יא איאם אנדלוסיה

בקטע הוידיאו הבא אתם מוזמנים לצפות בקונצרט אנדלוסי מלווה בריקוד פלמנקו. הקונצרט מבוצע סביר להניח באחד מארמונות המלך, על ידי התזמורת האנדלוסית של טטואן בניצוחו של ה"שף דה אורכסטרה" אמין אלקאכרמי, מחליפו הנוכחי של ה'מעלם אלכביר', הזמר, המלחין והמורה הגדול של המוסיקה האנדלוסית עבד אלסאדק שקארה.

עם אמין אלאכרמי- מנצחה ראשי של התזמורת האנדלוסית טטואן

את קטע הוידיאו שלח לי הסולן הצעיר של התזמורת, עבד אלרחים עבד אלמואמין - כוכב עולה בשמי המוסיקה האנדלוסית במרוקו, שאיתו התיידדתי במהלך ביקורי לפני מספר חודשים במרוקו. נפגשנו בעיר אלסאווירה (מוגדור) במסגרת פסטיבל המוסיקה האנדלוסית שנערך כהומאז' לכבודו של שקארה. בקטע הוידיאו שר עבד אלרחים את היצירה "אנא לאדי" של שקארה.

הסולן עבד אלרחים עבד אלמואמין
צפיתי בקטע הוידיאו הזה כמה פעמים. פעם ראשונה כדי לשפשף את עיני ולא להאמין: נשים רוקדות ושרות לצלילי המוסיקה האנדלוסית, דבר שלא ייעשה ולא ייראה במחוזותינו אנו. לצערי הרב, בניגוד למתרחש במרוקו כל הסצנה האנדלוסית פה בארץ היא סצנה גברית לחלוטין. במרוקו כפי שתוכלו לראות בתמונות, על אף שרוב הנגנים הם מוסלמים אדוקים ואף שרים שירה דתית וסופית, ישנן נשים סולניות או נשים שמלוות את ההרכבים האנדלוסיים.
בפעם השניה , האזנתי למוסיקה ולמילות השיר. בבת אחת התבהר לי הקשר בין המוסיקה הספרדית , הפלמנקו, לבין המוזיקה האנדלוסית: השילוב הנפלא הזה בין מוסיקה ערבית קלאסית למוזיקה מערבית שיצר המוסיקאי זיריאב , ממציא הסגנון האנדלוסי מימי הביניים.
לראות את רקדנית הפלמנקו מתופפת ברגליה לקצב המוסיקה האנדלוסית ולשמוע את עבד אלרחים שר: "יא איאם אלמוסלימון פי אנדלוסיה"...(הוי ימי המוסלמים באנדלוסיה). גם אני נכנסתי לנוסטלגיה... משום מה פתאום השיר שלו נשמע לי כמו קינה: על תרבות נפלאה שאבדה לנו היהודים אי שם במרוקו והותירה אותנו חסרי תרבות, חסרי זהות ונשמה, על ימים בהם הניגוד בין מזרח למערב, בין יהדות לאסלאם ונצרות לא היה קיים. מזרח ומערב, יהודים נוצרים ומוסלמים בהרמוניה נפלאה, נשים וגברים שרים ורוקדים, הרי זו הייתה אמורה להיות עבודת התזה שלי על השפחות (הג'וארי) בחצר הארמון העבאסי, אותן שפחות מחוננות שהיו משוררות, זמרות ורקדניות והופיעו במושב (מג'ליס) האמנים של הח'ליף, אותן נשים משכילות שלמרות הגדרתן כ"שפחות" היו נשים חופשיות ויוצרות והן נכנסו לקאנון הספרותי של תקופה תור הזהב של המוסלמים: ספרות ה"אדב" , ולכתאב אלאע'אני (ספר השירים) המפורסם - דבר שלא הייתה לו מקבילה באירופה בתקופה ההיא, שכן כזכור , טענה וירג'יניה וולף שלו היתה לשייקספיר אחות תאומה יוצרת היא מיד היתה נשרפת במסגרת ציד המכשפות....
אז בבגדאד לא שרפו את הנשים המשוררות והיוצרות. נהפוך הוא , עריב, המשוררת הגדולה (גיבורת התזה שלי) הפכה להיות לגברת מס' אחת של השירה הערבית הקלאסית בחצרו של הח'ליף הארון אלרשיד. היא הלחינה וכתבה יותר מאלף שירים והפכה לקובעת הטעם ולזו שפוסלת או מעניקה הכרה לאמנים שנכנסו לחצר העבאסית בבגדד (יעני מן מנחם פרי כזו). עד כדי כך חשובה הייתה, שעד היום יש נובה (יצירה) אנדלוסית על שמה "נובת ע'ריבת חוסיין" אותה ניגנו ושרו רק לפני יומיים בקונצרט "שירת הבקשות" של התזמורת האנדלוסית בתל אביב, שני הסולנים הגברים, אולי אפילו בלי לדעת שזו הנובה על שמה...
גם במרוקו לא שורפים נשים ששרות ולא מעלים אותן על המוקד, נהפוך הוא, מעלים אותן על הבמה ואכן במסגרת פסטיבל המוסיקה האנדלוסית במוגדור יצא לי לשמוע את השירה האנדלוסית הקלאסית ואת שירת ספרד העברית הקלאסית מושרת מפיהן של זמרות.

התזמורת האנדלוסית של מקנסהתזמורת האנדלוסית של מקנס הופיעה עם זמרת סולנית שהפליאה לשיר את מוסיקת ה"אלא" האנדלוסית. פרנסואה אטלן, זמרת יהודיה מצרפת שרה עם הפסנתרן האלג'יראי הידוע, מוריס אלמדיוני, שירה עברית קלאסית מתור הזהב בספרד והזמרת
סמירה קאדרי מטטואן ששרה שירה ספרדית קלאסית. היה פשוט נפלא לשמוע את "מורניקה" ("שחרחורת") בקולה הענוג של סמירה. מאוחר יותר הסתבר לי שסמירה היא אשה פמיניסטית מאד משכילה. היא הקימה מקהלת נשים בבית התרבות של טטואן ומופיעה בספרד, צרפת וכמובן במרוקו.

עם בושרה, בתו של שקארה, ובעלה במוגדור

גם איתה התיידדתי והיא הזמינה אותי להתארח בביתה בטטואן. שם מצאתי אוזן קשובה, סוף סוף מישהו שמכיר את השפחות שלי: עריב, פאדל, איסחאק אלאנדלוסיה, קביחה אלרומיה ואחרות...מישהי שמבינה את תרומתן הגדולה לתרבות המפוארת הזו התרבות הערבית הקלאסית ומאוחר יותר לתרבות החצר האנדלוסית. קאתי וזאנה ומנהל התזמורת של טנג'ר בביתה של סמירה נפגשתי עם עוד אישה יקרה: בושרה שקארה, ביתו של המעלם שקארה. גם אותה ואת בעלה הכרתי בפסטיבל. בבית של סמירה עם הנשים הנפלאות האלו הרגשתי ממש בבית, בבית אמי, שנולדה אף היא בטטואן, העגה המרוקאית המיוחדת לעיר טטואן שבה דיברה בושרה גרמה לי ממש להרגיש שמדובר בבת משפחה, גם סיפוריה על אביה ועל חיבתו הגדולה לפייטן ר' חיים לוק, שלדבריה היה ממש בן בית אצלם, והכיבוד והמתוקים שהגישה לנו אמה של סמירה קרבו אותי אל הנשים הללו,

בבית של סמירה (מימין : בושרה, אני, סמירה קאדרי, קאתי וזאנה) פתאום יכולתי לטעום את אותו דו קיום עם השכנים המוסלמים במרוקו עליו סיפרה לי אמי. כל המחיצות נשברו. פתאום אנחנו ארבע נשים יהודיות ומוסלמיות מקשקשות בשיחת נשים על אוכל ,לבוש, מוסיקה ועל ימים נשכחים שבהם היהודים במרוקו היו חלק אינטגרלי מהנוף האנושי והתרבותי של מרוקו. אנחנו מדברות על כבוד המלכים לו זכה ר' חיים לוק במרוקו בפסטיבל ועל כמה חבל שאי אפשר לקיים אירוע מעין זה פה בארץ. בושרה אומרת : תזמיני אותי ואבוא לשיר אצלכם. אחים אנחנו.
סמירה מסויגת : סה מאל וו איסי (זה לא נראה טוב פה) היא אומרת לי בצרפתית, ורומזת לי בעדינות שלא תיקח צ'אנס להופיע בישראל על רקע המצב הפוליטי הקשה אצלנו...
הביקור בביתה של סמירה היה אחרי יום עמוס רגשית שהיה לי בטטואן: ביקור ב"חודריה" הרובע היהודי של טטואן וניסיון בלשי כמעט לאתר את ביתה של אמי ואת בתיהם של הדודים שלי שם. ביקור בבית הכנסת על שם הצדיק ר' יצחק אבן וליד, או ליתר דיוק ביקור בשרידיו של בית הכנסת הספרדי שבו התפללו בני משפחתי, ובמה שהיה פעם בית הכנסת של הטטואנים יוצאי הריף.
ביקור בבית הקברות היהודי בהדרכתו של קשיש מוסלמי שמכיר וזוכר את כל המשפחות שחיו שם, הוא קורא וכותב עברית, המפגש הרוחני המרגש עם קברים יהודים ספרדים עתיקים מימי הביניים מעוטרים באותיות עבריות ומגן דוד ועם קברים יותר חדשים של קרובי משפחתי: משפחות בן זקן, בן חמו, בן עיון ובן אדיבה. גודלו של בית הקברות היהודי ביחס לזה המוסלמי העידה על הנוכחות היהודית הגדולה והחזקה בעיר טטואן על רבניה ותושביה הגאים במוצאם היהודי הספרדי הטהור (ס"טים). אלפי שנים של נוכחות יהודית ודו-קיום שגדעה הציונות. הקשיש מספר לי על היהודים שהיו ועזבו, על געגועיו אליהם, על הידרדרות העיר עם עזיבתם...כמעט מקונן: "יא איאם אליהוד פי אנדלוסיה..."

בית הקברות היהודי בטטואן

בקיץ הקרוב יגיע הזמר עבד אלרחים אלמואמין להופיע עם התזמורת לאחר לא מעט שכנועים שלי ושל אחרים עליו. מצד אחד הוא אמר לי שאנחנו האמנים באמצעות השפה שלנו המוסיקה יכולים לגשר על הפערים בין הפוליטיקאים, אך מאוחר יותר, שלא לעיני המצלמות, על צלחת "דפינה" (חמין) במסעדה מוסלמית בשבת, הוא שאל אותי מה אני חושבת על המצב בשטחים ולמה אנחנו רוצחים תינוקות בפלסטין. האמת שלא היו לי תשובות טובות לתת לו מעבר לכך שניסיתי להסביר לו שלא הגעתי למרוקו כנציגת ממשלת אולמרט או כל מוסד רשמי אחר. אמרתי לו שאני מתנגדת למעשים אלו ולכיבוש בכלל ושיש עוד הרבה אנשים כמוני מרוקאים ולא מרוקאים שמתנגדים לכך, ניסיתי להסביר לו את המילכוד בו אנחנו המזרחים נתונים כאן והוא היה קשוב. אח"כ שאל אותי:
And what about the holocaust , do you belive in it ? can you prove it?
מכאן נכנסנו לדיון מרתק על השפעת הפוליטיקות הן של הציונות והן של האיסלאם על עיצוב דעותינו ועל הפיכתנו, שני עמים שחיו בשכנות במרוקו לאויבים. בסוף השיחה היה לי ברור שהוא לא יבוא לישראל, אבל הוא הפתיע אותי במייל ובטלפון. התחושה שלי היא שבקרב המרוקאים יש סקרנות עצומה ביחס לקהילה המרוקאית פה, געגועים והערכה לאמנים שלנו, למרות השינויים הגדולים שחלו בששים השנים האחרונות.
בין המופעים בפסטיבל המוסיקה האנדלוסית במוגדור התקיים פורום של אמנים ואקדמאים בנושא החייאת התרבות האנדלוסית, אותה תרבות יהודית-ערבית . יוזם הפסטיבל, והמארגן הוא מר אנדרה אזולאי, יועצו הכלכלי של המלך, אחד האנשים החזקים בפוליטיקה המרוקאית. לצערי הרב התזמורת האנדלוסית ונציגיה לא הוזמנו לפסטיבל. היו שם אורחים מספרד, צרפת וארה"ב אך לא מישראל. אני הייתי שם על תקן מרוקאית , אך לא ניתנה לי אפשרות לדבר בפורום בגלל הדרכון הישראלי שבאמתחתי. ככה זה אנטי- נורמליזציה. דווקא שם במקום שהרגשתי כל כך נוח וכל כך בבית עם בליל השפות: מרוקאית, צרפתית, ספרדית וקצת עברית, נתנו לי להרגיש שאיני שייכת.
. אני שבגלל הביקורת שלי על הציונות מצאתי את עצמי מודרת פעם אחר פעם ממקומות עבודה, מהחברה הישראלית, מגלה במרוקו שבשבילם אני קודם כל ישראלית ציונית, ולא יהודיה מרוקאית. Excluded
אני כמעט על סף דמעות שם בפורום. שוב מתייגים אותי בלי לשמוע את דעותיי. נזכרת בחברותי הפלסטיניות מנצרת וחיפה ובמפגש שלהן עם אחיותיהן הפלסטיניות מרמאללה ועזה שהיה לנו בגרמניה, פתאום הן שהיו בטוחות כל כך בזהותן הפלסטינית מגלות שהפלסטיניות מהשטחים מתייחסות אליהן כאל ישראליות, משת"פיות ולא כאל אחיות. אני מנחמת בכך שברמה האישית כולם היו חביבים כלפי , החלפנו כרטיסי ביקור ואינשאללה יבוא יום ונוכל להחיות את ימי אנדלוסיה שבמרוקו. איאם אליהוד ואלמוסלימון פי אנדלוסיה....

בפורום של הפסטיבל: אנדרה אזולאי (במרכז) ומשמאלו שרת התרבות של מרוקו
http://www.dailymotion.com/related/x3hqxt_9oddam-maya-nohad-abaroudi_music/video/x109zt_samira-kadiri-arabesque-sa3da-ladi_music?from=rss