יהדות תוניסיה תחת הכיבוש הגרמני : נובמבר 1942- מאי 1943
רקע כללי
תוניסיה, שבצפון אפריקה, הייתה מאז שנת 1881 פרוטקטורט צרפתי ("משטר חסות צבאי").
הקהילה היהודית של תוניסיה מנתה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כ–90,000 נפש. למעלה ממחציתם חיו בעיר הבירה – תוניס. מרבית יהודים היו נתינים תוניסאים. מקצתם היו בעלי אזרחות צרפתית או איטלקית.
עם תבוסתה של צרפת לגרמניה בקיץ 1940 החלה תקופה של שנתיים וחצי בה הייתה תוניסיה נתונה לשליטתה של רפובליקת וישי – רפובליקה של משתפי פעולה צרפתים עם הנאצים. לדבר זה היו כמובן השלכות שליליות על מצבם של היהודים בתוניסיה. כבר בשלב זה היו יהודי תוניסיה כפופים לחוקי הגזע שהונהגו בצרפת עצמה. למזלם של היהודים, הנציב הכללי של ממשלת וישי בתוניסיה, האדמירל אסטבה, גילה לעיתים יחס אוהד כלפי היהודים ולא תמיד הקפיד ליישם את כל אותם חוקים. עם זאת, הצרפתים ניסו בשלב מסוים להחרים את רכושם של יהודי תוניסיה כחלק מהמדיניות הגזענית של האריזאציה שהופעלה כנגד היהודים באירופה. המהלך הגזעני לא התממש בסופו של דבר.
באותה עת היו בקרב האוכלוסייה הערבית המקומית בתוניסיה מי שניצלו את ההזדמנות כדי לפגוע ביהודים ולבזוז רכוש שלהם. מבחינתם, הייתה בכך משום נקמה ביהודים על שיתוף הפעולה שלהם עם השלטון הצרפתי השנוא, מזה עשרות שנים. מעבר לכך, תבוסתה של צרפת לגרמניה התפרשה בעיניהם של הערבים כתחילת הקריסה של הנוכחות הצרפתית בתוניסיה והם ביקשו לפגוע חוליה החלשה ביותר של נוכחות זאת – היהודים.
נסיבות הכיבוש הנאצי של תוניסיה ומטרתו
הצבא הגרמני כבש את תוניסיה בנובמבר 1942. המניע העיקרי למהלך זה קשור באופן ישיר ל"מבצע לפיד" אותו ניהלו בעלות הברית לקראת סוף שנת 1942. במסגרת מבצע זה נחתו כוחות אמריקניים ובריטים בצפון אפריקה והשתלטו על אלג'יריה ומרוקו. בכדי לחסום את המשך התפשטות זאת לכיוון מזרח, החליטו הגרמנים לפלוש לתוניסיה ולהקים בה קו הגנה מרכזי כנגד בעלות הברית. הגרמנים קיוו כי ניתן יהיה, בשלב מאוחר יותר, להביא לגירוש כלל הכוחות של בעלות הברית מצפון אפריקה. המשימה הייתה מלכתחילה כמעט בלתי אפשרית. לגרמנים היו קשיים רבים ומגוונים בפעילותם בתוניסיה. לקשיים אלו הייתה השפעה ישירה על מדיניות הנאצים כלפי יהודי תוניסיה.
הכוח הפולש לתוניסיה הורכב בעיקרו משרידי הצבא הגרמני והאיטלקי שלחם והובס ע"י הבריטים בקרב אל-עלמיין שבמצרים. כוחות אלו סבלו ממוראל נמוך, על רקע התבוסה במצרים והתאפיינו ברמה ירודה של משמעת. מעבר לכך, מדובר היה בכוח מצומצם מאוד מבחינה מספרית שסבל מבעיות אספקה רבות, וממאבקי כוח בין המפקדים הגרמנים ובינם לבין המפקדים האיטלקים.
הנוכחות הגרמנית בתוניסיה הייתה קצרה ולא התמשכה מעבר לחצי שנה. גם בפרק זמן קצר זה, ובמיוחד בראשיתו ובסיומו, הייתה הנוכחות הגרמנית בתוניסיה מעורערת ביותר לנוכח התקפות חוזרות ונשנות (ובמיוחד הפצצות מטוסים) של צבאות בעלות הברית. יתרה מכך, גבולות השליטה הנאצית בתוניסיה לא היו קבועים ויציבים ומעת לעת חלו בהם שינויים ע"פ ההתפתחויות בחזית המלחמה. ככלל, הגרמנים הצליחו לשלוט באופן אפקטיבי בלא יותר משליש משטחה של תוניסיה. גם אי השקט הפנימי בתוך תוניסיה, ובמיוחד ניסיונות חוזרים ונשנים של ערבים תוניסאים לפגוע בנציגי השלטון הצרפתי, לא הקלו את מלאכתם של הגרמנים.
הגרמנים הקפידו לשמור על סמכויותיו של שלטון וישי בתוניסיה. הגרמנים הכירו בריבונות צרפת בתוניסיה ואפשרו למוסד "הנציבות הכללית" הצרפתית להמשיך להתקיים במקום. זאת, למרות מחאות האיטלקים שמאז ומתמיד שאפו לספח את תוניסיה לשטחם. המתיחות הגרמנית-איטלקית תרמה גם היא את חלקה לקשיים הניכרים שעמדו מול שלטון הכיבוש הגרמני. הגרמנים ביקשו לחזק את מעמדם בתוניסיה ע"י הפגנת אהדה כלפי האוכלוסייה הערבית תוניסאית ואף שחררו פעילים של התנועה הלאומית התוניסאית ממעצר. עם זאת, גרמניה לא יכלה לתמוך בעצמאות תוניסיה מחשש לקרע עם ממשלת וישי, במיוחד משום שהיא נזקקה לסיועם של אנשי וישי בשמירה על השליטה בתוניסיה.
מדיניות הנאצים כלפי היהודים בתוניסיה
ראשית, יש לציין כי יהודי תוניסיה היו היהודים היחידים בצפון אפריקה אשר נקלעו לשלטון גרמני ישיר. הדמות המרכזית, אשר עיצבה את המדיניות הנאצית כלפי יהודי תוניסיה, הייתה זאת של ולטר ראוף שהיה מפקד האס.אס. בתוניסיה. לפני שהגיע לתוניסיה היה ראוף מעורב ביצור משאיות גז בהן נעשה שימוש בהשמדת מאות אלפי יהודים במחנה ההשמדה "חלמנו" שבפולין, ובמקומות אחרים.
כאשר בוחנים את מדיניות הנאצים כלפי יהדות תוניסיה ניתן להצביע על מספר מהלכים בולטים :
*הטלת מספר קנסות כספיים גדולים, בשווי של עשרות מיליוני פרנקים, על הקהילה היהודית.
הנימוק הרשמי להטלת הקנסות היה שמדובר בפיצוי לנפגעים ההפצצות של בעלות הברית. לא מעט רכוש וכספים של יהודים הגיעו בסופו של דבר לידיים פרטיות של קצינים וחיילים גרמנים.
*הסתה כנגד היהודים באמצעי התקשורת המקומיים בכדי לעורר פוגרומים כנגד היהודים.
* החרמת דירות ורכוש של יהודים.
*הטלת צו המאלץ את היהודים למסור את מקלטי הרדיו שלהם כדי שלא יוכלו להאזין לשידורי "קול צרפת החופשית" מלונדון, ובטענה שהיהודים עושים שימוש במקלטי הרדיו כדי לשדר תעמולה של בעלות הברית ברחבי תוניסיה.
*מעצרים בקרב המנהיגות היהודית במטרה להפחיד את אנשי הקהילה, לאלץ אותה לציית באופן מוחלט לגרמנים, ובמטרה לנסות לשאוב מידע על מצב היהודים בתוניסיה.
*המהלך הבולט והקשה ביותר - ביטול "ועד הקהילה היהודית" והקמתו של "ועד גיוס" בן 9 חברים יהודים שמתפקידו לגייס אלפי יהודים, בגילאים 17-50 לעבודות כפייה למען הגרמנים. הועד החדש תיפקד למעשה כיודנראט בדומה למתכונת המוכרת באירופה. הגרמנים נקטו בטקטיקות של טרור כדי להבטיח את ביצוע המשימה כגון : מעצרים המוניים, הכאת יהודים ואיום לפוצץ את בית הכנסת המרכזי של תוניס. בסה"כ גויסו כ-5000 יהודים לעבודות הכפייה. מרביתם מהעיר תוניס ומיעוטם מערים אחרות. הם נשלחו ל-30 אתרים ומחנות ריכוז שונים. התירוץ לפעולה היה שהיהודים מסייעים לתוקפנות של בעלות הברית בצפון אפריקה ולכן עליהם להיענש. המחנות מוקמו מחוץ לבירה תוניס, במיוחד באזורי הגבול עם לוב ואלג'יריה, כלומר באזורי חזית המלחמה עם בעלות הברית. המחנה המרכזי והקשה ביותר היה בביזרטה. בפועל, הצליחו רבים מן המגויסים להימלט מהמחנות ומספר עובדי הכפייה ירד בהתמדה. לקשיים הרבים של השלטון הנאצי בתוניסיה, כמו גם לעובדה שחיילים גרמנים קיבלו שוחד והעלימו עין מבריחתם של יהודים רבים מן המחנות, היה קשר ישיר למצב זה.
מרבית עבודת הכפייה הייתה קשורה ישירות לנושאים צבאיים – בנית מקלטים, פריקת כלי רכב צבאיים, תיקון נזקים שגרמו הפצצות בעלות הברית, הובלת תחמושת ועבודה בנמל תוניס. מן הראוי לציין, כי בניגוד למצב באירופה, הרי שבמחנות הריכוז בתוניסיה לא פעלו מעולם אנשי אס.אס. שכן סמכותם הוגבלה רק לתחומי הערים בעוד שהמחנות מוקמו מחוץ לערים. שומרי המחנה היו חיילים גרמנים, איטלקים וצרפתים. מצב עובדי הכפייה במחנות לא היה טוב והם סבלו מבעיות רבות : 14 שעות של עבודת פרך כל יום, תנאי מזג אויר קשים, משמעת קשה מאוד והיעדר תשתיות נחוצות. אגב, חלק ניכר מעובדי הכפייה נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב על החזה והגב.
*מעצר 20 פעילים פוליטיים יהודים תוניסאים ושליחתם למחנות ריכוז והשמדה באירופה. אף אחד מן הפעילים לא נשאר בחיים.
עמדת האוכלוסייה המקומית והאליטות הקולוניאליות כלפי היהודים
כאשר דנים באוכלוסיה המקומית ובאליטות הקולוניאליות בתוניסיה, מן הראוי בתחילה לציין למי בדיוק הכוונה. מבחינת האוכלוסייה המקומית הכוונה היא לבעלי תפקידים בכירים (כגון "הביי"- המושל המוסלמי של תוניסיה), אנשי דת, פוליטיקאים מקומיים אך גם לקהל הרחב שהיווה את מרבית האוכלוסייה בתוניסיה. באשר לאליטות הקולוניאליות יש להבחין בין אליטה צרפתית לאליטה איטלקית. בשני המקרים יש להבדיל בין הנציגים רשמיים של ממשלת וישי הצרפתית וממשלת איטליה לבין צרפתים ואיטלקים שהם נצר למשפחות שישבו כבר עשרות שנים רבות בתוניסיה.
ככלל ניתן לדבר על אדישות בסיסית של מרבית האוכלוסייה והאליטות הזרות ביחס לגורל היהודים. בשוליים ניתן לאתר גילויי ידידות מזה, וגילויי עוינות מזה. בנוגע לצרפתים , הכוונה היא בראש ובראשונה לפקידות של משטר וישי, ובמיוחד לנציב הכללי הצרפתי, אסטבה. בחינה כללית של התנהגותם במהלך חודשי הכיבוש הגרמני מלמדת על גישה אדישה באופן בסיסי כלפי היהודים כשמדי פעם ניתן לאתר מספר מחוות כלפי היהודים, ובמיוחד כלפי בכירי הקהילה עימם היה לאסטבה קשר אישי. חשוב מאוד לציין כי המניע לסיוע זה לא נבע רק ממניעים אנושיים. הצרפתים ראו במהלכים הנאצים כנגד היהודים פגיעה בסמכות ובריבונות שלהם בתוניסיה. במיוחד חששו הצרפתים מהאופן בו תתפרש המעורבות הנאצית בתוניסיה ע"י האוכלוסייה הערבית המקומית. זאת, עלולה להתעורר ולנסות לפתוח במהומות כנגד הצרפתים מתוך הנחה ששלטונם מתערער וקרוב לסופו. נימוק זה שייכנע באופן חלקי את הנאצים כיוון שהם היו זקוקים לצרפתים בכדי לשמור על היציבות הפנימית בתוניסיה.
כבר בראשית הכיבוש הגרמני פעל הנציב העליון הצרפתי בתוניסיה, אסטווה, לשחרור מיידי של מרבית בכירי הקהילה היהודית, ובתוכם מואיז בורג'ל, "ראש ועד הקהילה היהודית" שנעצרו ע"י הנאצים בנובמבר 1942. אסטווה גם התערב בסוגית הקנס הכספי שהוטל על יהודי תוניסיה ואפשר את תשלומו באמצעות בנק מקומי שנתן הלוואה לתשלום הסכום בתמורה למישכון רכוש יהודי. הוא אף הצליח לקבל דחייה קצרה במועד הגיוס של עובדי הכפייה היהודים. במקרה נוסף התערב אסטווה כדי למנוע גיוס בכפיה של יהודים, ששרתו בעבר בצבא הצרפתי, וכן של עובדי מעבדה ורוקחים יהודים, מכיוון שמלבדם כמעט לא עסק אף אחד בתוניסיה בעבודה חשובה זאת.
מאידך, אסטווה לא עשה כמעט דבר בנושא מחנות הריכוז ועבודת הכפייה של היהודים. כאשר דרשו ממנו הגרמנים לספק עובדי כפיה הוא העביר באופן אוטומטי את הדרישה לוועד הגיוס היהודי, כאילו אין בתוניסיה אוכלוסיות אחרות מהן ניתן לגייס עובדי כפיה.
באשר לאוכלוסיה הצרפתית בתוניסיה, יש לזכור כי רבים ממנה תמכו בממשלת וישי בצרפת והיו בעלי אידיאולוגיה ימנית קיצונית משולבת באנטישמיות. חוגים אלו ראו בעין יפה את המדיניות הנאצית כלפי היהודים אך כמעט ולא ניתן להצביע על מעורבות משמעותית שלהם במהלכים כנגד היהודים. המקרה הבולט והחמור ביותר שבו היו אנשים אלו מעורבים, היה סיוע למעצר של 20 יהודים סוציאליסטים, שהוסגרו לידי הגרמנים, נשלחו למחנות ריכוז והשמדה באירופה ולא חזרו משם.
האיטלקים התערבו רק בנוגע לגורלם של היהודים התוניסאים שהיו בעלי אזרחות איטלקית.
עוד לפני הכיבוש הנאצי, הצליחו האיטלקים למנוע החרמת רכוש של יהודים בעלי אזרחות איטלקית ע"י שלטונות וישי. יש להבין כי האיטלקים חששו בראש ובראשונה מיצירת תקדים שיוביל לפגיעה נוספת ברכוש ובאינטרסים של כלל האיטלקים בתוניסיה. לאחר הכיבוש דרשה ממשלת איטליה מגרמניה שלא לנקוט כל צעד כנגד אוכלוסיה זאת, ובמיוחד לא להפעיל כלפיה גזירות גזעניות. הגרמנים, בחוסר רצון בולט, נכנעו ללחץ האיטלקי ואף התחייבו שכל מהלך כלפי אוכלוסיה זאת יתואם עם האיטלקים ואף ידחה במקרה של התנגדות איטלקית.
מבין הצעדים שעשו האיטלקים למען אותם יהודים ניתן למנות את התערבות הקונסול האיטלקי למען שיחרורו של בורג'ל ממעצרו, הדרישה שהיהודים בעלי האזרחות האיטלקית לא יאלצו לענוד את הטלאי הצהוב על בגדיהם, והיחס הטוב, באופן יחסי, שניתן ליהודים אשר שהו במחנות ריכוז עליהם שמרו חיילים איטלקים.
בנוגע לאוכלוסיה המוסלמית, נרשמו מספר גילויים של עזרה אישית ליהודים – במיוחד מצידם של אנשי מפתח בכירים מקרב ההנהגה המוסלמית. כך למשל, היה ראש העירייה המוסלמי ("שיח' אל-מדינה") של תוניס מהאישים שהתערבו למען מואיז בורג'ל כאשר נעצר בידי הנאצים. אישיות מוסלמית אחרת גילתה בשלב מאוחר יותר לבורג'ל את דבר המזימה הנאצית להגלותו מתוניסיה והציעה לו מקלט ברובע הערבי של העיר. לא נרשמו גילויים של עוינות פעילה של המוסלמים כנגד היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי, למרות ההסתה הנאצית החריפה כנגד היהודים.
קורות יהודי תוניסיה בששת חודשי השלטון הנאצי
השאלה המרכזית הנשאלת בחלק זה היא כיצד התמודדו יהודי תוניסיה, ובמיוחד ההנהגה שלהם, עם המדיניות הנאצית בששת חודשי הכיבוש. אין ספק שמדובר היה בתקופת מבחן קשה במיוחד. בשנים שלאחר מכן שררה מחלוקת קשה בנוגע לאופי תפקודה של ההנהגה היהודית, ובמיוחד בנוגע לשאלה עד כמה היא צייתה ושיתפה פעולה עם השלטון הנאצי והאם היא יכלה לנהוג אחרת ? מחלוקת זאת דומה מאוד באופייה לזאת הקיימת בנוגע לתיפקודם של היודנראטים היהודים באירופה באותה תקופה.
כאשר כבשו הגרמנים את תוניסיה, עמד בראש יהודי תוניסיה "ועד הקהילה היהודי" שמונה ע"י שלטונות וישי בשנת 1940. בראשו עמד מואיז בורג'ל, וביחד עימו בלטה דמותו של עורך-דין פרו-צרפתי בשם מקס פול גז. ועד זה הוא שנאלץ להתמודד ולציית לגזרות הראשונות של הגרמנים בנוגע לקנס הכספי על הקהילה.
נקודת המבחן המרכזית הגיעה כאשר הנאצים דרשו מן הועד לספק אלפי יהודים לשם עבודות כפייה. בורג'ל ביקש מראוף פסק זמן לשם הכנת הרשימה. בדיון שנערך בועד הקהילה הוחלט לציית לצו הנאצי בשל חוסר היכולת להתנגד לנאצים, חשש מתוצאותיו הקשות של סירוב, ומתוך תקווה שכוחות בעלות הברית קרובים לנצחון ולהשתלטות על תוניסיה. הועד לא הצליח לעמוד בדרישה הנאצית לגייס 3000 יהודים והצליח לגייס רק כ-200. בורג'ל חשש מאוד להגיע לראוף ולדווח לו הכישלון במשימה.
בשלב זה נכנסת לתמונה דמותו מעוררת המחלוקת של גז. הוא התנדב לבוא עם בורג'ל למפגש עם ראוף, והודיע לו שהוא מוכן לעמוד בראשו של "ועד לגיוס כוח אדם יהודי". הוא אף ביקש את עזרת המשטרה המקומית בהכוונת היהודים למרכז הגיוס בחצר בית הספר של כי"ח. ועד הגיוס של גז הצליח בד"כ לעמוד בדרישות הגיוס של הגרמנים והפך למעשה למנהיגות בפועל של הקהילה היהודית. גז פעל רבות לביצוע שירותי אספקת מזון, ציוד חיוני ורופאים לטובתם של מגויסי הכפייה. הועד אף שילם את שכרם של עובדי הכפייה. בכל התקופה הנ"ל המשיך בורג'ל לעמוד בראש הקהילה, אך רק באופן סמלי.
פעילותו של גז והועד שלו זכתה לביקורת קשה מצד רבים שכינו את אנשי הועד "משטרה יהודית" ו"טרמיטים" – ההאשמות כלפיהם עסקו בסוגיות הבאות :
1. מדיניות הגיוס שלהם הייתה סלקטיבית. רק פשוטי העם גויסו בעוד העשירים ובעלי היכולת השתמטו מהגיוס. בתגובה לכך, היו יהודים שהלשינו לגרמנים ומסרו להם שמות של יהודים עשירים שהשתמטו מהגיוס, ונרשמו מספר מקרים של אלימות וקטטות. גז עצמו הותקף פיסית מספר פעמים ע"י יהודים זועמים.
2. הציות המוחלט שלהם לגרמנים לא היה מחוייב המציאות. בהתחשב במצבו הקשה של הצבא הגרמני בתוניסיה, ניתן היה לסרב לגרמנים ולא לשאת בתוצאות חמורות. הועד שימש למעשה כמכשיר בידי הגרמנים ושירת את האינטרסים שלהם.
3. גישה אכזרית ונוקשה כלפי המגוייסים ובכלל זאת רדיפתם של משתמטים ועריקים והחרמת רכוש יהודי לטובת הנאצים.
להצדקתו של גז וועד הגיוס ניתן לומר את הדברים הבאים :
1. בזכות פעילותו השתפר מאוד מצב המגוייסים היהודים. בלי המזון והתרופות שהועד העביר להם, היו יהודים רבים מתים במחנות הריכוז. המימון לפעולות אלו , כמו גם לתשלום מרבית הקנסות שהוטלו על היהודים בא מכיסם של עשירי הקהילה – כך שלא ניתן לומר שהם התנתקו לחלוטין מאחיהם העניים.
2. גז הצליח לפטור צעירים יהודים רבים מהגיוס באמצעות העסקתם בתפקידים שונים בועד שלו.
3. בזכות פעולת הועד הצליחו מרבית יהודי תוניסיה לעבור את המלחמה בשלום. פעילותו של גז תרמה מאוד להפסקת הטרור הגרמני ברחובות.
האם יהודי תוניסיה הם חלק מהשואה ?
לכאורה, כאשר אנו בוחנים את קהילת יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הגרמני, ניתן לחשוב שלא מדובר כאן בעוד דוגמא קלאסית של קהילה יהודית אירופאית בשואה. זאת, מכיוון שבתוניסיה לא היו מחנות השמדה, יהודי תוניסיה, ברובם המכריע, לא נשלחו למחנות ההשמדה באירופה, ובאופן בסיסי לא ניתן לדבר על קהילה שסבלה קורבנות בנפש בשל הנוכחות הגרמנית.
בפועל, ישנם מספר שיקולים מרכזים שבגללם צריך ונכון לראות בקהילת יהודי תוניסיה חלק אינטגראלי של שואת היהודים במלחמת העולם השניה :
1. הנאצים הביאו להקמת "ועד הגיוס היהודי" בתוניסיה המזכיר מאוד בצורתו ובתפקודו את מסגרת היודנראט היהודי שפעל באירופה.
2. הטלת עבודות כפיה על היהודים.
3. הקמת מחנות ריכוז בשטח תוניסיה.
4. מרבית יהודי תוניסיה אומנם לא נשלחו למחנות השמדה, ומרביתם הצליחו לשרוד את התקופה הנאצית, אולם הסיבה העיקרית לכך לא נבעה מיחס שונה של הנאצים כלפיהם אלא מתוך אילוצי המלחמה ובעיקר בשל חוסר האפשרות לשלוח את יהדות תוניסיה למחנות ההשמדה באירופה בשל קשיים טכניים. בין היתר מדובר על חוסר אפשרות להעביר עשרות אלפי יהודים בדרך האוויר או הים לאירופה מטעמי עלות כלכלית יקרה וקושי בטחוני, קושי בשמירת סודיות, הצורך להתחשב בדעתם של הצרפתים והאיטלקים וכמובן הצורך להתמקד בלחימה נגד כוחות בעלות הברית ובמיוחד על רקע מצבו המעורער של הצבא הגרמני והאיטלקי בתוניסיה.
5. עצם העובדה שמרבית יהודי תוניסיה שרדו לא צריכה לגרום לנו לנתק את תולדות הקהילה שלהם מההקשר ההיסטורי הכללי של השואה. גם באירופה ישנן קהילות שמרבית היהודים בהם ניצלו (כגון קהילת יהודי דנמרק) והן נחשבות לחלק אינטגראלי מתקופת השואה. מעבר לכך, המבחן העיקרי בסוגיה זאת הוא מבחן הכוונה הגרמנית ביחס ליהודי תוניסיה הרבה יותר מאשר מבחן התוצאה הסופית. בעיני הנאצים לא הייתה אבחנה בין יהודי אירופאי ליהודי מזרחי שכן הם בני אותו גזע נחות שאותו יש להשמיד.
6. מבחינת העיתוי, הכיבוש הנאצי בתוניסיה והפעילות כנגד יהודי תוניסיה מתרחשים במקביל למימושו של תהליך "הפתרון הסופי" באירופה.
ביבליוגרפיה:
אביטבול מיכאל, "תוניסיה", בתוך האנציקלופדיה של השואה, כרך ה', עמ' 1227 – 1229.
אביטבול מיכאל, יהודי אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו 1940 – 1943, "פעמים" 28, 1986, 79 – 106.
אביטבול מיכאל, יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, הוצאת מכון בן צבי, עמ' 112 – 134.
אברהמי יצחק, קהילת יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הנאצי, "פעמים" 28, 1986, 107 – 125.
אברמסקי עירית, "ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה" בתוך מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
בראונינג כריסטופר, "ראוף ולטר" בתוך האנציקלופדיה של השואה, כרך ה', עמ' 1121.
