לכי חובי ופואדי/ لك حبي وفؤادي
הפחד מהפונדמנטליזם הדתי ומ"האחים":
במשך כל ימי מהפכת ה-25 בינואר המצרית, הכותרות ראשיות במדיה הישראלית: בהארץ, ב ynet ובערוצי הטלוויזיה, לא הפסיקו לטפטף לנו בזרם קודח ובלתי נלאה שהנה, לנגד עינינו המשתאות, האיום האסלאמי , אחיו התאום של האיום האיראני, קורם עור וגידים. את שידורי אלג'זירה ממידאן אלתחריר ואת דיווחי המפגינים הצעירים מהשטח בפייסבוק פירשן לנו השגריר לשעבר צבי מזאל כ"הסתה" (אללה יוסתור עם שגרירים כאלה מי בכלל צריך אויבים). מדורי הדעות של העיתונים, הפרשנים, המזרחנים וכמובן הפוליטיקאים והגנרלים, זעקו ש"האחים המוסלמים" אוטו- טו משתלטים על מצרים והעולם הערבי ויחד עם "אלקאעדה", החמאס, חיזבאללה ואיראן תכף קמים עלינו לכלותינו, אבל אני מזמינה אתכם לצפות כאן בוידיאו שאותי ריגש עד מאד ולשפוט לבד: 


הוידאו מסכם את אירועי המהפכה מתחילתה ללא פרשנות (למעט אולי מוזיקה הרקע ההרואית). כאמור, תמונה אחת שווה אלף מילים ויוטיוב אחד שווה כמה עשרות אלפים. אני צופה בוידאו ונפעמת מהגבורה והאומץ, שמפגינים המצרים- צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות וילדים/ות קטנים/ות- כולם כאחד, אל מול השוטרים ומול הבריונים ששלח מובארכ לדכא את לוחמי החירות. וכמובן, צופה בטלוויזיה בהתרגשות בשיא מעורר ההתפעלות של עמידתם האזרחית העיקשת של המצרים, עד להשגת דרישתם המידית להתפטרותו של מובארק ושינוי המשטר, ועד שתושג דרישתם להפיכתה של מצרים לדמוקרטיה מהותית ולא רק פורמלית.
כל המחזות המרשימים האלה ממש כאן אצל שכנתנו מרנינים אותי ובו בזמן מעציבים אותי, לנוכח הפחד הגדול ששולט בנו הישראלים.
רק כ-120 מפגינים ישראלים העזו לצאת מבתיהם ולהגיע לפני כשבוע להפגנת ההזדהות עם העם המצרי ומחאה נגד עוולות הדיכוי של המשטר הניאו-קפיטליסטי שלנו כאן, שארגן ראובן אברג'ל, הפנתר השחור הנצחי בצומת אלנבי – קינג ג'ורג' ... כמעט שום כלי תקשורת לא טרח להתייחס להפגנה זו. כי אצלנו כרגיל, פוליטיקת הפחד היא זו ששולטת באזרחים ומכתיבה את לוח החיים ואת לוח השידורים בישראל. הפחד מפני "האחר", הפחד מפני הערבי ומפני האסלאם, הפחד מפני "הפונדמנטליזם הדתי" משתק אותנו וגורם לשוטר הפנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו לצנזר את מה שאנו באמת חשים לנוכח האירועים.
בעיני, הפחד הזה ממש מגוחך. הרי הפונדמנטליזם הדתי היהודי על גווניו השונים שולט זה מכבר שנים בחיינו. בפרלמנט שלנו, בניגוד לפרלמנט המצרי, יושבות מצד אחד, מפלגות דתיות וחרדיות, שמצהירות בריש גלי על מטרתן להקים בישראל מדינת הלכה. כל סדר היום וחלוקת התקציבים במדינת ישראל מוכתב ע"י ציבור של דתיים קיצוניים, שמתנגדים ובזים בגלוי למשטר הדמוקרטי. חלקם אינם מכירים כלל בקיומה של המדינה כמדינה דמוקרטית חילונית ו/או ציונית ואינם מקבלים את עקרונות החירות, השוויון והצדק החברתי. מהצד שני, במחנה הדתי הלאומי ישנן מפלגות משיחיות פונדמנטליסטיות לא פחות. שר המשפטים שלנו הנמנה על מחנה זה מבקש, בדיוק כמו האחים המוסלמים, להפוך את ההלכה היהודית (המשפט העברי) לחוקת המדינה, ושאר חבריו מהמחנה "הדתי הלאומ-ני" מנסים לקדם כל הזמן מדיניות הרת אסון בדמותה של יהדות משיחית ג'יהאדיסטית כובשת. את היעד שלהם הם מתכננים להשיג סופית באמצעות השתלטות על הצבא. אט, אט מתחת לאפינו, קורית המהפכה האמיתית בצבא, בזמן שכולם עסוקים במלחמות האגו והשחיתויות הקטנות והגדולות של הגנרלים.
כל זה קורה כאן ועכשיו, לא במדינות ערביות "חשוכות ופרימיטיביות", אלא פה "בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". באופן פרדוכסלי, תהליכים אלו הקורים במקביל להשתלטות גורמים פאשיסטים על הממשלה והחקיקה בפרלמנט, לא מפחידים אותנו כל כך, כמו החשש מהשתלטותם של "האחים המוסלמים". היכן הם אם כן כל אותם אבירי "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת"? מדוע לא רואים ולא שומעים אותם ברחובות? מדוע רק אחינו הדתיים המוסלמים כל כך מפחידים אותנו? אגב, המצב אינו שונה בארצות אירופה ובארה"ב. גם שם הפחד הקמאי מפני "האסלאם" משתק כל תא אפור פנוי במוחם של גדולי הדמוקרטים הנאורים.

הביקורת על המערב – אם כל הפחדים
הפחד מהאסלאם הרדיקאלי שהפך ממש לפוביה כאן ובאירופה הוא פחד ממשי, מכיוון שכולם יודעים שהביקורת של הוגיו ומנהיגיו על המערב הקפיטליסטי השבע ועל נזקיה העולמיים של הגלובליזציה וה"קדמה המערבית" היא ביקורת נכונה וצודקת. אחרי נפילת הקומוניזם ואפשר אולי לומר גם אחרי ירידת הסוציאליזם באירופה, האסלאמיסטים הם הגורם היחידי כמעט שנושא את הביקורת הזו ומערער על הלגיטימציה של המשטרים הדמוקרטים הניאו- קפיטליסטים, שיצרו עולם בלתי מוסרי ובלתי שוויוני בעליל, המבוסס על הירארכיה גזענית, שבו למעטים בעולם יש כל כך הרבה, ולאחרים אין דבר. הדמוקרטיה המערבית היא לאדם הלבן בלבד, והדמוקרטיה הישראלית היא לגבר היהודי האשכנזי בעיקר. כל השאר חיים בסטנדרטים של עוני מחפיר, חוסר יציבות תעסוקתית , ניצול שעבוד ובעיקר חוסר תקווה מול עריצות ההון והשלטון. וכן, גם אצלנו יש תקנות לשעת חירום שמקנות סמכויות נרחבות ואפילו מוחלטות לגופי הביטחון ולמערכת המשפטית, לשלול זכויות אדם ואזרח בסיסיות ממיליוני אזרחים ו/או תושבים שחיים תחת כיבוש צבאי. לכן, הביקורת של האסלאם הרדיקלי שמצליחה לסחוף המונים במזרח התיכון ובאפריקה והיום יש לה נוכחות בולטת ביותר גם באירופה, מאיימת כל כך על המערב ועוד יותר על מדינת ישראל, שעלולה בסוף התהליך המהפכני הזה להפוך ל"דיקטטורה היחידה במזרח התיכון".
לביקורת של ההוגים האיסלאמיסטים ובראשם חומייני וסייד קוטוב נחשפתי במהלך לימודי ה-BA שלי. הופתעתי לגלות, שהיא אינה שונה במהותה כלל מהביקורת הפוסט מודרנית על המערב, או מהביקורת של תנועות המחאה הפמיניסטיות ו/או השחורות בארה"ב. גם לכתביו של חסן אלבנא , מייסד ארגון "האחים המוסלמים" ולמעלליו הקשים של נאצר בהם לאחר מהפכת "הקצינים החופשיים" נחשפתי במסגרת לימודי המזרח התיכון. מאוחר יותר, כעוזרת מחקר במכון דיין יצא לי להתוודע באופן קצת יותר אינטימי לראשי האופוזיציה הסעודית: אלמסערי, אלעוודה חוואלי ואפילו לכוכב האזורי בן לאדן.. תרגמתי את הביוגרפיה שלהם מקלטות מחתרתיות שהם הפיצו והסתבר לי שכולם אנשים אינטליגנטים, משכילים ואינטלקטואלים. רובם למדו במיטב האוניברסיטאות במערב ו/או ביקרו שם והתוודעו לתרבות המערב במנות גדולות ואינטימיות ביותר (חלקם אף נישאו לנשים אירופאיות ואמריקאיות). אולם כששבו לארצם מצד אחד, מצאו עצמם מנוכרים להמוני בני עמם, שנותרו מתבוססים בעוני, בחוסר השכלה, ובנחיתות כלכלית וטכנולוגית אל מול המערב ומצד שני פיתחו תחושות של זעם, שנאה ובעיקר, תחושות של השפלה ואבדן זקיפות הקומה אל מול התלות באירופה וארה"ב הקפיטליסטיות וה"נאורות", גם לאחר תהליך הדה קולוניזציה מארצות המזרח התיכון ואפריקה. סימביוזה קשה וכל כך מוכרת לנו האינטלקטואלים והאינטלקטואליות המזרחים, שלמדו באוניברסיטאות המערב בחו"ל או באקדמיות הציוניות האשכנזיות בארץ. גיבוריו של נגיב מחפוז באים ממשפחות מפוצלות שבהן ניתן לראות באותה משפחה שלושה אחים: האחד הצטרף לאח'וואן, השני ליברל והשלישי סוציאליסט. ממש כמו אצלנו המזרחים. קרועים באותה משפחה ממש בין השתכנזות וחילוניות מוחלטת, לבין לחזרה בתשובה בנוסח ש"ס, בין מסורתיות מזרחית ימנית לשמאלנות מזרחית חילונית.

כך באורח טבעי למדי מצאתי עצמי בשנים הללו בהן יחד עם חברי וחברותי המזרחים לייסוד הקשת הדמוקרטית המזרחית, מתמקדת בלימודי התואר הראשון במזה"ת בשני נושאים :"חקר אינטלקטואלים במצרים" ומעמדן של נשים בערב הסעודית". תוך כדי עבודתי במכון דיין נחשפתי לכוחן הכלכלי הרב של הנשים בערה"ס, לשליטה המוחלטת שלהן בענף הספרות ובמדיום של האינטרנט- ללא ספק מגמות מרתקות שעשויות להיות להן השלכות מרחיקות לכת במדינה כמו ערב הסעודית . חשבתי לתומי, שאוכל לכתוב את התזה שלי על אחד מהנושאים הללו, אך כשזומנתי לראיון לקבלת מלגה לתואר ואמרתי מהם הנושאים שאני מתכוונת לחקור, שני ישב מולי אייל זיסר, אז ד"ר והיום פרופ' : "נו שירה את יודעת...המלגות הן ממכון דיין ...ואני עניתי :"נו אז מה?" מה זה תורם לביטחון המדינה? נאדה. מה בדיוק אתם רוצים שאחקור הטחתי במפקדי לשעבר מהצבא שישבו מולי בתחפושת אזרחית של אקדמאים: דת צבא ומדינה בתורכיה? שוב לחקור אופוזיציה איסלאמית בערב הסעודית או במצרים ? אופוזיציה שיעית בעיראק? או אולי ללמוד פרסית כדי שאוכל לשכלל את האיום האיראני למימדים עוד יותר דמוניים?
את הקריירה הצבאית המפוארת שלי סיימתי. לא תודה." וכך, בטריקת דלת עזבתי את החוג למזרח תיכון בת"א. אותי עניין דווקא לחקור את הניכור שחשים אינטלקטואלים במצרים, את התמודדותם הפילוסופית העמוקה עם סוגיות של דת ודמוקרטיה, מזרח מול מערב. עניין אותי לחקור את יחסי הגומלין המיוחדים שהיו בינם לבין נאצר לפני ואחרי המהפכה ואת התנגדותם הנחרצת ל"תהליך השלום", ל"מזרח התיכון החדש" של ו"לנורמליזציה" ואת השנאה הגדולה לישראל ולארה"ב. זאת לצד הערצת החופש, הכסף והעוצמה הטכנולוגית של המערב. ובכן, שם לדעתי טמונים זרעי הטרור של ה-11 בספטמבר. שם גם טמונים זרעי המהפכה הדמוקרטית ששוטפת כגל צונאמי אדיר את המזרח התיכון, יחסית למהפכות דמוקרטיות, כמעט ללא אלימות. אני צופה בחדשות ותוהה באיזה בור חשוך נמצא עכשיו זיסר, עם בדיחות הקרש שלו על מובארק בדמות "לה וואש קי רי" (הפרה הצוחקת), או על ג'ימי בנו? מדוע אין הוא מפרשן לנו עכשיו את השפעת רעיונות השוויון והחירות על העם המצרי? ואז פתאום בצהרי יום שבת קולו מגיח מהמסך : "עם כל הכבוד", הוא אומר, "מצרים איננה תוניסיה. יש פה שיטה והשיטה תנצח." כך פוסק זיסר תוך שהוא לועג להמוני הצעירים המצרים: "נו באמת... אז הם רוצים דמוקרטיה הצעירים האלה..." בדיוק כפי שלעג לי אז, כשביקשתי לעמוד על החופש האקדמי שלי לחקור נושאים, שאינם "ביטחוניים" פרופר, או מדינות שאינן מוגדרות ע"י החוג (או ליתר דיוק השלוחה האקדמית של השב"כ מוסד) כ"מדינות עימות" ישיר. נו באמת שירה ... יש פה שיטה. את לא מבינה? וכאמור "השיטה תנצח" ....כך קובע ראש הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת ת"א.
ואני אומרת: די ליהירות הביטחוניסטית והמודיעינית הזו. לא צריך מערך עצום של מודיעין וציוד האזנה משוכלל כדי לחזות מלחמות, שלום, או מהפכה דמוקרטית אצל שכנינו. מספיק לקשור קשרים מקריים עם כמה סטודנטים מצרים או מרוקאים בפייסבוק כדי להבין את הלך הרוח וכיוונה. נכון, זה דורש מאיתנו שחרור מהרבה דעות קדומות וסטריאוטיפים על המזרח, מפחדים קמאיים אבל בעיקר פחות יוהרה. זה גם דורש מאיתנו להקים חוגים אמיתיים למזרח תיכון (ולא עוד שלוחות של חמ"ן, השב"כ והמוסד), שבהם ילמדו תרבות פילוסופיה וספרות של מדינות ערב ממש כמו בחוג לצרפתית או אנגלית על מנת ליצור תשתית תרבותית משותפת שתאפשר לנו להשתלב במזרח התיכון ולהשתחרר מדעות קדומות.

סיפור אהבה
גילוי נאות: אינני אובייקטיבית כלל ביחס למצרים. הערבית היחידה שיוצאת לי מהפה, למרות ששפת אבי ואמי היא מרוקאית, היא ה"עאמיה" הערבית המדוברת המצרית. זו השפה הערבית היחידה שבה אני מסוגלת לחשוב ולדבר, בנוסף על הערבית הספרותית. אבל מעבר לשפה, יש לי רומן ארוך ונצחי עם התרבות המצרית: קודם כל צלילי המוזיקה המצרית של ענקי הזמר המצרי, שאבי נהג לשמוע שהפכו חלק בלתי נפרד (גם אם מודחק ומבויש) מהילדות שלי, וכמובן הקולנוע המצרי שהיה לטקס קבוע בכל יום שישי לפני הארוחה במרבית בתי האב בישראל. מאוחר יותר, החשיפה להגות הנפלאה של האינטלקטואלים המצרים בעידן הליברליזם של שנות השלושים והארבעים ולפמיניזם המצרי של הודא שעראווי ונוואל אל סעדאווי. ולבסוף, המפגש הבלתי אמצעי עם המצרים: המפגש המיוחד עם סופר והמחזאי עלי סאלם בביקורו הראשון והידידות שנוצרה לפני כ-15 שנה. אחר כך המפגש עם המארחים המשכילים המצרים במלונות בסיני, והיום החברים המצרים בפייסבוק. בקיצור סיפור אהבה גדול.

סאדאת היה גיבור ילדות שלי. גיבור השלום. כשבגרתי נהגתי להקשיב לנאומים המרשימים שלו בערבית ספרותית רהוטה, אבל סאדאת היה שנוא ע"י העם המצרי שלא חיבב כלל את האנפיתאח ("ההיפתחות") שלו למערב הקפיטליסטי. דווקא נאצר, שפה עשו לו דמוניזציה, הוא סמל הגאווה המצרית והערבית כולה עד היום. מרבית המזרחנים יספרו לנו היום, שהוא עשה את מצרים ענייה יותר, הרס את המערך האקדמי והמדעי, גרם לאסון אקולוגי נורא (אגם נאצר), ובעיקר הוביל את העם למפלה הגדולה של '67 , אבל נאצר נתן להמוני המצרים ולכל העולם הערבי ואפילו האפריקני כבוד וגאווה. סאדאת הציג עצמו כממשיכו של נאצר ובכל זאת נחשב לגיבור 'חרב אקטובר' (מלחמת יום כיפור), שהשיב את הכבוד לעם המצרי אחרי התבוסה הגדולה של '67 ואת השטח הכבוש של סיני , אך איני בטוחה כלל שמצרים נהייתה עשירה יותר בתקופתו. מצבם של מיליוני המצרים נותר כשהיה, למעט שכבה צרה של מתעשרים חדשים שגזרו קופונים מהאינפיתאח. גם ניסיונותיו לרגימנטציה של האיסלאמיסטים מהג'מאעאת שהתסיסו את הסטודנטים באוניברסיטאות לא צלחו ובסופו של דבר הם הצליחו להחדיר כוחות לצבא ולהתנקש בחייו. מובארק שכלל את "השיטה" (הידועה במחוזותינו כשיטת השקשוקה) והביא אותה לשיא מטורף של מיליארדים, שזרמו קודם כל לכיסו הפרטי ולשני בניו גמאל ועלאא', ואח"כ לשכבה צרה של מקורבים. כל אלו חגגו את חגיגת השחיתות של הפרטת נכסי המדינה לטובת המתעשרים, על גבם של המוני הפלאחים המצרים, שהפכו עם השנים לסטודנטים ממורמרים עניים ומובטלים. לא עזרו למובארק כל אותות הגבורה מ'חרב אוקטובר' כדי לשכנע את ההמונים שהוא משרת את מצרים ולא את האמריקאים והציונים, ובעיקר את כיסו הפרטי.

מסר אלגמילה
צריך להבין, שתחושת הגאווה הפטריוטיות והכבוד הלאומי (ווטניה) של המצרים מקורה בקדמת דנן. מצרים אמנם תמיד הייתה ארץ ענייה, שאינה משופעת במשאבים כמו אחיותיה הערביות במפרץ, אבל מצרים היא גם ארץ עם מסורת מפוארת של ציביליזציה ותרבות מפותחת עוד משחר האנושות. ארץ הכתב העתיק ביותר, של מונומנטים ארכיאולוגים מרשימים, של טכנולוגיות עתיקות מפותחות כמו דלתות נפתחות באמצעות קיטור. ארץ בעלת מסורת של השכלה והפצת ידע בתחומי האסטרונומיה והאסטרולוגיה, ושל אדריכלות משוכללת וכמעט נצחית. בתקופה ההלניסטית קמו במצרים ספריות ענק ומצבורי ידע נדירים. גם באימפריה הערבית והעות'מאנית מצרים נהנתה ממעמד של מרכז דתי ורוחני. במאה ה-20, מצרים ידעה את תור הזהב של הליברליזם, שהפך אותה למרכז האינטלקטואלי והתרבותי של העולם הערבי כולו. מצרים היא גם מולדת הסוציאליזם הערבי והלאומיות הפן-ערבית (קוומיה), היא מולדתו של הרפורמיזם האיסלאמי, של "האחים המוסלמים" וגם של הפמיניזם הערבי. למעשה, כמעט כל הזרמים האינטלקטואליים והתרבותיים של העולם הערבי באו ממצרים. במשך עשרות שנים שמשה מצרים כור ההיתוך ומעבדה תרבותית מרתקת של התרבות הערבית המודרנית: ממנה צמחו ענקי המוזיקה והזמר הערבי כמו: עבד אלווהאב, אום כלתו'ם, פריד אלאטרש, עבד אלחלים חאפז, לילה מראד ואיסמהאן. הקולנוע המצרי שכבש את העולם הערבי בסערה החל משנות השלושים בפתיחותו הליברלית, והקולנוע הערבי הביקורתי של יוסוף ווהבה הסוציאליסט, והשחקן הענק עאדל אמאם. וכמובן הספרות המצרית עם ענקי רוח כמו: נגיב מחפוז, טה חסיין, חוסיין הייכל, אחמד יאסין, ונוואל א-סעדווי.


כל אלו הביאו כבוד רב למצרים בעבר, אבל בשלושים השנים האחרונות דעך זוהרה של ארץ הפירמידות והיא הפכה בעיקר לשם נרדף לעוני ולצפיפות. המרכז האינטלקטואלי והספרותי הערבי עבר זה מכבר לארצות למגרב, גם בתחום הקולנוע, מובילים הקולנוע התוניסאי והמרוקאי.
אני מתבוננת על ידידי, בני גילי ממצרים: מוחסיין מקהיר, שאשתו משמשת כמורה לספורט בכווית. עובדת זרה. הוא הצטרף אליה לפני מספר שנים. בטח מצא שם עבודה כנהג למרות שבהשכלתו הוא בכלל רואה חשבון. נאצר האלגנטי מנהל משמרת במלון בשארם א-שייח, מחמד עו"ד בהכשרתו מנהל מלון בנוויבא. מת לצאת ממצרים ולברוח לאירופה. 
הפיגועים בשארם א-שייח' בסיני רק העמיקו את העוני. בריחת התיירים האירופאים והישראלים מסיני הביאה לסגירה של הרבה מלונות ולקריסה של הרבה מעסקי התיירות של הבדואים בסיני. גם כך המרמור והשנאה למובארכ הבן, שגזל את חירותם ופרנסתם והשתלט על כל עסקי התיירות, וההשפלות היומיומיות מצד השוטרים המצרים, הביאה אותם ללחוש לי בביקורי שהם שואפים לאוטונומיה בדואית בסיני. חלקם אף הודו באזני שהם מתגעגעים לכיבוש הישראלי... אולם כיום נדמה שהייאוש דחף אותם היישר לזרועות האיסלאם הרדיקאלי. כך מבדואים, עובדי עצים ואבנים, הם הפכו לדתיים פנאטיים. בזמנו, היה לי 'תלמיד' בסיני - אבו חוסאן, קראתי לו כי נהג להסתובב עם סוס ולהציע לתיירים לרכב עליו. הוא היה כבן 10 ואני לימדתי אותו ערבית ספרותית יחד עם עוד ילדים שהיו מוכרים שם תכשיטים. 'סת אלמעלמה' הוא קרא לי. כך נהגו לקרוא לי כל חבריי בסיני. כעבור מספר שנים הוא בגר והיה לנער ובביקורי האחרון סיפר לי בגאווה שאחיו לומדים בבית ספר... מוסלמי.

לפני כחמש שנים, אחמד ידידי, פלסטיני גאה מקלאנסווה, אללה ירחמו, חזר נסער כולו מביקור במצרים : "זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן", הוא סיפר לי על ההפגנות והשלטים נגד מובארכ "לא ללתג'דיד" (לא לחידוש) "לא ללתוורית'" (לא להורשה). ייאוש גדול אחז בו אחרי הנסיעה הזו. הוא היה מזועזע מהעוני והצפיפות בקהיר. "וואלק אנחנו הערבים, יא שירה, קופסת גפרורים לא הצלחנו להמציא במאתיים השנים האחרונות... אז איך ננצח". הוא שנא את הכיבוש. שנא אותנו היהודים ובכל פעם שנאלץ לעבור בדיקה בכניסה לקניון בנתניה לא יכול היה להימנע מלגדף את המאבטח הרוסי או האתיופי שביקשו ממנו תעודת זהות. ויחד עם זאת, רוב חבריו היו ישראלים ובמשך כמה שנים חי בשבדיה עם אישה אירופאית. הביקור בקהיר פשוט גמר עליו. חיסל את תקוותו לישועת הפלסטינים מהעולם הערבי. מצד שני סרב להיכנע בפני הציונות. אלמסכין היה קרוע בין שתי עולמות ונפשו לא מצאה לה מנוח בעולם הזה.
ממש כמוהו, רוב המצרים הצעירים הם מצד אחד, ערבים גאים במורשתם ובלאומיותם ומצד שני נאורים ובעלי השכלה מערבית רחבה. אבל מה יעשו בדיוק איתה? במקרה הטוב מנהלי משמרות או רבי מלצרים בסיני אך ברוב המקרים מובטלים או פועלים בשכר רעב. ומובאראכ מה נתן להם? לא מהפכה לאומית פטריוטית ולא פאן ערביות, לא מהפכה סוציאליסטית ולא מלחמת כבוד והוא אפילו לא האיש שהחזיר את סיני והשלום. סתם שומר על השלום הקר. "משרתם הנאמן של האמריקאים והציונים". כמעט מרוב העיתונאים והאינטלקטואלים המצריים נוטפת שנאה עזה לישראל ולארה"ב, בגלל ההשפלה והבושה הזו שהעטה מובארכ עליהם, חכמי הנילוס ויידעוני הפרעונים. והנה עכשיו אחרי שבועיים של הפגנות הנה יש להם שוב מהפכה ביד, סוף סוף הם שוב יכולים לחוש מעט גאווה בעם שלהם - עם הפירמידות הנצחיות. הנה שוב הם מושכים בעגלת ההובלה של העולם הערבי. שוב הם מראים לעולם הערבי ולעולם כולו מהי דמוקרטיה וליברליזם אמיתי ובמקביל בשורה של שביתות ותביעות חברתיות לצדק חלוקתי מראים לעולם כי מורשתו של הסוציאליזם הערבי מבית מטבחם של נאצר, מחפוז ויוסוף ווהבה לא נכחדה ממצריים. וגם מקומם של האחים המוסלמים והאיסלאם לא נפקד מכיכר התחריר בתפילות ההמוניות של המוסלמים והאיסלאם . נראה שסוף סוף חזרה להם הנשמה."עוודת אלרוח" ועוודת אלוועי" שני ספרים שנכתבו על ידי הסופר הענק תאופיק אלחכים. האחרון "שיבת התודעה" נכתב כביקורת על שלטונו של נאצר וההתפכחות משיכרון ההערצה לנאצר בסוף שלטונו, אותו נאצר, שבסך הכל דיכא את רוח החופש של האינטלקטואלים המצרים. נראה שעכשיו ההתפכחות היא גם מהקפיטליזם האמריקאי וגם מהאיסלאמיזם. נראה שהמערב אינו מבין את שפת הפרעונים הצעירים שמאותתים לעולם אנחנו רוצים חופש אבל גם צדק ושוויון, גם אינטרנט ופייסבוק וגם איסלאם. גם פטריוטיות מקומית וגם גאווה כלל ערבית. אנחנו גם וגם ולא או/ או.למהפכה של הצעירים יש תשתית אינטלקטואלית עמוקה עליה היא נשענת ולכן לא יצליחו לנפנף אותם בקלות מהכיכרות. הם יודעים בדיוק מי הם ומה הם רוצים מהמשטר שלהם ומהמשטרים בארה"ב ובאירופה.

זיכרון קצר
לפני כשש שנים, בעת שעמיר פרץ התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ניסו כמה מחבריי לשכנע אותי להתפקד למפלגה ולתמוך בעמיר. אני גיליתי סלידה עמוקה מהרעיון, למרות התקווה שהצליח האיש להפיח אפילו בכמה מחברי הרדיקאליים והציניקנים ביותר בשדה המזרחי החברתי. הנה מה שכתבתי אז באתר העוקץ תחת הכותרת "דרוש מנהיג" על הבעייתיות הגדולה בפלטפורמה של מפלגת העבודה כמפלגת "שמאל" ו/או כמפלגה סוציאל דמוקרטית, ועל יכולת המנהיגות של עמיר פרץ . בראיון לערוץ הכנסת בהנחיית גל גבאי חזרתי על הדברים ואמרתי שאשמח להתבדות ולגלות שטעיתי והנה קם לנו מנהיג מזרחי חברתי אמיתי ובא לציון גואל, אבל מיד עם היבחרו של עמיר פרץ והצהרותיו על ארון הקבורה של השד העדתי הבנתי שלא טעיתי ושאנו הולכים להיות עדים לעוד מחזה טראגי מסוג "עלייתו ונפילתו המטאורית של מנהיג מזרחי". ברוב חוצפתי עוד התקשרתי לעו"ד יובל אלבשן, שהיה אז שהיה עוזרו ויועצו האישי והצעתי ייעוץ חינם לעמיר פרץ שאולי עשוי למנוע ממנו ומאיתנו את הקטסטרופה הממשמשת ובאה. בסופו של דבר באופן לא ממש מפתיע התגשמו תחזיותיי. כרוניקה של כישלון ידוע מראש.
מדהים כמה קצר הזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי. עוד יותר מדהים זיכרונם הקצר של אינטלקטואלים חברתיים כמו למשל פרופ' דני גוטווין ברשימתו היום באתר העוקץ "אהוד והפליטים, היום שאחרי" שממשיכים לנסות ולהפיח שוב ושוב חיים בגוויה הרקובה של מפלגת העבודה וחמור מכך, שמנסים להכתיר שוב את עמיר פרץ כמנהיג חברתי. בושה וחרפה שכל הזמן נתלים על אותו מטאטא עקום. מה נגמרו האנשים המוכשרים והישרים בארץ?

עמיר פרץ כשל בתפקידו כמנהיג חברתי כישלון חרוץ ולא הצליח להתגבר על תאוות הכבוד שלו, למען בוחריו התמימים בפריפריה. אלו שתלו בו ובהבטחותיו להעלאת שכר מינימום ולמדיניות חברתית וכלכלית רחומה יותר תקווה, ונתנו בו אמון, עד כדי כך, שיצאו מגדרם ושינו את הרגלי הבחירה שלהם למענו. עמיר פרץ גם אחראי יחד עם שותפיו אולמרט וחלוץ למחדל הנוראי של מלחמת לבנון השנייה ולתוצאותיה הטראגיים: הן מבחינת הפשעים נגד האוכלוסייה האזרחית בישראל ובלבנון והן מבחינת הפקרת החיילים והעורף. כל זאת, ללא לקיחת שום אחריות מיניסטריאלית או מוסרית. הגיע הזמן לחשוף אחת ולתמיד את שקרי מפלגת מפא"י וממשיכתה "העבודה" - מוקד הכוח של בעלי ההון ובעלי הקרקעות, שזורה מיום הקמתה חול בעיני הציבור בארץ ובעולם, באמצעות מצג שווא של סוציאליזם ציוני. קרי, סוציאליזם מעוות ששירת בעיקר את האליטה האשכנזית הציונית, ניצל ודיכא ביד קשה את הפועלים המזרחים והערבים. למפא"י הא-היסטורית ולמפלגת העבודה עבר אפל ביחסה למזרחים ולפלסטינים בישראל, עבר עמוס בפשעים מחרידים החל מחטיפת ילדים והקרנת ראשיהם של אלפי ילדים מזרחים, שחלו בגזזת, וכלה בבניית הירארכיה גזענית ומתעלת בחינוך ובשוק העבודה, שהסלילה אוכלוסיות שלמות אל תחתית הסולם החברתי על בסיס מוצא אתני ולאום. רק חורבן מוחלט של המפלגה זו על כל ספיחיה הארגוניים, עשוי להוביל לצמיחה של שמאל כלכלי חברתי ופוליטי אמיתי. כל מי שמנסה לשמר את הקיים שותף להכחשת פשעי מפא"י והעבודה כלפי המזרחים והפלסטינים בישראל ובשטחים. רק לאחר היעלמותה המוחלטת של "העבודה" ניתן יהיה לבנות מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה נקייה מכל תחלואי מפא"י לדורותיה ולגלגוליה השונים. במקביל, יש לחזק את כל התארגנויות העובדים הדמוקרטיות שיעניקו למפלגה שכזו כוח וגיבוי מול שלטון הבובות הקפיטליסטי.

על תאוות און, שלטון והון

אני מגדירה עצמי כפמיניסטית מזרחית יהודיה, אך מוכרחה לציין שלא השתתפתי בחגיגות מחוץ לבית המשפט ובחגיגות הוירטואליות סביב הרשעתו של קצב ולא היתה בי שום שמחה על פסק הדין. גם אם קצב הוא אוייב המין הנשי ו/או האנושי, היהדות מצווה עלינו ב"נפול אויבך אל תשמח". כן, היתה לי תחושת הקלה ורווחה למשמע פסק הדין אבל בפירוש לא שמחה. במשפט הזה אין מנצחים ואין מנצחות. את הנזק הפיזי והנפשי שנעשה לקרבנות- פעם ראשונה בגלל האונס ומעשיו האיומים של קצב ופעם שנייה בשל המשפט הציבורי והתקשורתי שלהן (עוד סוג של "אונס") – את הנזק הזה שום פסק דין כבר לא ימחה. חוץ מזה, כפמיניסטית מזרחית, איני יכולה שלא לראות גם את הטרגדיה הכפולה של משפחת קצב: שיכרון הכוח של פוליטיקאי מזרחי שעלה לגדולה ושכח את הקהילות המזרחיות מעיירות הפיתוח, שהביאו לגדולתו וחוסר יכולתו להתגבר על יצר התאווה המינית והשלטונית, ומנגד הטרגדיה של גילה קצב ומשפחתה. בעיני, קצב אינו סוטה מין או חולה נפש, אלא סתם גבר תאוותן, שנהג ונוהג כמו הרבה גברים שמגיעים לעמדות כוח ומנצלים את כוחם להשגת הטבות מיניות ו/או חומריות ולניצול העובדות והעובדים הכפופים להם. לאורך השנים, נתקלתי בלא מעט גברים כמוהו קודם כל, במערכת הצבאית ואח"כ במערכת האקדמית, התקשורתית והפוליטית. רובם לא נשפטו מעולם, אף כי גם הם אנסו והטרידו קרבנות נשים באופן סדרתי, אבל תמיד זכו לאחוות גברים שצופפה מסביבם חומת הגנה. לעתים הצטרפו לאחווה השבטית הזו גם נשים המכנות עצמן פמיניסטיות (כמו במקרה של רמון) כאשר מדובר היה בגברים ממוצא אשכנזי. במקרה של קצב ואיציק מרדכי גם אחוות הגברים והלוחמים מסביבם התפוגגה, מרגע שלא נזקקו להם יותר כקבלני קולות מזרחיים והחלו להתגרות מדי בתקרת הזכוכית הגמוניה הגברית האשכנזית השלטת.
אגב, לצערי הרב, שמעתי, ראיתי וקראתי גם על גברים במערכת הדתית (רבנים וחזנים) שניצלו את כוחם וסמכותם ופגעו בקרבנות (ילדים ו/או נערים) גם מהמין הגברי. כך שפמיניזם מזרחי בעיני אינו רק מאבק של נשים בגברים, אלא תפיסת עולם ששואפת לשוויון ולתיקון יחסי הכוח המעוותים בחברה הישראלית של און, הון ושלטון .

אנחת הרווחה שלי מכך שנעשה צדק במשפט קצב לקרבנותיו אינה שלמה כלל כי, כאמור, אני חיה בפריפריה וחווה מציאות יומיומית של נשים מוחלשות מזרחיות, אתיופיות ועולות מחבר העמים שלא יעזו לעולם להתלונן על הטרדה מינית מצד מעסיקיהן מחשש לאבדן פרנסתן הכה עלובה, אך כזו שמאפשרת להן לפרנס את ילדיהן. לא בכבוד, אבל לפחות הן מצליחות לשרוד. נשים שפעלו באסרטיביות ו"העזו להתלונן על הטרדה מינית" שרופות בשוק העבודה. אין עבודה. כך זה עובד במערכת קפיטליסטית דורסנית שבה יש רק הירארכיה של טורף ונטרף. בחברה שחיה על הדרת כבוד ולא על כבוד סגולי לכל בן ובת אדם.
אנחת הרווחה אינה שלמה כלל, בטח לא אחרי המחזה קורע הלב של משפחות הקרבנות בכרמל (קורבנות ולא "גיבורים שיצאו למערכה באש כפי שביבי הציג אותם אתמול") שלא יזכו למשפט צדק על אובדן יקיריהן, או לפחות לועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את מחדל השריפה והפקרת חיי אזרחים בשם ערכי הקפיטליזם הקיצוני שהנהיגה המדינה. עם כל הכבוד לאלי ישי , לביבי ולכל הכבודה שהייתה שם אתמול חיי אדם חשובים יותר מהדרת הכבוד שלהם ואפילו מכבודם האישי ואם הם נושאים באחריות לאבדן חיי אדם אז אין שום סיבה לכך שימשיכו להסתובב עם הדרת כבוד. הם נבחרי ציבור ועליהם לדעת שנבחרי ציבור זה לא רק כבוד כיבודים ואינסוף הטבות אלא גם ובעיקר אחריות לתחומים שאנחנו האזרחים הפקדנו בידיהם. זה א-ב של דמוקרטיה. מנגד אני תוהה מה קרה למוסר היהודי שלנו? היכן זעקת הרבנים על קדושת ערך חיי האדם ? הרי כל דרדק יודע שפיקוח נפש דוחה שבת מדוע אם כן כבודם של נבחרי הציבור חשוב יותר מאחריותם להגן על חיי האזרחים? בשביל כבוד צריך לעבוד. לו היתה לאלי ישי, או לביבי טיפה של בושה, מצפון או כבוד היו מתפטרים מיד. היו פעם פוליטיקאים שנהגו כך בעבר אבל מי בכלל זוכר אותם....

אין דבר יותר אותנטי ואמיתי מכאבן של משפחות הנספים באסון השריפה בכרמל , מזכותם לבטא את כאבן וכעסן (חופש הביטוי) ומדרישתם להקמת ועדת חקירה ממלכתית וללקיחת אחריות. מר רוזן ומשפחות פרץ, ברמי וביטון הרימו את נס הדמוקרטיה, אבל אין צבא של מפגינים/ות שמאלנים, אנארכיסטים, פמיניסטיות או ימנים חדורי להט פאשיסטי ושנאת זרים, שיצאו להילחם על ערך חייהם של 44 צעירים וצעירות , נשים ואנשים פשוטים ואלמונים, שקמו לעוד יום עבודה וקיפחו חייהם בשל מחדל ההפרטה של כל השירותים החברתיים והאזרחים של המדינה.

משפחות הקרבנות בכרמל (רובן משפחות מאוכלוסיות מוחלשות בפריפריה מזרחים, עולים מחבר העמים, ערבים ודרוזים) פועלות לגמרי מתוך ההיגיון הצרוף והרציונל לקיומה של הדמוקרטיה ונותנות לביבי ולכל העם בלייף שיעור באזרחות: על החובה האזרחית והמוסרית הבסיסית שלנו האזרחים הפשוטים למחות ולבקר את השלטון, על שאינו ממלא את תפקידו הבסיסי להגן על חיי האזרחים במדינה ומפקיר את חיינו. הן פועלות לא רק מתוך "כאבן וצערן" כפי שמנסה אלי ישי להציג בתקשורת, אלא מתוך עמדה דמוקרטית בסיסית הקוראת לשר הפנים ולממשלה לקחת אחריות מיניסטריאלית וממשלתית על המחדל ולהתפטר....וקוראת לראש הממשלה לנהוג בשוויון כלפי כל הקרבנות ללא הבדל מין דת לאום או מוצא.
כל מי שערך חיי האדם, היהדות ו/או הדמוקרטיה לנגד עיניו חייב לתמוך בהם ולהמשיך את מחאתם הדמוקרטית הלגיטימית והצודקת.

מה משותף לשלוחים, ברברים, איריים וסקוטים?

אל המוזיקה והתרבות הברברית נחשפתי דרך ידידי, העיתונאי והמשורר מחמד סיאלי מטנג'ר. מחמד נולד באזור הריף, חמש דקות מהכפר "קוואטרו טורס" (Torres de Alcala), שבו נולדה אימי, על שום ארבעת המגדלים של המבצר הימי שמתנוסס על פסגת גבעת הכפר. הכפר שוכן למרגלות חופי הים התיכון לא רחוק מהעיר חוסיימה – בירת אזור הריף, המיושב ברובו ב"אמאזיע'ים”. "אמאזיע'ים" , כפי שתיקן אותי מחמד, ולא "בֶּרְבֵּרִים”. לדבריו, "ברברים" הוא כינוי משפיל, שניתן לבני עמו עוד בתקופה הרומאית. הבֶּרְבֵּרִים, תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה, נקראים "אימאזיע'ין" (האנשים החופשיים) הם דוברים קבוצת שפות אפרו-אסיאתיות המכונות תמאזיע'ת .שלוש השפות הברבריות המדוברות העיקריות הן: תאריפית- בצפון מרוקו, תשלחית- במרכז ובדרום מרוקו וקבילית באלג'יריה.
באתר הנפלא agraw.com - פורטל המוקדש לתרבות ולזהות האמזיע'ית ומספק מידע רב על התרבות וההיסטוריה (העקובה מדם ורווית הסבל) של הברברים בארצות המגרב, ניתן להאזין בחינם לכל סוגי המוזיקה הברברית על גווניה השונים, בהתאם לאזורים השונים בהם נפוצה אוכלוסיית הברברים: Rif Music, Kabyle Music, Sous Music, Atlas Music, High Atlas Music,Chawi Music, Twareg Music, Canaria Music, Lybian Music. המוזיקה הזו עוסקת בין היתר בזהות הברברית וחלק ניכר ממנה הוא שירת מחאה כנגד הדיכוי התרבותי והאפליה, שחוו הברברים ועדיין חווים תחת הכיבוש המוסלמי – הערבי. לאמזיע'ירים יש דגל וסמל משלהם, שפות משותפות, תרבות עתיקת יומין ויש ביניהם מי ששואף לא רק להכרה כקבוצה אתנית תרבותית, אלא גם לאוטונומיה פוליטית. האתר מעיד על תודעת הזהות הקולקטיבית המפותחת של הברברים, על כוחם ועל השפעתם הגדולה על התרבות בארצות מוצאם: מרוקו והסהרה, אלג'יר, תוניסיה, לוב, מאלי וגם בתפוצות האירופאיות שלהם ההולכות וגדלות בצרפת, ספרד הולנד ואפילו בישראל. מדי שנה מתקיים בעיר טנג'ר במרוקו פסטיבל המוזיקה הברברית, בו ניתן לראות ולשמוע את מיטב כוכבי הזמר האמזיע'י בסגנונות השונים של המוזיקה הברברית.



את המסע המוזיקלי נתחיל עם אידיר -זמר המחאה הברברי האלג'יראי הוותיק והמפורסם ביותר בעולם: אידיר (IDIR), שנולד ב-1949 ב-Ait lachene, אשר בkabyle הוא אחד הזמרים הבולטים בז'אנר של המוזיקה הקבילית הברברית. הוא פרץ לתודעה המערבית בשנת 1975 כאשר הוציא בפריז את האלבום הראשון שלו "a vava inouva" שנחל הצלחה מסחררת. שיר הנושא הושמע ב-77 ארצות ותורגם ל-15 שפות. ב-1979 יצא לאור הדיסק השני שלו: "Ay Arrac-Nne" ("עבור ילדינו"). ב-1999 אידיר הקליט את הדיסק Identités ("זהויות"). כאן ניתן לראות את אידיר מופיע בפני המונים בפארק עם לוק של שנות השבעים, במופע שמדיף ניחוחות ילדי פרחים בוודסטוק.

וכאן ניתן לשמוע את שירו היפהפה "למה יורד גשם?” שיר געגועים למולדת שטופת השמש אלג'יריה
ועוד אחד משיריו היפים של אידיר הוא השיר: “Ma mere” בצרפתית מתובלת במבטא ברברי. השיר מוקדש לאמא שלו ומשמש מעין הומאז' לכל הנשים הברבריות, שנשא בגבורה את הסבל והמשיכו לשמר את התרבות והזהות הברברית


שיר זה מעיד על מקומה ומעמדה החשוב של האישה בתרבות הברברית. הברברים במרוקו חוגגים ושרים עד עצם היום הזה למימונה, הלא היא אלת המזל. למרות האיסלאמיזציה, שנכפתה על הברברים בכוח ("דין מחמד בסייף"), עדיין ניתן למצוא במרוקו ובארצות מגרב שרידים ורמזים רבים לדת הברברים: דת פגאנית שבמרכזה ניצבת האלה תאנית (Tanit). ככל הנראה, מדובר באלה ענת המוכרת לנו ממקורותינו העתיקים, האלה הגדולה של המזרח התיכון העתיק – אלת המלחמה, הציד והפיריון, אחותו של האל בעל. סמל האלה תאנית, המסורות והטקסים הפגאנים נשמרים עד היום בדמותם של כלי מטבח, תכשיטים ובטקסים. זכר לתרבות מטריאכלית קדומה שבה האישה דומיננטית מאד. הדומיננטיות הזו מסתבר נשמרה בתרבות הברברית עד היום וגם בחברה הברברית שבה ניתן לראות עוד שרידים להתנהלות כלכלית מטריאכלית בחלק מהכפרים.

אחד המיתוסים המכוננים היום בתרבות האמזיע'ית כיום הוא של המנהיגה הצבאית הברברית "אלכאהינה" (יש הטוענים שמוצאה יהודי בשל שמה "הכוהנת"), שנלחמה בחירוף נפש עם צבאה הברברי נגד הכיבוש המוסלמי, והותירה אחרי מותה לכובשים המוסלמים "שדות חרוכים. המלכה הצפון אפריקאית האגדית, אלכאהינה, היא סמל להתנגדות, לנחישות לאומץ הלב ולגאווה של תושביה האותנטיים של מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה - הלא הם הברברים בנוסף לכך, התרבות הברברית היא בעיקרה תרבות אוראלית שבה הנשים הן המסרניות העיקריות של התרבות והמסורות עתיקות היומין. הן אחראיות על חינוך הילדים ועל שימור התרבות שהייתה נתונה כל הזמן בסכנת הכחדה מצד הכיבוש הערבי והמוסלמי האכזרי. אצלנו "כל אישה היא פנאנה” אומר לי מחמד סיאלי כשהוא מדבר על אמא שלו, כלומר כל אשה היא אמנית ומשוררת. וכך גם מספר לי בנה של עיישה על אמו השלוחית מקריית גת , לדבריו, דוברת רהוטה של השפה התשליחית שמכירה וזוכרת עשרות שירים ולחנים משנות ילדותה בהרי האטלס שבמרוקו. בנה של עיישה למד לפייט בבית כנסת, אבל את היכולת הווקאלית הלירית ויכולת ההאזנה והקליטה המהירה של לחנים וצלילים ירש ללא ספק מאימו. הנשים הברבריות היו גם מומחיות לרפואה טבעונית המבוססת על צמחי מרפא. את זה אני גם יודעת מסבתה של אמי שהיתה מיילדת ומרפאת ומראיונות ששמעתי מבנותיה ונכדותיה למדתי הרבה על דרכי הרפואה של נשות הכפרים במרוקו.

אחד המאפיינים הבולטים של אידיר, כפי שניתן לשמוע ולראות בלינק שלעיל, הוא חליל הרועים שלו, שלוקח אותי הישר למחוזות אירלנד וסקוטלנד. שיריו מזכירים לי מוזיקה אירית ששמענו בסדרות טלוויזיה איריות בהן נהגנו לצפות כילדים. בתור סטודנטית צעירה נהגתי להתלוצץ ולומר שאני ממוצא אירי. הרגיז אותי כששאלו אותי אותי מה מוצאי (מן הסתם הפרצוף המונגולי שלי והפה המרוקאי הענק שלי הטריד לא מעט אנשים במסדרונות האקדמיה התל אביבית הלבנה...) "אוחיון, מה כבר יכול להיות?” הייתי עונה, “אני ממוצא אירי: או- האיין כמו או'בראיין. הבנתם?”. מסתבר שהאינטואיציות שלי לא היו שגויות כל כך.... "או" בשפות הברבריות פירושו "בן". אוחיון = בן חיים. גם באירית או= בן. מדענים מאמינים כיום, כי כאשר הקלטים נחתו באירלנד לפני 2,500 שנה, הם נתקלו ככל הנראה באוכלוסייה של צפון אפריקאים. לטענת בלשנים אירופאים מסוימים , מחקר השפה האירית ושפות קלטיות מספק עדויות אפשריות לכך שכאשר הקלטים פלשו לאירלנד ולבריטניה, היו כבר דוברי שפות אפרו-אסיאתית באיים אלו. השפות הקלטיות: אירית, גאלית סקוטית ו- וולשית, משלבות תכונות דקדוקיות שנמצאו בלשונות אפרו-אסיאתית, שאינן ניתנות להסבר בדרך אחרת. דבר זה מצביע על האפשרות כי היה קשר מוקדם בין האוכלוסיות הקלטיות לצפון אפריקניות באיים הבריטיים. בלשנים גילו הבדלים מפתיעים בין שפות קלטיות ושפות קרובות אחרות, כמו למשל הצרפתית, בעוד שניתן לראות דמיון בולט בין הקלטית לבין השפות האפרו-אסיאתיות הברבריות מדוברות במדינות מרוקו, תוניסיה ואלג 'יריה. עוד על הקשר האירי-ברברי ניתן לקרוא כאן בהרחבה:

בענף הלירי של המוזיקה הברברית - ניתן לשמוע את הצלילים הפסטורליים הנפלאים בשיריו של של ח'אלד איזרי -Khaled Izri -הכוכב העולה של המוזיקה הריפית במרוקו ובצרפת. כאן ניתן להאזין לשירו "אמזיע'”על רקע תמונות ממלחמת הריף – מלחמת הברברים נגד הכיבוש הספרדי של מרוקו ותמונות של גיבורים ולוחמים ברברים ובראשם עבד אלכרים אלח'אטבי מנהיג מרד הברברים שהנחיל לקולוניאליסטים הספרדים תבוסה.




עוד זמר מחאה ריפי מצויין הוא אית'ראן ( ITHRAN ) עם שירו הלירי (ואולי יש לומר האירי...) הנפלא ”יא לאטיפ" של הזמר. לשיר הזה ולשיר עכשוי יותר שלו "יאנאיאר" ניתן להאזין באתר: AGRAW.COM

ועוד אחד מכוכביה של המוזיקה הריפית הוא אית'רי – ITHRI כאן הוא מופיע בפני עשרות אלפים בפסטיבל בנאדור, הבירה השנייה של הריף:



נעבור לאגף הנשים הברבריות. לנשים כאמור, יש תפקיד מרכזי בשירה הברברית ובהעברתה לדודות הבאים. בקטגוריה של הזמרות הריפיות המפורסמות ניתן למצוא את פאטום - זמרת ריפית שחיה בבריסל מילדות. האמנית המוכשרת הזו מושפעת ממסורות ריפיות שחוותה בילדותה במרוקו לפני שעברה עם הוריה לבלגיה, שם היא גרה עד היום. פאטום מושפעת בעיקר מה"איזראן" - השירה שבעל פה, אחד ההיבטים החשובים ביותר בתרבות הריפית האמזיע'ית. כאשר הנשים עבדו בשדה או כבסו בגדים בנהר הן תמיד היו שרות את ה"איזראן" באופן ספונטני וללא כל הכנה. זה סייע להן להתמודד עם זמנים קשים ולהתעלם מממד הזמן כאשר היו מוצפות בעבודה. ה"איזראן" שימש עבורן גם כלי לביטוי שמחתן כאשר חגגו אירועים במעגל השנה ובמעגל החיים.




ומכאן נמשיך לקטעים מתוך האלבום "ללה מימונה” עם הזמרת עאישה תאשינוויט. עאישה, היא אולי הזמרת הברברית המפורסמת ביותר בסגנון המוזיקה הברברי, הנפוץ יותר במרכז מרוקו ובדרומה (הרי האטלס). שימו לב לסגנון המחול הברברי המיוחד הכולל לא רק את הנעת האגן אלא גם ובעיקר את הנעת הכתפיים (אשר פה בארץ מזכיר לנו את סגנון המחול האפריקני האתיופי), וכמובן, אי אפשר לפספס את התכשיטים והתלבושות הברבריות המרהיבות, את הנשים מעוררות הקנאה ביפיין ובמראה השופע והטראנס- האנרגטי שלהן, שלא סופר ממטר את כל המגזינים העולמיים של האופנה ואינו דופק חשבון לפאשיניזם של של הלוק האנורקטי שהשתלט על יותר ממחצית נשות העולם. לבסוף, כלי הנגינה הברברים הייחודיים: הבנג'ו,כלים חד- מיתריים והתופים. ממראה הפנ ים של עאישה ומסגנון הריקוד והשירה, יכולתי להבין יותר את ההשפעות המזרח אסיאתיות על הלוק שלי- אולי השרידים שהותיר אחריו הכיבוש המונגולי האכזרי של ג'ינג'יס חאן...שווה להקשיב עד סוף הקליפ לשיר "ללה מימונה", מבחינתי זו אותה "ללה מימונה, מבארכה מסעודה" (זוהי הצהרת יהודי מרוקו בליל המימונה), שלכבודה שרים וחוגגים יהודי מרוקו. בשנים האחרונות שמעתי הרבה מאד הסברים מלומדים על מקורה של חגיגת "המימונה" של יהודי מרוקו מהסברים שמקשרים אותה לרמב"ם ועד להסברים שמסבירים את משמעותו היהודית העמוקה של חג זה והקשר לחג הפסח, אבל הלא עיניכם רואות כאן את הפולחן הפגאני לכבוד אלת המזל- הללה מימונה. אלת הפריון והאדמה שמביאה לנו את ה"מן"- הקלי הראשון של הלחם ,החיטה לאחר חג המצות, שלכבודה חוגגים בחג האביב לא רק היהודים, מסתבר, אלא גם הברברים, תושביה הילידים של מרוקו.


עוד להקה ברברית עכשווית מדהימה היא בנאת אודאדן Bnat Oudaden 2010 עם הסולנית נעימה- כשמה כן היא: שרה בקול פעמונים נעים ורוקדת את ריקוד הכתפיים הברברי בחן מדהים. כפי שניתן לראות משפת הגוף שלה ושל עאישה הנשים הברבריות לא רק שרות, אלא מספרות סיפור שלם ולוואי ויכולתי להבין אותו.



במוזיקה הברברית- כמו במוזיקת הגנאווה, וכמו במוזיקה האנדלוסית והצופית- הקצב הולך ומתגבר. זוהי מוזיקת טראנס ובריקוד ניתן להבחין באלמנטים תראפויטים של טקס גירוש שדים. השיער הארוך הפזור, רגלים יחפות, ריקוד טראנס על להגעה לשיא וצניחה למצב מדיטטיבי. היום מופעי המחול והמוזיקה הללו של הברברים כמו במוזיקת הגנאווה איבדו את משמעותם התפקודית, הרוחנית והתראפויטית והם מכוונים אל מחוץ לקהילה למערב, הם נכנסו לקטגוריה של "מוזיקת עולם" לאחר שהסתבר הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלהם (פסטיבל הגנאווה - מוזיקת עולם בא-סאווירה.המרוקאים משתפים פעולה עם המערב בשל צרכי הפרנסה והתיירות- ענף מרכזי בכלכלה המרוקאית. זה מה שקרה גם ל טקסי האחוואש המוזיקליים. טקס ה"אחוואש" הוא עוד מאפיין של התרבות המוזיקלית הברברית של תושבי הכפרים בדרום מרוקו ובהרי האטלס. טקסים אלו משמשים דרך תקשורת כמעט יחידה בין גברים ונשים בחברה מסורתית ושמרנית.בין היתר הם מהווים טקסי חיזור ומציאת שידוך. סיגל עזריהו, שחוקרת את הטקסים הייחודיים האלה זה שנים, חזרה למרוקו וגילתה שהקִדמה נוגסת במסורת. הטקסים הולכים ומתקצרים , הזמן הוא כבר לא אותו זמן אלא נמדד במושגים מערביים, הצעירים רוצים הכל קצר מיידי ותכלס. בישראל של היום הודות לדריסת הרגל הגסה של המגף הציוני-אשכנזי נעלמו הטקסים לחלוטין מהמסורת של היהודים הברברים (השלוחים). פה ושם ניתן לשמוע על כמה אודים עשנים, רמזים לאותה מסורת עתיקת יומין במושבים בנגב: כמה זקנים עוד מקיימים את הטקס התרבותי הזה עדיין במושבים כמו שוקדה או אדרת, אך מזמן ברור שהטקס איבד את מרכזיותו בתרבות היהודים הברברים ובוודאי את תפקודו החברתי, כזירה מעורבת לתקשורת בין נשים לגברים




.



לסיום, רמיקס אמזיגי - מחאה, שבו ניתן כבר לראות את השפעת המוזיקה המערבית על הצעירים מצד אחד, ומצד השני את שימור המסורת הברברית ותרבות המחאה שלהם:




ועוד לינק אחד לסיום בעניין היופי הנשי הברברי. כאמור, ההמרוקאים הברברים רואים בנו היהודים, חלק בלתי נפרד מהעם המרוקאי ומהתושבים הילידים של מרוקו. הם שותפים להיסטוריה בת יותר מ-2000 שנה. מסורות ועדויות ארכיאולוגיות ליישוב יהודי במרוקו יש לנו עוד מתקופת בית ראשון ומהתקופה הרומית לאחר חורבן בית שני. הברברים מתגאים ביופי בנותיהן היהודיות והמוסלמיות : כאן בין הנשים הברבריות העכשוויות ניתן למצוא גם את נינט טייב , שירי מימון , מירי בוהדנה.

מיומנה של נערה מזרחית

2007-11-27


אחרי שעשית כל מה שאפשר למחוק מעלייך את שאריות המזרחיות, צבעת פסים בבלונד- שטני, שינית את שמך ואת אופייך, נפטרת משיירי המבטא המזרחי והניב המקומי של השכונה, רכשת לך השכלה מערבית רחבה ואת כל כך גאה שאומרים לך "אבל את בכלל לא נראית..." מגיע לך שידוך אשכנזי, הדרך האולטימטיבית לשדרג את עצמך בסולם המעמדי בחברה, להפוך משוליים למרכז. רק קחי בחשבון יקירתי, שלרוב יהיה זה אשכנזי נכה או זקן, או שניהם ביחד, כך זה עובד בהירארכית הגזע הציונית. ברוב המקרים הוא גם יהיה נכה רגשית ואת תתגעגעי לחום של אמא ואבא. נו מילא, לפחות יצא לך ילד בלונדיני עם עיניים כחולות ושם שפותח דלתות בבנק. את אמנם עכשיו חד-הורית מקורקעת, אבל הכל פתוח בפנייך, את הרי חיה בחברה ליברלית פתוחה ומי שרוצה מצליח...
אחרי שמאסת באשכנזים חשבת שאולי תיקחי לך, איזה אינטלקטואל מזרחי, אחד כמוך, חצי משוכנז חצי אותנטי אבל... עם מודעות חברתית ומזרחית, אבל מהר מאד את מבינה שאין מצב. אלו מחפשים להם רק אשכנזיות, רצוי פרגיות בשנות העשרים לחייהן עם שער בלונדיני גולש ועיניים כחולות, אבל הם גם יהיו מוכנים להתפשר על פולניות כהות וחוורייניות, העיקר שיש ברקע אבא עשיר באמריקה או באוסטרליה, או לפחות עם איזו ירושה פוטנציאלית של אדמות במושב/קיבוץ, או של איזה בניין צנוע ברחביה. המפגש ביניכם הוא קטלני: מינוס ומינוס. שניכם מסרבים לראות מול העיניים את המראה של השכונה ו/או העיירה ממנה באתם, אחרי שהסרתם זה לזו את המסכות הלבנות. את אומרת לעצמך: עזבי אותך מאלה, ממילא לא נשאר בהם שום דבר מזרחי , קחי לך מרוקאי אותנטי מקריית גת, עם ח' וע' גרוניות, רצוי עם עבר פלילי או לפחות איזה ישיבה קטנה בכלא בזמן השירות הצבאי כדי שתרגישי אותנטית למדי, כי הנה סוף סוף אחרי כל החנונים שסבלת יש לך גבר- גבר ביד, ערס עם לב זהב שמזיין אותך במרוקאית לצלילי אום כלת'ום. בפעם הראשונה שנפגשתם הוא הציג את עצמו כפרוד, אבל את מי בכלל זה עניין, בהמשך יספר לך שהוא עדיין גר בבית עם אשתו והילדים, אך ייקח אותך בלילות לדירת הסטודיו של חברו על הים, ויראה לך את קן האהבים המיועד לכם, שאליו הוא או-טו-טו אמור לעבור, אבל משום מה כבר עברה שנה וזה עוד לא קרה. הוא יאמר לך שאת אשת חייו, את הזיון של חייו, הפרח בגנו, ויהיה מוקסם מהאינטליגנציה שלך, אבל יותר ויותר תמצאי שאת אשת חייו לשעות הבוקר או לחפוזים של אחר הצהריים. מטומטמת שכמוך, איך לא חשבת על זה שכשאת לוקחת לך גבר מרוקאי אותנטי את גם מסתבכת עם אישה מרוקאית אותנטית, ההיא מהשכונה שהוא התחתן איתה, שמאיימת עכשיו לקרוע אותך לגזרים... עכשיו את שואלת את עצמך איך יוצאים מה'סחינה' הזו שבישלת לעצמך.

הפתרון הוא בשמאל. לכי עם הרדיקאליות שלך עד הסוף וקחי לך פלסטיני. ערבי אציל עם לב רחב שיהיה מוכן לעשות הכל בשבילך ואם צריך גם להיות השהיד שלך, אבל לכי תסתובבי עם דבר כזה בחוץ, למשל בקניון השרון יום אחרי פיגוע בנתניה... מזדיינת עם ערבים הא? יאמרו לך ומהר מאד תמצאי את עצמך יושבת בתא הצמוד לזה של טלי פחימה עם שני חוקרי שב"כ צמודים.

לא נותר לך להתגבר על כל תאוותייך הפאליות ולהתחיל לפזול אל בנות מינך בנות המין היפה, אבל לכי תמצאי עבודה אחרי שהחלטת לצאת מהארון ולהצהיר שאת לסבית... את אומרת לעצמך: אולי אני אהיה פמיניסטית 'לבדנית', יענו מין נזירה כזו שחיה לבד, אבל ההתכחשות הזו לבשר מחזיקה בדיוק חודש עד הסטוץ הבא...

בסוף את מחליטה ללכת על עובד זר קולומביאני או פיליפיני, לא חשוב מאיזה עדה, את הרי הומניסטית גדולה, לוחמת למען זכויות האדם, אבל עם המראה האקזוטי הזר שלך מהר מאוד את עלולה למצוא את עצמך על ניידת של משטרת ההגירה משוגרת למזרח יחד עם בן זוגך המלוכסן, רק בגלל שבאותו יום שכחת לשים בכיס את תעודת הזהות שלך... האמת מה רע לך לשחזר בגילך המתקדם את חווית "טקס המעבר" הישראלי במזרח הרחוק, בפיליפינים, או בהודו. מי יודע אולי תמצאי לך שם איזה הודי חריף מתוק, או אולי חב"דניק, או איזה הולנדי עם דרכון אירופאי..."את אשת העולם הגדול", תמיד אמרו לך...

פורסם לראשונה באתר "קדמה":

http://www.kedma.co.il/index.php?id=1601

ברלין - תל אביב 2005

ברלין- מילאנו

אני יושבת לצידן של עדינה ועדנה במטוס. אנחנו מעבירות דברי סיכום על החוויה הנפלאה שהייתה לנו בברלין והפעם באמת הפלאנו לעשות- הדיאלוג שהיה לנו עם הגרמניות והפלסטיניות היה מוצלח. הפעם נראה היה שהגענו לשיא ההתקרבות בינינו. אין יותר קרבן ומקרבן אלא נשים עצמאיות שלמות בזהותן ואחראיות לגורלן ולגורל חברתן. פתאום עדנה נזכרת שביקשה מאיתנו להביא חפץ סימבולי שאליו אנו קשורות ושבסוף לא עשינו עם זה כלום. אני מספרת להן על התמונה שחור-לבן של סבתא שלי, דינה, שסחבתי איתי. מספרת להן את סיפור חייה. סיפור מרוקאי של פמיניזם ונונקורפומיזם, שסופו היה טראגי. עדנה מעודדת אותי להעלות על הכתב את סיפורה.
ורד מסמנת לי מאחור לבוא למושב הריק שלידה. היא מוציאה מתיקה ספר "לחיות מתוך שמחה" מחייכת ורושמת לי הקדשה בפנים. כמה סימבולי. שמחה הוא שמי המקורי אני אומרת לה. והיא מקריאה לי: לשירה, חברה יקרה ומיוחדת במינה, אשה-אשה...שתהיה לך כמה שיותר שמחה, כי מה-זה-מגיע לך ! באהבה והערכה עצומים, ורד". אני מנשקת את וורד. מאמינה בכוח הברכה. מועצמת כל כך מאהבתה ומאהבת כל הנשים הנפלאות איתן ביליתי בשמונת הימים האחרונים בברלין. איזו אשה נפלאה היא וורד,
וכמה שהיא נראית יפה וחתיכה. שש לידות כמעט ולא הותירו עליה שום חותם. כל כך חבל לי על החלטתה לעזוב את הארץ. מצד שני אני מבינה את האינסטינקט האימהי שלה להבריח את בניה הבוגרים מכאן עד יעבור זעם. מן הסתם גם אני לא אעקוד את בני יחידי בהגיעו לגיל 18.
אחר כך ורד מראה לי תמונה שנתנה לה רימה חברתנו מעזה עם הקדשה מאחור. בתמונה נראות רימה ואחותה ובתווך שני ילדיה הקטנים. רימה עוטה על ראשה חג'אב. החג'אב עשוי מבד רשת. צבעו הורוד מתריס נגד כל העולם המערבי והעולם הגברי: אני מוסלמית גאה , ואני אישה חושנית ואופטימית. שני ילדיה המטופחים של רימה מישירים מבט לצלם....יזאן הקטן גבר ערבי קטנטן מודע לעצמו מביט בעיניים פקוחות אל העולם. אני נזכרת בדמעות של רימה כשהתוודתה אמש בפני על החשש הגדול ביותר שלה, שלא יתגלגל לה לרחובות ויהפוך להיות שהיד... ואני תהיתי ביני לביני איך ריככה אותה האמהות, זו ללא ספק, לא אותה רימה שפגשתי לפני שבע שנים. רימה הרווקה התזזיתית והמיליטנטית עם אג'נדת הפליטים הכל כך סדורה. אני זוכרת שבמפגש האחרון שהיה לנו בגרמניה, בברימן ביוני 2000 , שוחחתי עם רימה על בעיית הפליטים. אמרתי לה: רימה אין ספק שצריך להכיר בזכות השיבה ולפצות אתכם, אבל את חייבת להבין שלא תוכלי לחזור לגור בבית שהיה לכם בבאר שבע כי עכשיו אמי גרה שם והרי אין בכוונתך להפוך אותה לפליטה?!.
! Than its war פלטה רימה בנחרצות ונעצה מבט ארוך הישר אל תוך פני ההמומות. אח"כ הסתובבה ויצאה מן החדר. זה היה אקורד הסיום האחרון של המפגש ההוא שלנו ביוני 2000. חזרתי הביתה קודרת מאד. כשהגעתי לישראל, למרות הדיווחים האופטימיים שזרמו בתקשורת מקמפ דייויד, זכרתי את התיאורים הקודרים על חיי היומיום הקשים בפלסטין ועל ייסורי הכיבוש שתיארו הנשים הפלסטיניות, שנדמו בעיני כלבה רותחת שעומדת להתפרץ החוצה מאחורי כל המגעים והאופוריה של השמאל בישראל ביחס ל"תהליך השלום" שנדמה כי לא יסתיים לעולם. אמרתי לצביקה בן זוגי, שסיקר אז עבור הכבלים את אזור המשולש: תתכונן הולך להיות לך אקשיין לא נורמלי בעבודה. הולכת לפרוץ עוד אינתיפאדה.
כחודש אחרי שהתחילה אינתיפאדת אלאקצאא' ורד מתקשרת אלי ומספרת לי שדיברה עם רימה ושהיא במצב נפשי קשה. החלטתי להתקשר אליה. יום אחרי הלינץ' הנורא ברמאללה אני מרימה טלפון לרימה. הטלוויזיה אצלי בבית דלוקה. אני מדברת עם רימה ועל המסך שמולי מרצדות תמונות המסוקים שחגים מעל עזה. רימה בוכה לי בטלפון ואני שומעת את הפגזות המסוקים בהד כפול מעזה ומהטלוויזיה שלי בבית. עכשיו רימה לא יכולה להיפגש עם ארוסה שנמצא ברמאללה והיא דואגת לשלומו. חוששת שיקרה לו משהו רע. אני מנסה לעודד אותה אך לא מוצאת מילים מתאימות. הכל נראה לי כמו חלום סואיאליסטי הזוי. תחושת חוסר אונים מוחלטת משתלטת עלי.
כעבור כמה זמן אני מתקשרת למאי ברמאללה. אני עוקבת אחר דיווחים אלטרנטיבים באינטרנט וחוששת לגורלה. תוהה מה עובר על חלאא' הקטנה, אותה תינוקת בת ארבעה חודשים תכולת עיניים שהביאה איתה לגרמניה במפגש האחרון. מאי מספרת לי על בעלה שנפצע בעיניו, על הבומים היומיומיים. אני שואלת אם יש שם מקלטים ומאי צוחקת, Shira I live in Palestine not in Tel Aviv ובציניות האופיינית לה אומרת לי שבהתחלה היו יורדים כולם לקומה התחתונה, אבל עכשיו הם אדישים. מאי אומרת שהיא בעיקר מודאגת מראמי בנה בן החמש הרגיש במיוחד, ואני נזכרת בפניו המעונבים בתמונת הפספורט שהראתה לי בגרמניה. אני מספרת לה כמה קשה לי להסתובב במשרד החינוך בו עבדתי אז ולשמוע את כל הדיבורים המתלהמים סביבי. אני מספרת לה איך כולם התקרנפו מסביבי ונהיו ימנים. אני חוששת לדבר. "מעליש יא אוחתי", אומרת מאי, תדאגי לעצמך ולבנך קודם כל. לא בושה להתפרנס. אני נושמת לרווחה. אומרת לה את לא יודעת מה הולך פה , שרון עוד ייבחר לראשות הממשלה. מאי עונה לי: אם הוא ייבחר, אז כנראה שזה מה שמגיע לכם. אני שואלת את מאי אם היא עדיין מגיעה לירושלים עם הויזה הדיפלומטית ומאי שוב צוחקת. יא שירה שכחת איך קוראים לי? נראה לך שעם שם משפחה כמו שלי (ברגותי) ייתנו לי עכשיו לעבור במחסום. אני נפרדת ממנה במילות עידוד מהוססות. אח"כ הפסקתי להתקשר. מה יש לי לשאול אותה עוד. מה שלומך? נו באמת...אני הרי יודעת בדיוק. אלו מילות עידוד אני יכולה לומר לה כשאני במצב של חוסר אונים מוחלט מול הסחרור המטורף של מעגל הדמים המשתולל בין עמינו.
אני בוהה שוב בחג'אב הורוד של רימה וביזאן הקטן שהשתתף איתנו בכל המושבים של הסמינר כשהוא בולע בעיניו בשקיקה את כל הגיגינו, ומחליטה שהפעם אשמור על הקשר עם רימה, מאי וסבאח יהיה מה שיהיה בין עמינו. אלו מלחמות של גברים. מה לנו ולכל ההרג הנורא הזה. מלחמות של גברים הסוגדים לאל הכוח והנקמות. ברור לי שאם אנחנו היינו מנהלות את המו"מ בין הצדדים כבר מזמן הייתי יכולה לנסוע לשישיבת עם בני עמרי בעזה או ברמאללה ולהזמין את יזאן הקטן להשתכשך איתנו בחוף ת"א.


מילאנו –ת"א

אנו עולות למטוס לאחר שעה בהולה ודחוסה של קניות אחרונות בדיוטי-פרי של מילאנו, בניסיון להיפטר ממטען היורו העודף שבארנקנו ולקחת איתנו עוד פיסת חו"ל ואירופה לפני שאנו נוחתות אל תוך הישימון הישראלי. אני ופידאא' מעבירות עוד ליטוף קטן על צעיפי המשי היקרים של ורסאצ'ה, עוד פאסטה אחת ממוסחרת לאמא ופסטו אורגינל לחמותי ואופס... אנו על המטוס הארוך, עמוס הנוסעים של "אלאיטליה", מפלסות את דרכנו אל עבר המושבים בין קבוצה גדולה של נשים וגברים מקסיקנים בעלי חזות אינדיאנית- אולי צליינים שבאים לארץ הקודש ואולי עוד קבוצה של יהודים שנתגלתה לאחרונה והובאה לארץ במסגרת ניסיון נואש נוסף של הסוכנות היהודית להילחם בשד הדמוגרפי.... כך או כך, דיילי הקרקע הגרמנים סידרו לנו מיזוג גלויות של ממש ודאגו לפזר אותנו ברחבי המטוס כולו כדי שנוכל לחנוך את ה"עולים החדשים", או אולי היו אלו זרועות הביטחון הישראלים שדאגו לנו ל'נחיתה רכה', כדי שחס וחלילה, לא נשגה באשליות ביחס לרגשות האחווה הנשית (סיסטרהוד ), שחווינו בגרמניה בין יהודיות פלסטיניות וגרמניות, ולא נתפתה לחשוב שאלו עשויים להימשך גם בארצנו. וכך באקט של 'הפרד ומשול' מזכירים לנו שפה: יהודים לחוד ופלסטינים לחוד, ואדם לאדם זאב.
נדחקתי אל עבר המושב שלי הצמוד לחלון ובניסיון נואש אחרון לזהות בסביבתי מי מבנות הקבוצה, נעמדתי עם הפנים לעבר אחורי המטוס. לשמחתי הרבה גיליתי את ורד בקצה השני של שורת המושבים שמאחורי. שלחתי לה נשיקות באוויר והתיישבתי. הנה המטוס מתחיל לנוע על מסלול ההמראה ואני חשה לפתע איך העייפות נוחתת עלי. עיני נעשו כבדות והיה לי ברור, שעכשיו אוכל לפצות קצת את עצמי על שעות השינה שהלכו לאיבוד בלילה שלפני הטיסה, בשל ההתהוללות חסרת הרסן שלנו במסיבת הסיום של הסמינר,שנמשכה אל תוך השעות הקטנות של הלילה ההולך ואוזל. אני עוצמת את עיני ודמותה המופלאה של סבאח המחוללת בתנועותיה הנחשיות צפה לנגד עיני, אני מנסה לשחזר במוחי את סגנון הריקוד המזרחי המעודן שלה ומקווה להפנים את התנועות ואת השליטה המוחלטת שלה בכל אחד מאיברי גופה, איזו וירטואוזיות...ואיזו נשיות שופעת...يا سلام على الدنيا وحلاوتها (יא סלאם עלא אלדניא וחלאוויתהא...) בכל ימי הרומן הארוך שלי עם "ריקודי הבטן" לא נתקלתי בריקוד מקצועי מגרה וחושני שכזה...ממש מהבטן. גם ליסמין מורתי הדגולה הייתה השליטה הגופנית המופלאה הזו וגם היא רקדה את המוזיקה מבפנים, אבל השילוב הקטלני הזה בין דמותה הסולידית המאופקת והצנועה כל כך, של צבאח כפי שהכרתיה במפגשים הקודמים, לבין החושניות המתפרצת הזו, היא זו שהותירה בי את הרושם החזק שסבאח היא אמנית מדהימה, לפחות בקנה מידה של הרקדנית המצרית הדגולה, פיפי עבדה. אני נזכרת איך בסיום מפגש הראשון עם קבוצת הפלסטיניות בווירצבורג, נזפה בהן ה'דוּקטורה' סומיה על גחמתן המטופשת לרקוד עם האוייב כבר מהמפגש הראשון ואני נזכרת איך בסיום המפגש השני שלנו בברמן, כשהבאתי מוזיקה ערבית ורקדתי יחד עם חברותי היהודיות, קמה לפתע סבאח ובכמה תנועות קטנות רק רמזה לנו מה היא באמת מסוגלת לעשות. ואכן הפעם הזאת היא באמת הפליאה לעשות וסחפה את כולנו מיד לאווירת שחרור ועליצות (זאת כמובן בסיוען האדיב של כוסות היין והבירה שהרעיפו עלינו המארחות הגרמניות).
בעודי מתמוגגת על זיכרונות אמש מהמסיבה ושוקעת לתוך נמנום משועשע שמעתי לפתע קול צורם של אישה ישראלית. הקול קטע בבת אחת את חוט השינה שלי וגרם לכל גופי להימתח בעצבנות ולהרים את ראשי מעלה. בעל כורחי ניסיתי להבין מה פשר המהומה. אישה ישראלית בלונדינית, חסרת כל ברק, הבהירה בקולניות בלתי מתפשרת לדיילת האיטלקית, שהמנות שקיבלו שני ילדיה הן לא המנות שטרחה להזמין מראש מהחברה...בלה בלה..בלה...הדיילת מנסה להסביר בנימוס שזה מה שרשום לה. שוב בלה ..בלה..בלה.. של הישראלית, הפעם צעקני יותר. הדיילת קוראת לכלכל. בא לי לקום ולומר לאישה הצרחנית: "גבירתי האם תוכלי שלא לחלוק איתנו את חוויותייך הקולינריות בטיסה זו בבקשה?". אך אני נטולת כוחות. אני מסתובבת לוורד שלוחשת לי מאחור: "ראית, כמה אלימות יש בתוכנו? כמה כעס? ועל מה?" אני מהנהנת בראשי בצער. וורד ממשיכה: "את רואה, פעם אחותי באה אלי ואמרה לי : 'כשאת מדברת על פוליטיקה את מכוערת.' תסתכלי על האישה הזו, לכאורה יש לה תווים יפים, אבל כמה שהיא מכוערת". אני שוב מהנהנת כאילו ניטל ממני כוח הדיבור. האישה ממשיכה להשמיע נהמות של חוסר שביעות רצון כלפי בעלה היושב לצידה .."שלא יאכלו מצידי..", מסתובבת אל עבר בניה הישנים במושב שמאחוריה לוקחת את מנות האוכל הכשר שקיבלו מהדיילת, מניחה אותן בהפגנתיות על עגלת הדייל שבדיוק עובר בתווך ומקפלת בקולי קולות את דרגשי האוכל למושבים שלפני בניה , שעדיין ישנים. אני מתבוננת בהם וחושבת שבעוד שנתיים–שלוש יעמדו בנים אלו במחסומים, אך שם הם כבר לא יהיו נתונים לחסדי האיטלקים. שם יהיו הם אדוני הארץ והשמיים ויגזרו מי לחיים ומי למוות, מי להשפלה ומי יגיע היום לעבודה.
שוב עולה בי דחף בלתי נשלט לקום ולומר לאישה הבלונדינית: "גבירתי, את מכוערת!" , אך אני מבליגה ומחליטה שוב להיאחז בקצוות השינה שפרחה לה. בעודי שוקעת חזרה אל תנוחת השינה במושב, הרמתי את ראשי אחורה מתוך מטרה ברורה לישון ויהי מה, ופתאום...אופס... אני בוהה קדימה כלא מאמינה ורואה כיצד ניתז קפה הישר אל עבר פניו העדינות של הדייל האיטלקי מאחד המושבים שלפנינו. הדייל מוחה את פניו. הוא מתנצל בנימוס בפני נוסעים נוספים, שזכו אף הם להרגיש את מתז הקפה המרענן וחולף על פנינו במהירות לעבר ירכתי המטוס. בעודי מנסה לעכל את המחזה המביש בו צפיתי זה עתה, הרגשתי שאני מסמיקה מבושה ומתפללת אינסטינקטיבית שלא יהיה זה יהודי הפעם, שלא יהיה ישראלי....שוב מהומה במושבים שלפנינו. אנשים מתעוררים ומשוחחים ביניהם. הנוסע שלצידי זע באי נוחות מחליף עם חברתו מספר מילים שקטות בשפה שעדיין איני מצליחה לעמוד על טיבה. אני מסתובבת לוורד ושואלת אותה: "ראית?" "לא. מה קרה? אני מנסה לישון". סיפרתי לה מה ראיתי והיא מתחה את צווארה קדימה בניסיון לעקוב אחר המתרחש. לפתע היא פורצת בצחוק מתגלגל. המתח באוויר עולה. "מישהו הפך בטעות את מגש האוכל שלו על הרצפה מקדימה"- וורד מסבירה לי ולנוסעים שלידה בצרפתית, הללו מדסקסים איתה בצרפתית באשר לזהותו של מתיז הקפה . הדייל העדין שוב ממהר לעבר מוקד המהומה כי לאסוף ולנקות את שיירי האוכל. כשהוא חולף שוב על פנינו בפנים חמורות עוצרת אותו וורד ומתנצלת באנגלית: I'm really sorry for what happened to you…. . הדייל ממלמל משהו כמו "לא נורא " ווורד ממשיכה : You are nice anyway… הדייל מחייך ומודה לה מקרב לב על האמפאתיה. אני מסתובבת ומחייכת אל וורד, שכבר קושרת שיחה בצרפתית עם שכניה לשורה. תודה לאל, אפשר לנשום לרווחה. מסתבר שהמתיז גס הרוח אינו יהודי ואף לא ישראלי, הוא נמנה על קבוצת הצליינים המקסיקנים. אני נושמת לרווחה בהקלה. עכשיו אפשר לישון סוף סוף, אבל רגע, לא אמרנו שאולי אלו יהודים אינדיאנים? אז בטח כל הסיפור עם הקפה זה בכלל איזה טקס חניכה ומעבר לישראליות שהסוכנות מעבירה אותם בדרכם לעלות אל הארץ המובטחת...זה בטח משהו מבית מטבחה של השרה ציפי לבני....מבחן הנאמנות החדש של משרד הפנים לפני מימוש חוק השבות....המתיז הלאומי....אני מנסה לישון. מאחור אני שומעת את וורד שהחליטה לתרגל את הצרפתית שלה דווקא עכשיו. וורד קוראת לי ואני מסתובבת."הנה שירה, בדיוק בשבילך, זוג יהודים צרפתים ממוצא תוניסאי." וורד עורכת הכרות מזורזת בינינו. אני דולה מזיכרוני הצרפתי הדלוח כמה מילות נימוס בצרפתית, מציינת בפני הגבר המבוגר שיושב בדיוק מאחורי את מוצאם המרוקאי של הורי וחוזרת לנמנום החמקמק שלי. אני שומעת משפטים מקוטעים בצרפתית בהם וורד מנסה בנימת ייעוד ושליחות נבואית כמעט לתמצת בפני חבריה החדשים לטיסה, את חוויות המפגש התלת-לאומי והאולטרא- נשי שהיה לנו בגרמניה. בהדרגה אני שומעת שהטונים של השיחה הצרפתית עולים בעיקר מכיוונה הגברי.
האיש המבוגר אינו שבע רצון מנבואותיה האופטימיות של וורד ומלהט דבקותה ואמונתה בהומאניות האדם.
Les Arabes ills….moi je connait les Arabes. (הערבים הם כאלו וכאלו...אני מכיר את הערבים) אותן קלישאות של הימין המזרחי בישראל, רק הפעם בניחוח צרפתי. אני מתעצבנת ופוקחת עיניים. מסתובבת לאחור ואומרת לאיש המבוגר כחול העיניים בצרפתית: "אבל גם אתה ערבי, הרי נולדת שם בתוניס." והוא משיב לי: כן, אבל שם הערבים היו טובים, וחוץ מזה אין לי בעיה עם הערבים הבעיה שלי היא עם האסלאם, שמשתלט על הכל, בואי תראי מה הם עשו בצרפת, אי אפשר לחיות שם יותר. הם מתרבים. זה נורא....
אני מאבדת חשק לפתח איתו שיחה. הוא מזכיר לי כל כך את בני משפחתי הצרפתים, מצד אבי, שמשום מה עלו כולם בבת אחת בארבע השנים האחרונות לארץ. זנחו את חיי הנועם והבורגנות בצרפת ובאו להטיף לנו שאנחנו לא מספיק ציונים. כועסים איך אבא שלי נתן לדוד אלברט לרדת מהארץ, איך? אלק ציונים!
פתאום אני רואה את ראוויה חברתי לקבוצה מגיחה מקדמת המטוס לעבר השירותים. אני קוראת לה ומנופפת לה לשלום. ראויה נעצרת ליד וורד. אני מוציאה שוקולד ומכבדת אותה, את וורד ואת שכניה לשורה. וורד עורכת לראוויה הכרות קצרה עם היהודים הצרפתים התוניסאים שבאו לארץ לביקור קרובי משפחתם. הגבר המבוגר נוהם לעבר אשתו בצרפתית, את רואה, אלו הם הערבים. אשתו מנסה להסות אותו, אך זעמו גובר והוא ממשיך להשמיץ את הערבים. ראויה פונה אלי בשקט: "למה קראתם לי לדבר עם שונא הערבים הזה". אני עונה לה באדישות "הוא בעצמו ערבי". וורד ממשיכה לנסות ולהסביר, לפשר , לפייס אבל למגינת ליבה של אשתו המנומסת האיש המבוגר הולך ומתלהט."ארט, ארט"(תפסיק תפסיק). אומרת לו אשתו בחצי צווחה, והאיש עובר להשמיץ את וורד וחברותיה. אשתו לוחצת עליו שוב שיפסיק מיד. בצר לו, הוא עובר לדבר איתה בערבית על מנת שווורד (הפולניה...) לא תוכל להבינו. אני מגחכת במרירות ביני לביני. מאחור הצליחה אשתו של הערבי תכול העיניים להשיג הפוגה. אני מתרכזת בנוף המדהים שמתחתי. הראות היום מדהימה, מעולם לא ראיתי בטיסה שמיים כל כך צלולים. אני עוקבת בדריכות אחר השינויים בנוף שמתחתנו. אט אט נעלם לו הירוק ההררי הטוטאלי שאפיין את החלק הראשון של הטיסה מרגע שיצאנו ממילאנו ומתחלף בגוון חום בהיר. נעלמו הפסגות המושלגות והתחלפו להם בפסגות הקרחות של יוון, והנה אני מזהה את קפריסין. הנוף נעשה יותר ויותר קרח ומדברי. פתאום מלמעלה לא ברור לי כלל מדוע נשפך כל כך הרבה דם על פיסת האדמה הצהובה הזו הקרויה בפינו "ארץ ישראל" ועל מה כולם נאבקים פה, מילא להילחם על שטחים בגרמניה, ארץ עשירה ושופעת מים וירוק אינסופי, אבל ישראל?? אני שוקעת בשינה קלילה עד שאני מתעוררת למשמע קולה של הדיילת שמודיעה במיקרופון להתיישב במקומות ולחגור חגורות, ליד השירותים עדיין משתרך לו תור ארוך. אני רואה את רזיה חוזרת למקומה לאחר שויתרה על הצ'אנס להגיע לשירותים. הדיילת שוב מבקשת מהנוסעים לשבת ולחגור חגורות. המטוס מיטלטל. אני מסתכלת החוצה ורואה שהמטוס נוטה על צידו לחלוטין. פחד מתגנב לליבי שגם הטייס כבר מותש ועצבני מהטיסה הזו. שוב טלטול עז של המטוס. ליד השירותים שוב יש תכונה. הדייל מתווכח עם ילדה. פתאום מחזית המטוס מתקרבת הבלונדינית חסרת הברק וצועקת על הדייל באנגלית:" תן לבת שלי להיכנס, תן לה, למה אתה סוגר את הדלת?". בזמן שהדייל מנסה להסביר לאישה , שלא ניתן עוד להיכנס לשירותים ושהיא וביתה חייבות לשבת מייד ולחגור חגורה אני מבחינה בכך שבמושב מולי עדיין יושבת הבלונדינית חסרת הברק. אני מבולבלת. רגע, לא להאמין - האישה ליד השירותים היא אחותה התאומה של חסרת הברק שעכשיו מעודדת אותה ואת בתה לא לוותר "להם". אין גבול לאלימות ולחוצפה הישראלית. שתי התאומות הבלונדיניות חסרות הברק והרגישות לא מצליחות להשתחרר מתחושת הקרבנות היהודית הנצחית. הרי רק לפני שבוע הן שיננו בסדר והגידו לבניהן ולבנותיהן "שבכל דור ודור קמים עלינו" ולכן הן מוכרחות עכשיו לקום על אפם ועל חמתם של האיטלקים. התוניסאי כחול העין מאחורי ממשיך לחרף ולקלל את הטייס שמטלטל אותנו מצד לצד. אני מתפללת יותר מתמיד שננחת בשלום ושאזכה עוד הלילה לראות את בני עומרי. הגעגועים אליו מגיעים עכשיו לשיא ומעבירים אותי על דעתי. חבטה בקרקע. נחתנו. אפילו מחיאת הכפיים הישראלית המסורתית לא מצליחה לשעשע אותי הפעם. אני סחוטה מהטיסה הזו. כולם נראים לי עצבניים. האיש המבוגר מאחורי לא נרגע ואז מתרומם לעברו לפתע הנוסע שישב לצידי בשקט ובנימוס כל הטיסה ופונה אליו בצרפתית:" בגלל אנשים כמוך יש אנטישמיות בצרפת ולא בגלל הערבים! אתה גזען".
אני ווורד נדהמות ומתבוננות זו על זו. וורד שואלת אותו: "אתה גם מצרפת?" והוא עונה לה: "כן, ואני גם יהודי, אבל מה זה שייך? " תכול העין עט עליו שש אלי קרב וצורח בקולי קולות: "ובגלל אנשים כמוך וכמוה (מצביע על וורד) לא תהיה כאן מדינת ישראל בעוד חמישים שנה". הצעיר הצרפתי מאדים מכעס, מתחמם , חוטף מידי המבוגר את כרטיס ביקורת הדרכונים וקורע אותו בזעם לגזרים. עוד רגע ופורצת ביניהם תגרת ידיים. אני נעמדת בתווך ובטון של מורה מכריזה בצרפתית: "מה קרה לכם. תירגעו כולם." הבחור הצעיר מסתכל על חברתו ששולחת לעברו מבט זועם אך מרוסן. אשת התוניסאי צורחת על בעלה: תירגע מה קרה לך? שתוק. אל תדבר יותר. פתאום הבחור הצעיר מתקרב לעברו של המבוגר ורעד קל חולף בבטני. הוא אוחז בראשו, מחבק ומנשק אותו ומבקש סליחה, סלח לי אדוני. הזקן ממאן לסלוח. וורד שוב מנסה לברר מה קורה עם הצעיר, אך הוא הודף אותה מעליו בפראות וממשיך לבקש סליחה וללחוץ את ידו של מי שעד לפני דקה היה אויבו המושבע וכמעט שהרגיש את נחת זרועו. אחוות הגברים מנצחת. הצחוק של וורד מתחלף בדמעות, ואז שוב צחוק. אני מנסה להיחלץ ממושבי אל עבר הדלת. כולם עומדים בשקט. הדייל העדין שהושפל ע"י המתיז הלאומי מצליח לפלס את דרכו בין האנשים. הוא מתקרב במהירות אל וורד ונותן לה עט של חברת התעופה שלו במתנה. וורד צוחקת ובוכה. אני מסתכלת עליה ולא יודעת אם לצחוק או לבכות. הטיסה הזו עלתה לי על העצבים ואני כבר רוצה הביתה. בדרך החוצה מהמטוס, אני נעצרת ליד הכלכל ומתנצלת בנימוס על האירועים "הלא נעימים" בטיסה. הכלכל מחייך בנימוס ועונה לי "לא נורא, אנחנו רגילים". אני מנופפת לו הרבדצ'י לשלום. ואז נעצרת ושואלת אותו. "תגיד, אני יכולה לשאול אותך משהו?" "כן בבקשה", וורד מגיעה ונעמדת לידי. "האם אירועים כגון אלו נפוצים בטיסות שלכם לישראל?" "כן, בוודאי. תקשיבי, אני אומר לך משהו: סבי היה יהודי. אני קתולי, אך סבי היה יהודי. וכולנו יודעים ומבינים מה עשו ליהודים לפני ששים שנה, אבל....מה אני אגיד לך. אני כבר עשרים שנה על הקו הזה לתל אביב, ואלה הטיסות הכי קשות והכי מתוחות שיש לנו. הדיילים כבר לא רוצים לרדת בת"א. הישראלים אף פעם לא מרוצים כל הזמן יש להם תלונות וטענות. לפעמים אנחנו נותנים לפי בקשתם להם גלאט כושר שאנחנו לוקחים מפה מישראל והם מקללים אותנו ואומרים שזה זבל. אי אפשר אף פעם לרצות אותם....אבל... " הדייל קוטע את משפטו ונפרד ממני לשלום , מותיר לי את מלאכת השלמת המשפט ואני משלימה בראש את דבריו: " אבל אי אפשר להגיד כלום כי אז יאמרו שאתה אנטישמי..." לא היתה זו הפעם ראשונה שחשתי בושה בישראליותי וביהדותי, אך הפעם היתה הבושה גדולה במיוחד. חשומה אמיתית. נכנסתי לשרוול המוביל לשדה התעופה החדש. מאחור עוד הספקנו לשמוע את התוניסאי המשתכנז (אולי בעצם המצתרפת) חולף על פני הדיילת ומטיח בפניה: "טייס גרוע".
"זה לא הטייס זה העננים". עונה לו הדיילת ומחייכת ברווחה משסיימה לסרוק במבטה את המטוס הריק . הרבדצ'י ישראל. ورحمت اللة وبراكته (ורחמת אללה וברכאתו), אני מוסיפה.

ברלין 2007

ואנזה פורום

שבוע לפני הסמינר אני נמצאת בטרנס מטורף של הכנות לקראת הנסיעה לברלין. מנסה "לנקות שולחן" בעבודה שלי בתזמורת האנדלוסית, לא להשאיר חשבונות פתוחים, לסיים את העבודה על התוכניה לקונצרט הערבי החדש שהפקתי, ובין לבין מנסה לתפוס קצת השראות לכתיבת דברי הקישור לקונצרט-תיאטרון "צלילי ירושלים", אבל דמותו של ר' יהודה הלוי הולכת ומתרחקת ממני רחוק מזרח ממערב.

רק לפני כמה שבועות נודע לי לגמרה במקרה מאימייל אקראי שפתחתי על הנסיעה הצפויה. בעודי יושבת לי באמצע הלילה מול המחשב והוגה בצורך הדחוף שלי לקחת לי חופש, פסק זמן מהלחץ המטורף בעבודה, ובעודי מתוודעת לקלאסטרופוביה שאחזה בי אחרי שנתיים שלא יצאתי מהארץ, אני מגלה לשמחתי את הבשורה על כך שהנלורה המופלאה, האחראית על הפרוייקט שלנו שוב מארגנת לנו מפגש עם קבוצת הנשים הישראליות הפלסטיניות והגרמניות בברלין. ולא סתם בברלין, שוב אנחנו הולכות לבלות 10 ימים בטירה המופלאה על שפת האגם ברובע ואנזה היוקרתי. מהתכתובת הענפה במייל אני מבינה שככל הנראה זה יהיה המפגש האחרון של הקבוצה כי הנלורה עומדת לצאת לגמלאות. אני מצרה על כך. משהו בתחושת ההמשכיות הנצחית של המפגשים האלו למרות רציפותם הקטועה התערער אצלי. ההמשכיות המזדחלת של המפגשים שלנו נטעה בי בטחון רב ותקווה לאורך השנים. יחד עם זאת אני שוב שמחה כל כך על ההזדמנות שנפלה בחלקי לצאת קצת מהמחנק של הארץ הזו ולקחת פסק זמן מקשיי היומיום ומהעבודה שהשתלטה אט אט על כל רגע פנוי מחדש, ובעיקר להיפגש עם אותה קבוצה של נשים חזקות ואהובות.
ביום לפני הנסיעה אני מנסה להתרכז ולארוז דברים אבל המאהב הקבוע לא נותן לי מנוח. משום מה הוא חש שהנה אני מתברחת לו לתמיד ושהוא צריך לנצל כל רגע שנותר לו במחיצתי, כאילו שאי פעם הייתי באמת שלו או שהוא היה שלי...אולי הוא חש אינטואיטיבית את העוצמה שבמפגש רב נשי ורב תרבותי שכזה ומרגיש מאוים. אנחנו מעשנים שותים ועושים אהבה ובין לבין אני מנסה להתקדם באריזת החפצים.
בני כבר מאופסן אצל אביו. הוא כל כך רצה להתלוות אלי האומלל. נראה שהוא הרבה יותר קשור אלי ממה שהוא מפגין בחיי היום יום. אני מוטרדת מההיעדרות הקרובה שלי מחייו. איך הוא יסתדר בביה"ס, צהרון... אני מפקידה בידי אביו את המפתחות לאוטו ולדירתי בלב כבד- שני סממני העצמאות והפרטיות שרכשתי לעצמי ביזע רב, אבל מציינת לעצמי שהמחיר הזה שווה על מנת ששגרת חייו של עמרי לא תתערער לחלוטין.
איכשהו בדקה התשעים הצלחתי לדחוס חצי מהבית במזוודה ואני מאיצה במאהבי להסיע אותי לשדה התעופה. אנחנו מגיעים באיחור. הבנות כבר מזמן בשדה. עדנה יוצאת כדי להביא לי את הכרטיסים. אני שמחה לראותה. ברחבת הדיוטי פרי אני פוגשת את ראוויה עם תינוקת חדשה מקסימה, נאי שמה. מאוחר יותר אני מתחבקת שם עם רזיה, עדינה ועם פידדאא' גם היא עם ילדה חדשה עם עיניים גדולות ומקסימות. אני שומעת שהפעם גילי לא תגיע גם היא חובקת תינוקת חדשה אבל קטנה מדי, בקושי חודש, בשביל להצטרף אלינו.
כבר שבוע שאני מפתחת, לראשונה בחיי, חרדת טיסה. לפני כמה ימים נזכרתי שבטיסה האחרונה שלי לגרמניה כמעט והתפוקקו לי האזניים מרוב כאבים ושלמך יומיים התחרשתי כמעט לחלוטין. ככל שאנו מתקרבות למטוס אני נעשית יותר מתוחה. מפחדת שגופי יבגוד בי שוב. אני מתיישבת ליד עדינה ופידאא' במטוס. אנחנו מחליפות קצת אינפורמציה על השינויים בחיינו בשנתיים הארונות אני נהנית מנוכחותה של סמאא', הבובית של פידאא' שלא מפסיקה לגלות סקרנות כלפי כל מה שמסביבה. אחרי טיסה קלה יחסית הכל עבר בשלום ואנחנו נוחתות בשדה תעופה קטן ופרובינציאלי בברלין. כריסטיאנה מקבלת את פנינו בשדה. אני כל כך שמחה לראותה, פניה קורנות כתמיד ונראה כאילו הזמן פסק מלכת וכאילו שלא חלפו להם שנתיים עמוסות באירועים ובתהפוכות בחיי, מאז ראיתיה לאחרונה. המונית מסיעה אותנו על כל חפצינו ועגלותינו לוואנזה פורום, שם בכניסה לווילה מחכות לנו ורד , הנלורה וקתרין, הידועה בשם החיבה שלה, טינקה. אני מתרגשת לפגוש את ורד ושמחה על החלטתה לבוא במיוחד אלינו מארה"ב. בלעדיה הסמינר היה עלול להיות קצת חיוור, היא תמיד תורמת צבע ושמחה למפגשינו. מאוחר יותר בארוחת הצהריים אנו פוגשות את רותי, ואת הנשים הפלסטיניות: רימה, ג'מילה וסבאח.
אני חשה צביטה בליבי על כך שקבוצת הנשים הפלסטיניות כל כך הצטמצמה. כל כך חבל לי שלא אפגוש הפעם אם בכלל את מאי ברגותי, את חוּר ואת האחרות. אין לי ספק שהרכב הקבוצה הפלסטינית הפעם משקף את מצבם של הפלסטינים במציאות: העדר התקווה והאמונה במפגשים או במגע עם הישראלים, הייאוש, תלאות הכיבוש וקשיי היציאה שמערימים עליהם השלטונות הישראליים- כל אלו נתנו את אותותיהם גם על הקבוצה שלנו. במשך תשע שנים קיימנו בקבוצה סמינרים ומפגשים בניסיון לבנות דיאלוג בינינו, אך נראה שממפגש למפגש המצב שלהן בפלסטין ושלנו בארץ רק הולך ומידרדר. 15 נשים פלסטיניות נכחו לאורך השנים במפגשים ועכשיו נותרו רק רימה סבאח וג'מילה.
אחרי תרדמת צהריים קשה בה לקינו אני ורזיה בחדרנו ואחרי שהתפקחנו מהריחוף התהומי בו היינו שרויות כתוצאה מספיגת האווירה השאנטית שהשרה עלינו האגם והנוף הסטאטי, הבנו שבזמן שאנחנו ישנו לתומנו חברותינו כבר התחילו לעבוד. בסמינר הזה בניגוד לקודמיו יש לנו מטרה פרקטית ברורה. אנחנו נדרשות לתעד את המפגשים הקודמים שלנו , כל אחת על פי רשמיה הפוליטיים הפמיניסטיים והאישיים. אני מתחילה לצלול אל מעמקי הזיכרון האפלוליים שלי ולדלות את הפרטים הקטנים. התחושות, הרגשות, הקולות, הריחות והמראות מתחילים לצוף ולעלות. התמונה הולכת ומתבהרת באינטראקציה עם אנטה וורד ובעיקר עם סבאח שמפליאה להזכיר לנו את פרטי הפרטים של המפגשים שלנו החל מהמפגש הראשון הדרמטי.
לסמינר הראשון בוירצבורג ב-1998 הגעתי בעקבות שיחה עם עדנה זריצקי-טולדאנו שהזמינה אותי להצטרף לקבוצה. אני מניחה, בעקבות הפעילות הפוליטית שלי בארגונים מזרחיים: ביה"ס קדמה בשכונת התקווה ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית". מן הסתם עדנה פנתה אלי כי רצתה ליצור מגוון בקבוצה הישראלית שישקף קבוצות שונות בשמאל. בימים ההם הייתי שרויה באכזבה מסוימת מהפעילות בתנועת הקשת. הרגשתי שהתנועה על אף הצהרת העקרונות המרשימה התחמקה מלעסוק בצורה רצינית ומעמיקה בשני עניינים מהותיים ביותר, האחד הוא העניין הפלסטיני. הכיצד יכולים אנחנו המזרחים לצאת בטיעון הצודק כל כך ש"האדמה הזו גם שלנו" בבואנו לדרוש צדק חלוקתי של הקרקעות במדינת ישראל , מבלי לרדת עד הסוף לשורשי השאלה של מי הבעלות האמיתי על הקרקע, ומבלי לנסות לחבר בין "יום האדמה" למשל או שאלת ההתנחלויות על אדמות הפלסטינים הכבושות לבין תביעותינו המוסריות. העניין השני הוא הסוגיה הפמיניסטית של דיכוי הנשים מזרחיות הן ע"י ההגמוניה האשכנזית והן ע"י הפאטריארכיה הגברית הישראלית שגם הגברים המזרחיים נהנו מהפריבילגיות שלה. בקיצור ההצעה של עדנה למפגש ודיאלוג עם נשים פלסטיניות ונשים בכלל מאוד קרצה לי, למרות שעד אז הדרתי את רגלי מפעילות בארגוני שלום ובארגוני שמאל כי אלו תמיד נדמו בעיני כארגונים אשכנזיים צבועים. אוהבי ערבים פלסטינים אבל שונאי ערבים יהודים. בכל זאת הרגשתי שהגיע הזמן שאנחנו המזרחים נתעמת ישירות עם העניין הפלסטיני ולא נתחמק בתואנה שהציבור המזרחי עדיין לא "בשל" להכיל את עמדותינו הברורות בעניין, כפי שטענו חלק מחברי לקשת. הייתה בי סקרנות גדולה לקראת המפגש, אך גם חששות. במהלך לימודי האקדמיים נוצרו לי חברויות עם אנשים ממצרים ועם פלסטינים מישראל וכמובן היו לי האינרקציות הנפלאות עם בדואים ומצרים בסיני, אבל משום מה הייתה לי תחושה שלפלסטינים מהשטחים לא אוכל להסתכל בעיניים כל עוד אין להם מדינה משל עצמם.
לפני הנסיעה המיועדת לוירצבורג בגרמניה הגעתי למפגש בחיפה עם הקבוצה הישראלית שבנוסף לעדנה עצמה כללה כמה פעילות של ארגון "פרופיל חדש" אליו התוודעתי לראשונה: רותי, עדינה וורד. גילי וראוויה ממרכז "אשה לאשה" בחיפה ופידאא' מנצרת. כל הנשים בקבוצה הרשימו אותי, אך לצד זאת ליווה אותי החשש שאני לא אהפוך להיות שם "מזרחית המחמד" שלהן.
בימים ההם עוד הייתי רווקה חופשיה ומאושרת. ארזתי את חפצי, לקחתי חופשה מביה"ס והגעתי לשדה התעופה. שם פגשתי לראשונה את הנשים הפלסטיניות. שמעתי מעדנה על הבעייתיות הכרוכה בהשגת אישורים ליציאתן מהארץ והמתח עד לרגע האחרון- יקבלו או לא יקבלו אישורים? אני זוכרת את ההתייצבות שלנו לצידן כקבוצה בשדה בעת הבדיקות הביטחוניות. עבור חלקן היתה זו יציאה ראשונה בחיים אל מחוץ לגבולות ארצן, וכפי שסיפרה לנו סבאח מאוחר יותר היתה יציאה זו מלווה בחששות ובהתרגשות מפני הלא נודע, מפני המפגש עם אנשי הביטחון הישראליים והחקירות, זאת כמובן בנוסף לחשש הטבעי מטיסה ראשונה. אני גם זוכרת את הבקע הראשון שנבקע באחדות שלנו "כקבוצה ישראלית" ברגע שאנחנו סיימנו בקלילות את הבדיקות הביטחוניות, בעוד שפידאא' וראויה נאלצו לשטוח את מזוודותיהן הפתוחות על כל חפציהן בפני הבודקים ולהתעכב עוד דקות ארוכות במתן מענה לשאלות המגוחכות של הבודקים. אנחנו, היהודיות חיכינו להן בצד בשתיקה עד תום הבדיקות.
בשעה 0:300 לפנות בוקר נחתנו בגרמניה. את פנינו קידם קור מקפיא עצמות. 4 מעלות מתחת לאפס. עבורי זו הייתה קבלת פנים צוננת במיוחד. א. מעולם לא נחשפתי לקור כזה. ב. אני ילידת המדבר וסובלת נורא מקור. מיד אחר כך אני נזכרת בצעידה הקבוצתית שלנו בשלג לכיוון הרכבת. מלבד הקולות שהשמיעו המזוודות הנגררות וקולות צעדיה הברורים של סומאיה, שהובילה את הקבוצה בבטחה נאלמו בבת אחת כל הנשים בקבוצה. למרות המעילים הכפפות והכובעים, הקור הלם בכולנו. כשנכנסנו לרכבת חלף במוחי הבזק: הנה אני ברכבת גרמנית. נכנסתי יחד עם עוד שתי נשים מהקבוצה לאחד הקרונות מקווה להפשיר קצת מהקור כשלפתע שמעתי קול גבר גוער בנו באגרסיביות בגרמנית. בעודי בוהה בו ונותנת לקולות לחלץ ממוחי אסוציאציות מהעבר היהודי, הנלורה, ראש הקבוצה הגרמנית שהגיעה לקבל את פנינו בשדה, נחלצה מיד לעזרתנו והסבירה לנו שישבנו בטעות בקרון של הצוות ושהסדרן מבקש מאיתנו לעבור למקום אחר. תודה לאל. ניצלנו. ציינתי לעצמי שכל מה שלמדתי וידעתי על השואה לא שווה כלום אם לא לוקחים בחשבון את הקור האירופאי מקפיא העצמות הזה. אני בטח לא הייתי שורדת בשום מחנה אפילו דקה. איך אנשים יכלו לשרוד ביערות הכפור הללו?
לאחר שהגענו לאכסניה בוירצבורג החל הקור שבגופי להפשיר ואט אט גם הלך והפשיר הקור בינינו לבין הנשים הפלסטיניות. לא מעט תרמו לכך הנשים הגרמניות, הנלורה עם חיוכיה הלבביים, טינקה שבאה מהצד המזרחי של גרמניה עם הבעות הפנים והמימיקה המצחיקה עד דמעות, כריסטיאנה עם קולה הרגוע והבוטח, ואנטה עם פני המלאך וטוב הלב שלה. המפגש עם הפלסטיניות בסמינר הראשון היה דרמטי והותיר בי רושם חזק שמדובר בנשים פמיניסטיות, אסרטיביות, אינטיליגנטיות ומשכילות עם אנגלית רהוטה, בעלות מודעות פוליטית גבוהה הן דיברו וסיפרו על תלאות הכיבוש ובעיקר בלטו בדבריהן ההשפלה והתסכול היומיומיים הכרוכים במעבר במחסומים, הפגיעה היומיומית בזכויות האדם שלהם, התלות שלהן בשלטונות הכיבוש. הן סיפרו על עבודתן הפמיניסטית בתוך הקהילה הפלסטינית וגם על הדיכוי הפאטריאכלי הפנימי בחברתן. מצד שני יכולתי להרגיש, שהן אינן משוחררות לחלוטין מבחינת חופש הביטוי שלהן והיתה לי מין הרגשה שהדוקטורה סומיה שהיתה מעין מנהיגה שלהן מסמנת להן לעיתים בשפת גוף את גבולות האסור והמותר בחשיפה מול "האוייב הציוני", כלומר אנחנו. כך למשל בערב הראשון לאחר שהזמינו אותנו הגרמניות להצטרף אליהן לשתות במין מועדון שהיה באכסניה, ראיתי שהפלסטיניות מתייעצות ביניהן ומחליטות לא לבוא. הן ממילא לא שותות אלכהול. ראוויה מצטרפת אלינו היא נוצריה ואין עם זה שום בעיה. על לרקוד עם האוייב אין בכלל מה לדבר בשלב זה.
אני עוד לא מוצאת את מקומי בסמינר מרגישה קצת תלושה. מרגישה עילגת עם האנגלית שלי שמזמן לא התאווררה בחו"ל, מרגישה כמו חצי מרגלת עם הערבית שלי שבשלב זה חוץ מלהתריע בפני הפלסטיניות שלא ירכלו בסביבתי כי אני מבינה הכל, לא נעשה בה שום שימוש ממשי. לא מרגישה מספיק קרובה אליהן כדי לדבר בערבית. שלא לדבר על המבטא המצרי שלי. גם בקבוצה הישראלית אני לא ממש מוצאת את עצמי. לא מרגישה שיש מספיק הבנה מצד חברותי האשכנזיות למקום המיוחד בו אני נמצאת כאשה מזרחית הנתונה תחת דיכוי של ההגמוניה הציונית האשכנזית וכיהודיה-ערביה. חלקן לא מבינות למה צריך להדגיש את ההבדלים: "הרי כולנו ישראליות וכולנו עם אחד". חוץ מזה מסתבר שגם גילי היא ממוצא מזרחי למחצה. אבל זה לא אומר לה הרבה, היא מדגישה יותר את החינוך הישראלי והציוני שקיבלה בבית. אני חשה גם פידאא' וראוויה לא מוצאות את מקומן, הן אמנם הגיעו איתנו במסגרת הקבוצה הישראלית אבל ציפייתן שיתקבלו לקבוצה הפלסטינית בזרועות פתוחות נכזבה, כנראה שהמעבר אינו כה טבעי וחלק כפי שחשבו. אני מרגישה שיש מתחים גדולים שם וגם בתוך הקבוצה הפלסטינית עצמה.
.מהר מאוד למרות הכוונות הטובות, התחילו להתגלע מחלוקות וקונפליקטים בקבוצת הסמינר שלנו והאחווה הפמיניסטית המדומה שנדמה היה שנוצרה בינינו נסדקת. הפלסטיניות האשימו את הגרמניות בהטיית יתר לצד הקבוצה הישראלית, הישראליות מתקשות להתמודד עם ההאשמות הפלסטיניות כלפינו ועם היותן "אוייב". הפלסטיניות משיבות "אש" ואומרות גם לנו קשה עם הדימוי של שלנו כטרוריסטיות בחברה שלכן. זה שרותי למשל מקריבה את בנה על מזבח המאבק במיליטריזם כסרבן מצפון לא ממש מעניין אותן. אנחנו האוייב וזהו. לי אין בעיה עם זה, אני יודעת שהן צודקות כאזרחית המדינה איני מכחישה שאני שותפה למנגנון הכיבוש וההנאה מהפריבילגיות שלו ולא משנה מה תהיה עמדתי הפוליטית וכמה אקטיביסטית אני בענייני שלום. זו ההבנה שאני גם מצפה לה מחברותי האשכנזיות, שיבינו שהן חלק ממנגנון הדיכוי האשכנזי שמופעל עלינו המזרחים כי כאשכנזיות הן נהנות מזכויות יתר על חשבוננו
שיא המתיחות פרצה לאחר שגילי, בתום לב, הזמינה את כל הנשים להגיע לחדרה להדליק נרות חנוכה.
הפלסטיניות כולל ראויה ופידדא' גינו בלשון המעטה את ההזמנה של גילי, מבחינתן זה היה הסמל לאטימות הישראלית ולחוסר הרגישות שלנו כלפיהן.כיצד הן יכולות לבוא לחגוג איתנו את חג הניצחון? חג יהודי כל כך לאומי בזמן שהן עדיין נתונות תחת הכיבוש הישראלי. גם מהצד הישראלי היה נדמה לי ששמעתי קולות מחאה: זהו חג שבו מעודדים את הילדים למיליטריזם ומבנים את החשיבה הקורבנית שלנו כעם יהודי נרדף. גילי נפגעה קשות מהסירוב ומהעניין שנוצר עקב הזמנתה הכה תמימה, מבחינתה. אני הזדהיתי עם מחאת הפלסטיניות , אך בו בזמן ריחמתי על גילי, בחורה טובת לב ובאמת תמימה, כך גם הרגשתי כלפי עדינה. לשתיהן היה קשה להשתחרר משטיפת המוח הציונית שעברנו כולנו.
בסופו של דבר מישהו החליט עבורנו שהתכנית האמנותית תכלול ביקור בכנסיה למיסה של חג המולד או משהו כזה. צעדנו לשם ברגל בתוך יער מושלג ושוב הקור המקפיא והיער העלו בי אסוציאטיבית כל מיני סיפורי שואה וחידדו אצלי את הרגשת הסבל של הקרבנות. בסופו של דבר מצאנו עצמנו בקונצרט מאזינות לקולות מקהלה שביצעה יצירה מוכרת של הנדל. מהר מאוד ראיתי את ורד מחייכת אלי והתחלנו לפזם את המנגינה המוכרת ובאופן ספונטאני הצטרפנו לשירה: "הבה נרימה נס ואבוקה, יחד בוא נשירה שיר החנוכה...מכבים אנחנו דיגלנו ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון..." אני וורד מתפקעות מצחוק...איזו זיקפה לאומית. לא רצו חנוכייה ובמקום זה קיבלו שיר ניצחון יהודי לאומי ממדרגה ראשונה... וורד,שנאבקה במיליטנטיות רבה בגננות ובמורות של ילדיה על שהם מחדירים תפיסות מיליטריסטיות לילדים באמצעות שירים שכאלו מפזמת עכשיו בשמחה ובששון את השיר. כאן בכנסיה הגרמנית אולי זה נשמע יפה יותר... בסופו של הסמינר, למרות המחלוקות הויכוחים הרמים על פמיניזם, דמוקרטיה ושלום והדמעות שנשפכו בין לבין בחדר הדיונים חגגנו כולנו במסיבת סיום נפלאה שהכינו לנו המארחות הגרמניות. אני התקרבתי מאוד למאי ולסבאח. שתיהן היו שונות כל כך. סבאח אלגנטית תמיד בחליפות מחוייטות ודיבורה כל כך מעודן. מאי דעתנית אסרטיבית, מדברת מינימום כמו ראש ממשלה ללא ספק מובטח לה עתיד פוליטי, ובו בזמן כל כך מצחיקה וקלילה. שתיהן נדמו לי כמו מין אחיות תאומות, או לפחות קרובות משפחה.
ביולי 1999 פחות משנה מאז המפגש הראשון התרחש המפגש השני של הקבוצה הפעם בארץ. נפגשנו במזרח ירושלים בביה"ס שמידט לבנות נוצריות. אני בערך בחודש השביעי להריון. בפוזיציה אחרת לגמרי. אשה נשואה. ורד הגיעה עם תינוק בן שלושה חודשים, יותם שמו. הערכתי את אומץ ליבה ואת הקלילות והטבעיות שבה התייחסה אליו, ולמרות הטירטורים הרבים שעברנו בסמינר הזה הוא כמעט ולא הורגש. אני שאבתי כוח מהשלווה שבה היא מניקה אותו וקיוותי שגם אצלי יהיה כך. בקבוצה הפלסטינית יש מצטרפות חדשות: ראדא וויסאם מעזה.
מהסמינר הזה זכרתי בעיקר את הסיורים ואת התזוזות ממקום למקום. אני כבר הייתי כבדה וכל הזמן חיכיתי שנתמקם, אבל המפגש עם הנשים נתן לי המון כוח ולא התפנקתי יותר מדי. סיור בירושלים בעיר העתיקה בהנחיית מדריך פלסטיני שהראה לנו את ההשתלטות האיטית והמזדחלת על כל חלקה פלסטינית טובה. הבית של אריק שרון בעיר העתיקה, סיפורי הדיירים על ההטרדות של "הפולשים" היהודים. זה הזכיר לי מאד את הסיור שערכתי כשנה לפני כן בחברון עם צאצאי התושבים היהודים שם, שם זה היה אפילו בוטה יותר. המדריך פרש בפנינו את הנראטיב הפלסטיני על ירושלים. באחת הסמטאות נתקלתי בשלט על אחד הבתים שמציין כי הבית נקנה ע"י המוגרבים בשלהי המאה ה-19. למרות הסלידה שלי מהרחבת הרובע היהודי ע"י ההשתלטות ברוטאלית על בתי התושבים המקוריים, צרם לי שהמדריך התעלם מקיומו של יישוב יהודי בעיר העתיקה מלפני ולפנים. אך, זה טיבם של נראטיבים ככל הנראה.
משם נדדנו לאכסניה נפלאה בעין כרם. עבור הפלסטיניות היה זה מקום שהחיה את זיכרונות הנכּבּה, סבאח סיפרה על שכניה שסיפרו בכאב על הבית שהיה להם בכפר שהיה ואיננו עוד עין כרם. היום זוהי שכונה ירושלמית אמנותית ויפה עם מסעדות טובות. בהמשך נסענו צפונה לטבחה. חלק מהנשים נותרו עם זיכרונות טראומטיים עקב השינה שם באוהלים בחברת כל יתושי הכינרת, אבל אני דווקא ישנתי בחדר מרווח במחלקת האמהות והיולדות שבדרך. בבוקר שחיתי להנאתי בבריכה ירוקה וכל הזמן שמעתי
צעקות מעורבבות בקולות צחוק מהצד הפלסטיני. שיחזור קצר מול ורד סבאח ואנטה מסביר את פשר הקולות, הבריכה היתה מלאה בצפרדעים...משם המשכנו בסיורינו בניסיון ללכוד כמה שיותר מהנראטיב הפלסטיני ומהנרטיב הציוני. מנסה לסדר בזיכרוני את הסדר הכרונולוגי של הסיורים אך לא מצליחה. נסענו לסיור בנצרת ושמענו על מצוקות העיר והסוחרים. התארחנו במקום עבודתה של פידאא' ושמענו הרצאה של נבילה אספניולי על מצב הנשים הפלסטיניות בישראל. באחת הנסיעות עצרנו בנבי שועיב ושם שמענו הרצאה על הדרוזים. סבאח נתקלת לראשונה בחייה בדרוזי שלא בהקשר של צה"ל. היא מתעניינת בדת שלהם ובזהות הערבית שלהם. היא מפנה אליו שאלות נוקבות על שירות הדרוזים בצה"ל, האם אתה מודע לכך שבניכם המשרתים בצבא שותפים לפשעים נגד ילדים פלסטינים? היא שואלת ומצפה בתום שיענה לה, שיפתור את תמיהתה על כך שערבים משתפים פעולה עם האוייב הציוני, אבל הבחור מתחמק באלגנטיות ולא עונה לה.
אח"כ או אולי לפני הביקור בציפורי, "צופוריה" ומשם עלינו לבית של אבו ערב. ישבנו אצלו ושמענו את הרצאתו על הפליטים שבפנים (בתוך שטחי ישראל), אנטה מזכירה לנו שהוא דיבר בקול מחריש אזניים וזה היה בלתי נסבל מבחינתה, כאילו ניסה לזעוק את האמת המרה שלו על הגירוש לבל תישכח. מעל לראשו של אבו ערב היה חלון אנכי מאורך שממנו יכול היה להשקיף אל הבית ממנו גורש. החוק הישראלי התיר לו אחר שנים של מאבק לחזור לביתו, אבל כמו תמיד אצלנו בנושא קרקעות כפי שלמדתי ממאבקנו בקשת, חוק לחוד ואכיפה לחוד , מה שקובע בסופו של דבר זה העובדות בשטח, ההשתלטות הבריונית, דרווניזם חייתי. החזקים והזריזים מנצחים ולא הצודקים. ורד מזכירה לנו שהבית האבוד של אבו ערב נשקף מכל החלונות בביתו החדש, אפילו בשרותים, כאילו שהוא חושש לאבד לרגע את הזיכרון הכאוב, לא רוצה להיפרד אפילו לדקה מביתו האבוד. אני זוכרת בעיקר את עיניו הכחולות היפות של אבו ערב, עיניים גדולות ועצובות. איש נאה ביותר שכולו משדר אצילות היה אבו ערב.
אחר כך אני נזכרת בביקור במוזיאון לוחמי הגטאות. עוד לפני הכניסה למוזיאון אני מרגישה את האנטגוניזם של הפלסטיניות. סומיה עושה להן מין הכנה לקראת החוויה הצפויה להן שם. לפני הכניסה לתערוכה המתינה לנו בחורה צעירה שהציעה לקבוצת הפלסטיניות הדרכה בשפה הערבית. הפלסטיניות סירבו ואמרו שהן מעדיפות סיור ללא הדרכה ושהן יסתפקו בהסברים באנגלית הניתנים באוזניות. יכולתי להבחין בעלבונה הצורב של הבחורה הערבית. מן הסתם היו לה כוונות טובות, אבל בעיני הפלסטיניות היא נדמתה כמשת"פית כי לא היתה מספיק רגישה להשלכות ולרגישויות שעלולות להיגרם מסיור שכזה בערבית. אני ריחמתי עליה ויחד עם עדנה חברנו אליה לסיור. מאוד הסתקרנתי לגלות את האפקט של השפה הערבית על השואה, ואכן לא פשוט היה לשמוע את ההסברים בערבית. מושגים כמו: מוחיים (מחנה), לאג'יא'ונ (פליטים), גירוש, חומות, גדרות, מחסומים, צבא ועוד, שעבורנו הם מושגים אפלים מהעבר היהודי באירופה, עבור הפלסטיניות הם חלק מההווה וההוויה היומיומית הכאובה שלהן תחת הכיבוש. יכולתי להבין את הרגישות שלהן, והרצון שלהם לשמור על ריחוק רגשי מהמראות והקולות במוזיאון נראה לי הגיוני. בעת שאנו משחזרות בברלין את הסיור המשותף ההוא במוזיאון מציפות את סבאח דמעות והיא מספרת לנו שהתמונות הזוועתיות של גופות הקרבנות במוזיאון העלו אצלה בעיקר את זכר הזוועות של סברא ושתילה ואת זכרון אביה שלקה בהתקף לב באותו יום. אנטה מספרת לנו שאותה מאד הרשים התיעוד של חוויות הילדים בשואה ושעבורה זו היתה החוויה החזקה שם. אצלי הסיור הציף את הרגשות האמביוולנטיים שלי כלפי השואה כיהודיה מזרחית. מצד אחד הזדהות עם הסבל של קורבנות השואה, וזעזוע עמוק מהמפלצתיות שאליה מסוגל הרוע האנושי להגיע. מצד שני השימוש הציני שעושה הממסד הציוני להשתיק כל סבל או קרבנות אחרת, שלנו כמזרחים, ושל הפלסטינים. אני נזכרת שאחרי הסיור הזה הדיונים נעשו סוערים יותר. כל המתח הטעון במשולש הלאומי הגרמני-יהודי-פלסטיני התפרץ
בבת אחת. חד גדיא. מי הקרבן ומי המקרבן שאלנו את עצמנו והם יש סיכוי לטריאלוג בתוך המסגרות הלאומיות הללו או שמא עלינו להתעלות מעל לשיח הלאומי ולמצוא שפה משותפת אחרת? אולי פמיניסטית?

דודי שמחה

(חלק מתוך הרצאה שניתנה לפני מספר שנים בסינמטק ת"א במסגרת המפגש השני בסדרה "זווית כהה" שכותרתו היתה: "הגדנה אחיותי: מה הקטע של הגבר המזרחי?" . את הסדרה יזמו וארגנו : שיקו בהר, תקווה לוי , איריס מזרחי, ואסנת טרבלסי ואביטל מוזס בשיתוף עם סינמטק ת"א)

נולדתי כבת שניה למשפחה מרוקאית טיפוסית בדימונה. אחרי הבת הראשונה היה ברור שהורי מחכים בקוצר רוח לבן על מנת שיוכלו להעניק לו את שם שני הסבים המתים – משה. אבל...במקום זה נולדתי אני . הורי העניקו לי את השם 'שמחה' (תרגום לעברית של פריחה...שם יפה...), לכאורה שם מלא שמחה אבל נראה שהיה זה אקט של נחמה. אמי ואבי לא סבלו את שערי המקורזל מסולסל ולאחר ניסיונות הסרק למשמע אותו בקוקיות לראשי החליטו לגזוז אותו. אחת לחודש הייתי צריכה, לאחר אינספור ניסיונות התחמקות והתחננות, לעבור את טקס הגז המשפיל ולהמשיך לחלום על סיכות ראש, סרטים וקוקיות כמו של אחותי הגדולה. צריך לזכור ששער קצוץ לבנות לא היה מראה נפוץ אז, ואפילו קצת חריג בעידן האבו-עגילות וגיהוצי השער של שנות השבעים.

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא שאבי לוקח אותי לאצטדיון עמוס בגברים מגודלים ואני עומדת ומשתינה במכנסיים ובוכה על מנת שייקח אותי משם. זו הייתה המחאה הראשונה שלי והיא גם הצליחה: בשבועות הבאים הוא נהג להניח לי לשחק ביער שליד האצטדיון לבד או עם ילדים נוספים עד לסיום המשחק. בבית אבי נהג להקניט אותי ולקרוא לי בערבית "שמחה אל פאר" (שמחה העכבר- כנראה דמות מתוך אגדת עם מרוקאית או משהו כזה). בכל מקרה בשכונה כולם קראו לי "מימי" ומעטים הכירו אותי בשמי הרשמי. בגן צחקו עלי הילדים וקראו לי "דודי שמחה" (שם אשכנזי לגברים...). על זה נוספו ההשפלות בתור לקופת חולים ובמכולת בסגנון: "כן ילד מה אתה רוצה? בגלל התספורת הקצוצה...
הייתי ילדה שבירה ופחדנית וקצת שלומיאלית. נתקלת בחפצים ונופלת כל הזמן. בבית בכל פעם שחזרתי חבולה חשבו שחזרתי מקרבות רחוב. לכי תשכנעי אותם שסתם נחבלתי .בכל זאת הוצמד לי דימוי של בן, פרא אדם.

מהר באינטואיציה ילדית הבנתי שעלי לנחם את הורי ולפצותם על נוכחותי הנקבית המטרידה ומהר הפכתי לאטרקציה השכונתית, מין ילדת פלא. בגיל שלוש כבר ידעתי לכתוב לדקלם ולמנות את כל שרי הממשלה על תפקידיהם השונים. הייתי שחקנית ראשית בכל מסיבות הגן וביה"ס ותלמידה מצטיינת. אחרי אי אילו מבחינים פסיכולוגים דילגתי על גן חובה והוצנחתי ישירות לכיתה א'. כשנה לפני כן קרה הנס המיוחל. נולד אחי – בן יחיד זכר. ברית המילה שהתקיימה בביתנו עם המון אורחים הייתה אירוע בלתי נשכח. לי לא חגגו לא כשנולדתי וגם לא בת מצווה. בקושי ימי הולדת. בר המצווה של אחי הייתה הילולה שלמה. חודשים של הכנות. אירוע שיא במשפחתי. אמא שלי לראשונה בחייה התאפרה...
כילדים ישנו כולנו בחדר אחד, אבל כשרק התאפשר להורי לשפץ את הבית ולבנות חדר נוסף, קיבל אחי חדר נפרד עם טלוויזיה מתכווננת מהסלון אל תוך חדרו ואילו אני ואחותי הגדולה (וכעבור מספר שנים הצטרפה אלינו גם אחותי הקטנה) המשכנו להצטופף בשתי מיטות "בטן-ראש" יחד עם סבתי שהתגוררה אתנו בבית. אמי וסבתי נהגו תמיד לשמור לאחי אוכל מיוחד בצד. הן נקטו במחוות יומיומיות קטנות למשל, בעת ארוחות משפחתיות אמי נהגה להגיש לאבי את האוכל ומיד אח"כ לאחי. בכל פעם ששמו הוזכר בבית הוצמדו לשמו כינויים "כפרה עלי יאנא" או "חרז מלבש" דווקא אבי היה זה שנהג להתקומם מדי פעם על העוול והאפליה הבוטה, ומאוחר יותר הצטרף אליו אחי שחש לא בנוח עם ההערצה החונקת משהו כלפיו.
אני זוכרת את היום בו התבשרנו בטלפון על לידתה של אחותי הקטנה. לאחר שאבי צעק באזני סבתי החירשת את הבשורה, ספקה זו את ידיה על לחיה ועל ברכיה בתנועות אבל מרוקאיות טיפוסיות. אבי שנחרד מהפרימיטיביות המחפירה החליט בעצה משותפת איתנו הילדים לקרוא לילדה ליבת: לי-בת. דווקא לצד היחס העריץ כלפינו נהג אבי לטעון (ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לטעון זאת) שהוא פמיניסט ומעדיף בנות, ואני נוטה לקבל חלקית את דבריו. אף כי, אבי הנו אבטיפוס הפטריאכלי המרוקאי שרק חצי מבט מאיים היה יכול להטיל בנו אימה ולשתק אותנו למשך יום שלם ובסופו של דבר אנו – בנותיו היינו צריכות לשרתו בדיוק כמו אמי. ככל שפיתחנו עצמאות כלכלית ומחשבתית הוא פיתח שנאה כלפינו. מן הסתם חש מאויים.
בזמן שאנחנו, הבנות, היינו צריכות לעבוד קשה גם בביה"ס בתחום הלימודי, וגם בבית (בניקיונות ובאחזקת הבית), זכה אחי להערצה ולכבוד מבלי שיצטרך להתאמץ בלימודים או לבסס את מעמדו בתוך המשפחה ועד היום הוא נהנה ממעמד זה . בביה"ס זכה לכינוי "המלך" מצד מכריו. משך שנים רבות חשתי שחובת ההוכחה מוטלת עלי בכל רגע ובכל זמן. גם אז כילדה שהיא חלק ממשפחה פטריארכלית מודרנית החיה בפריפריה של מדינת ישראל וגם כשהתבגרתי והתגייסתי לצבא. אז שוב הוטלה עלי חובת ההוכחה כמרוקאית – מזרחית בקרב האשכנזים שאיתם שירתי, תוך מלחמה חסרת סיכוי בסטריאוטיפים ובדעות קדומות , ומאוחר יותר כאישה שתפקידה להיות גם אמא טובה גם עקרת בית וגם אשת קריירה מצליחה. עול שלם של ציפיות.
אני זוכרת שבגיל ההתבגרות איבדה אחותי הקטנה כיוון והידרדרה בלימודים , ואבא נכנס ללחץ. כששאלתי אותו ממה הלחץ ומדוע הוא עושה עניין ממצבה של בתו הקטנה, הרי גם אחי- בנו היחיד לא הבריק במיוחד בלימודיו, השיב לי אבי " ממנו אני לא מצפה ליותר", מן הסתם הוא התכוון לכך שאחי בעצם היותו בן-זכר ענה כבר על כל ציפיותיו, כששמעתי את התשובה לא ידעתי אם לשמוח או להיפגע בשם אחי. ואכן אחי הוציא תעודת בגרות בעלת ציונים ממוצעים ,הוא לא למד לימודים גבוהים ונחטף לחברת הייטק בזכות כישוריו. כיום הוא מנהל בכיר בחברת הייטק .
לא מזמן שאל בני את אמי: "סבתא, את מי את אוהבת הכי בעולם?" אותך ואת משה. ענתה אמי באינסטינקטיביות בני התקומם ושאל : ומה עם שאר בנותייך ונכדייך? אמי מיהרה לסייג ולהוסיף גם אותנו ואת נכדתה לרשימה, אבל מבחינתו המסר עבר. היום כל ההערצה הזו מופנית אל בני יחידי ובסתר לבי אני שמחה, הנה בשר מבשרי הצליח להגיע להדרת הכבוד ובו זמנית אני מתרעמת. אני תוהה כיצד הייתי נוהגת והם לו הייתה לי בת. מדי פעם עדיין שמעתי את אמי שחבל שאין לה נכד – יורש עצר (למרות שכבר התברכה בשני נכדים ושתי נכדות). כשנולד לאחי בן (ילד שני) , הסתובב אבי כטווס גאה, סוף סוף יש מישהו שישא את שם השבט (ברברי) המהולל "אוחיון".
.
חשוב לי להדגיש כי כיום אין בי כעס כלפי הורי, הדברים נאמרים כאן במעין חייכנות מפויסת. ברור לי שהורי ובעיקר אמי פעלו תחת הסוציאליזציה שעברו וההתניות התרבותיות שאליהן הם נולדו. לעיתים ניסה אבי להתנער מהתניות אלו, כמי שרכש השכלה מערבית מודרנית. יחד עם זאת, לא היה מוכן לוותר על הפריבילגיות הכרוכות במעמדו כאב המשפחה. כפטריארך מרוקאי.

אצל אחת מדודותיי היה המצב חמור עוד יותר :הריון אחד שהוכתר בהצלחה עם הולדתו של בן-זכר בכור ועוד שבעה הריונות "כושלים" שהניבו בנות בלבד, בהריון התשיעי נולד אמנם בן, אך עם תסמונת דאון. לזכותם יאמר שחגגו לו ברית ובר מצווה במלוא ההדר והיחס אליו במשפחה היה כאל בן משפחה לכל דבר ולא סתם בן משפחה אלא בן זכר. בסביבת הילדות שלי זכורים לי גם גברים מזרחים אחרים עם נשים אימתניות שרודות בהן, אבל עדיין התפקידים המסורתיים נשמרו: הגברים עבדו ופרנסו ב"ספירה החיצונית" והנשים היו "עקרות בית" או עבדו במשרות חלקיות או במפעלים, אך לא נחסכה מהם המשמרת השנייה בבית.

כשהתבגרתי היה לי ברור שגבריות מזרחית כפי שתיארתי את אבי ("דמות הגבר הפטריארכלי) "או גבריות בדמות "הערס", לא באה בחשבון מבחינתי, בייחוד לאחר הטראומה שעברתי כתוצאה מדימוי הפריחה שהוצמד לי בצבא. חיזוריהם של גברים ממוצא אשכנזי ,ליברלים נאורים קסמו לי.
מן הסתם ולמחזרי האשכנזים קסמה העובדה שלמרות היותי מזרחית "אני בכלל לא נראית ולא נשמעת" , ולכך כמובן נוסף המראה האקזוטי שלי .
מהר מאוד התפוגג הדימוי שהיה לי לגבי גברים אשכנזים: נוכחתי שגם לאחר ארוחת ערב חגיגית, שבה מתפתחת שיחה אינטלקטואלית תרבותית על פוקו, וירג'יניה וולף ודומיהם, קמה אם המשפחה בשלב מסוים ובאופן אינטואיטיבי, מבלי שאיש ירמוז לה על כך, מפנה את השולחן ושוטפת את הכלים בעוד שאר המסובים ממשיכים את שיחתם המעניינת בניחותא. אמי אישה פשוטה ולא משכילה , היא לא שמעה מעולם על וירג'יניה וולף, אבל לפחות זכתה למחמאות בעלה וילדיה על עבודתה ולקצת עזרה.
אנחנו הבנות גדלנו כמורדות השקענו בלימודים ובקריירה והמודל שלנו היה רק "לא להיות כמו אמא".
וכך מהר מאד התפוגג הדימוי "האקזוטי" שלנו בעיני הגבר האשכנזי. מהר מאד הסתבר להם שהם בעצם היו רוצים להתחתן עם אמי הבשלנית, ושאני לא בדיוק "המרוקאית החמה" או "מביאת הקוסקוס" שהם חלמו עליה, אלא אישה פמיניסטית ודעתנית.

יא איאם אנדלוסיה

בקטע הוידיאו הבא אתם מוזמנים לצפות בקונצרט אנדלוסי מלווה בריקוד פלמנקו. הקונצרט מבוצע סביר להניח באחד מארמונות המלך, על ידי התזמורת האנדלוסית של טטואן בניצוחו של ה"שף דה אורכסטרה" אמין אלקאכרמי, מחליפו הנוכחי של ה'מעלם אלכביר', הזמר, המלחין והמורה הגדול של המוסיקה האנדלוסית עבד אלסאדק שקארה.

עם אמין אלאכרמי- מנצחה ראשי של התזמורת האנדלוסית טטואן

את קטע הוידיאו שלח לי הסולן הצעיר של התזמורת, עבד אלרחים עבד אלמואמין - כוכב עולה בשמי המוסיקה האנדלוסית במרוקו, שאיתו התיידדתי במהלך ביקורי לפני מספר חודשים במרוקו. נפגשנו בעיר אלסאווירה (מוגדור) במסגרת פסטיבל המוסיקה האנדלוסית שנערך כהומאז' לכבודו של שקארה. בקטע הוידיאו שר עבד אלרחים את היצירה "אנא לאדי" של שקארה.

הסולן עבד אלרחים עבד אלמואמין
צפיתי בקטע הוידיאו הזה כמה פעמים. פעם ראשונה כדי לשפשף את עיני ולא להאמין: נשים רוקדות ושרות לצלילי המוסיקה האנדלוסית, דבר שלא ייעשה ולא ייראה במחוזותינו אנו. לצערי הרב, בניגוד למתרחש במרוקו כל הסצנה האנדלוסית פה בארץ היא סצנה גברית לחלוטין. במרוקו כפי שתוכלו לראות בתמונות, על אף שרוב הנגנים הם מוסלמים אדוקים ואף שרים שירה דתית וסופית, ישנן נשים סולניות או נשים שמלוות את ההרכבים האנדלוסיים.
בפעם השניה , האזנתי למוסיקה ולמילות השיר. בבת אחת התבהר לי הקשר בין המוסיקה הספרדית , הפלמנקו, לבין המוזיקה האנדלוסית: השילוב הנפלא הזה בין מוסיקה ערבית קלאסית למוזיקה מערבית שיצר המוסיקאי זיריאב , ממציא הסגנון האנדלוסי מימי הביניים.
לראות את רקדנית הפלמנקו מתופפת ברגליה לקצב המוסיקה האנדלוסית ולשמוע את עבד אלרחים שר: "יא איאם אלמוסלימון פי אנדלוסיה"...(הוי ימי המוסלמים באנדלוסיה). גם אני נכנסתי לנוסטלגיה... משום מה פתאום השיר שלו נשמע לי כמו קינה: על תרבות נפלאה שאבדה לנו היהודים אי שם במרוקו והותירה אותנו חסרי תרבות, חסרי זהות ונשמה, על ימים בהם הניגוד בין מזרח למערב, בין יהדות לאסלאם ונצרות לא היה קיים. מזרח ומערב, יהודים נוצרים ומוסלמים בהרמוניה נפלאה, נשים וגברים שרים ורוקדים, הרי זו הייתה אמורה להיות עבודת התזה שלי על השפחות (הג'וארי) בחצר הארמון העבאסי, אותן שפחות מחוננות שהיו משוררות, זמרות ורקדניות והופיעו במושב (מג'ליס) האמנים של הח'ליף, אותן נשים משכילות שלמרות הגדרתן כ"שפחות" היו נשים חופשיות ויוצרות והן נכנסו לקאנון הספרותי של תקופה תור הזהב של המוסלמים: ספרות ה"אדב" , ולכתאב אלאע'אני (ספר השירים) המפורסם - דבר שלא הייתה לו מקבילה באירופה בתקופה ההיא, שכן כזכור , טענה וירג'יניה וולף שלו היתה לשייקספיר אחות תאומה יוצרת היא מיד היתה נשרפת במסגרת ציד המכשפות....
אז בבגדאד לא שרפו את הנשים המשוררות והיוצרות. נהפוך הוא , עריב, המשוררת הגדולה (גיבורת התזה שלי) הפכה להיות לגברת מס' אחת של השירה הערבית הקלאסית בחצרו של הח'ליף הארון אלרשיד. היא הלחינה וכתבה יותר מאלף שירים והפכה לקובעת הטעם ולזו שפוסלת או מעניקה הכרה לאמנים שנכנסו לחצר העבאסית בבגדד (יעני מן מנחם פרי כזו). עד כדי כך חשובה הייתה, שעד היום יש נובה (יצירה) אנדלוסית על שמה "נובת ע'ריבת חוסיין" אותה ניגנו ושרו רק לפני יומיים בקונצרט "שירת הבקשות" של התזמורת האנדלוסית בתל אביב, שני הסולנים הגברים, אולי אפילו בלי לדעת שזו הנובה על שמה...
גם במרוקו לא שורפים נשים ששרות ולא מעלים אותן על המוקד, נהפוך הוא, מעלים אותן על הבמה ואכן במסגרת פסטיבל המוסיקה האנדלוסית במוגדור יצא לי לשמוע את השירה האנדלוסית הקלאסית ואת שירת ספרד העברית הקלאסית מושרת מפיהן של זמרות.

התזמורת האנדלוסית של מקנסהתזמורת האנדלוסית של מקנס הופיעה עם זמרת סולנית שהפליאה לשיר את מוסיקת ה"אלא" האנדלוסית. פרנסואה אטלן, זמרת יהודיה מצרפת שרה עם הפסנתרן האלג'יראי הידוע, מוריס אלמדיוני, שירה עברית קלאסית מתור הזהב בספרד והזמרת
סמירה קאדרי מטטואן ששרה שירה ספרדית קלאסית. היה פשוט נפלא לשמוע את "מורניקה" ("שחרחורת") בקולה הענוג של סמירה. מאוחר יותר הסתבר לי שסמירה היא אשה פמיניסטית מאד משכילה. היא הקימה מקהלת נשים בבית התרבות של טטואן ומופיעה בספרד, צרפת וכמובן במרוקו.

עם בושרה, בתו של שקארה, ובעלה במוגדור

גם איתה התיידדתי והיא הזמינה אותי להתארח בביתה בטטואן. שם מצאתי אוזן קשובה, סוף סוף מישהו שמכיר את השפחות שלי: עריב, פאדל, איסחאק אלאנדלוסיה, קביחה אלרומיה ואחרות...מישהי שמבינה את תרומתן הגדולה לתרבות המפוארת הזו התרבות הערבית הקלאסית ומאוחר יותר לתרבות החצר האנדלוסית. קאתי וזאנה ומנהל התזמורת של טנג'ר בביתה של סמירה נפגשתי עם עוד אישה יקרה: בושרה שקארה, ביתו של המעלם שקארה. גם אותה ואת בעלה הכרתי בפסטיבל. בבית של סמירה עם הנשים הנפלאות האלו הרגשתי ממש בבית, בבית אמי, שנולדה אף היא בטטואן, העגה המרוקאית המיוחדת לעיר טטואן שבה דיברה בושרה גרמה לי ממש להרגיש שמדובר בבת משפחה, גם סיפוריה על אביה ועל חיבתו הגדולה לפייטן ר' חיים לוק, שלדבריה היה ממש בן בית אצלם, והכיבוד והמתוקים שהגישה לנו אמה של סמירה קרבו אותי אל הנשים הללו,

בבית של סמירה (מימין : בושרה, אני, סמירה קאדרי, קאתי וזאנה) פתאום יכולתי לטעום את אותו דו קיום עם השכנים המוסלמים במרוקו עליו סיפרה לי אמי. כל המחיצות נשברו. פתאום אנחנו ארבע נשים יהודיות ומוסלמיות מקשקשות בשיחת נשים על אוכל ,לבוש, מוסיקה ועל ימים נשכחים שבהם היהודים במרוקו היו חלק אינטגרלי מהנוף האנושי והתרבותי של מרוקו. אנחנו מדברות על כבוד המלכים לו זכה ר' חיים לוק במרוקו בפסטיבל ועל כמה חבל שאי אפשר לקיים אירוע מעין זה פה בארץ. בושרה אומרת : תזמיני אותי ואבוא לשיר אצלכם. אחים אנחנו.
סמירה מסויגת : סה מאל וו איסי (זה לא נראה טוב פה) היא אומרת לי בצרפתית, ורומזת לי בעדינות שלא תיקח צ'אנס להופיע בישראל על רקע המצב הפוליטי הקשה אצלנו...
הביקור בביתה של סמירה היה אחרי יום עמוס רגשית שהיה לי בטטואן: ביקור ב"חודריה" הרובע היהודי של טטואן וניסיון בלשי כמעט לאתר את ביתה של אמי ואת בתיהם של הדודים שלי שם. ביקור בבית הכנסת על שם הצדיק ר' יצחק אבן וליד, או ליתר דיוק ביקור בשרידיו של בית הכנסת הספרדי שבו התפללו בני משפחתי, ובמה שהיה פעם בית הכנסת של הטטואנים יוצאי הריף.
ביקור בבית הקברות היהודי בהדרכתו של קשיש מוסלמי שמכיר וזוכר את כל המשפחות שחיו שם, הוא קורא וכותב עברית, המפגש הרוחני המרגש עם קברים יהודים ספרדים עתיקים מימי הביניים מעוטרים באותיות עבריות ומגן דוד ועם קברים יותר חדשים של קרובי משפחתי: משפחות בן זקן, בן חמו, בן עיון ובן אדיבה. גודלו של בית הקברות היהודי ביחס לזה המוסלמי העידה על הנוכחות היהודית הגדולה והחזקה בעיר טטואן על רבניה ותושביה הגאים במוצאם היהודי הספרדי הטהור (ס"טים). אלפי שנים של נוכחות יהודית ודו-קיום שגדעה הציונות. הקשיש מספר לי על היהודים שהיו ועזבו, על געגועיו אליהם, על הידרדרות העיר עם עזיבתם...כמעט מקונן: "יא איאם אליהוד פי אנדלוסיה..."

בית הקברות היהודי בטטואן

בקיץ הקרוב יגיע הזמר עבד אלרחים אלמואמין להופיע עם התזמורת לאחר לא מעט שכנועים שלי ושל אחרים עליו. מצד אחד הוא אמר לי שאנחנו האמנים באמצעות השפה שלנו המוסיקה יכולים לגשר על הפערים בין הפוליטיקאים, אך מאוחר יותר, שלא לעיני המצלמות, על צלחת "דפינה" (חמין) במסעדה מוסלמית בשבת, הוא שאל אותי מה אני חושבת על המצב בשטחים ולמה אנחנו רוצחים תינוקות בפלסטין. האמת שלא היו לי תשובות טובות לתת לו מעבר לכך שניסיתי להסביר לו שלא הגעתי למרוקו כנציגת ממשלת אולמרט או כל מוסד רשמי אחר. אמרתי לו שאני מתנגדת למעשים אלו ולכיבוש בכלל ושיש עוד הרבה אנשים כמוני מרוקאים ולא מרוקאים שמתנגדים לכך, ניסיתי להסביר לו את המילכוד בו אנחנו המזרחים נתונים כאן והוא היה קשוב. אח"כ שאל אותי:
And what about the holocaust , do you belive in it ? can you prove it?
מכאן נכנסנו לדיון מרתק על השפעת הפוליטיקות הן של הציונות והן של האיסלאם על עיצוב דעותינו ועל הפיכתנו, שני עמים שחיו בשכנות במרוקו לאויבים. בסוף השיחה היה לי ברור שהוא לא יבוא לישראל, אבל הוא הפתיע אותי במייל ובטלפון. התחושה שלי היא שבקרב המרוקאים יש סקרנות עצומה ביחס לקהילה המרוקאית פה, געגועים והערכה לאמנים שלנו, למרות השינויים הגדולים שחלו בששים השנים האחרונות.
בין המופעים בפסטיבל המוסיקה האנדלוסית במוגדור התקיים פורום של אמנים ואקדמאים בנושא החייאת התרבות האנדלוסית, אותה תרבות יהודית-ערבית . יוזם הפסטיבל, והמארגן הוא מר אנדרה אזולאי, יועצו הכלכלי של המלך, אחד האנשים החזקים בפוליטיקה המרוקאית. לצערי הרב התזמורת האנדלוסית ונציגיה לא הוזמנו לפסטיבל. היו שם אורחים מספרד, צרפת וארה"ב אך לא מישראל. אני הייתי שם על תקן מרוקאית , אך לא ניתנה לי אפשרות לדבר בפורום בגלל הדרכון הישראלי שבאמתחתי. ככה זה אנטי- נורמליזציה. דווקא שם במקום שהרגשתי כל כך נוח וכל כך בבית עם בליל השפות: מרוקאית, צרפתית, ספרדית וקצת עברית, נתנו לי להרגיש שאיני שייכת.
. אני שבגלל הביקורת שלי על הציונות מצאתי את עצמי מודרת פעם אחר פעם ממקומות עבודה, מהחברה הישראלית, מגלה במרוקו שבשבילם אני קודם כל ישראלית ציונית, ולא יהודיה מרוקאית. Excluded
אני כמעט על סף דמעות שם בפורום. שוב מתייגים אותי בלי לשמוע את דעותיי. נזכרת בחברותי הפלסטיניות מנצרת וחיפה ובמפגש שלהן עם אחיותיהן הפלסטיניות מרמאללה ועזה שהיה לנו בגרמניה, פתאום הן שהיו בטוחות כל כך בזהותן הפלסטינית מגלות שהפלסטיניות מהשטחים מתייחסות אליהן כאל ישראליות, משת"פיות ולא כאל אחיות. אני מנחמת בכך שברמה האישית כולם היו חביבים כלפי , החלפנו כרטיסי ביקור ואינשאללה יבוא יום ונוכל להחיות את ימי אנדלוסיה שבמרוקו. איאם אליהוד ואלמוסלימון פי אנדלוסיה....

בפורום של הפסטיבל: אנדרה אזולאי (במרכז) ומשמאלו שרת התרבות של מרוקו
http://www.dailymotion.com/related/x3hqxt_9oddam-maya-nohad-abaroudi_music/video/x109zt_samira-kadiri-arabesque-sa3da-ladi_music?from=rss