חינוך פמיניסטי ורב תרבותי – חינוך אחר

חינוך פמיניסטי ורב תרבותי – חינוך אחר

שירה אוחיון

הרצאה זו ניתנה במסגרת הכנס השנתי לזכרה של ד"ר ויקי שירן ז"ל שנערך ב-22/3/06 בבית ברל, ופורסמה בגיליון 3 של עיתון הקשת הדמוקרטית המזרחית

מה בין פמיניזם לחינוך?

"מתברר שכולם שמעו על המילה 'פמיניזם', אך מיעוט, בעיקרו נשי מבין ויודע למה הכוונה. הרוב רואים בה מילה נרדפת לשוויון אזרחי שהוא ערך ליבראלי , המקובל כיום בכל החברות הדמוקרטיות, אבל פמיניזם הוא הרבה יותר". כך כתבה ויקי שירן ז"ל במאמרה "לפענח את הכח, לברוא עולם חדש".

במערכת החינוך קיימת נטייה לצמצם את מובנו של הפמיניזם ולדחוק אותו לנישה של תכניות ל"שוויון בין המינים", או להסתפק ברוויזיה פמיניסטית על ספרי הלימוד, שעיקרה הוא שינוי הייצוגים הסטריאוטיפיים של חלוקת התפקידים בין המינים, או שינוי לשון הפנייה לתלמיד/ה בחומרי הלימוד ובספרים על-פי כללי התקינות הפוליטית. תהליכים אלו הם תהליכים מצמצמים ההופכים את הפמיניזם לעניין שולי הנוגע לנשים בלבד. מכיוון שהפמיניזם, כפי שכותבת ויקי, הוא הרבה יותר מכך. הפמיניזם הוא השקפת עולם כוללת ומעמיקה. הוא נקודת מבט משחררת לנשים ולגברים, שממנה ניתן לגזור מערך חינוכי כולל, המתאים לחברה שבה גברים ונשים מבקשים לבנות שותפות אמיתית, ואשר דרכו ניתן יהיה להגיע לעולם צודק וטוב יותר לכולנו.

  

"ההגות הפמיניסטית של העשורים האחרונים אינה מסתפקת בשוויון, אלא מבקשת למוטט את העולם הגברי הפטריארכלי הקיים ולהציע במקומו מבנה חברתי אלטרנטיבי. סיבה מרכזית לכך היא, שהשוויון שנשים השיגו בתחומים שונים הוא לרוב שוויון פורמאלי, ובעיקר אינו מוביל לשינויים מהותיים, מפני שאינו מלווה בשינוי מבני ערכי ואידיאי" כותבת שירן. מכאן שכדי להשיג שוויון מהותי בחברה יש צורך בשינויים מבניים ויסודיים. שינויים אלו צריכים להיות מושרשים במערכת החינוך מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה.

החינוך הוא מצד אחד השתקפות של החברה שבה הוא פועל ותוצר שלה. כך למשל האלימות במערכת החינוך היא השתקפות של החברה האלימה בה אנו חיים. כך גם אי השוויון בין המינים. החינוך הוא גם מכשיר ראשון להנצחת הדפוסים הקיימים בה. מצד שני, החינוך הוא גם מכשיר לעיצוב עתיד טוב יותר מההווה. לכן הפמיניזם צריך לבוא לידי ביטוי גם בהיבטים הארגוניים והמבניים של מערכת החינוך, אך גם בהיבטים התוכניים, הפדגוגיים והערכיים.

החזון החינוכי שלי -  חזון פמיניסטי ורב תרבותי

החזון החינוכי שלי היום ביחס למערכת החינוך בישראל הוא חזון פמיניסטי ורב תרבותי. דו"ח דוברת התיימר להציג מעין חזון חינוכי, הנוגע בעיקר להיבטים הארגוניים והמבניים של מערכת החינוך. אולם השיח של דוברת לא זו בלבד שהוא מתעלם מההיבט המגדרי של ההוראה ומהפוליטיקה של מגדור מקצוע ההוראה בישראל, הרטוריקה שלו היא פטריארכלית, והוא מחזק מבנים הירארכיים פטריארכליים נוקשים שאינם דמוקרטיים ואינם שיתופיים . לדברי ד"ר יוסי דהאן, ממבקריו החריפים של הדו"ח, הדו"ח מחזיר אותנו לרטוריקה של דפוסי החינוך של ימי "החדר".1 חשוב להדגיש כי נשים מהוות 95% מכח האדם בהוראה ביסודי וכ-70% בחטיבה העליונה. כל שיח על מורים ומעמדם בישראל, שאינו מתייחס להיבט המגדרי של ההוראה מסלף ומעוות את המציאות. לכן בראש ובראשונה יש לשנות את השיח על החינוך.   

היבטים ארגוניים ומבניים

אציג להלן את השינויים הארגוניים והמבניים החשובים ביותר בעיני, הנדרשים כיום במערכת.

הראשון הוא שינוי מעמד המורות  בישראל. אחד היסודות הרעועים ביותר של מערכת החינוך בישראל הוא שכר המורים, שהוא בין הנמוכים בעולם בהשוואה למדינות המערב. כמובן שנתון זה פוגע ביוקרת המקצוע, במשיכת כוח אדם איכותי להוראה, וכפועל יוצא בדימוי העצמי של מורים ומורות. ברור גם  שהידרדרות שכר המורים/ות ומעמדם/ן קשורה קשר הדוק עם תהליך הפמיניזציה של מקצוע ההוראה.

הפתרון הוא להכפיל את תקציב החינוך (שעבר 16 קיצוצים רק בקדנציה של שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת) על חשבון תקציב הביטחון, ולהעלות את שכר המורים/ות בצורה משמעותית. הדבר יביא לכך, שלהוראה יגיעו נשים ואנשים שבחרו במקצוע ההוראה בהכרה מלאה ולא כברירת מחדל, הדבר אמור בעיקר לגבי נשים שבוחרות במקצוע כברירת מחדל שמאפשרת להן לתמרן בין הציפיות מהן כנשים בספירה הציבורית (ביה"ס), לבין התובענות של מחויבויותיהן בספירה הפרטית כאמהות וכרעיות, ולשמש כתומכות בקריירה של הגבר כמפרנס ראשי. העלאת השכר תעלה את הדימוי העצמי של המורות, תאפשר להן להתייחס לעבודתן כאל קריירה ותשיב את כבודן שהוכתם מאד בשנים האחרונות, בעיקר במסגרת השיח שהתנהל סביב רפורמת דוברת.

השינוי השני הנדרש הוא שינוי ההירארכיה הבית ספרית. תהליך הפרטת החינוך ומתן אוטונומיה בית ספרית חיזקו את מעמדו של מנהל ביה"ס והרחיבו את סמכויותיו ביחס למורים. דו"ח דוברת מביא לשיא תהליך זה. המנהל עולה מהדו"ח כדמות חזקה ומונוליטית, מעין שליט יחיד שהוא כל יכול ואילו המורים הם רק "עובדי הוראה" הסרים למרותו. לדברי ד"ר יוסי דהאן המודל ההירארכי הבית ספרי העולה מדו"ח דוברת, הוא מודל אוטוריטרי עסקי, אלא שלדבריו הוא פחות דמוקרטי אפילו מדירקטוריון של חברה כלכלית. 

יתרה מכך, במסגרת תהליך זה הוצנחו  אנשי צבא לשעבר ("גנרלים") למערכת כמנהלי בתי ספר. כך יוצא בהרבה מן המקרים, שהמורות אף שרכשו השכלה אקדמית רחבה, עברו השתלמויות רבות ורכשו ניסיון פרקטי חשוב, אינן מגיעות לקודקודי המערכות החינוכיות, משום שגברים ממשיכים להיות מועדפים על פניהן, אפילו במערכות בהן הן מהוות את רוב כח האדם.

מחקרים בתחום החינוך, העוסקים באי נחת של מורות, מגלים כי ככל שמערבים את הצוות הבית ספרי בקבלת ההחלטות ובבניית הקוריקולום בבית הספר, כך עולה המוטיבציה שלהם ובהתאמה המוטיבציה של התלמידים והישגיהם. לכן מה שנדרש הוא תהליך הפוך- מעבר למבנה הירארכי דמוקרטי ולתפיסת ניהול פמיניסטית שיתופית יותר, בהן ניתנת למורים/ות תחושה של אחריות ושותפות.

אחת הבעיות הקרדינליות של המערכת היא מספר התלמידים הרב בכיתה. לגודל הכיתה יש השלכה על איכות ההוראה והלמידה, בעיקר בעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אשר בעקבות חוק השילוב שולבו בכיתות הרגילות, אך מבלי שהוקצו לכך המשאבים הכספיים וכוח האדם המיומן בתחום זה של חינוך, שהובטחו במסגרת חוק זה. בעיני למצב זה יש גם השלכות על מצב האלימות במערכת החינוך. נדרש אם כן צמצום מספר התלמידים בכיתה והתייחסות פרטנית לאותם תלמידים בעלי לקויות למידה מעבר לאבחונם, במסגרות קטנות. הדבר דורש כמובן הגדלה של כוח האדם בהוראה, ולא פיטורין גורפים של מורות כפי שארע בשנתיים האחרונות.  

לבסוף, נדרש תיקון כולל בתחום צמצום הפערים בחינוך. גם לנושא זה יש השלכות פמיניסטיות ברורות. לאה שקדיאל כותבת כי תכנית העבודה לצמצום הפערים בחינוך ובחברה צריכה להתבסס על שאלות ביקורתיות הנובעות מחשיפת אי השוויון המגדרי.2 היא נותנת דוגמאות שונות לפעולות שיש להחיל בתחום זה כגון: יום לימודים ארוך, תקצוב דיפרנציאלי והקצאת משאבים לטיפול במצוקות כלכליות, החדרת טכנולוגיה חדישה וחיבור למהפכה המידעית ולעולם המדע והכלכלה, אך בכל אחד מהצעדים היא מדגישה את ההיבטים המגדריים שמהם יש להנביע את השאלות ואת דרכי הפעולה ליישומם. כך למשל היא מציינת שהנהגת יום לימודים ארוך היא פעולה חשובה שעשויה לתת הזדמנות שווה לכל הילדים להתקדמות ולהצלחה, אך נשאלת השאלה באלו תנאים יש להחילו. האם יש למשל סידורים הולמים לפעוטות שיאפשרו למורות להאריך את יום עבודתן באופן שישתלם להן? האם יהיה תגמול הולם על השעות שיתווספו? מהם התכנים שיתווספו ביום זה – תכנים “גבריים” או "נשיים"? והאם כאשר מדברים על תקצוב דיפרנציאלי מתייחסים לפמיניזציה של העוני, לאמהות חד הוריות, ולהבדלים ביו בנים לבנות במערכת החינוך? על כל אלו יש לתת את הדעת כשמתכננים צעדים לצמצום הפערים.

ישנם עוד שינויים מבניים וארגוניים רבים שעלו בדו"ח דברת,  אך מפאת קוצר היריעה לא אתייחס ברשימה זו לכולם.להלן אסקור מספר שינויים מהותיים הנוגעים להיבטים פדגוגיים ערכיים ותוכניים, שדו"ח דברת כמעט ולא התייחס אליהם.     

היבטים פדגוגיים ותוכניים

השינוי הראשון הנדרש בתחום הפדגוגי הוא מעבר לחינוך לחשיבה ביקורתית ועצמאית ומעבר משיטות הוראה לשם העברת ידע באמצעות שינון להוראה לשם הבנה. דו"ח דוברת מחזק את המגמה של מדידה והערכה באמצעות מבחני סטנדארט ארציים, בנוסח מבחני המיצ"ב, ומעלה את חשיבותן של תוצאות בחינות הבגרות בקביעת שמו ואיכותו של ביה"ס. דבר זה מוביל להוראה שטחית ובינונית באמצעות שינון של ידע מוגדר וסגור, שכל מטרתו היא השגת ציונים גבוהים במבחנים. שלא לדבר על כך,  שבמערך תחרותי והישגי כזה תלמידים מתקשים "מועלמים" מהנוף הבית ספרי בזמן המבחנים, על מנת שלא לפגוע בתוצאות הבית ספרית ולא "לקלקל" את שמו של ביה"ס.

הפמיניזם הוא בראש ובראשונה נקודת מבט ביקורתית על העולם. "הביקורת הפמיניסטית מציעה פרשנות חדשה של ההוויה האנושית והיא הופכת לעיתים מזומנות, את הידע הקיים על ראשו. היא בדרכה לברוא עולם חדש" (שירן). החשיבה הפמיניסטית עשויה לשמש כנקודת מוצא לאופוזיציה ביקורתית על הידע הקיים. הפמיניזם הוא סוג של קריאה חתרנית וקריאת תיגר על העולם הפטריארכלי,  קריאה ביקורתית של כל מה שנאמר ונכתב, נעשה, נבנה ומתוכנן בתחום החינוך הן על ידי החברות המסורתיות והן על ידי המהפכות הליברליות הדמוקרטיות והמהפכות הלאומיות המודרניות.

הפדגוגיה הביקורתית מבית מדרשו של הפילוסוף הברזילאי, פאולו פריירה, עשויה אף היא לשמש כמסגרת תיאורטית שממנה ניתן לגזור את הפרקטיקה החינוכית הביקורתית, כפי שנעשה בניסוי המרתק בזמנו, בתחילת שנות התשעים ביה"ס קדמה בשכונת התקווה בתל אביב. ההוראה הדיאלוגית ברוח הפילוסופיה של פריירה חושפת את מנגנוני השליטה והדיכוי של ההגמוניה , בעיקר מההיבט המעמדי המרקסיסטי. אלא שלדעתי, לא ניתן להפריד בין אי השוויון מעמדי והכלכלי לבין אי השוויון המגדרי. כשם שלא ניתן להפריד בין אי השוויון המגדרי לאי שוויון בין קבוצות אתניות ולאומיות שונות.

השינוי השני הנדרש בתחום הפדגוגיה והתכנים הוא מעבר לתפיסה רב תרבותית בחינוך.

רב תרבותיות לפי פרשנותה של פרופ' אלה שוחט, היא מצע פדגוגי חברתי שוויוני , בניגוד לאידיאולוגיית "כור ההיתוך", שדיברה על שוויון אך יצרה חלוקת כוח בלתי שוויונית, פירוד ואלימות. רב תרבותיות ביקורתית, לפי שוחט, קוראת לבנייתם המחודשת של יחסי הכוחות בין קהילות תרבותיות, כמו גם לתפיסה אחרת של המושגים העומדים בבסיסם בסרובה ליצור גיטאות קהילתיים ומחשבתיים. רב תרבותיות זו מקשרת בין קהילות שנדחקו לשוליים וקוראת תיגר על השיטה ההירארכית שמגדירה קהילות מסויימות כ"מיעוטיות" .3

ברוח דברים אלו חינוך לרב תרבותיות, אין פרושו רק "חינוך רב תרבותי", כלומר חינוך דיפרנציאלי, פרטיקולריסטי, שמאפשר לתלמידים ללמוד במערכת שתשמר את התרבות שלהם מבית הוריהם וקהילתם; אלא הוא גם חינוך שיוצא נגד האתנוצנטריות האירופאית של החינוך המערבי המסורתי. חינוך ערכי רב לתרבותיות פירושו חשיפה בלתי אמצעית לתרבויות אחרות תוך ניסיון להכיר את הערכים המרכזיים של תרבויות אלו.

     

הרטוריקה של "חינוך רב תרבותי” משמשת לעתים כמסווה לאליטיזם ולהנצחת פערים בחינוך בין קבוצות מבוססות לקבוצות מוחלשות בחברה. כך למשל במקרה של בתי הספר הדמוקרטים. חינוך רב תרבותי דמוקרטי אמור לקדם שוויון במובנו המהותי ולא רק במובנו הפורמאלי ולתת שוויון הזדמנויות בחינוך.

תכנית הלימודים בביה"ס "קדמה" בשכונת התקווה ניסתה לחשוף את התלמידים לנראטיבים שונים של הדתות השונות, הלאומים שונים והקבוצות האתניות השונים בחברה הישראלית ומחוץ לה. הוא ניסתה לפרק את הדיכוטומיה שבין מזרח למערב, ולכלול גם את השיח המגדרי בתכניות הלימודים בהיסטוריה, ספרות, אמנות, לימודי החברה ובלימודי היהדות. כך למשל בהיסטוריה ניסתה התכנית לחשוף בפני התלמידים לא רק את His story אלא גם את Her story , כלומר את הנראטיב הפמיניסטי והפרשנות הפמיניסטית ביחס לתקופות שונות בהיסטוריה וביחס לתרבויות שונות.  תכנית לימודים זו, שנלמדה במתכונת אינטרדיסציפלינרית, והתבססה על לימוד נושאים שונים בחתכים כרונולוגיים ובחתכי רוחב גיאוגרפיים ונושאיים, ניסתה לשכתב את ההיסטוריה המזרחית באמצעות חקר וכתיבה של ההיסטוריה שבעל פה (Oral history) והצלבת המקורות הראשוניים שנאספו עם ההיסטוריה הפורמאלית של המדינה. התכנית גם לאזן את תכנית הלימודים מבחינה תרבותית, ולהעמיד שורה של גיבורי תרבות מזרחים מההיסטוריה והספרות המזרחית המסורתית והעכשווית, ובו בזמן לחשוף בפני התלמידים כמה שיותר תרבויות אחרות. לסוג זה של הוראה יש כמובן השלכות על הדימוי העצמי של התלמידים ועל הגברת המוטיבציה שלהם ללמידה.    

לסיום, יש המאוימים מהשיח על רב תרבותיות במערכת החינוך וטוענים שהוא עלול לפורר את החברה, אולם דווקא תהליכי הפרטת החינוך, הם אלו שמגדילים את הפערים הקיימים באופן מובנה ומכוון במערכת החינוך מראשיתה, בעוד שרב תרבותיות שמתבססת על תפיסה חברתית שוויונית ומחוברת לשיח של צדק חברתי, עשויה להגביר את לכידות החברה, לצמצם את הפערים ולתת מענה למערכת חינוך כושלת שאינה מצליחה אפילו ביעד הבסיסי של העלאת אחוזי הזכאים לתעודות בגרות.

  

מקורות

1. דהאן, יוסי ויונה, "מרשם להפרטת מערכת החינוך". דברים שנישאו במסגרת כנס של מכון אדווה:  אנשי חינוך ואקדמיה מגיבים על התכנית הלאומית לחינוך-הדו”ח הסופי. דיון מס' 2, תל-אביב, 26.1.2005.http://www.adva.org/ivrit/homepage_heb.html

2. שקדיאל, לאה " פמיניזם וחינוך: חשיפת הפער המגדרי המוכחש – מנוף לצמצום כל הפערים הגלויים" בתוך: אי שוויון בחינוך בעריכת דפנה גולן-עגנון. ת"א: בבל, 2004  . 93-102

3. שוחט, אלה. " היסטוריות שנויות במחלוקת: בין אירופוצנטריות לרב-תרבותיות" , בתוך: זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב תרבותית. תל אביב: בימת קדם לספרות, 2001

פאטמה מרניסי فاطمة مرنيسي 1940-2015

לפני כשבועיים, הלכה לעולמה החוקרת והפמיניסטית המרוקאית הדגולה פאטמה מרניסי. מרניסי היא מההוגות הגדולות של הפמיניזם בעולם הערבי. היא נחשבת לאחת המייסדות העיקריות של הזרם הקרוי "פמיניזם איסלאמי", זרם ששואב את הלגיטימציה למאבק על חירות ושוויון לנשים מתוך המקורות האסלאמיים עצמם וקורא תיגר על הפרשנות הפטריאכלית שניתנה להם.
מבין הפמיניסטיות הערביות החוקרות בנושאי מגדר היא ללא ספק הנערצת עלי ביותר. במשך שנים היה לי חלום לפגוש אותה במרוקו ולהציג בפניה את תוצאות מחקרי רב השנים על נשים באיסלאם, הרי אני מקיימת קשרים רציפים עם חוקרים ואמנים ממרוקו מדוע שלא אסע להתפלמס איתה ועם ספריה, ואבקש ממנה רשות לתרגם מערבית לעברית את שני ספריה המופלאים "מלכות נשכחות" ו"שחרזאד נוסעת למערב", שנחים אצלי על המדף כאבני יסוד בחשיבה הפמיניסטית שלי? אולי אפילו אשאר שם במרוקו לאיזה שנה שנתיים כדי לכתוב אצלה דוקטוראט... מחלה קשה הכריעה את חייה בגיל 75 וגדעה את עשייתה המופלאה ואת חלומותיי המופלגים. היא לא הביאה ילדים לעולם, אך הותירה אחריה שפע של ספרים ופרסומים שכתבה בערבית, אנגלית וצרפתית, ואשר תורגמו לשפות רבות. קורפוס אדיר של הגות פמיניסטית ואסלאמית של אישה, שלא חששה לגעת בשום נושא או טאבו חברתי, גם בעולם של הקצנה אסלאמיסטית. פאטמה מרניסי הייתה חוקרת חלוצה ונועזת אשר לא חששה להביע ביקורת מתוך החברה הפטריאכלית והשמרנית בה גדלה, ובו בזמן לבקר את החברה המערבית שבה רכשה את עיקר השכלתה האקדמית.

"אהבה באסלאם הדיגיטלי: כיצד הפך אבן חזם להצלחה מסחררת באינטרנט?

סקירה חדשה על ספרה של פאטמה מרניסי "האהבה בעולם האסלאמי"

L'amour dans les pays musulmans) - Fatema Mernissi )                                        
ניתנה במסגרת הרצאה שנשאה החוקרת באפריל 2008

תרגום מאנגלית וערבית: שירה אוחיון

בזמן שישבתי להנאתי ואכלתי ארוחת סרדינים טריים על הגריל בחוף מירמאר, כשמונה קילומטרים מרבאט, יחד עם הקולגה שלי כמאל, מומחה למסות ערביות על אהבה מימי הביניים, צלצל הטלפון הנייד שלי. מתוך נימוס, שאלתי את כמאל אם אני יכולה לענות. הזמנתי אותו כדי לנסות לדלות ממנו קצת מידע לתסריט שעוסק בשערוריית אהבותיו של ח'ליף. שערורייה זו זעזעה את דמשק בחורף 724 לספירה, לאחר שהח'ליף החליט לשים קץ לחייו בעקבות מות אהובתו חבאבה. מדובר בח'ליף יזיד השני אבן עבד אל מלכ, היורש התשיעי של כס המלוכה של השושלת האומיית: "לאחר שחבאבה מתה ונלקחה לקברה, יזיד לא היה מסוגל ללכת או לרכב על סוס. כל כך שבור היה הוא, עד כדי כך שסופר עליו כי היה צריך לשאת אותו על כתפי אנשים כדי להעלותו למנבר (דוכן התפילה במסגד)¹ מחירה של ארוחת הצהריים על שפת גלי הים, היה עשוי לחסוך ממני שעות של מחקר בספריות האפלות של אוניברסיטת מוחמד החמישי... שיחת הטלפון הייתה מהעורכת שלי בקזבלנקה: היא רוצה לפרסם את הספר שלי "האהבה בעולם המוסלמי", בכריכה רכה המיועדת לאותם מיליוני צעירים מרוקאים הגודשים את החופים בחופשת הקיץ.

"אבל, לילה", צעקתי, "הספר הזה הוא בן יותר מעשרים שנה! הצעירים שאליהם מכוונת עם הספרים בכריכה הרכה שלך, אינם מעוניינים יותר באבן חזם!" אבן חזם אל-אנדלוסי, המומחה לאהבה האנדלוסית ומושא ההתייחסות העיקרית שלי בספר, נולד ב-384  לספירת ההג'רה (994 לספירה הנוצרית) בקורדובה- העיר הספרדית בה שלטו הח'ליפים לבית אומיה, אחרי שכבשו את אנדלוסיה ב-756 הספירה. "יקירתי, צעירים ערבים אלה, מבלים את זמנם בצפייה בווידאו קליפים ב- 465 ערוצי הטלוויזיה הפן-ערבית, או משוחחים באינטרנט"², וכדי לוודא שלילה תוותר על הפרויקט שלה, הוספתי כי "לפחות 192 מהערוצים הערבים האלה מציפים את הנוער שלנו, 24 שעות, במבול בלתי פוסק של תוכניות שטחיות, אשר מקדמות צרכנות מערבית רב- לאומית, הסותרת לחלוטין את המסר הרומנטי של אבן חזם על אהבה."³

ה"אולפה" (Ulfa - הכוונה לספר "טווק אלחמאמה פי אל אולפה ואלאלאפ"- "ענק היונה : על אהבה ואוהבים" ש.א.) של אבן חזם הוא ספר על אמפתיה ורגישות: הוא מבטל את תפיסת האהבה ממבט ראשון כמגוחכת.

אבן חזם מגדיר את האהבה כ"אולפה" מיד בכותרת ספרו ("פי אל אולפה ואלאלאפ"), מילה זו פירושה בערבית: "להיות מחויב למישהו⁴. לשם כך את/ה צריכ/ה להשתמש ב'עקל' (שכל ישר) שלך, כדי להביא את בן זוגך למצב שהוא סומך עליך מספיק על מנת לאפשר לך להתקרב יותר. הנרדפת של Ulfa בערבית הוא ה- Uns, שהוא בעצם השורש של המילה הערבית אינסאן (Insan)- אדם. Anasu Al - האדם, בהגדרתו הוא יצור שלא חי בבדידות כמו חיה פראית⁵ .

אין פלא אם כן , שאבן חזם מבטל את תפיסת ה"אהבה ממבט ראשון" כמגוחכת לחלוטין, משום שזו מבלבלת בין מושג האהבה ('חוּב') למושג התשוקה ('הווא')⁶. לדבריו: "אני אכן מתפעל עמוקות מכל מי שמתיימר להתאהב ממבט הראשון, אך איני יכול שלא להתגבר על עצמי ולהאמין בקלות לטענתם, ומעדיף להתייחס לאהבה זו כמו סוג של תאווה בלבד."⁷. אבן חזם משוכנע שכאשר אתה משתמש בשכלך ('עקל') ומצליח ליצור קשר יציב, גם אינך מרגיש בצורך לרכוש כל הזמן חברים חדשים, או לקנות בגדים חדשים: "באופן דומה, מעולם לא השתוקקתי לשינוי למען שינוי, בכל הדברים שיש ברשותי, ואני מדבר כאן לא רק על חברים ושותפים, אלא גם על כל שאר דברים המשמשים גבר: בגדים, ציוד רכיבה על חיה, מזון, וכן הלאה."⁸

אהבתו של אבן חזם היא ההפך מזו שלנו המודרנית, של "הנאה בכל מחיר", תוצר של שטיפת מוח צרכנית!

אני הייתי משוכנעת שלאבן חזם הרומנטי שלי אין שום סיכוי בעולם הערבי שלנו מכוון- הלווין ומונע על פי מודעות מערבית. המושג- Ulfa, הוא ההפך הגמור מכניעה עיוורת לתשוקה ('שהווה'), כי אתה צריך לנהל משא ומתן עם אחרים. הסכנה במשיכה היא ש"האהבה שלך למשהו הופכת אותך לעיוור וחירש" ואתה צריך לזמן את ה'עקל' (שכל ישר) שלך, כדי להימנע מהרס עצמי.

הישאבות אל תוך ההנאות הרגעיות, היא בדיוק מה ששטיפת מוח של פרסומות צרכניות גורמת לך לעשות: " הצופה-הקונה מוכוונת לקנא בעצמה, כפי שהיא תהפוך להיות אם תקנה את המוצר. היא מוכוונת לדמיין את הטרנספורמציה של עצמה באמצעות המוצר שיהפוך אותה למושא קנאה עבור אחרים, קנאה, שרק אז תצדיק אותה לאהוב את עצמה." ¹⁰

הייתי משוכנעת, שלאבן חזם אין שום סיכוי היום, כי ספרו Ulfa הוא על אהבה אלטרואיסטית ועל בניית קהילה, בעוד שפרסומות צרכניות שוטפות את מוחנו להישאב אל תוך אהבה עצמית אינדיבידואליסטית ואגואיסטית. ופסיכואנליטיקאים מערביים הם הראשונים להעיד על ההשפעה ההרסנית של פרסום צרכני, שעושה רדוקציה של בני אדם והופכת אותם ל"מכורים לקניות", בודדים באופן טרגי, משום שהם מבלבלים אהבה עם רכישה כפייתית. ¹¹ הפסיכואנליטיקאי הצרפתי שארל מלמן עוקב אחר הבעיה העכשווית של בני נוער מודרניים שגודשים את משרדו בדיוק בגלל שהם מופצצים ללא הרף על ידי פרסום, שמתכנת אותם לחפש את אותה "הנאה בכל מחיר" מטופשת וחסרת כל נשמה.¹² בספר "  "L'homme Sans Gravité: jouir à tout prix" (אדם ללא כוח המשיכה: הנאה בכל מחיר") פרי עטו, מלמן מזהיר הורים מערביים ומקבלי החלטות, כי הם הורסים את הנוער שלהם עצמם, בגלל "ההתייחסות ליחסים רומנטיים כאל ביזנס" ¹³

לכן המסקנה שלי היא: הקונפליקט המפורסם, שמר סמואל הנטינגטון מוכר לנו כ"התנגשות הציביליזציות"(מערב מול אסלאם), אינו אלא התנגשות בין ה'עקל', כלומר, בין חשיבה רציונאלית, לבין פרסום צרכני! האסלאם, בדיוק כמו הציביליזציה המערבית המדעית, מעודד אותנו לפתח את ה'עקל'(הגיון ושכל ישר) שלנו כדי להילחם בתשוקה: "מי שלא נשלט על ידי ה'עקל' שלו נהרס על ידי מה שהוא הכי אוהב", הדגישו אמאמים כמו אבן אל ג'ווזיה  שנולד ב- 1292 לספירה, והמשיך עד המאה  ה-14 את מסורת אמנות הכתיבה של אבן חזם על אהבה ¹⁴. אבן אל-ג'ווזיה, בדיוק כמו כל חוקר מערבי הסוגד למדע, הדגיש כי "המלחמה בתשוקה מגבירה את הכוח הפיזי והנפשי של האדם ואף הופכת אותו לרהוט." ¹⁵

עכשיו, אם חוזרים למערב, הרי שהמסורת הרציונליסטית שלו מאותגרת עתה על ידי החברה הצרכנית. לדברי מלמן, השוק מבטיח למקסם את ההנאות('assurer le plus de jouir')  ושום דבר לא אסור עוד ('il n'ya plus d'interdit')  מאז שאיבד האב, אשר תפקידו הוא לקשר בין 'התשוקה לחוק', את סמכותו. בתי חולים מוצפים ב- 15% מהאוכלוסייה הצרפתית הסובלים מדיכאון.¹⁶ לכן, אם אנשי המערב עצמם אינם מסוגלים לעצור את הבלבול בין אהבה לבין צריכה לא רציונאלית,  שמפריעה לילדים שלהם, איך אפשר לצפות שלבני נוער הערבי שלנו, שעוברים שטיפת מוח יומיומית על ידי פרסום בטלוויזיה ובאינטרנט, יהיה אכפת מה"אולפה" (Ulfa) של אבן חזם?

כדי לסיים את שיחת טלפון הארוכה שלי עם לילה, חתמתי במסקנה הפסימית מאוד : "אבן חזם המסכן שלי נידון לגורלם של דינוזאורים, שנעלמו מכדור הארץ שלנו לפני 65 מיליון שנים, אחרי 150 מיליוני שנות קיום!" ¹⁷ בדיוק באותו רגע, כמאל ניער את המרפק שלי כדי להכריח אותי לקרוא את מה שכתב בחיפזון על גב התפריט: "פאטמה, את עצמך דינוזאור! את מנותקת מהגלקסיה הדיגיטלית: ספרו של אבן חזם על אהבה הוא רב -מכר באינטרנט!". הייתי כל כך מוטרדת מהמסר שלו, שלא יכולתי עוד יותר לדבר כמו שצריך. החלטתי לנתק את השיחה עם לילה ולהקדיש את תשומת לבי לכמאל. "תשמעי, לילה, אני במסעדה. אני אתקשר אליך מאוחר יותר בנוגע לספר."
איך הייתי אמורה להתגבר על הגילוי המצמרר שלי שאני דינוזאור? קראתי את אסטרטגית ה'אדב' (הליכות ונימוסין) של אל-ג'אחט' (Jahiz) לעזרתי! הבנתי שרתחתי מזעם משום שאני לא יכולה להחליף את הטלפון בכיס שלי, ומשום שכמאל העליב אותי, כשהתייחס לגילי ולטכנולוגיה שלי: "אני דינוזאור?!... " רטן קול פנימי בתוכי " חצוף ומנותק שכמותו! הוא צעיר ממני רק בשבע שנים. אני בת 67, והוא בן 60. לפי איזה נס הוא אמור להיות יותר מחובר ממני?". אמנם נכון שכמאל לא העלה אפילו ק"ג אחד נוסף ושמר על גזרתו האתלטית מלפני שלושים ושבע שנים, כאשר שנינו התחלנו לעבוד באוניברסיטה, ואילו שלי התרחבה ביד רחבה. אבל מעולם לא קראתי שום דבר שמקשר את היכולת שלך לקלוט טכנולוגיה דיגיטלית עם משקל! החלטתי להשתלט על הכעס הראשוני שלי, כדי לתרגל את אסטרטגית הנימוסין של אל ג'אחט'.

כאישה מרוקאית פריבילגית שחונכה על ידי עאלם (חכם דת מוסלמי), וע"י רשויות הדת של אוניברסיטת אל קאראוויין  (Qarawiyine) בפז, שפתחו את בתי הספר המשותפים הראשונים ב-1940, וכמי שעודדה את הבנות להיכנס לתחרות עם הבנים בתנועה הלאומית, שהביאה להשכלת האישה ולשחרורה של המדינה ב1956, הייתי חסידה של המשמעת הסופית: "אם אין לך דבר טוב לומר אז שתוק!" ¹⁸ אז לא השמעתי אפילו מילה לא מנומסת אחת נגד כמאל.

אסטרטגית ה'אדב' מורכבת מחילוץ הידע היקר מהאויב. במקרה שלי, זה אומר לגרום לכמאל היהיר למסור לי המידע שלו, לא רק על אהבת הח'ליף יזיד השני כפי שתכננתי בתחילה, אלא גם על ההתעצמות הדיגיטלית הבלתי צפויה של אבן חזם. ה'אדב' הוגדר על ידי אל ג'אחיט' (868 לספירה), אחד מהאסטרטגים שעזרו לח'ליפים העבאסיים ליצור את האימפריה המוסלמית שהשתרעה ממרוקו ועד קאג'אר בסין באמצעות הסתמכות על "אמנות התקשורת", או כפי שאומרת הכותרת של אחד הספרים שלו :"הוסף את הידע במוחו של האחר לשלך." ¹⁹ הח'ליפים החכמים השקיעו כסף רב בתרגום הספרים של אויביהם מסנסקריט (הודים), פרסית (איראנים) ויוונית (אירופים) לערבית, והם ניצחו. אני אעשה את אותו הדבר עם כמאל: אני אעשיר את עצמי בידע שלו, גם אם אני צריכה לשלם את חשבון ארוחת הצהריים, שהאמיר עתה, כאשר האורח שלי בחר להזמין פסטייה.

"מי צורך היום את המסר של אבן חזם?" הייתה השאלה שלי לכמאל. "כנראה שהרבה אנשים", הוא התחיל, "כי חיפוש שעשיתי לאחרונה בגוגל בחודש יולי 2007 גילה כי ב- 10 שניות הוא הוזכר 198,000 פעמים. רק תחשבי לרגע על הפרופיל של הצרכניים הפוטנציאלים שלו: מיליוני מוסלמים צעירים שלומדים או עובדים הרחק ממשפחותיהם, ומי שצריכים לא רק להבין את האהבה בפעם הראשונה, אלא גם כדי לקבל את המידע הזה מבעל סמכות דתית שיש לו שני מאפיינים בולטים: הוא הראשונים האימאם אבן חזם היה צעיר, בקושי 35, כשברח מעיר ילדותו שסועת הקרבות, קורדובה כדי להתיישב בעיר ח'אטיבה הספרדית ב-1027 לספירה ולכתוב את הספר שלו. השני הוא, שהוא נולד בספרד הכאוטית הקרועה ממלחמות בין ספרדים לערבים ובין הערבים לברברים. חייו היו קדחתניים ואחוזי תזזית, בדיוק כמו אלו של בני נוער ערבים היום, בגלל המלחמות שאירעו ללא הפסקה מאז שהוא היה עד לקריסתה של השושלת האומיית באנדלוס. מכיוון שהוא ירש את המשרה האריסטוקרטית של אביו כווזיר, הוא סיים פעמים רבות בכלא ובגלות, מה שעשוי אולי להסביר את האובססיה שלו עם האהבה האלטרואיסטית.²⁰
על פניו, אם טכנולוגיות המידע שמועבר באמצעות לווין כגון: הטלוויזיה והאינטרנט שינו לחלוטין את כוכב הלכת שלנו, נראה שהאהבה מתנגדת לשינויים האפוקליפטיים אלה.אחת הסיבות לכך היא, שהמדע המערבי ששווק על ידי אירופה החילונית כפתרון לכל הבעיות שלנו, נכשל כישלון חרוץ כאשר זה נוגע בללמד אותנו איך לאהוב. "מדע הרומנטיקה: למה אנחנו צריכים לאהוב כדי לשרוד?" היה הכותרת הענקית של שער "טיים מגזין" ב- 4 לפברואר 2008. אבל גיליתי, אחרי שקראתי את המאמר הזה זה, שמדענים מודים שהם לא יודעים הרבה: "יש לנו הבנה מוגבלת בלבד של מהי הרומנטיקה במובן המדעי", מודה ג'ון בנקרופט, פרופסור אמריטוס של מכון קינסי בבלומינגטון, אינדיאנה. מקום שבו הם יודעים דבר או שניים על דרך התנהגותם של זוג בני אדם²¹. מהיכן ההצלחה של גאדג'טים יקרים כמו 'גלאי האהבה' של סניף KTF בדרום קוריאה, שהשיקה שירות מפתה חדש עבור מנוייה. הוא זכה בצדק לכינוי 'גלאי אהבה'. למעשה שירות זה "מנתח דפוסי קול כדי לראות אם מאהב מסוים מדבר בכנות ועם חיבה". בטוויסט מעניין, הנתונים הללו מוצגים למעשה רק ללקוח שמשתעל עד 1.58 דולר לחודש (או פחות לשיחה) "²². הבעיה עם הגאדג'ט הזה, בדיוק כמו עם "אימון", היא שהיא דוחפת את האדם להיעלם לתוך אהבה עצמית אגואיסטית.

ההצלחה הדיגיטלית של אבן חזם נובעת מכישלון המדע המערבי: ה- Ulfa שלו לעומת 'אופיואידים' ו'גלאי אהבה". חץ האהבה מופנה כלפי העצמי כשמדובר בצרכנות, בעוד שבמקרה של ה- Ulfa הוא מופנה כלפי האחר. בגלל זה אני מציעה קודם כל שנעלה את האינטליגנציה הרגשית שלנו ע"י כך שנלמד מהלב את 50 המלים של אבן ג'ווזיה לאהבה ואחר כך נפתח בקמפיין למען - U.N.U.F a United Nations Ulfa Fund (קרן Ulfa של האומות המאוחדות).

מסקנה: האם לא כדאי לנו להתחיל מסע פרסום ל- UNUF כדי להבטיח ייצור אהבה אלטרואיסטית בעולמנו? למה יש כל כך מעט אהבה וכל כך הרבה מלחמות בכוכב לכת שלנו? אתם לא חושבים שהגיע הזמן שנתחיל לבקש מהאו"ם להתחיל להקים את UNUF כדי להילחם במה  שחוקר ערבי קורא לו "זיהום תרבותי" ורואה בו דבר מסוכן יותר מהזיהום הסביבתי? ²³.

הערות שוליים:

(1) My translation Alfrg Abu Al Asbhni (d -976 AD): "Kitab al Aa'ani" (Songbook). Hotchkiss Yahya Shtawrah Dar Al-Arabi, 1963, Vol vol. 15, p. 145

(2) Abigail Hauslohner: "The Arab Broadcast Forum 2007," Arab Media and Society, June 2007 (Http://www.arabmediasociety.com/)

(3) Prof. Sultan Belghit: "The Role of Television Panarab promoting the globalization of Arab culture," in "Sho'oun Arabiya", N ° 131, Fall 2007

(4) Stone Manzour (d.711H / 1311): "Lissan Al Arab" (the language of the Arabs), Dar Al Ma'arif, Le Caire.

(5) Even Manzour, op.cit.

(6) Stone Manzour, op.cit.

(7) Ibn Hazm: "Tawq to gases", presented by Dr. Ihsan Abbas, nAChR to Muassassa Al Arabiya Dirasat wa li, Beyrouth, 1993. The English translation is by AJ Aberry, Litt.D, FBA, "Ring a dove: a treatise on the art and practice of Arab love ", Luzac & Company, Ltd., London.

(8) Ibn Hazm, op.cit. Page 125 and p. 56 of the English translation

(9) Hadith reported by many sources

(10) John Berger "ways of seeing", the British Broadcasting Corporation and Penguin Books in 1972 p .. 134

(11) Try the quiz: "Are you Shopaholic facts quiz and compulsive shopping?" (Www.essortment.com / all / Shopaholic_rxfm.htm)

(12) Charles Melman: "L'Homme Sans Gravité", Folio Essais, Denoel, Paris 2005

(13) Charles Melman, Op. cit., p 133.

(14) Imam Ibn there Alg'aoozih:. "Rawdat al Muhibbin" (Garden of Lovers), Ilmiya Dar Al Kutub Al, Beyrouth, 1977 Page 10

(15) the stone to Jawziya, op.cit.

(16) "Le Pere .... Qui responsible de nouer le Desir à la loi ... autorité D plus N'a" Charlès Melman, p. 41 et 50.

(17) John C.Kricher "dinosaurs," Peterson First Guides, Houghton Mifflin Company, Boston, 1990.

(18) Shih Bukhari (died in 256 Hegira), to Maktaba to A'çriya, Beyouth1998.volume 8 of 39 pages.

(19) Jahiz: "Kitab al-Bayan and Altbiin" (art communication and demonstration), Al Maktaba to Açriya, Lebanon, in 2001 a short summary of Adab, see F. Mernissi :. Is Sindbad satellite awakening? : Adab, or ally with foreign Planet strategy to defeat global. Speech Erasmus 2004

(20) P.125 Ibn Hazm, P. 56 of the English translation.

(21) Jeffrey Kluger, "The Science of Romance", Time Magazine, Volume 171, N ° 5 in 2008.

(22) Http://www.engadget.com

(23) Prof. Sultan Belghith, op.cit, P88.

מי הם המרקסיסטיים והמרקסיסטיות החדשים/ות?

 במאמר הדעה "קבוצת ערס פואטיקה מתדלקת את הפרוייקט הניאו-ליברלי" שפרסם היום יובל אלבשן ב"הארץ", הוא טוען כנגד קבוצה זו, שלא זו בלבד שהם אינם מייצגים תרבות מחאה כפי שהם משווקים את עצמם, אלא דווקא משרתים את מדיניות ה"הפרד ומשול"  הניאו-ליברלית של ביבי ושל אוליגרכיית ההון.  
אבל מה שיובל אלבשן ידידי היקר, וגם ביבי, עדיין לא מבינים זה, שהניאו-ליברליזם מת וגם השמאל הישן מת מזמן. קבוצת "ערס פואטיקה" או קבוצת המשוררים/ות שכוללת בין היתר את רועי חסן, עדי קיסר, תהילה חכימי, ישראל דדון , שלומי חתוכה ואחרים, שייכת לעידן הפוסט-קפיטליסטי. היא איננה זרם שולי בכלכלה או בתרבות הישראלי. היא הדבר עצמו. היא המיין סטרים של הכלכלה השיתופית בעידן המידעני, והיא מכוננת את עצמה בנחישות ובתקיפות כמיינסטרים ספרותי.                            

שולה קשת ועדי קיסר

   במאמר שפורסם בדה מארקר תחת הכותרת: "איך ייראו חיינו בעידן הפוסט קפיטליסטי?" מבהיר לנו פול מייסון כי: "עם השינוי בתנאים בשטח, הדרך אל מעבר לקפיטליזם שאותה דמיין השמאל הישן אבדה. אולם דרך חדשה נפתחה. ייצור שיתופי, באמצעות רשת טכנולוגית להפקת מוצרים ושירותים שעובדים רק כשהם ניתנים בחינם, או משותפים, מגדירה את הנתיב אל מעבר לשיטת השוק...". לא בכדי טוען חוקר הרשתות ד"ר אשר עידן כי זהו מאמר מכונן להבנת המציאות הכלכלית והחברתית בה אנו חיים כיום.

ארז ביטון, שלומי חתוכה ושירה אוחיון

  בדיוק כמו במאמר, כל תהליך הייצור של השירה שלהם מתחילתו ועד לגלגולו הנוכחי מבוסס על שיתוף מידע, וחשיפה למשוררים ומשוררות מזרחיות בני הדור הראשון והשני להגירה באתרי אינטרנט קהילתיים (כדוגמת אתר "קדמה", "העוקץ", "קפה ג'יברלטר") וברשתות החברתיות. החשיפה למשוררים/ות אלו  לא התאפשרה בעידן הטרום רשתי, שכן הם נדחקו לשולי השוליים של התרבות ע"י הממסד האקדמי והספרותי והודרו מכל תכניות הלימודים הפורמאליות של המדינה. המפגש של המשוררים/ות הצעירים/ות הללו בינם לבין עצמם קרם עור וגידים דרך הרשתות החברתיות, ובעיקר דרך הפייסבוק. גם ההפצה והפרסום של שירתם, הנגישות שלהם לקהלים רחבים והזמנתם לערבי השירה, קרו בראש ובראשונה, דרך הפייסבוק והרשתות. היו מי שלעגו וכינו אותם בלעג "משוררי פייסבוק".

   תם עידן הקומיסרים האשכנזים שקובעים מהי תרבות, איזה תרבות עלינו לצרוך, ומי יכול לייצר תרבות. תם עידן העורך הספרותי ו/או המוזיקלי הכל יכול, ו/או מבקר התרבות אנין הטעם האלטיסטי ההגמוני , אשר יכולים במחי מאמר בעיתון אלטיסטי למנויים, או פלייליסט צר לגדוע קריירות אמנותיות שלמות של משוררים/ות, סופרים/ות או זמרים/ות. תם עידן המונופולים של הוצאות לאור מבית סטימצקי זמורה ביתן, או ידיעות אחרונות. ההוצאה לאור של כל הספרים של קבוצת המשוררים/ות הצעירים/ות נעשתה באופן עצמאי, באמצעות מימון המונים רשתי דרך הוצאות לאור שהם וחבריהם הקימו. כל התהליך לווה בסולידאריות והתגייסות של הקהילות המזרחיות ברשת, בסיוע הדדי ואפילו בהתנדבות של חברים לעזרה בתהליך ההפצה והמכירה. כל זה קרה תוך שהם עוקפים בסיבוב את הוצאות הספרים הממסדיות והפרטיות. בלי שנאלצו לעבור את ההתעללות התרבותית והנפשית, שחוו המשוררים והסופרים המזרחים בני הדור הקודם בהוצאת הספרים. שירי המחאה של מואיז בן הראש , חלוץ ופורץ הדרך בתחום ההוצאה העצמאית לאור, שעסקו באינטנסיביות בתהליך ייצור השירה המזרחית ובהתקבלותו של משורר משרחי ע"י הממסד הספרותי בארץ וע"י הוצאות הספרים, וכן בהפליה השיטתית בקבלת הפרסים וההכרה הממסדית, לצד ערבי "גרילה תרבות" שיזמו המשוררים מתי שמואלוף ואלמוג בהר, סימנו בפני המשוררים/ות הנ"ל את הדרך לפריצה.   

   

   המאבק המתוקשר בחמש השנים האחרונות של "קואליציית לבי במזרח"  שהייתי שותפה להובלתו, יחד עם מנכ"לית תנועת "אחותי" שולה קשת, ועוד חברים וותיקים למאבק המזרחי ובראשם ראובן אברג'ל, ד"ר רפי שובלי, מרסלה אדרעי, פרופ' חביבה פדיה, כרמן אלמקייס, ד"ר זמירה פורן ציון, ד"ר קציעה עלון, פרופ' מאיר עמור ועוד רבות וטובות בשנים האחרונות, והקריאה של הקואליציה לשידוד מערכות בכל מערכת חלוקת התקציבים, המלגות והפרסים, הקריטריונים לחלוקת תמיכות  והרכבי הוועדות, סלל אף הוא את הדרך לחלוקת פרסים לעוד ועוד משוררים ומשוררות מזרחים (כן יירבו!) ולצמיחת דור חדש של משוררים/ות. דור, שבניגוד לדור הראשון והשני של משוררים דגולים כמו ארז ביטון ואמירה הס, אשר במקרה הטוב נאלצו לחכות שלושים שנה להכרה הממסדית והציבורית, ובמקרה הפחות טוב קולם נדם והם נידונו לגלות פוליטית ו/או שכחה בתהומות הנשייה של הזיכרון התרבותי המשותף, לא מחכה שיכירו בו אלא תובע את ההכרה מכוח חכמת ההמון והכלכלה הרשתית השיתופית, כפי שקרה בעולם הפופ המזרחי. בני הדור המזרחי החדש לא מחכים שייתנו להם "זמן מסך" בערוץ ממלכתי או מסחרי זה או אחר, אלא מצלמים עצמם, עורכים את עצמם  ולוקחים את הזמן שלהם , כפי שניתן לראות בסדרת האינטרנט המזרחית חברתית "הנביאים" המופצת באמצעות סרטוני יוטיוב, כדי לבטא מחאה אג'נדה או את אשר על ליבם/ן. אל מול, מי שמכנה ד"ר עידן, 'העיתונוזאורים' ו'הפרופסוזאורים' של המאה ה-20, הם מביאים רעננות מחשבתית וויזואלית, גמישות פוליטית וישירות בלתי מתנצלת על מה שהם ומי שהן.     

    כאמור, אין מדובר רק בתרבות ובכלכלה שיתופית. מאחורי תהליכים אלו ניצבת גם פוליטיקה שיתופית חדשה שבאה לידי ביטוי בעוד ועוד קבוצות אזרחיות שנפתחות מדי יום ברשתות. מה שאלבשן וביבי לא מבינים, שר הכלכלה הנאור אריה דרעי, באמצעות חיבור לקבוצות מזרחיות ברשת, השכיל להבין, בכך שאימץ לחיקו את כוחו של ההמון ואת הדמוקרטיה הרשתית הישירה. הוא הבין שעניין מתווה הגז אינו יכול להיסגר בהחלטת שר זה או אחר, או בישיבת קבינט סגורה. הוא החזיר את הכדור לכנסת ובעיקר החזיר את סוגיית הגז לדיון ציבורי ולהכרעה של ההמון בדמוקרטיה ישירה, ברוח נבואת הפנתרים השחורים משנות השבעים: "או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה" 
כך מבהיר לנו מייסון באותו מאמר מכונן כי "רשתות יכולות להוות בסיס לשיטה שונה משיטת השוק, שמשכפלת את עצמה ואינה צריכה להיווצר מחדש מדי בוקר על מסך המחשב של קומיסר. השינוי ידרוש את מעורבות המדינה, השוק והייצור המשותף שמעבר לכלכלת שוק. כדי שזה יקרה, השמאל כולו, מקבוצות מחאה ועד מפלגות סוציאל־דמוקרטיות וליברליות מהזרם המרכזי, יצטרכו לעבור קונפיגורציה מחדש. ברגע שאנשים יתחילו להבין את ההיגיון במעבר הפוסט־קפיטליסטי, רעיונות כאלה לא יהיו יותר רכוש השמאל — אלא תנועה רחבה בהרבה, שעבורה אנו זקוקים לתוויות חדשות."  
   נראה כי כן, שלפי מייסון המזרחים והמזרחיות החדשים/ות אינם אלא המרקסיסיטים הפוסט- קפיטליסטים החדשים. לדעתי, בחיבור בין-דורי נבון, שיאפשר להם מצד אחד את המשך השינוי והפריצה קדימה למיינסטרים התרבותי וללב לבה של הכלכלה השיתופית באמצעים הרשתיים החינמיים, שמחרבים הן את כלכלת השוק הניאו ליברלית האכזרית והן את האלטיזם של השמאל האשכנזי הגוסס, ומצד שני עם חיבור שורשי עמוק למטענים היהודיים הקהילתיים והרב-תרבותיים שנשאו עימם הוריהם וסביהם יחד עם החכמה המצטברת של האקטיביסטים/יות המזרחים/ות הוותיקים, הם יכולים להיות נושאי הבשורה לחברה הישראלית ולאזור כולו.   

די לתרבות הבוז ההגמונית

לפני כשבוע צפיתי בשרה מירי רגב  באולפן שישי בערוץ 2 . לנוכח שאלות המראיינים, שעימתו אותה עם הביקורת הציבורית כלפיה, היא נתנה הופעה מרשימה ואינטליגנטית והפגינה חוזק נפשי רב. מה יש לומר? גם אישה, גם מזרחית, גם מהפריפריה, גם מכוואוחה וגם אבוי, יפה וסקסית..."בוזזזזזזזזזזז" חרחרה שארית הפליטה של ההגמוניה האשכנזית את פרפורי הגסיסה של תרבותה האליטיסטית בפתיחת פסטיבל ישראל. הנה סוף סוף הבוז הזה לאישה המזרחית נשמע מוחשי. שהרי אין אישה שבוזתה יותר ממירי רגב בתקשורת באינספור תגובות אמירות מופעים גזעניים וסקסיסטיים ואין סקטור שבוזה בחברה הישראלית יותר מהנשים המזרחיות, הלא הן "הפריחות".

   לבוז הזה כלפי הנשים המזרחיות וכלפי התרבות המזרחית יש היסטוריה ארוכה. הקדשתי לו מאמר  במסגרת "פרוייקט הבוז" של אתר "קפה גיברלטר". שם הבאתי את שירו של חתן פרס ישראל ארז ביטון "זוהרה אלפסיה", כאלגוריה מצוינת לתרבותם של יהודי מרוקו שבוישה, הושפלה והושמה ללעג. כתבתי על הבוז לתרבות המזרחית שנתפסה על ידי ההגמוניה האשכנזית כתת-תרבות נחותה. בנוסף כתבתי על הבוז של החברה הישראלית לזמרות המזרחיות ולאישה המזרחית בכלל, שתויגה על ידה כ"פריחה". "פריחה" הוא שם מרוקאי שהפך לשם גנאי גזעני המגלם בתוכו את הסטריאוטיפ של הנשים המזרחיות כנשים זולות, וולגריות, מופקרות מינית, קלות דעת, בורות ולא משכילות. כנגד תיוג מבזה זה, אשר הובנה על ידי עולם הקולנוע והתקשורת הישראלית ועדיין מהדהד בעשרות תכניות בידור וטלוויזיה, נכתב שיר המחאה של סמי שלום שטרית "פריחה שם יפה" לפני כשני עשורים, ובימים אלו משלימה ההצגה הבועטת והמצוינת  "פריחה שם יפה" שביימה חנה וזאנה גרינוולד סיבוב מוצלח של שלוש שנים בהן הועלתה ההצגה עשרות פעמים בכל רחבי הארץ.

   מאז הקמת המדינה משך שנים נאלם ונעלם קולן של הנשים המזרחיות בשירה, במוזיקה בתרבות ובחברה כתוצאה מהבוז כלפיהן וכלפי תרבותן הערבית והמזרחית. בשנות החמישים והשישים הן היו עוזרות הבית, המטפלות, הסייעות בגנים, הפועלות במפעלים, עובדות הניקיון בבנקים ובמשרדים. בשנות השמונים והתשעים  הן האחיות, המורות, הגננות, העו"סיות והפקידות. בשנות האלפיים פתאום השווארצ'ס חוזרות לבמה התרבותית כזמרות, כמשוררות וסופרות, שחקניות, מרצות, במאיות, חברות כנסת ואפילו שרות נכבדות.... את זה הדעת ההגמונית האשכנזית לא יכולה להכיל. אותה הגמוניה שניכסה לעצמה באופן בלעדי תכונות כמו: עידון תרבותי, ריסון ואיפוק אינה מצליחה לשמור על איפוק ומאות מנציגיה פצחו בפתיחת פסטיבל ישראל  בשריקות וצעקות "בוז" כלפי השרה, מופע זה חזר על עצמו בפתיחת פסטיבל דרום ולמעשה מרגע שהוכרז בתקשורת על קבלת תפקידה כשרת התרבות בעשרות ביטויים סקסיטיים וגזענים כמו זו של השחקן גברי בנאי שקרא לה  "בהמה". באופן לא מפתיע אמירות גזעניות וסקסיסטיות אלו מגיעות ממי שהכתירו עצמם זה שנים "אנשי רוח ותרבות" בעיקר מחוגי השמאל. הבוז הוא על עצם היותה. על תרבות "הכפיים" ו"השכונה" שהיא מייצגת. לא, לא בגלל דעותיה הפוליטיות או התבטאויותיה האנטי דמוקרטיות כלפי מבקשי המקלט, שבהחלט אין להן מקום במשטר דמוקרטי. 
שהרי ראש העיר ברקת במעשיו הסב נזק רב יותר לפלסטינים בירושלים מאשר כל אמירותיה חסרות האנינות של רגב, וזכה למחיאות כפיים באותו אירוע. והרי יש מנהיגים קיצוניים ומסוכנים ממנה בדעותיהם, שלא זכו למנת הביזוי לה זוכה האישה הזו מקריית גת מיום שהפציעה לשדה הפוליטיקה. השרה הקודמת לימור לבנת איימה להפסיק את התקצוב לסינמטק תל אביב על שום שרצה להציג פסטיבל סרטי נכבה, אך הביקורת כלפיה לא הגיעה למימדים אלו ולא גלשה למישור האישי ובסוף הקדנציה שלה זכתה למסיבת פרידה בנוכחות כל אותן אליטות תרבותיות בעיני עצמן. ועל שום מה קריאות הבוז כלפי שרת התרבות ומחאתו של הזמר שלום חנוך? על שום שהעזה לפלוש למעוז השליטה של ההגמוניה האשכנזית: פסטיבל ישראל. פסגת התרבות של ההגמוניה האשכנזית , שבשמה דוכאו ועדיין מדוכאים מיליוני נשים, מזרחים, אתיופים ופלסטינים רק כי תרבותם איננה נחשבת כלל כתרבות , ובמקרה הטוב פולקלור, תרבות עממית. לדברי הפרופסור פרנקשטיין מדובר בתת-תרבות, שיוצרת פיגור סביבתי, שיש לעקור מן הילד כדי שיוכל להשתלב בחברה הישראלית. בשם האידיאולוגיה הגזענית הזו שהגו מנהיגי המדינה בחסות אנשי אקדמיה ו"אנשי תרבות", ניתנה הלגיטימציה לממשלות ישראל לחטוף ילדים מהוריהם ולמסרם לאימוץ (תמורת כסף טוב), ולהוציא אלפי ילדים מבית הוריהם לפנימיות ולמשפחות אומנה.

  

  בדו"ח שכתבתי עבור קואליציית 'לבי במזרח' שבחן את הרכבי ועדות התמיכה וחלוקת תקציבי תרבות לשנת 2008, הייצוג שלהן בוועדות התמיכה במשרד התרבות עמד על 3.6%. קצת מתחת לנשים הפלסטיניות (3.8%) אבל הרבה מעל נשים אתיופיות שהייצוג שלהן עמד על 0 עגול. הן לא מבוזות. הן פשוט לא נספרות כלל. הייצוג של נשים אשכנזיות יש לומר אף הוא פחות מזה של הגברים אבל הוא רחוק מאוד מהנשים המזרחיות הפלסטיניות והאתיופיות גם יחד ועומד על 33 %. כלומר, הבוז הסקסיזם והגזענות שמהם סובלות בעיקר אותן נשים מקבוצות מוחלשות מגובה במספרים. לא רק במשרד התרבות, גם באקדמיות, בתקשורת, בבתי המשפט ובכל מוקדי הכוח והשליטה הכלכליים הן על תקן נוכחות נפקדות.

מה זו ההיעדרות הזו אם לא צנזורה והשתקה של ציבורים שלמים והשתקתן של נשים וגברים מזרחים משך 70 שנים?! מה היא אותה אינדוקטרינציה תרבותית ושטיפת מוח אשכנזית שנעשית על ילדינו וילדותינו בתכניות הלימודים הנעדרות כל ייצוג של העבר של היהודים בארצות האיסלאם והתרבות המזרחית? מדוע לא נלמד ולו פיוט אחד משש מאות שנות יצירה מפוארת בארצות האיסלאם בתכנית הלימודים בספרות? מדוע אין כמעט שום ייצוג למשוררות ולמשוררים מזרחים, אתיופים, רוסים או ערבים בלימודי הבגרות בספרות? מה הן אותן ועדות התמיכה של משרד התרבות נעדרות ייצוג נשי מזרחי ואתיופי שמתקצבות בעיקר תזמורות מחול אופרה ותיאטרון מערביים ואשכנזים בעיקר, אם לא פגיעה בחופש הביטוי והיצירה של אוכלוסיות שלמות שהזכות הבסיסית ליצור ולצרוך תרבות, והזכות ללמוד על עברן ותרבותן ניטלו מהם משך שנים ? מדוע המדינה משתיקה זה שנים פרשיות כמו הגזזת וחטיפת ילדים מזרחים ומצנזרת כל כתיבה או יצירה קולנועית זה עשרות שנים? היכן לעזאזל היו כל אתם אבירי תרבות ואנשי רוח כאשר זעקנו כל השנים על הפגיעה בחופש הביטוי, בחופש האמנות והיצירה? בזכות לחינוך ולתרבות ובזכות לשמר את שפות אמנו הנכחדות? מדוע לא חתמו על עצומות כנגד השמד הרוחני והתרבותי הזה שנעשה בנו?  

  

חשוב לי להבהיר שאני מתנגדת לכל פגיעה בחופש הביטוי והיצירה של כל אדם באשר הוא אדם, ובעיקר של קבוצות מיעוט. אני חושבת שהמדינה שלנו חזקה מספיק ודמוקרטית גם כדי להכיל את הביקורת כלפיה כולל הביקורת על הכיבוש. ועם זאת כאישה, ויוצרת מזרחית פמיניסטית אני מגנה את הביזוי של שרת התרבות. לא רק בשם פוליטיקת זהויות מזרחית צרה, אלא דווקא מתוך תפיסת עולם דמוקרטית מזרחית רחבה, שהיא גם חברתית ופמיניסטית ורודפת שלום עם שכנינו בכל האזור אני מחזקת את ידיה של מירי רגב אל מול החרמתה ע"י האליטות הישנות וקוראת לה לחולל את המהפכה הדרושה בשדה התרבות הישראלית עד להגעה למערכת רב תרבותית שוויונית אמתית כולל ייצוג הולם לכל המיעוטים בישראל ומקום של כבוד לתרבות הערבית. 

אני קוראת לה לפעול יחד עם השרה לשוויון מגדרי גילה גמליאל, כדי לעקור את כל הייצוגים השליליים של קבוצות מוחלשות ובעיקר אלו של נשים מהתקשורת ומעולם הפרסום. יש לחוקק חוק שיאסור שימוש במילים גזעניות כמו "פריחה" "ערס" או כושית", ואם צריך גם להטיל צנזורה על תכניות בידור גזעניות כמו "ארץ נהדרת" או "מצב האומה" שבמסווה הליברלי של סאטירה וחופש הביטוי מרשה לעצמה מזה שנים להשתלח באוכלוסיות מוחלשות, ולפמפם היישר למוחות ילדינו את כל הסטריאוטיפים הגזעניים האפשריים. קצה נפשנו מדמויותיהן של "לימור", "אורטל ומורטל", "ליטל מעתוק", "כבוד למגזר" ו"השרה הצעקנית רגב". 

   אני גם קוראת לרגב להפוך את הפירמידה של חלוקת תקציבי תרבות, באופן שערכי הדמוקרטיה כולל חופש הביטוי, הפלורליזם, השוויון ורב תרבותיות ינחו את פעולתה מצד אחד, ומצד שני כשערכי היהדות ושימור כל מסורותיה העתיקות יעמדו לנגד עיניה. הגיע הזמן , שתרבות הרוב של אזרחי ישראל: המזרחים/יות, האתיופים/יות הפלסטינים/יות והרוסים/יות, תזכה לתקצוב שוויוני ההולם את מספרן היחסי של קבוצות אלו באוכלוסיה, ושהם יקבלו את הייצוג ההולם אותן בכל ועדות התמיכה, בועדות המקצועיות של תרבות ארצי, ובועדות הפרסים והמלגות של משרדי התרבות הספורט והחינוך.  והגיע הזמן גם שרגב תגאל אותנו מאותה תרבות מונוליטית, חד גונית, עמוסה בשירי שכול, אבל ודיכאון, לאומנות פאתטית שעבר זמנה מהעולם, או אמנות ההלקאה העצמית הצבועה של "יורים ובוכים". כן באמצעות  אותן תרבויות ה"כפיים" שמביאות איתן הרבה עושר תרבותי, שמחת חיים וחיבור למרחב הים תיכוני.

   הגיע הזמן שפסטיבל ישראל, שמיצב עצמו כמותג תרבות אשכנזי,   יפנה את מבטו גם לישראל השנייה והשלישית בפריפריה, ויגלה את העושר התרבותי של המזרח הקרוב, במקום לייבא מופעים אקזוטיים מהמזרח הרחוק במאות אלפי שקלים,. יש היום בארץ תזמורות אנדלוסיות, ים תיכוניות. הרכבי מוזיקה תורכית, יוונית, פרסית, הודית, מרוקאית, תימנית, גיאורגית, אתיופית, ועוד. יש לנו להקות מחול הודיות, אתיופיות, מזרחיות, רוסיות ועוד. וגם קבוצות תיאטרון מעולות בשפות ותרבויות שונות, וגם תיאטרון מחאה חי ובועט. למה צריך לנסוע להודו ולסין ולייבא תרבות כשיש לנו כאן את כל העושר התרבותי הזה של אמנים ואמניות שמשוועים לפרנסה?

   פסטיבל "לבי במזרח" שייפתח ב 24 ביוני בסינמטק תל אביב זו השנה החמישית, שם לו למטרה להביא את העושר התרבותי והמגוון הזה בדגש על יצירה נשית. הפסטיבל מופק ומובל בעיקר על ידי נשים מתנועת "אחותי-למען נשים בישראל" בהנהלת שולה קשת. בשנה שעברה תוקצב על ידי משרד התרבות לראשונה ב- 30,000 ₪ והשנה כדי לשמור על רמת המופעים פתח מיזם מימון עצמי באתר מימונה .         

אנו מקווים שהשרה החדשה תיתן את דעתה לעושר המופלא שמביא איתו הפסטיבל הזה, עם הופעות מוזיקליות, סרטי קולנוע, תערוכות אמנות מכל גווני הקשת התרבותית ופאנלים שיעסקו בהיבטים כלכליים וחברתיים של תרבות בישראל. אנו מזמינות את שרת התרבות מירי רגב לפתוח את הפסטיבל, כשם שהזמנו את השרה לימור לבנת לפני שנתיים ובטוחות שיהיו שם לא מעט מנשקי מזוזות ומשתטחים על קברים אבל מזמינות את כל המבזים נשים מזרחיות להישאר מחוץ לאולמות הפסטיבל.    

   לסיום, חשוב לי לומר שאני מסתייגת מהתבטאויותיה הקיצוניות כלפי מבקשי מקלט וכלפי הפלסטינים, אולם  הקשבתי היטב לדבריה באולפן שישי : בתגובה לשאלת המראיינת על הצנזורה, אמרה מירי רגב שהיא תפעל בהתאם לתפיסתה את האינטרסים של המדינה, ותפיסה זו הרבה יותר רחבה מזו של קוראי הבוז לנאום הפתיחה שלה בפסטיבל ישראל. טלו קורה מבין עיניכם, הגזענות של קוראי הבוז השמאלנים כלפי מזרחים וערבים גם יחד גדולה מזו של מירי רגב. השמאל הציוני הוא זה שחולל את "הכיבוש" והקים את "ההתנחלויות" ולא הימין. הימין חתם על הסכם השלום עם מצרים וביצע את ההתנתקות. "ידינו תמיד מושטת לשלום" אמרה אמש רגב לדני קושמארו ואמרה שמוכנה לשבת למו"מ ישיר , אבל שביטחון אזרחי מדינת ישראל לנגד עיניה. מתוך דבריה אלו של רגב, ומתוך הערכתי אליה כפרלמנטרית חרוצה, שיודעת להזיז הרים וגבעות למען נושאים חברתיים, כמו למשל דאגתה לאסירים בישראל, אני מאמינה שעם הכוונה וייעוץ נכונים תוכל לפעול למען כלל אזרחי המדינה ותקדם בישראל גישה רב תרבותית אמתית בישראל שתוביל להישגים לאומיים ובינלאומיים מרשימים.

      

שירה אוחיון

משוררת מחזאית וחוקרת תרבות. ממייסדות קואליציית "לבי במזרח".