אשתו כבת זוג וכרעייה אך לא על תפיסתה כקניינו הפרטי, שרק הוא יכול להתיר שימוש בו לאחר. שנאמר: "כי אל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" תשוקת האישה, שאיננה מנותבת לבעלה ולקונה אסורה בתכלית האיסור, בזמן שרוב הדתות מתירות לגבר את ניתוב תשוקתם המינית לנשים נוספות: זונות, שפחות פילגשים וכו' .
   
   בסרט ישנה ביקורת אמיצה על הממסד הרבני ואפילו על ההלכה היהודית , אולם יש להדגיש, שמדובר בביקורת פנימית מזרחית, מתוך עולם היהדות ומתוך הכרה בחשיבותו של מוסד המשפחה. הביקורת המובעת בסרט ע"י ויויאן אמסלם, בא כוחה וחלק מהעדים, איננה ביקורת מערבית חילונית נוסח מפלגת מר"צ או היהדות המתקדמת. זוהי ביקורת של מי שמקבלת עליה את המסורת היהודית ואת הלכותיה ומבקשת לעצמה מרחב של חופש ומימוש תשוקותיה של האישה במסגרת הכללים והחוקים, ולא כזו שבאה לערער על עצם הלגיטימיות שלהם. ויויאן אמסלם שואלת את הדיינים בסרט: "מה תעשו כשאנשים יפסיקו לבוא אליכם?" ממקום אמביוולנטי של כעס וביקורת על הדיינים, אך גם של דאגה להמשכיות המסורת הרבנית. היא נענית לכללי הטקס, הצניעות והאיפוק הנדרש ממנה בבית הדין הרבני כאישה, על פי המבט היהודי הרבני , אך בו-זמנית היא מרשה לעצמה להטיח בשופטים ביקורת ישירה ולבטא את רגשותיה.

  הממסד הרבני מוצג בתחילת הסרט כממסד אטום הנוטה לצדו של הגבר ומתעלם מרצונה של האישה, אולם ככל שהסרט מתקדם הוא עושה כל שביכולתו לסייע לאישה מסורבת הגט. הוא מטיל על הבעל העקשן והסרבן סנקציות, ואפילו שולח אותו לכלא ומחייב אותו להגיע לבית המשפט. שלום בית הוא ערך עליון ביהדות, אך לא ערך טוטאלי. בניגוד לטוטאליות של הנצרות הקתולית היהדות קבעה עילות לגירושין. לאישה יש צרכים פיזיים ומיניים והגבר נדרש לספק אותם. גם המין הוא צורך מוכר. מיניות האישה ביהדות ובאסלאם איננה נתפסת כדבר רע או שלילי, ובטח לא שטני. אפילו מיניותה של השפחה לגיטימית: "שארה כסותה ועונתה". ביהדות מצוות "פרו ורבו" היא דבר חשוב ומיניות האדם נתפסת כחלק ממימוש מצווה זו ולכן איננה נתפסת כשלילית בבסיסה. בנצרות המין לכשעצמו נתפס כחטא קדמון ועל אחת כמה וכמה מיניות האישה שנעה בין תפיסת הבתולה לזונה. ואולם, האהבה שויויאן מבקשת אינה רק אהבה חומרית לסיפוק צרכיה הפיזיים והמיניים, אלא אהבה רוחנית ורגשית. זו איננה 'אהבה', במובן המערבי המודרני של תשוקה חולפת, כמו כל התשוקות החומרניות שמזינות את חיינו וצפות על מסכינו יומיום בדמות פרסומות.
   ויויאן מודה בפני השופטים, שיש לה בעל טוב שמספק לה את כל צרכיה הגשמיים...הוא מוכן גם לספק את צרכיה המיניים, אך היא אינה מעוניינת בכך. המובן של תשוקה מינית גרידא אינו מעניין אותה. היא מקפידה לציין שלא זנתה ולא בגדה בבעלה. כלומר היא איננה מסתפקת במובן יהודי זה של אהבה וזוגיות. ויויאן אמסלם מבקשת לעצמה יותר. לפי פרשנותי, היא עורגת לאהבה רוחנית כמו זו שמתוארת בספר "טווק אלחמאמה" (ענק היונה) של אבן חזם אלאנדלוסי, שחי בתקופת תור הזהב של אנדלוסיה, בימי הביניים. לויויאן יש בנוסף למסורת היהודית, גם מסורת תרבותית מזרחית בת אלפי שנים, שטומנת בחובה אידיאל אהבה, מסוג אחר. אותו אידיאל אהבה מושא שירת הע'זל של השירה הערבית הקלאסית מימי הביניים בבגדאד ובאנדלוסיה שמשוררות וזמרות נטלו חלק נכבד ביצירתה. אותו אידיאל שאומץ גם ע"י משוררינו העבריים בתור הזהב בספרד בדמות שירת החשק והגן. זהו אותו אידיאל שמוצפן ומקודד היטב בשירתן המודרנית של זמרות כמו אום כלת'ום, לילה מוראד וזוהרה אל-פאסיה ומהווה מסורת תת-קרקעית שחיה ומתקיימת בבטחה לצד המסורות הדתיות ההלכתיות והפטריאכליות.

   אז מה בעצם מבקשת ויויאן? שני דברים: כאמור היא מבקשת סוג אחר של אהבה, שנרמזת בסרט "ולקחת לך אישה". אותה אהבה,אהבה שאינה מחפצנת את גופה של האישה. אהבה שיש בה בחירה, תשוקה, כבוד, חברות, עניין משותף וזוגיות. אהבה שתכיר במי שהיא ומה שהיא ומה שיכלה להיות, עם כל ההבטחות של הגלאם, והזוהר שהביא עמו הקולוניאליזם הצרפתי, אבל גם העידון שבא מהמסורת המזרחית.                     אבל לפני הכל, נראה שויויאן מבקשת קודם כל להיות חופשייה.  "תן לי את החופש שלי "היא מסננת באחד מרגעי השיא של הסרט בזעם עצור מהול בכאב עצום אל עבר בעלה והדיינים. לרגע נדמה שוויתרה כבר על חלומה לאהבה מסוג אחר, אחרי שנים של דיכוי פטריאכלי ומאבק. אבל על הרצון האנושי הבסיסי של כל אדם ואישה לחופש היא אינה מוכנה לוותר! גם פה מנגן תת המודע המזרחי שלי את אנחתה הקורעת של אום כלת'ום "אעטיני חורייתי אטלק אידיי, אנני אעטייתו מה סתבקייתו שייאן" (תן לי את חירותי ושחרר את ידי, נתתי די לא נותר לי דבר"). בסופו של דבר ויואן קונה את החופש שלה בתמורה להבטחה ל"בעלה" לשעבר, לוותר על מימוש התשוקה לאחר. 

רונית אלקבץ, המגלמת את דמותה של ויויאן אמסלם ברמת משחק מטלטל, שלא נודעה בקולנוע הישראלי עד כה, והבמאי המבריק והמדויק כל-כך, שלומי אלקבץ, מבשרים לנו בזכייתם, לא רק את שחרורן של נשים מעול הפטריארכיה היהודית המזרחית, אלא גם את שחרורו של הקולנוע הישראלי מעול המבט ההגמוני הגברי האשכנזי, ומעול הכיבוש הציוני (בהקשר זה אציין את סרטו הדוקומנטרי הנועז של שלומי אלקבץ, "עדות") ואת היפתחות הישראלית הנחוצה גם בתחום הקולנוע למרחב הערבי והים תיכוני. הסרט שכל כולו מתרחש בין ארבע קירות פורץ את חומות הקולנוע הישראלי והיהודי ההגמוני ואת חומות הפטריארכיה האוניברסלית ועל כן ראוי גם ראוי לפרס האוסקר. בנוסף, באקטיבזם החברתי של רונית אלקבץ, כנשיאת תנועת "אחותי למען נשים בישראל" היא מסמלת את הדרך לשחרורן של נשים מזרחיות מעול הדיכוי הכפול: זה הגברי וזה האשכנזי ואת הדרך להפיכתן למנהיגות ולנשיאות בישראל.    

יום שלישי, 1 ביולי 2014

הייאוש לא נעשה יותר נוח


הבשורה המרה על מות הנערים גרמה לי אתמול לשיתוק בגוף, לדיכאון ולייאוש כללי מהמצב בארץ. מדובר במעשה שפל של מוגי לב חמושים מול נערים חסרי אונים, שכל רצונם היה לחזור הביתה מבילוי. זו פעולת טרור במלוא מובן המילה ולא 'מלחמת חירות',  וכאן יש לומר: ח"כ חנין זועבי טעתה בגדול וגרמה נזק לציבור אותו היא מייצגת. פגיעה באוכלוסיה אזרחית לא חמושה אינה מוסרית ואינה חוקית בשום צורה: לא בצד שלנו ולא 'שלהם'. זכותה כאזרחית, ובוודאי כחברת כנסת לבקר ולגנות את פעולות צה"ל בשטחים, אבל לא להצדיק מעשי רצח וחטיפה של ילדים ואזרחים. פירוש המילה טרור היא זריעת פחד, ומי מאיתנו לא חש שהמקרה הזה נגע לנו באינסטינקט הבסיסי שלנו כהורים שרוצים וחייבים לגונן על חיי ילדינו? זה לא עניין למחלוקת פוליטית או דתית.
גם העובדה שמקום מגוריהם של הנערים בהתנחלויות לא אמורה לשנות כהוא זה את חומרת הפשע או להתיר את דמם של הנערים. מדינת ישראל בנתה את ההתנחלויות האלה וחובתה להגן על חייו של כל אזרח ואזרחית המדינה. אזרחים רבים בחרו לגור בשטחים בגלל מצוקת דיור קשה בתוך גבולות הקו הירוק. המדינה מעודדת ודוחפת אותם לשם, במקום אולי לחשוב על חלוקה מחדש של קרקעות המדינה, לכן כל ביקורת על ההתנחלויות צריכה להיות כלפי ממשלות המדינה לדורותיהן, החל מהשמאל שהחל בבניית ה'התנחלויות' ב'שטחים' ולא כלפי "המתנחלים", בטח לא כלפי הנערים/ילדים עצמם, שבחירת הוריהם לחיות שם לא ממש תלויה ברצונם.

  הייאוש שלי נובע מזה שמה שמאחד אותנו למשך שעות ספורות בלבד הוא השכול והמוות האכזרי, ואולי גם השנאה וקריאות הנקמה. אבל עם זה לא בונים מדינה. זה מצג שווא של סולידריות ששום דבק לא מחזיק אותה באמת. יש פה שסעים עמוקים מאד בינינו שרק הולכים ומעמיקים. חייב להיות לנו תוכן מוסרי יהודי או אזרחי, חיובי יותר שמאחד אותנו לעם למדינה לקהילה אזרחית, מעבר לשנאה לאויבים, לגזענות כלפי "האחר" ולקריאות מלחמה.
בימים אלו במקביל לאירוע הקשה של חטיפת הנערים מופעל גם טרור של המדינה שלנו כלפי אזרחיה. הוצאת אזרחי המדינה מביתם באלימות, הפיכתם לחסרי כל וזריקתם לרחוב זה מה שמתרחש בדקות אלו בגבעת עמל 2 בת"א. ולא מדובר בפינוי ופיצוי למען איזו מטרה נעלה כמו חתימת הסכם שלום עם אויבנו, או חלילה שיפור איכות חייהם של תושבי גבעת עמל (ברובם מזרחים/יות), אלא במעשה טרור שכל מטרתו היא לספק את יצר החמדנות ותאוות הבצע הקפיטליסטית והחזירית של טייקונים ובעלי הון. גם זה טרור! המדינה מתנערת מחובתה לדאוג לחייהם ולרכושם של תושבי גבעת עמל או לכל הפחות לפיצוי הולם עבורם.

   נשאלת השאלה איפה הסולידריות שלנו כאזרחים ,כעם, כבני אדם? איפה נעלמת ברגעים אלו החמלה שלנו כבני ובנות אדם, כהורים, כיהודים/יות, כאזרחים/יות ישראלים/יות? למה אנחנו לא ממלאים את כיכר רבין בעצרת הזדהות עם מפוני גבעת עמל? עם חסרי הבית והעניים? להיכן נעלמה המחאה החברתית הגדולה? חוסן לאומי וסולידריות אמתית יכולה להתבסס רק על ערכי מוסר יהודיים ואוניברסאליים של צדק חברתי, ושוויון לכל אזרחי המדינה. כן, גם לאזרחיה הערבים והבדואים. גם להם זכות לחיים וביטחון ולקורת גג יציבה ובטוחה. גם ערכי מוסר הומאניים של יחס לגרים שבתוכנו חשובים לא פחות. מדינת ישראל היא בין היוזמות של האמנה הבינלאומית של מבקשי מקלט ופליטים והיא גם חתומה עליה, אבל מעולם לא הסדירה חוק מדינה, שמגן על זכויותיהם כבני אדם וכפליטים. אפשר וצריך למצוא פתרונות הומאניים, שיאפשרו להם לחיות כגרים ופליטים בתוכנו בלי להשתמש בהם כאובייקטים להתעמרות בחיי תושבי שכונות המצוקה בדרום ת"א, באשדוד ובמקומות אחרים, או כאובייקטים להברחת תושבי השכונות המקוריים, בדרך להפיכתן לפנינות נדל"ן יוקרתיות עבור אותם בעלי הון פריבילגיית שתיאבונם לא יודע שובע. הסודנים והאריתראים אינם אובייקט לביקורת לרדיפה ולהתעמרות משטרתית הם אנשים אומללים ונרדפים חסרי כל. גם תושבי השכונות העניות (מזרחים ואתיופים ברובם) שסובלים מהריסת תשתיות חייהם אינם יכולים להפוך למושא הביקורת של "השמאל".
   הפתרון לכל הבעיות הללו בידי הכנסת ובידי הטייקונים שהפכו לפטרוני המדינה. רק הם יכולים וצריכים לרסן את תאוותם למען "שלום בית", כמובן בעידוד ההמונים שיצאו שוב לרחובות.     
הביקורת והתביעה לשוויון צריכה להיות מופנית גם לאותם פיאודלים מבני הקיבוצים והמושבים. אותם אלו שקיבלו קרקעות מדינה שהופרטו בפרוטות, בניגוד מוחלט לפסיקת בג"ץ שקראה לצדק' חלוקתי. כלפי אותם בעלי קרקעות המסרבים להפשיר קרקעות לבנייה ורק מחכים שמחיריהן יאמירו וימשיכו להזניק את מחירי הדירות לשמיים, כדי שאנחנו חסרי הרכוש וחסרי הדיור נשלם את מחיר העוולות  והעושק הזה של מיעוט הגמוני שיש לו מנגנון שלם של מדינה. רק וויתור על פריבילגיות וריסון העשירים יכול ליצור לכידות חברתית ואזרחית ו"חוסן לאומי".   
ומילה אחרונה על המצב הביטחוני, לכל הפוליטיקאים, פרשנים ואנשי ציבור הקוראים לנקמה ומלחמה, זכרו שאת מחיר המבצעים למיניהם והמלחמות משלמים בעיקר אנחנו העניים/יות והמוחלשים/ות בדרום העני ומוכה האבטלה והעוני: בשדרות, ביישובי עוטף עזה, באשקלון ובאשדוד, אותם אלו חסרי המיגון שמנסים לקיים שגרת חיים תחת טרור כלכלי. נקמות דם מובילות לעוד ועוד נקמות ודמים. זכרו שגם כאן עדיפים וויתורים גדולים על הפריבילגיות שלנו כישראלים, מול הרשות הפלסטינית והפת"ח, או כניעה לדרישות החמאס, או אלקאעדה או הח'ליפות המתהווה בידי ארגון דאע"ש שאלקאעדה והחמאס גם יחד נדמים בעיניו כארגונים מערביים שוחרי שלום מבית היוצר של בצל"ם ואמנסטי.    



  

יום שישי, 16 במאי 2014

חלומותיה של סבתא זוהרה

הכיוון מזרח חוגג את "לבי במזרח" | גיליון 26

חלומותיה של סבתא זוהרה - מאת שירה אוחיון
--------------

לשם שינוי, תל אביב הסבירה לי פנים היום. אני ממש לא אוהבת להגיע עם האוטו לתל אביב. בטח שלא בשעות הלילה. ובטח שלא אחרי יום עבודה ארוך ומפרך. בפנייה לרחוב שאול המלך אני נתקלת  בחניון גדול ומעליו שלט מהבהב "חינם". לא, אני הוזה...וואלאק זה אמיתי! חניתי באושר רב כאילו זכיתי זה עתה בלוטו, ומיהרתי לכיוון מוזיאון ת"א כדי לא לאחר להקרנה סגורה של הסרט "אנשים כתומים" של חנה אזולאי הספרי...כשהגעתי למתחם האופרה האצתי את פעמי...אני לא רואה את זה...לא זה לא קיים. אני רצה... משתדלת לא להגביה מבט אל עבר ההזדקרויות הפאליות ממול בקריה, ולהתעלם מהפקק שנוצר מול המוזיאון בעקבות חפץ חשוד. מתעלמת גם מבית המשפט המחוזי ואפילו כבשת הברזל של קדישמן לא מצליחה הפעם להקשות את לבי. אני הולכת לראות סרט מרוקאי כתום, שיחמם לי את הלב ולא אתן לשום בטון אפור או מתכת חלודה לקלקל לי את החוויה. סוף סוף מגיעה לכניסה למוזיאון. לא באמת רואה את הקייטרינג המשובח שמיועד למנויי הקאמרטה. יורדת למטה להקרנה. החשכת האולם
כעבור שעה וחצי נדלק האור:
אני ממשיכה לשבת בכסא...מאזינה בהנאה לקולה החם של הזמרת נטע אלקיים שבוקע מהמסך עם הכתוביות. לא ממהרת להיפרד מהסרט.
מסביבי פרצופים חמורי סבר. שתיקה כללית. אף אחד לא מוחא כפיים. רובם נראים מוכי הלם... אני מחייכת לעצמי ונזכרת ממש באותם הפרצופים מוכי ההלם שישבו מולנו כאשר עשינו אודיציה לפסטיבל עכו (תיאטרון אלטרנטיבי, כך אומרים). הצגנו סצנה תיאטרלית משולבת במחול מזרחי שבה אנחנו מבצעות טקס טראנס לגירוש שדים (טקס ה'זאר' הנפוץ מאד במצרים ובמרוקו) של אמא הסובלת ממיגרנות תכופות שמביאות אותה אל סף שיגעון. השופטים, דמויות מוכרות אם לא 'המוכרות' מהתיאטרון הישראלי, ניסו להיאחז בקונבנציות השמרניות של עלילה. מחזה עם התחלה אמצע וסוף..... חשיבה ליניארית קווית שלא הצליחה להכיל את המורכבות המעגלית של הריקוד, הטקס...השיגעון, חוסר ההיגיון. כמובן שנפסלנו.
עבורי הסרט "אנשים כתומים" נחווה כמו ממש כמו חלום. לרגעים הוא נדמה כחסר כל היגיון, מקוטע, לא תמיד קוהרנטי ולא ממש רציונאלי. לעתים מוקצן בדרמטיות שבו, לעתים איטי מונמך על להבה קטנה. אבל נראה לי שעבור אדריכלי 'התרבות הישראלית' ושומרי הסף שלה, הסרט הזה הוא חלום בלהות. משהו שלא ניתן להבין בכלים רציונאליים מערביים ובעיקר משהו שלא ניתן לשלוט בו...

                                        תצלום מהסרט "אנשים כתומים". צילום מאיר אזולאי


לפני הצפייה יצא לי לראות באחת הביקורות המוקדמות שהסרט כבר קוטלג כ"קולנוע מזרחי" אבל האם באמת מדובר פה ב"קולנוע מזרחי"? ומהו בכלל אותו "קולנוע מזרחי"?  ברור הרי שסרטה של חנה אינו נמנה על הז'אנר הכל כך מזוהה עם המזרחיות הקרוי סרטי בורקס (אותו, אגב, לרוב יצרו דווקא אשכנזים בדמותם ובצלמם, צלם העיירה המזרח אירופאית כפי שחושף מחקרו של החוקר רמי קמחי), ובוודאי של ניתן לשייך אותו לז'אנר הקולנוע הרגשני סוחט הדמעות שעליו נמנים סרטי ג'ורג' עובדיה, או הקולנוע ההודי והתורכי, או "הסרט הערבי" של יום שישי, שעליהם גדלנו בפריפריה של שנות השבעים. אותו קולנוע שבני תורתי מצדיע לו במחווה נוסטלגית בסרטו "כיכר החלומות".
   בסצנה הפותחת של "אנשים כתומים" במרוקו נדמה שאולי אנחנו הולכים לצפות בקולנוע אוריינטליסטי כמו בסרט הפופולארי "מים ואהבה" (ראדו מיכאלאנו), שהרי אין מראה מלבב יותר לעיניים מערביות מנשים ברבריות שעושות צהלולים, או מנשים עירומות בחמאם מרוקאי, תוניסאי או פרסי... אבל לא זה לא הכיוון המסתמן של הסרט, כי מהר מאד מטיחה הבימאית בפנינו את המציאות הישראלית הלא ממש אקזוטית של המזרחים ובעיקר המזרחיות: "הצעקניים/יות", "הפרימיטיבים" עם הקמיעות ו'האמונות הטפלות'.
   ובכל זאת הניסיון לקטלג את הסרט הזה כעוד סרט ששייך ל"קולנוע מזרחי" כפי שנכתב בביקורות היא רדוקציה בעיני. מבחינה ויזואלית הסרט מושקע למדי "ברמה הוליוודית" כמו שאמרה חברתי לאחר הצפייה. הצילומים המרהיבים במרוקו ובישראל ויחד עם זאת הכל כך בהירים, הים הכחול וקרני האור של השמש הישראלית משכיחים את העובדה שאת יושבת באולם חשוך ושואבים אותך אל תוך הסרט כבמטה קסם. ממש כמו בחלום. ומשם אנחנו עוברים מחלום לחלום...וצוברים תוך כדי תחושת אי נחת הולכת וגוברת.
   הסרט של אזולאי-הספרי מעורר אי נחת כללית, אך אצל גברים מזרחים אי הנחת עלולה לגבור עוד יותר. וכי איזה גבר מזרחי מוכן להודות  שסבא שלו "אנס" את סבתו בהיותה ילדה? נשים מרוקאיות מבוגרות שראיינתי במסגרת חקר שורשים וקהילה, סיפרו לי על נישואין בגיל צעיר מאד, על פערי גילאים בלתי נתפסים בין ילדות שנישאו למבוגרים מהן בעשרים שנה ואף יותר (אישה אחת סיפרה לי על אמה שהתחתנה בגיל תשע ולאחר ליל הכלולות ברחה לבית הוריה ובכתה לאמה  בתלונה שבעלה הטרי "באל עליי" (הוא השתין עלי...). לחלק מהגברים המזרחים קל יותר להישאב לנרטיב המזרחי המתרפק על העבר של "היה לנו טוב במרוקו" . אלא שכשמתחילים לשמוע את 'ההיסטוריה שלה' במרוקו, מתעוררת תהייה על פשרו של ה"לנו" הזה. לכם הגברים היה טוב. לרוב הנשים פחות. למרבה הצער, חלק מהגברים מסרבים להיפרד מהטוב של ה"לנו" הפטריאכלי הזה עד היום, אותו טוב שמאפשר בעילת קטינות, אינוס והטרדה מינית מבלי שיישמע קולן של הנשים שלא לומר זעקתן. אפשר לסקור פרשות כמו אלו של קצב, אייל גולן ולאחרונה סילבן שבה היו מעורבים גברים מזרחים... ועד למקרים שבהם גברים מזרחים משכילים ומודעים היטב לשיח הביקורתי המזרחי והפמיניסטי מצדדים בצד התוקפן בפרשות אלו תוך התעלמות מדיכוי האישה. חנה אזולאי הספרי מספרת באומץ רב את 'ההיסטוריה שלה' her story ,   שנחשבה לטאבו גם בתוך המשפחה המזרחית, ובכך כמו חברתה ד"ר ויקי שירן ז"ל שוברת קירות ואולי חומות של שתיקה, בלי לחשוש מ"כביסה מלוכלכת מכבסים בבית" או "מה יגידו האשכנזים"? , אמירות ששמעתי לא פעם מאחי המזרחים השותפים למאבק המזרחי . מרוקו של היום היא מדינה פטריארכלית ושמרנית למדי שהגורמים האיסלאמיסטים בהחלט נותנים את הטון בה יותר ויותר, ומצד שני העוני נותן אף הוא אותותיו. תעשיית הזנות בה משגשגת בה ביותר, וסחר בקטינות גלוי לעין בכל מלון... המראה הראשון שתפס את עיני עם הנחיתה שלי בנמל טנג'ר הוא שאין נשים בבתי הקפה! חוויית המסע שלי למרוקו היתה אם כן חוויה אמביוולנטית של משיכה ודחייה.
   בסרטה מפרקת אזולאי- הספרי את דמותו של הפטריארך המזרחי: הבעל הראשון שאנס "ננטש" מאחור ע"י הבמאית ולא מופיעה יותר לאחר שגירש את הנערה המורדת שמסרבת להיפרד מילדותה (חלב ודבש היא דורשת בבכי בלתי פוסק). הנערה "הגרושה" ואולי יש לומר החופשייה בורחת בחסות אמה לעיר הגדולה, העיר המודרנית הבינלאומית טנג'יר ושם מפקירה עצמה לגורל חדש לא נודע תוך נטישת ילדתה... את הבעל השני, אביהן של בנות המשפחה, היא מעלימה לחלוטין מהמסך. כלומר אבי המשפחה הישראלית נעדר לחלוטין מהסיפור (בניגוד לדמותו הקשה לעיכול ולצפייה של האב המצליף בחגורה בסרט "שחור").
 הדמות הדומיננטית ביותר בסרט שמשפיעה על גורלן של שאר הדמויות במשפחה היא הסבתא המרוקאית, החולמת. במקביל לפירוק דמות האב, ישנו ניסיון להבנות דמות גבר מזרחי אחר: ג'אקי בעלה של הבת, אבל גם כאן למרות רגישותו ודאגתו לאשתו דמותו מוצגת באור שלילי. ניתן לומר שבסך הכל, הגברים המזרחים יוצאים די רע: בעלה של הסבתא ש"אנס" אותה בצעירותה במרוקו (אין לי מילים אחרות לתאר את סצנת ההתנפלות עליה לאחר ליל הכלולות והטראומה של ילדה צעירה שכל מה שרצתה הוא להתנדנד על נדנדה...), הבעל השוטר שבוגד באשתו עם אחותה, תוך שהוא מנסה למשטר את שתיהן בהתאם לצרכיו, האב הנעדר כליל מחיי המשפחה וסיפורו לא נודע כלל ובני הזוג הפוטנציאלים של הדודה פאני שנשאלת על אופציית נישואין וזוגיות ועונה: "בשביל מה צריך?".  גם יחסי האחיות בסרט גורמים לצופים לנוע באי נוחות. מצד אחד יש קרבה פיזית ביניהן על גבול המיניות האירוטית... מצד שני, ישנו המרחק הפיזי של הנתק ביניהן בעבר ובעתיד, הכעס, הקנאה. יחסי אמהות בנות אף הם אינם הרמוניים: לצד אהבה וקרבה על גבול הסימביוטיות ישנה נטישה, גירוש, חרם ונידוי, ביזוי (הסבתא שמכנה את בתה "זונה")... והכל קורה בצעקות והרבה מלל, כאילו רוצה להדגיש אצלנו המזרחים "שמים את הלב על השולחן": הכל בחוץ, צעקות בכי אבל גם חיבה אהבה ושמחה. 
   בנוסף לאי הנחת העולה מהמתח המגדרי בסרט, יש גם אי נחת שעולה מהכרונולוגיה השסועה והזמנים בסרט. הדילוג הלא כרונולוגי בין ארבע דורות נשים למשפחה אחת: מאמה של הסבתא המרוקאית ועד לנינה הישראלית שלה, יוצר לעתים תחושה של אנכרוניזם....נראה שהסינכרוניה בסרט שבורה: לו היה ההווה בסרט מתייחס לשנות השבעים והשמונים כמו ב"שחור", או כמו בסרט "ולקחת לך אישה" של רונית אלקבץ, אולי הייתי חשה יותר בנוח עם האותנטיות של הסרט, אבל בבחירתה לשייך את ההוה לשנות האלפיים, דהיינו היום, הבמאית מוציאה אותנו בסרט מהמימד "האותנטי" אל המימד הסימבולי ובכך מעמיקה את השסע שבין העבר להווה, שבין מזרח ומערב.
אותה תחושה של זמן לא ברור ומקום לא ממש "אותנטי" כמו הבלוקים של באר שבע או של עיירת הפיתוח הופכת את הסרט של חנה אזולאי לחלום בתוך חלום בתוך חלום... מבחינה זו, הסרט היחיד שיכול להוות נקודת התייחסות והשוואה לסרטה של אזולאי הוא סרטו של הבמאי בני תורתי "בלדה לאביב הבוכה". סרט זה מתרחש במקום ובזמן לא ידוע ויחד עם זאת מתיימר לספר את סיפור השבר שבין העבר (המוזיקלי) להווה הישראלי, ומנסה לשחזר את העבר באמצעות פרגמנטים בודדים מהתרבות המוזיקלית ששרדו יחד עם הקשר לדור הצעיר (עמרם מופרדי,שאותו משחק הזמר דודו טסה ותמרה שאת דמותה מגלמת השחקנית אדר גולד).  
   גם סרטה של אזולאי אינו מחויב במדויק לריאליזם החברתי המחניק של המזרחיות בבלוקים. הוא אינו מחויב לזמן או לשפה אחת ברורה: הן שפת הדיבור והן השפה הקולנועית. הסרט משקף את היעדר שפה קוהרנטית אחת. שפת הדיבור נעה בין המרוקאית לעברית. השפה המרוקאית המדוברת בסצנות המרוקאיות, שצולמו במרוקו, אותנטית לחלוטין. אבל עצם ההזדקקות לשחקניות מרוקאיות יש בה  כדי להעיד על הכחדת השפה המרוקאית היהודית בישראל. גם במרוקו נדרשו השחקניות המרוקאיות להדרכתה של הבמאית כדי לשחזר שפה מרוקאית יהודית שאינה נשמעת שם כיום. הסבתא, שאותה מגלמת השחקנית העוצמתית ריטה שוקרון, נעה בין המרוקאית היהודית, לעברית במבטא מזרחי כבד ואילו העברית של הבנות בסרט נעה בין עברית "מזרחית פריפריאלית" לבין עברית "אשכנזית שנונה וצינית" ומדי פעם יש הבלחות של שברי מרוקאית וצרפתית. הנכדה מדברת כבר עברית עכשווית במבטא אשכנזי. מבחינה זו מייצרת חנה בפסיפס השפות ושפה עברית חדשה ושפה קולנועית היברידית, שמעידה על השסע העמוק באישיותה, כמו גם באישיותם/ן של מזרחים/יות רבים/ות, בין זהותה המזרחית המבוססת על העבר לזהותה "הישראלית", שאינה אלא זהות מערבית ואשכנזית כפויה. האשכנזים והאשכנזיות אינם נוכחים בסרט והמערביות נותרת רחוקה אי שם בפריז. השיח של הבימאית הוא שיח מזרחי פמיניסטי פנימי ש"לא דופק חשבון" לאף אחד ואחת ויוצא מנקודת מבט של התבוננות עצמית ותרבותית אישית עמוקה.
   הסרט עוסק ביכולת של הנשים לחלום בהקיץ, שעוברת בתורשה בין דורות הנשים ומביא לדיון בפני הצופים את היחס של החברה המרוקאית המסורתית למחלה, בעיקר מחלות הנפש. בחברה המרוקאית המסורתית היחס למחלה בכלל ולמחלות נפש בפרט הוא כאל דבר מאגי והגבול בין הנורמלי ללא נורמלי, אינו כל כך ברור כמו בחברה המודרנית המערבית. מחלת נפש במרוקו כונתה: הדמיון. במרוקו החולה היה חלק אינטגראלי מהקהילה ולא הושם במוסד סגור מאחורי סורג ובריח וחומות מפרידות. החולים והזקנים לא אושפזו בבתי חולים ובבתי אבות. מחלות כמו שיטיון דמנציה של הקשישים טופלו ע"י בני הקהילה בבתים. לעתים קרובות מחלת הנפש אף נחשבה ליתרון. החולה נתפס כבעל יכולות תקשור עם עולמות אחרים, או כדון קישוט חסר מעצורים שמעז לומר את כל מה שכולם שותקים ומשתיקים. לעתים היא קיבלה אפילו מימד של קדושה או פחד. והיו מי שמינפו את "המחלה", שכלל לא נתפסה במושגים מדעיים רפואיים והפכו אותה למקור פרנסה ועשיית הון, כפי שאנו רואות בסרטה זה של אזולאי. כמו אצל פוקו, גם בסרט יש  קריאת תיגר על המודרניות המערבית המנוכרת שמנדה את החולה מקרבה, וניסיון לערער על הגבול שבין דמיון למציאות שבין הנורמלי והלא נורמלי. ואולי גם קריאת תיגר על הזכות לחלום ולשוטט במחוזות הדמיון, זכות שניטלה מהרבה מזרחים בשל כורח הנסיבות הכלכליות של הישרדות וחיים בעוני. לדור הראשון של המהגרים היו חלומות, הדור השני מסרב לחלום, הדור השלישי מפוקח ורציונאלי. כך עולה מהסרט.
  לסיום, הסרט נקרא "אנשים כתומים". בעיני המזרחים/יות בישראל הם אנשים אכן אנשים קטומים. אנשים קטומי תרבות ועבר. אנשים שנשללה מהם הזכות לשמר את שפתם ואת תרבותם. אנשים מוכתמים שתוייגו והוכתמו ע"י ההגמוניה האשכנזית. הם אנשים מצולקים ושסועים. הכתום בסרט הוא הכתום המרוקאי: צבע הזעפרן , הבתים האדמה, ועם זאת ניתן לראות בו גם כתם. תיוג . פצע שפצעה החברה הישראלית רבים מאזרחיה. לכן אין קולנוע יותר ישראלי מזה שמדגים הסרט "אנשים כתומים", כשם שבעיני אין דבר יותר ישראלי מהספרות והשירה המזרחית העכשווית שמבטאת את השבר בזהות השסועה בין מזרח למערב, בין עבר לעתיד, בין העברית לערבית, ואת המחאה החברתית והתרבותית. למרבית בני ההגמוניה האשכנזית אין את הכלים והקודים לקרוא את התרבות המתהווה הזו נכון, לפענח אותה, להכיל אותה. הם עסוקים בהתגוננות. הכחשה רגשות אשם במקום להבין שזוהי התרבות הישראלית בהתגלמותה. 

                               

פורסם לראשונה בכתב העת "הכיוון מזרח", בגיליון מיוחד לרגל פסטיבל "לבי במזרח"
הכיוון מזרח חוגג את "לבי במזרח" | גיליון 26

יום שני, 21 באפריל 2014

אין לי עולם



"אין לי עולם"/ שירה אוחיון

 

ביום רביעי האחרון הלכתי לראות את דיקלה בהופעה במועדון הפיוז'ן בתל-אביב.  

"האלבום הראשון של דקלה, המשלב בין פופ/רוק למוסיקה מזרחית/ערבית בקולה המאוד מיוחד, זכה לשלל ביקורות מחמיאות מן העיתונות המקומית. רבים אף בחרו האלבום לאלבום השנה שלהם. דקלה אף הופיעה ב-2002 בפסטיבל לאמנויות שבניו יורק וזכתה לתגובות נלהבות ממבקר הניו יורק טיימס! הוא כתב: "קולה של דקלה עשיר וחם, שירתה מלנכולית מחד וחודרת מאידך, שילוב מושלם של פופ ומוסיקה ערבית". בעיתון הארץ כתבו: "שילוב בין מדונה, ריטה ואום כולתום..." (מתוך אתר:  musicaneto.com)

 

כך כתבו ב"הארץ", אבל לא, דקלה היא לא מדונה, כזו המייצגת איזה יופי פלסטי או אלסטי, יופי עקר שמחזיק יומיים, והמוזיקה שלה אינה  מוזיקת פופ אלא יותר סוג של רוק עברי-ערבי. כן יש דבר כזה. האנרגיות שלה על הבמה מזכירות לי דווקא את אלו של טינה טרנר בקומבינציה של אום כלת'ום, ולא את אלו של ריטה הסכרינית עם קול הפעמונים. קולה של דקלה אינו קול פעמונים מלטף, הוא חודר עמוק פנימה. בעיני, דקלה היא זמרת נשמה מזרחית. דיווה אמיתית. קולה הוא קול השוליים, קול סמיך, שבוקע מהמעמקים החמים והאפלים של הבטן הנשית. בשיא הופעתה, היא עורכת, מבלי משים, על הבמה את טקס ה"זאר", הלא הוא טראנס של גירוש שדים: "עד שתצא מקולי" היא שרה שוב ושוב בקול דו-מיני, שנשמעים בו לסירוגין קול גבר ואשה בשירה "אובססיה" ....

מזה כשבועיים שאני לא אוכלת ולא ישנה. מכתב הפיטורין שקיבלתי בצירוף מכתב נזיפה אישי מהשרה ירום הודה גברת לימור לבנת על שום שהעזתי לבקר את מדיניות הפרטת החינוך שלה בפומבי, החששות מהעתיד הכלכלי, הזעם והייאוש הכללי מהמצב במדינה, והמכה הקשה מכולן- אחמד ידידי היקר שנפצע קשה בתאונת אופנוע, התרסק. שבוע שלם כבר עבר ועוד לא ברור אם יתעורר. ואני שומעת את דקלה שרה לי מהבמה, "בוקר טוב, גברת, בוקר טוב לכל אלה שלא היה להם לילה...", מרימה אותי קצת מגובה הרצפה, מצליחה לשחרר קצת מהעצב שבתוכי, "לוקחת את הזמן משחררת בלגן" שרה דקלה ואני קמה לרקוד. אני בטוחה שלו ניתן היה להביא לכאן את אחמד מתל השומר, גם היה חוזר להכרה וקם מיד על רגליו. הוא הרי היה צריך להיות לידי כאן עכשיו. הרי הבטחנו לו אני ויובל שנלך לראות את דקלה שרה בערבית.

 

"אלמע'נא חייאת אלרוח, יסמעהא אלעליל תשפיה (השירה היא נשמת החיים, ישמע אותה החולה ויבריא)

ותדאוי כבד מג'רוח, תחתאר אלאטבא פיה (יש ביכולתה לרפא כבד פצוע שהרופאים חסרי אונים לגביו)

ותח'לי ט'לאם אלליל, פי עיונ אלחבאיב צ'י (ולהפוך את חושך הלילה לאור בעיני האוהבים)

שוויה, שוויה, שוויה, שוויה ע'ני לי ע'ני וח'ד עיניי...(רק תשיר לי קצת וקח את עיני)

 

כך שרה אם כלת'ום, ודקלה בקולה עוזרת לי להשתחרר מכל השדים והרוחות הרעים של השבוע האחרון. להתנקות.

הקהל של הפיוז'ן על הרגליים, מעריץ נלהב צורח לה "הרסת לי את החיים", הוא קם ומעודד "דיקלה, דיקלה", נראה כמו פרובוקטור שתול של השב"כ. דיקלה עונה לו בטבעיות. האווירה מתלהטת, ולי נראה כי המקום צר מלהכיל את הזמרת העולה, כוכב א-שרק שלנו, הבמה קטנה עליה. המיני-תזמורת שלה עם חמשת הנגנים אמנם נפלאה , אבל היא זקוקה לתזמורת גדולה, לפחות, כמו התזמורת הערבית-יהודית של רשות השידור או האנדלוסית. זמרת כמו דיקלה זקוקה למלחינים וכותבים מסדר גודל של ריאד אלסונבאטי אחמד ראמי שירוממו את שירתה עד הגעתה ל'טרב' . ספק אם יש אצלנו גדולים כאלו. היא גם זקוקה לקהל אוהב ותוסס יותר, שאותו היתה עשויה לפגוש בקונצרט ברמאללה, אינשאללה.

דיקלה היא לא רק מבצעת טובה את כל אלבומה האחרון כתבה והלחינה בעצמה. היא עלתה מהביבים של תל אביב בעבודת מלצרות קשה, מהשוליים והיא עדיין מחוברת אליהם, אל כל אותם צעירים

עתירי כישרונות מהפריפריה שהחיים בארץ עוד לא מעכו אותם לגמרי וייבשו את מעיין כישרונותיהם, או שעוד לא שאבו אותם לבינוניות של עבודה, מינוס בבנק, ובערב "כוכב נולד" בערוץ 2....

לשלום בחדר האמנים. מצאתי אותה בשמלת עוזרת בית מצריה, מנחיתה פקודות אחרונות על חברי התזמורת בטון של "מעלמה" (בוסית, בלבוסטה מצריה). אצלה אין שום ניכוס תרבותי. זה "שלה מהבית". בסוף ההופעה המעריץ האלמוני , הפרובוקטור, פורץ לחדר מתחנן בדמעות שתתן לו עוד נשיקה. זה היה אמיתי, ואני חשבתי ששכרו אותו מטעם המועדון לחמם את האוירה או משהו.... והוא ממשיך בשלו: "מת עלייך, הרסת לי את החיים". ואני אומרת: כל מי שנשמה מזרחית עוד בליבו שירוץ מיד לראות את דיקלה בהופעה.

. .

 "אין לי עולם" שרה דיקלה ואני מרגישה שהיא שרה בשם כל אלו שאין להם חלק ונחלה בחגיגת השחיתות שרצה במדינה, "אין לי עולם אחר בשבילך... אנת אלדניא, יא חבי, יא אע'לא מן חיאתי ". גדולתה של דיקלה מתבטאת בפשטות המילים "שמש, אהבה מוזיקה", זה כל מה שאנו מבקשים. היא  מקרינה זהות מזרחית אותנטית צעירה ורעננה. "הו, ימים טובים שיפתחו אלי הכוכבים, הו הציפורים שיגלו איתי את החיים.." היא מחזירה את העברית בדלת האחורית למקומה השורשי והטבעי- המזרח.

מעל לכל, דיקלה היא זמרת מזרחית איכותית , שמסרבת להפוך קריקטורה מזרחית בסגנון מיה בוסקילה עם שדיה הפורצים שלא מותירים שום פתח לדמיון, או כמו זהבה בן שהארץ-ישראליות הבינונית טרפה אותה... אצל דיקלה כל הסקסיות מתנקזת באצבעותיה העדינות הפורטת את המנגינה באוויר ובזרועותיה הארוכות שמנצחות על התזמורת בתנועות חותכות ומדוייקות. שמלתה המוזהבת, קלאסית שקופה. הבד מתעצב בזרימה על גופה החטוב והנשי כל כך,  שדיה רכים ועדינים מונחים בטבעיות בתוך השמלה. בלי פושאפ , ברוך השם יש לה הרבה יותר מה להציע לקהל, המון יופי פנימי שקורן החוצה, אותו יופי משתקף גם בצילומי העטיפה על הדיסק החדש, בגוף הערום המעוטר, בעירום שאינו פורנוגרפי, שיש בו את אותה רכות מבושמת, התפתלות נחשית . לא להאמין, לפני ההופעה עליתי לברכה

 

נ.ב.

הנה לכם ביקורת אשכנזית קטלנית על דיקלה, מסוג אלו שמנסות להשתיק כל קול מזרחי, איכותי ומשמעותי ולדחוק אותו חזרה לשוליים. מסכן, הכותב, עוד נכה שלא מסוגל להרגיש שום דבר בלב, חסר קודים בסיסיים כדי להבין משהו בתרבות שלנו. 


 
הרשימה פורסמה לראשונה באתר "קדמה" 18.1.2005

 

 

 

 

 

יום שבת, 8 בפברואר 2014

שטויות במיץ עגבניות


כמה הערות בתגובה לראיון עם מתי כספי ב'ישראל היום' בשבוע שעבר, תחת הכותרת "מתי כספי נגד הזמר המזרחי":

  1. לדבריו: "המוזיקה המזרחית אף פעם לא תאוגד בספרי שירה" - בפעם המאה: אין דבר כזה "מוזיקה מזרחית". יש הרבה מוזיקות מזרחיות: ערבית הודית פרסית תורכית מרוקאית יוונית תימנית ועוד. בתוך המוזיקות אלו יש סגנונות שונים: קלאסי, עממי, פופ, ג'אז, ראפ ועוד. לכן כל מי שמכליל על "המוזיקה המזרחית" כל הכללה שהיא הוא גזען.
  2. אם כוונת המשורר לפופ הישראלי הים-תיכוני יאמר נא לי מר כספי, ממתי מאגדים פופ לספרי שירה? היכן בדיוק נמצא ספר השירה של מדונה , ליידי גאגא או מייקל ג'קסון? של שלמה ארצי?
  3. לגבי רמת הטקסטים של "המוזיקה המזרחית" יואיל נא להסביר המשורר והמלחין כספי את עמקות הטקסטים הבאים משיריו:  "אולי זה מעליב לפעמים / אולי זה עובר את הגבול   / אבל אם מנשקים אותי על הפנים / אני תיכף מנגב בשרוול."  
    או הטקסט הבא משירו:
    "אוי
    המילה הזו מונחת 
    מכבידה לי על הלב
    מכבידה לי על הלב
    אוי
    איך מילה שנאנחת 
    מרגישה את הכאב
    מרגישה את הכאב "

רבים משיריו של כספי נכתבו ע"י אהוד מנור, אכן פזמונאי גדול. אך נוסחת ההצלחה של מנור טמונה דווקא בפשטות מילותיו. הוא ועוזי חיטמן לא התנשאו וכתבו ליוצרים מזרחים פזמונים נפלאים ופשוטים שווים לכל נפש. זה כוחו של פופ מסחרי. הפזמונאי יוסי גיספן  שכספי לועג לו בכתבה לא התיימר מעולם להיות משורר ובכתיבתו לא כיוון לספרי שירה. הוא מצהיר שהוא פזמונאי ובעיני, אינו שונה ממנור באיכות שיריו. רק במוצא ובייחוס...

  1. כספי כובל על כך שגולן והזמרים המזרחים לא שרים משיריו של פן ומשוררים איכותיים, אך בניגוד לדבריו של כספי יוצרים מזרחים רבים שרו שירים של משוררים אשכנזים שנחשבים איכותיים בעיני ההגמוניה הלבנה, מאלכסנדר פן (צלילי העוד: סורו מני), נתן אלתרמן ('חנה לה התבלבלה' של דקלון, עבדי דנינו, שלמה בר) ועד רחל שפירא (חומות חימר מרגלית צנעני) ולא היתה להם שום בעיה עם זה. האם זה גרם לאליטה התרבותית האשכנזית לקבל אותם? האם מרגול נתפסת כאיכותית? לעולם לא! ורק בגלל מוצאה, והמבטא התימני שהורס להם את התיאבון.... האם יחסה של אותה אליטה לשירה מזרחית איכותית ביותר שונה מיחסה לזמרי הפופ המזרחים? האם הם נלמדים במע' החינוך בשל טיב שירתם לא ולא. גם ר' דוד בוזגלו , ויקי שירן ז"ל, ארז ביטון, מואיז בן הראש, פרופ' חביבה פדיה וברכה סרי ז"ל לא נלמדים במערכת החינוך ומודרים ממחלקות הספרות באקדמיה הישראלית וממדורי הספרות בעיתונים, גם כשאין עוררין על איכות שירתם.   
  2. בנוסף, כספי מפגין בורות רבה באומרו שיש "נוסחה" אחידה במוזיקה הים תיכונית. כיום ישנו רפרטואר עצום של מוזיקה ים תיכונית שמושפעת מסגנונות מוזיקליים שונים ברחבי הים התיכון וכוללת שירים שמחים וקצביים מחד ומאידך שירים עצובים וליריים. שירים טובים ואיכותיים ושירים פחות טובים. בראיון הוא הצליח לזכור רק שיר אחד איכותי "מאמא" של שמעון בוסקילה. בורות היא תמיד מצע טוב לגזענות.... שיתבייש לו מוזיקאי בישראל כל כך סגור ומסוגר בדלת אמותיו. חמש שנים תקוע לא הוציא דיסק חדש...לא מבין למה הוא לא רלוונטי היום. השמצות לא מקדמות שום אמן. אי אפשר לאנוס קהל לשמוע מוזיקה.
  3. כספי מפגין התנשאות רבה וחשיבה אנטי דמוקרטית שלא לומר מתאימה למשטרים קומוניסטים או פאשיסטים אפלים : "אני לא מוכן שהקהל שיושב בספה שלו בבית יעצב את התרבות שלנו באמצעות לחיצת כפתור." מי שואל אותך בכלל? מי אתה שתחליט מי יעצב את התרבות במדינה? דמוקרטיה זה שלטון העם. מוזיקת פופ היא מוזיקה מסחרית שתלויה בטעם הקהל, כל ניסיון לחנוק אותה הוא אליטיסטי וגזעני.
  4. בראיון אומר כספי: "תמיד אותו שברון לב ואיזו מסכנות מהולה בבדידות. זאת לא רמה. לכן השירים בסגנון הזה לא שורדים". נחיה ונראה מי ישרוד יותר: "שביל באמצע שביל בצד" של כספי או "בדד" של זוהר ארגוב, שמביע את הבדידות ושברון הלב מהדיכוי ההגמוני האשכנזי של דורות שלמים של מזרחים ואתיופים.
  5. ודבר אחרון: באמת תודה לכספי שהוא מחמיא ל"תזמורת האנדלוסית הנפלאה, שמבקשת להנציח את הפן החיובי והיצירתי בסגנון המזרחי", אבל אצלנו לא קיימת שום התנשאות או יחס שלילי כלפי הזמר הים תיכוני העברי. אנחנו פתוחים לשיתופי פעולה עם כל זמר/ת ועם כל סגנון מוזיקלי שמתנגן במקום הזה ובים התיכון.        

 עופר לוי "במזרח שלנו". מילים : אהוד מנור