אל עולם הפיוט נכנסתי דרך הדלת האחורית. בסוף שנות התשעים באחד משיטוטי בעיר האורות קניתי לי דיסק של הזמרת עאישה רדוואן בחנות הדיסקים של "המכון לחקר העולם הערבי" (אינסטיטוט דו מונד ערב) בפריז ודיסק נוסף של יאיר דלאל. לכאורה, אין שום קשר בין השניים, למעט העובדה ששניהם נקנו באותו מקום. הדיסק של דלאל משך את תשומת ליבי בשל הלחן והביצוע המעניין של הפיוט "אדון הסליחות".
את הדיסק של עאישה קניתי בגלל אהבתי למוזיקה ערבית קלאסית ומודרנית. בשנים ההן נהגתי להאזין הרבה לזמרות ערביות ובראשן אום כלת'ום ולאיסמהאן. אבל קולה של עאישה לא בקע ממעמקי הבטן. היה בו משהו צלול יותר. רוחני ונשגב יותר. קול אישה נקי. משום מה, היא הזכירה לי בשירתה הקלאסית את צלילי בית הכנסת, כפי שזכרתי אותם כילדה, אשר בקעו ביום הכיפורים מבית הכנסת המאולתר בחדר אוכל של בית ספרי – בית ספר יוספטל בדימונה. בשנים ההן אמנם עבדתי כמנחה במשרד החינוך בתחום מורשת יהדות המזרח וספרד, אך נרתעתי מאד מהמילה "פיוט". במסגרת עבודתי שם נתקלתי בשמות כגון: ר' דוד חסין, ר' ישראל נג'ארה ועוד. אבל המושג גילם בעבורי עולם זר ומרוחק שנושא קונוטציה של משהו ארכאי, כבד, עם זקן ארוך. לימים, כשהתחלתי לעבוד בתזמורת האנדלוסית הישראלית ולהתוודע אל עולם הפיוט והמוזיקה האנדלוסית. הבנתי שעאישה רדואן היא, למעשה, זמרת ממוצא מרוקאי ששרה מוואשחאת- יצירות אנדלוסיות קלאסיות, אותן יצירות שעליהן הרכבו הפיוטים העבריים של יהודי מרוקו. אז הבנתי מדוע היא פרטה על נימי תת המודע המוזיקלי של ילדותי...
בתזמורת, כאמור, נחשף בפני עולם הפיוט הנובע כמעיין על עושר צליליו, מילותיו ומעמקיו הרוחניים, ההיסטוריים והספרותיים. לפני חמש שנים, במסגרת תפקידי כמנהלת מחלקה חינוכית כתבתי את הטקסט לקונצרט-תיאטרלי "שבחי ירושלים" לילדים. נהגתי להביא אז את בני בן ה-7 לחזרות, שנמשכו לעיתים עד שעות הערב המאוחרות. "מתי אבוא ואראה ירושלים הבנויה..." שר הפייטן ואחרי שתי חזרות אני שומעת את בני שר בבית את "אוחיל יום" כל פיוטי קונצרט ירושלים. אחר כך הוא צפה בקונצרטים "אנדלוסית של זהב" ומיד התאהב בלחן המרוקאי של "דרור יקרא" .את כל הבתים הוא זכר וביקש ממני שאפרש לו את המילים הקשות. בהמשך הא גם ביקש שאקנה לו כיפה ואקח אותו לביקור בבית כנסת. נלחצתי...בבית הורי לא היו זמירות שבת. בקושי עושים היום קידוש מדי פעם... גם אביו גדל בבית חילוני לחלוטין. אני נלחצת קצת מעוצמת ההשפעה של הפיוט על בני. בשיעורי האורגן הוא מנגן למורה הרוסייה שלו פיוטי סליחות, אותם קלט משמיעה בחזרות שלנו. אבל ככל שגדל הוא התנתק מהפיוטים ומלימודי מוזיקה והחל לפתח טעם מוזיקלי עצמאי משלו. הוא החל להאזין בעיקר למוזיקה לועזית וקצת "מזרחית" מז'אנר "הזמר הים תיכוני". הוא אפילו פיתח יחס מתנכר לפיוט ו"למוזיקה שלך", כפי שנהג להטיח בי מעת לעת.
היום עם המעבר לכיתה ז' בני לומד את התכנית "שירים ושרשים" בשיעורי מורשת עם מורה שהייתה חברת ילדות שלי בדימונה. פתאום שוב הוא מפזם לו בבית את אותם פיוטים. נדהמתי לגלות שהוא עדיין זוכר את כל מלות הפיוטים. אני מאזינה לו בשקט ולא אומרת מילה. לפני שבועיים שמתי באוטו דיסק שלנו שכלל יצירות מתוך קונצרט של התזמורת האנדלוסית הים תיכונית עם הזמר דיויד ברוזה. בני מזהה את המנגינה ומתחיל לשיר בקולי קולות: "למולדת שובי רוני, צהלי בת יפהפייה.." אני אומרת לו זה לא הפיוט המוכר אלא עיבוד חדש לשיר של דיוויד ברוזה. בני עונה לי: "לא מכיר את דיויד ברוזה" וממשיך לשיר את הפיוט "למולדת שובי רוני" שכתב אשר מזרחי.... "ובא לציון גואל", אני אומרת. יש עתיד למורשת הפיוט שכמעט ונכחדה תחת מכבש "כור ההיתוך" הציוני.
"היזהרו מהפיוט"... אלו היו מילותיו של ד"ר מאיר בוזגלו בכנס שערך באוניברסיטה העברית על הנחלת הפיוט במערכת החינוך. "יום יבוא הוא יכה בכם..." אמר ולא פירש. אני תוהה על פשר משפטים אלו מזה מספר שנים. באותו כנס אני מדברת המחיקה התרבותית של מורשת הפיוט ממערכת החינוך. תוהה בקול רם כיצד ייתכן שהקהילות היהודיות עברו טרנספורמציה כל כך גדולה, עד כדי כך שבכל בית תימני היה הדיוואן של ר' שלום שבזי וכל ילד לדקלם ולשיר את פיוטיו, ואילו כיום ילד יסיים 12 שנות לימוד ולא ידע דבר על גדול פייטני תימן, אלא עם כן יצא לו לעבור בטעות ברחוב שבזי בשכונת נווה צדק בת"א. אני מדגישה בפני המשתתפים את האלמנטים הפדגוגיים החבויים בפיוט שלא נעלמו מאבות אבותינו: הפיוט הינו צורת לימוד חווייתית של טקסט עשיר ומורכב מבחינה לשונית וספרותית, וכמובן, הוא נושא משמעויות רוחניות ודתיות עמוקות. הוא משלב לימוד תוך שימוש באינטליגנציות שונות (כן, כן הם הקדימו את גארדנר אבותינו הדגולים): אינטליגנציה מילולית, חזותית ושמיעתית. הוראת הפיוט מחייבת אותנו ללמדו בצורה אינטר-דיסציפלינרית שכן הוא משלב מקצועות רבים כמו: ספרות, לשון, מוזיקה, היסטוריה, יהדות, תנ"ך גיאוגרפיה ועוד... והוא גם מזמין אותנו לפתוח "חלונות" לתרבויות לארצות לעמים אחרים.
את מאיר בוזגלו הכרתי לראשונה במסגרת תפקידי כמורה בבי"ס קדמה בשכונת התקווה בת"א. הוא היה אחד המראיינים שקיבלו אותי לעבודה בעמותת קדמה. הוא בנו של הפייטן ר' דוד בוזגלו. במסגרת לימודי החברה חקרו תלמידיי ב"קדמה" את גדולי הפייטנים היהודים ואת גיבורי התרבות שלנו בארצות האסלאם. כששאלתי את אבי האם הוא מכיר את ר' דוד בוזגלו, הוא חייך וסיפר לי, שכנער, נהג ללוות את ר' דוד בוזגלו לבית כנסת בקזבלנקה לפנות בוקר לתפילת הסליחות בשל עיוורונו. בדרך הוא למד ממנו את רזי השפה העברית, פיוטים ולחנים ערביים רבים. לסבי הייתה מין תזמורת 'אלא' משפחתית והמוזיקה האנדלוסית תמיד היתה בדמו של אבי.
תמונה מהילולה משפחתית ב-1930 במרוקו. במרכז התמונה יושב סבי משה אוחיון.
לימים, פגש אותו שוב בזקנתו בשנות השבעים בביקור מיוחד ובלתי נשכח, שערך ביום כיפור בדימונה. כן, באותו בית כנסת מאולתר בבי"ס יוספטל, שבו שמעתי לראשונה את מנגינות פיוטי הסליחות, הצטופפו מאות מתפללים ומעריצים, שבאו לשמוע את גדול פייטני מרוקו בעת החדשה. אבי נפעם מכך שכבוד הרב בוזגלו זיהה אותו רק על פי קולו כשניגש לנשקו בידיו. לכך כנראה התכוון בוזגלו הבן, בדבריו. הפיוט שב ומגיח דור אחר דור, שב ומכה בנו מדור לדור וממקומות לא צפויים, יוצר קשרים וסוגר מעגלים באופן, שאינו נתפס בשכל של בן או של בת אנוש....
אני צופה עכשיו בלינק מפסטיבל פאס במרוקו לפני שמונה שנים. בלינק רואים את הזמרת היהודייה האלג'יראית פרנסואז אטלן, פגשתי אותה לראשונה בפסטיבל המוזיקה האנדלוסית בעיר א-סווירה במרוקו. בלינק היא שרה יחד עם עאישה רדוואן "נגילה הללויה נגילה, בזמן... בזמן...בזמן הגאולה" הן נותנות ידיים זו לזו ושרות בשמחה. אני חושבת לעצמי, ששם כבר הגיע זמן הגאולה. הנה שתי נשים האחת יהודיה והשנייה מוסלמית, שרות בערבית ובעברית פיוט שכתב אשר מזרחי בגינה פסטורלית בפאס, ממש כמו בימי תור הזהב באנדלוסיה.
