ברלין- מילאנו
אני יושבת לצידן של עדינה ועדנה במטוס. אנחנו מעבירות דברי סיכום על החוויה הנפלאה שהייתה לנו בברלין והפעם באמת הפלאנו לעשות- הדיאלוג שהיה לנו עם הגרמניות והפלסטיניות היה מוצלח. הפעם נראה היה שהגענו לשיא ההתקרבות בינינו. אין יותר קרבן ומקרבן אלא נשים עצמאיות שלמות בזהותן ואחראיות לגורלן ולגורל חברתן. פתאום עדנה נזכרת שביקשה מאיתנו להביא חפץ סימבולי שאליו אנו קשורות ושבסוף לא עשינו עם זה כלום. אני מספרת להן על התמונה שחור-לבן של סבתא שלי, דינה, שסחבתי איתי. מספרת להן את סיפור חייה. סיפור מרוקאי של פמיניזם ונונקורפומיזם, שסופו היה טראגי. עדנה מעודדת אותי להעלות על הכתב את סיפורה.
ורד מסמנת לי מאחור לבוא למושב הריק שלידה. היא מוציאה מתיקה ספר "לחיות מתוך שמחה" מחייכת ורושמת לי הקדשה בפנים. כמה סימבולי. שמחה הוא שמי המקורי אני אומרת לה. והיא מקריאה לי: לשירה, חברה יקרה ומיוחדת במינה, אשה-אשה...שתהיה לך כמה שיותר שמחה, כי מה-זה-מגיע לך ! באהבה והערכה עצומים, ורד". אני מנשקת את וורד. מאמינה בכוח הברכה. מועצמת כל כך מאהבתה ומאהבת כל הנשים הנפלאות איתן ביליתי בשמונת הימים האחרונים בברלין. איזו אשה נפלאה היא וורד,
וכמה שהיא נראית יפה וחתיכה. שש לידות כמעט ולא הותירו עליה שום חותם. כל כך חבל לי על החלטתה לעזוב את הארץ. מצד שני אני מבינה את האינסטינקט האימהי שלה להבריח את בניה הבוגרים מכאן עד יעבור זעם. מן הסתם גם אני לא אעקוד את בני יחידי בהגיעו לגיל 18.
אחר כך ורד מראה לי תמונה שנתנה לה רימה חברתנו מעזה עם הקדשה מאחור. בתמונה נראות רימה ואחותה ובתווך שני ילדיה הקטנים. רימה עוטה על ראשה חג'אב. החג'אב עשוי מבד רשת. צבעו הורוד מתריס נגד כל העולם המערבי והעולם הגברי: אני מוסלמית גאה , ואני אישה חושנית ואופטימית. שני ילדיה המטופחים של רימה מישירים מבט לצלם....יזאן הקטן גבר ערבי קטנטן מודע לעצמו מביט בעיניים פקוחות אל העולם. אני נזכרת בדמעות של רימה כשהתוודתה אמש בפני על החשש הגדול ביותר שלה, שלא יתגלגל לה לרחובות ויהפוך להיות שהיד... ואני תהיתי ביני לביני איך ריככה אותה האמהות, זו ללא ספק, לא אותה רימה שפגשתי לפני שבע שנים. רימה הרווקה התזזיתית והמיליטנטית עם אג'נדת הפליטים הכל כך סדורה. אני זוכרת שבמפגש האחרון שהיה לנו בגרמניה, בברימן ביוני 2000 , שוחחתי עם רימה על בעיית הפליטים. אמרתי לה: רימה אין ספק שצריך להכיר בזכות השיבה ולפצות אתכם, אבל את חייבת להבין שלא תוכלי לחזור לגור בבית שהיה לכם בבאר שבע כי עכשיו אמי גרה שם והרי אין בכוונתך להפוך אותה לפליטה?!.
! Than its war פלטה רימה בנחרצות ונעצה מבט ארוך הישר אל תוך פני ההמומות. אח"כ הסתובבה ויצאה מן החדר. זה היה אקורד הסיום האחרון של המפגש ההוא שלנו ביוני 2000. חזרתי הביתה קודרת מאד. כשהגעתי לישראל, למרות הדיווחים האופטימיים שזרמו בתקשורת מקמפ דייויד, זכרתי את התיאורים הקודרים על חיי היומיום הקשים בפלסטין ועל ייסורי הכיבוש שתיארו הנשים הפלסטיניות, שנדמו בעיני כלבה רותחת שעומדת להתפרץ החוצה מאחורי כל המגעים והאופוריה של השמאל בישראל ביחס ל"תהליך השלום" שנדמה כי לא יסתיים לעולם. אמרתי לצביקה בן זוגי, שסיקר אז עבור הכבלים את אזור המשולש: תתכונן הולך להיות לך אקשיין לא נורמלי בעבודה. הולכת לפרוץ עוד אינתיפאדה.
כחודש אחרי שהתחילה אינתיפאדת אלאקצאא' ורד מתקשרת אלי ומספרת לי שדיברה עם רימה ושהיא במצב נפשי קשה. החלטתי להתקשר אליה. יום אחרי הלינץ' הנורא ברמאללה אני מרימה טלפון לרימה. הטלוויזיה אצלי בבית דלוקה. אני מדברת עם רימה ועל המסך שמולי מרצדות תמונות המסוקים שחגים מעל עזה. רימה בוכה לי בטלפון ואני שומעת את הפגזות המסוקים בהד כפול מעזה ומהטלוויזיה שלי בבית. עכשיו רימה לא יכולה להיפגש עם ארוסה שנמצא ברמאללה והיא דואגת לשלומו. חוששת שיקרה לו משהו רע. אני מנסה לעודד אותה אך לא מוצאת מילים מתאימות. הכל נראה לי כמו חלום סואיאליסטי הזוי. תחושת חוסר אונים מוחלטת משתלטת עלי.
כעבור כמה זמן אני מתקשרת למאי ברמאללה. אני עוקבת אחר דיווחים אלטרנטיבים באינטרנט וחוששת לגורלה. תוהה מה עובר על חלאא' הקטנה, אותה תינוקת בת ארבעה חודשים תכולת עיניים שהביאה איתה לגרמניה במפגש האחרון. מאי מספרת לי על בעלה שנפצע בעיניו, על הבומים היומיומיים. אני שואלת אם יש שם מקלטים ומאי צוחקת, Shira I live in Palestine not in Tel Aviv ובציניות האופיינית לה אומרת לי שבהתחלה היו יורדים כולם לקומה התחתונה, אבל עכשיו הם אדישים. מאי אומרת שהיא בעיקר מודאגת מראמי בנה בן החמש הרגיש במיוחד, ואני נזכרת בפניו המעונבים בתמונת הפספורט שהראתה לי בגרמניה. אני מספרת לה כמה קשה לי להסתובב במשרד החינוך בו עבדתי אז ולשמוע את כל הדיבורים המתלהמים סביבי. אני מספרת לה איך כולם התקרנפו מסביבי ונהיו ימנים. אני חוששת לדבר. "מעליש יא אוחתי", אומרת מאי, תדאגי לעצמך ולבנך קודם כל. לא בושה להתפרנס. אני נושמת לרווחה. אומרת לה את לא יודעת מה הולך פה , שרון עוד ייבחר לראשות הממשלה. מאי עונה לי: אם הוא ייבחר, אז כנראה שזה מה שמגיע לכם. אני שואלת את מאי אם היא עדיין מגיעה לירושלים עם הויזה הדיפלומטית ומאי שוב צוחקת. יא שירה שכחת איך קוראים לי? נראה לך שעם שם משפחה כמו שלי (ברגותי) ייתנו לי עכשיו לעבור במחסום. אני נפרדת ממנה במילות עידוד מהוססות. אח"כ הפסקתי להתקשר. מה יש לי לשאול אותה עוד. מה שלומך? נו באמת...אני הרי יודעת בדיוק. אלו מילות עידוד אני יכולה לומר לה כשאני במצב של חוסר אונים מוחלט מול הסחרור המטורף של מעגל הדמים המשתולל בין עמינו.
אני בוהה שוב בחג'אב הורוד של רימה וביזאן הקטן שהשתתף איתנו בכל המושבים של הסמינר כשהוא בולע בעיניו בשקיקה את כל הגיגינו, ומחליטה שהפעם אשמור על הקשר עם רימה, מאי וסבאח יהיה מה שיהיה בין עמינו. אלו מלחמות של גברים. מה לנו ולכל ההרג הנורא הזה. מלחמות של גברים הסוגדים לאל הכוח והנקמות. ברור לי שאם אנחנו היינו מנהלות את המו"מ בין הצדדים כבר מזמן הייתי יכולה לנסוע לשישיבת עם בני עמרי בעזה או ברמאללה ולהזמין את יזאן הקטן להשתכשך איתנו בחוף ת"א.
מילאנו –ת"א
אנו עולות למטוס לאחר שעה בהולה ודחוסה של קניות אחרונות בדיוטי-פרי של מילאנו, בניסיון להיפטר ממטען היורו העודף שבארנקנו ולקחת איתנו עוד פיסת חו"ל ואירופה לפני שאנו נוחתות אל תוך הישימון הישראלי. אני ופידאא' מעבירות עוד ליטוף קטן על צעיפי המשי היקרים של ורסאצ'ה, עוד פאסטה אחת ממוסחרת לאמא ופסטו אורגינל לחמותי ואופס... אנו על המטוס הארוך, עמוס הנוסעים של "אלאיטליה", מפלסות את דרכנו אל עבר המושבים בין קבוצה גדולה של נשים וגברים מקסיקנים בעלי חזות אינדיאנית- אולי צליינים שבאים לארץ הקודש ואולי עוד קבוצה של יהודים שנתגלתה לאחרונה והובאה לארץ במסגרת ניסיון נואש נוסף של הסוכנות היהודית להילחם בשד הדמוגרפי.... כך או כך, דיילי הקרקע הגרמנים סידרו לנו מיזוג גלויות של ממש ודאגו לפזר אותנו ברחבי המטוס כולו כדי שנוכל לחנוך את ה"עולים החדשים", או אולי היו אלו זרועות הביטחון הישראלים שדאגו לנו ל'נחיתה רכה', כדי שחס וחלילה, לא נשגה באשליות ביחס לרגשות האחווה הנשית (סיסטרהוד ), שחווינו בגרמניה בין יהודיות פלסטיניות וגרמניות, ולא נתפתה לחשוב שאלו עשויים להימשך גם בארצנו. וכך באקט של 'הפרד ומשול' מזכירים לנו שפה: יהודים לחוד ופלסטינים לחוד, ואדם לאדם זאב.
נדחקתי אל עבר המושב שלי הצמוד לחלון ובניסיון נואש אחרון לזהות בסביבתי מי מבנות הקבוצה, נעמדתי עם הפנים לעבר אחורי המטוס. לשמחתי הרבה גיליתי את ורד בקצה השני של שורת המושבים שמאחורי. שלחתי לה נשיקות באוויר והתיישבתי. הנה המטוס מתחיל לנוע על מסלול ההמראה ואני חשה לפתע איך העייפות נוחתת עלי. עיני נעשו כבדות והיה לי ברור, שעכשיו אוכל לפצות קצת את עצמי על שעות השינה שהלכו לאיבוד בלילה שלפני הטיסה, בשל ההתהוללות חסרת הרסן שלנו במסיבת הסיום של הסמינר,שנמשכה אל תוך השעות הקטנות של הלילה ההולך ואוזל. אני עוצמת את עיני ודמותה המופלאה של סבאח המחוללת בתנועותיה הנחשיות צפה לנגד עיני, אני מנסה לשחזר במוחי את סגנון הריקוד המזרחי המעודן שלה ומקווה להפנים את התנועות ואת השליטה המוחלטת שלה בכל אחד מאיברי גופה, איזו וירטואוזיות...ואיזו נשיות שופעת...يا سلام على الدنيا وحلاوتها (יא סלאם עלא אלדניא וחלאוויתהא...) בכל ימי הרומן הארוך שלי עם "ריקודי הבטן" לא נתקלתי בריקוד מקצועי מגרה וחושני שכזה...ממש מהבטן. גם ליסמין מורתי הדגולה הייתה השליטה הגופנית המופלאה הזו וגם היא רקדה את המוזיקה מבפנים, אבל השילוב הקטלני הזה בין דמותה הסולידית המאופקת והצנועה כל כך, של צבאח כפי שהכרתיה במפגשים הקודמים, לבין החושניות המתפרצת הזו, היא זו שהותירה בי את הרושם החזק שסבאח היא אמנית מדהימה, לפחות בקנה מידה של הרקדנית המצרית הדגולה, פיפי עבדה. אני נזכרת איך בסיום מפגש הראשון עם קבוצת הפלסטיניות בווירצבורג, נזפה בהן ה'דוּקטורה' סומיה על גחמתן המטופשת לרקוד עם האוייב כבר מהמפגש הראשון ואני נזכרת איך בסיום המפגש השני שלנו בברמן, כשהבאתי מוזיקה ערבית ורקדתי יחד עם חברותי היהודיות, קמה לפתע סבאח ובכמה תנועות קטנות רק רמזה לנו מה היא באמת מסוגלת לעשות. ואכן הפעם הזאת היא באמת הפליאה לעשות וסחפה את כולנו מיד לאווירת שחרור ועליצות (זאת כמובן בסיוען האדיב של כוסות היין והבירה שהרעיפו עלינו המארחות הגרמניות).
בעודי מתמוגגת על זיכרונות אמש מהמסיבה ושוקעת לתוך נמנום משועשע שמעתי לפתע קול צורם של אישה ישראלית. הקול קטע בבת אחת את חוט השינה שלי וגרם לכל גופי להימתח בעצבנות ולהרים את ראשי מעלה. בעל כורחי ניסיתי להבין מה פשר המהומה. אישה ישראלית בלונדינית, חסרת כל ברק, הבהירה בקולניות בלתי מתפשרת לדיילת האיטלקית, שהמנות שקיבלו שני ילדיה הן לא המנות שטרחה להזמין מראש מהחברה...בלה בלה..בלה...הדיילת מנסה להסביר בנימוס שזה מה שרשום לה. שוב בלה ..בלה..בלה.. של הישראלית, הפעם צעקני יותר. הדיילת קוראת לכלכל. בא לי לקום ולומר לאישה הצרחנית: "גבירתי האם תוכלי שלא לחלוק איתנו את חוויותייך הקולינריות בטיסה זו בבקשה?". אך אני נטולת כוחות. אני מסתובבת לוורד שלוחשת לי מאחור: "ראית, כמה אלימות יש בתוכנו? כמה כעס? ועל מה?" אני מהנהנת בראשי בצער. וורד ממשיכה: "את רואה, פעם אחותי באה אלי ואמרה לי : 'כשאת מדברת על פוליטיקה את מכוערת.' תסתכלי על האישה הזו, לכאורה יש לה תווים יפים, אבל כמה שהיא מכוערת". אני שוב מהנהנת כאילו ניטל ממני כוח הדיבור. האישה ממשיכה להשמיע נהמות של חוסר שביעות רצון כלפי בעלה היושב לצידה .."שלא יאכלו מצידי..", מסתובבת אל עבר בניה הישנים במושב שמאחוריה לוקחת את מנות האוכל הכשר שקיבלו מהדיילת, מניחה אותן בהפגנתיות על עגלת הדייל שבדיוק עובר בתווך ומקפלת בקולי קולות את דרגשי האוכל למושבים שלפני בניה , שעדיין ישנים. אני מתבוננת בהם וחושבת שבעוד שנתיים–שלוש יעמדו בנים אלו במחסומים, אך שם הם כבר לא יהיו נתונים לחסדי האיטלקים. שם יהיו הם אדוני הארץ והשמיים ויגזרו מי לחיים ומי למוות, מי להשפלה ומי יגיע היום לעבודה.
שוב עולה בי דחף בלתי נשלט לקום ולומר לאישה הבלונדינית: "גבירתי, את מכוערת!" , אך אני מבליגה ומחליטה שוב להיאחז בקצוות השינה שפרחה לה. בעודי שוקעת חזרה אל תנוחת השינה במושב, הרמתי את ראשי אחורה מתוך מטרה ברורה לישון ויהי מה, ופתאום...אופס... אני בוהה קדימה כלא מאמינה ורואה כיצד ניתז קפה הישר אל עבר פניו העדינות של הדייל האיטלקי מאחד המושבים שלפנינו. הדייל מוחה את פניו. הוא מתנצל בנימוס בפני נוסעים נוספים, שזכו אף הם להרגיש את מתז הקפה המרענן וחולף על פנינו במהירות לעבר ירכתי המטוס. בעודי מנסה לעכל את המחזה המביש בו צפיתי זה עתה, הרגשתי שאני מסמיקה מבושה ומתפללת אינסטינקטיבית שלא יהיה זה יהודי הפעם, שלא יהיה ישראלי....שוב מהומה במושבים שלפנינו. אנשים מתעוררים ומשוחחים ביניהם. הנוסע שלצידי זע באי נוחות מחליף עם חברתו מספר מילים שקטות בשפה שעדיין איני מצליחה לעמוד על טיבה. אני מסתובבת לוורד ושואלת אותה: "ראית?" "לא. מה קרה? אני מנסה לישון". סיפרתי לה מה ראיתי והיא מתחה את צווארה קדימה בניסיון לעקוב אחר המתרחש. לפתע היא פורצת בצחוק מתגלגל. המתח באוויר עולה. "מישהו הפך בטעות את מגש האוכל שלו על הרצפה מקדימה"- וורד מסבירה לי ולנוסעים שלידה בצרפתית, הללו מדסקסים איתה בצרפתית באשר לזהותו של מתיז הקפה . הדייל העדין שוב ממהר לעבר מוקד המהומה כי לאסוף ולנקות את שיירי האוכל. כשהוא חולף שוב על פנינו בפנים חמורות עוצרת אותו וורד ומתנצלת באנגלית: I'm really sorry for what happened to you…. . הדייל ממלמל משהו כמו "לא נורא " ווורד ממשיכה : You are nice anyway… הדייל מחייך ומודה לה מקרב לב על האמפאתיה. אני מסתובבת ומחייכת אל וורד, שכבר קושרת שיחה בצרפתית עם שכניה לשורה. תודה לאל, אפשר לנשום לרווחה. מסתבר שהמתיז גס הרוח אינו יהודי ואף לא ישראלי, הוא נמנה על קבוצת הצליינים המקסיקנים. אני נושמת לרווחה בהקלה. עכשיו אפשר לישון סוף סוף, אבל רגע, לא אמרנו שאולי אלו יהודים אינדיאנים? אז בטח כל הסיפור עם הקפה זה בכלל איזה טקס חניכה ומעבר לישראליות שהסוכנות מעבירה אותם בדרכם לעלות אל הארץ המובטחת...זה בטח משהו מבית מטבחה של השרה ציפי לבני....מבחן הנאמנות החדש של משרד הפנים לפני מימוש חוק השבות....המתיז הלאומי....אני מנסה לישון. מאחור אני שומעת את וורד שהחליטה לתרגל את הצרפתית שלה דווקא עכשיו. וורד קוראת לי ואני מסתובבת."הנה שירה, בדיוק בשבילך, זוג יהודים צרפתים ממוצא תוניסאי." וורד עורכת הכרות מזורזת בינינו. אני דולה מזיכרוני הצרפתי הדלוח כמה מילות נימוס בצרפתית, מציינת בפני הגבר המבוגר שיושב בדיוק מאחורי את מוצאם המרוקאי של הורי וחוזרת לנמנום החמקמק שלי. אני שומעת משפטים מקוטעים בצרפתית בהם וורד מנסה בנימת ייעוד ושליחות נבואית כמעט לתמצת בפני חבריה החדשים לטיסה, את חוויות המפגש התלת-לאומי והאולטרא- נשי שהיה לנו בגרמניה. בהדרגה אני שומעת שהטונים של השיחה הצרפתית עולים בעיקר מכיוונה הגברי.
האיש המבוגר אינו שבע רצון מנבואותיה האופטימיות של וורד ומלהט דבקותה ואמונתה בהומאניות האדם.
Les Arabes ills….moi je connait les Arabes. (הערבים הם כאלו וכאלו...אני מכיר את הערבים) אותן קלישאות של הימין המזרחי בישראל, רק הפעם בניחוח צרפתי. אני מתעצבנת ופוקחת עיניים. מסתובבת לאחור ואומרת לאיש המבוגר כחול העיניים בצרפתית: "אבל גם אתה ערבי, הרי נולדת שם בתוניס." והוא משיב לי: כן, אבל שם הערבים היו טובים, וחוץ מזה אין לי בעיה עם הערבים הבעיה שלי היא עם האסלאם, שמשתלט על הכל, בואי תראי מה הם עשו בצרפת, אי אפשר לחיות שם יותר. הם מתרבים. זה נורא....
אני מאבדת חשק לפתח איתו שיחה. הוא מזכיר לי כל כך את בני משפחתי הצרפתים, מצד אבי, שמשום מה עלו כולם בבת אחת בארבע השנים האחרונות לארץ. זנחו את חיי הנועם והבורגנות בצרפת ובאו להטיף לנו שאנחנו לא מספיק ציונים. כועסים איך אבא שלי נתן לדוד אלברט לרדת מהארץ, איך? אלק ציונים!
פתאום אני רואה את ראוויה חברתי לקבוצה מגיחה מקדמת המטוס לעבר השירותים. אני קוראת לה ומנופפת לה לשלום. ראויה נעצרת ליד וורד. אני מוציאה שוקולד ומכבדת אותה, את וורד ואת שכניה לשורה. וורד עורכת לראוויה הכרות קצרה עם היהודים הצרפתים התוניסאים שבאו לארץ לביקור קרובי משפחתם. הגבר המבוגר נוהם לעבר אשתו בצרפתית, את רואה, אלו הם הערבים. אשתו מנסה להסות אותו, אך זעמו גובר והוא ממשיך להשמיץ את הערבים. ראויה פונה אלי בשקט: "למה קראתם לי לדבר עם שונא הערבים הזה". אני עונה לה באדישות "הוא בעצמו ערבי". וורד ממשיכה לנסות ולהסביר, לפשר , לפייס אבל למגינת ליבה של אשתו המנומסת האיש המבוגר הולך ומתלהט."ארט, ארט"(תפסיק תפסיק). אומרת לו אשתו בחצי צווחה, והאיש עובר להשמיץ את וורד וחברותיה. אשתו לוחצת עליו שוב שיפסיק מיד. בצר לו, הוא עובר לדבר איתה בערבית על מנת שווורד (הפולניה...) לא תוכל להבינו. אני מגחכת במרירות ביני לביני. מאחור הצליחה אשתו של הערבי תכול העיניים להשיג הפוגה. אני מתרכזת בנוף המדהים שמתחתי. הראות היום מדהימה, מעולם לא ראיתי בטיסה שמיים כל כך צלולים. אני עוקבת בדריכות אחר השינויים בנוף שמתחתנו. אט אט נעלם לו הירוק ההררי הטוטאלי שאפיין את החלק הראשון של הטיסה מרגע שיצאנו ממילאנו ומתחלף בגוון חום בהיר. נעלמו הפסגות המושלגות והתחלפו להם בפסגות הקרחות של יוון, והנה אני מזהה את קפריסין. הנוף נעשה יותר ויותר קרח ומדברי. פתאום מלמעלה לא ברור לי כלל מדוע נשפך כל כך הרבה דם על פיסת האדמה הצהובה הזו הקרויה בפינו "ארץ ישראל" ועל מה כולם נאבקים פה, מילא להילחם על שטחים בגרמניה, ארץ עשירה ושופעת מים וירוק אינסופי, אבל ישראל?? אני שוקעת בשינה קלילה עד שאני מתעוררת למשמע קולה של הדיילת שמודיעה במיקרופון להתיישב במקומות ולחגור חגורות, ליד השירותים עדיין משתרך לו תור ארוך. אני רואה את רזיה חוזרת למקומה לאחר שויתרה על הצ'אנס להגיע לשירותים. הדיילת שוב מבקשת מהנוסעים לשבת ולחגור חגורות. המטוס מיטלטל. אני מסתכלת החוצה ורואה שהמטוס נוטה על צידו לחלוטין. פחד מתגנב לליבי שגם הטייס כבר מותש ועצבני מהטיסה הזו. שוב טלטול עז של המטוס. ליד השירותים שוב יש תכונה. הדייל מתווכח עם ילדה. פתאום מחזית המטוס מתקרבת הבלונדינית חסרת הברק וצועקת על הדייל באנגלית:" תן לבת שלי להיכנס, תן לה, למה אתה סוגר את הדלת?". בזמן שהדייל מנסה להסביר לאישה , שלא ניתן עוד להיכנס לשירותים ושהיא וביתה חייבות לשבת מייד ולחגור חגורה אני מבחינה בכך שבמושב מולי עדיין יושבת הבלונדינית חסרת הברק. אני מבולבלת. רגע, לא להאמין - האישה ליד השירותים היא אחותה התאומה של חסרת הברק שעכשיו מעודדת אותה ואת בתה לא לוותר "להם". אין גבול לאלימות ולחוצפה הישראלית. שתי התאומות הבלונדיניות חסרות הברק והרגישות לא מצליחות להשתחרר מתחושת הקרבנות היהודית הנצחית. הרי רק לפני שבוע הן שיננו בסדר והגידו לבניהן ולבנותיהן "שבכל דור ודור קמים עלינו" ולכן הן מוכרחות עכשיו לקום על אפם ועל חמתם של האיטלקים. התוניסאי כחול העין מאחורי ממשיך לחרף ולקלל את הטייס שמטלטל אותנו מצד לצד. אני מתפללת יותר מתמיד שננחת בשלום ושאזכה עוד הלילה לראות את בני עומרי. הגעגועים אליו מגיעים עכשיו לשיא ומעבירים אותי על דעתי. חבטה בקרקע. נחתנו. אפילו מחיאת הכפיים הישראלית המסורתית לא מצליחה לשעשע אותי הפעם. אני סחוטה מהטיסה הזו. כולם נראים לי עצבניים. האיש המבוגר מאחורי לא נרגע ואז מתרומם לעברו לפתע הנוסע שישב לצידי בשקט ובנימוס כל הטיסה ופונה אליו בצרפתית:" בגלל אנשים כמוך יש אנטישמיות בצרפת ולא בגלל הערבים! אתה גזען".
אני ווורד נדהמות ומתבוננות זו על זו. וורד שואלת אותו: "אתה גם מצרפת?" והוא עונה לה: "כן, ואני גם יהודי, אבל מה זה שייך? " תכול העין עט עליו שש אלי קרב וצורח בקולי קולות: "ובגלל אנשים כמוך וכמוה (מצביע על וורד) לא תהיה כאן מדינת ישראל בעוד חמישים שנה". הצעיר הצרפתי מאדים מכעס, מתחמם , חוטף מידי המבוגר את כרטיס ביקורת הדרכונים וקורע אותו בזעם לגזרים. עוד רגע ופורצת ביניהם תגרת ידיים. אני נעמדת בתווך ובטון של מורה מכריזה בצרפתית: "מה קרה לכם. תירגעו כולם." הבחור הצעיר מסתכל על חברתו ששולחת לעברו מבט זועם אך מרוסן. אשת התוניסאי צורחת על בעלה: תירגע מה קרה לך? שתוק. אל תדבר יותר. פתאום הבחור הצעיר מתקרב לעברו של המבוגר ורעד קל חולף בבטני. הוא אוחז בראשו, מחבק ומנשק אותו ומבקש סליחה, סלח לי אדוני. הזקן ממאן לסלוח. וורד שוב מנסה לברר מה קורה עם הצעיר, אך הוא הודף אותה מעליו בפראות וממשיך לבקש סליחה וללחוץ את ידו של מי שעד לפני דקה היה אויבו המושבע וכמעט שהרגיש את נחת זרועו. אחוות הגברים מנצחת. הצחוק של וורד מתחלף בדמעות, ואז שוב צחוק. אני מנסה להיחלץ ממושבי אל עבר הדלת. כולם עומדים בשקט. הדייל העדין שהושפל ע"י המתיז הלאומי מצליח לפלס את דרכו בין האנשים. הוא מתקרב במהירות אל וורד ונותן לה עט של חברת התעופה שלו במתנה. וורד צוחקת ובוכה. אני מסתכלת עליה ולא יודעת אם לצחוק או לבכות. הטיסה הזו עלתה לי על העצבים ואני כבר רוצה הביתה. בדרך החוצה מהמטוס, אני נעצרת ליד הכלכל ומתנצלת בנימוס על האירועים "הלא נעימים" בטיסה. הכלכל מחייך בנימוס ועונה לי "לא נורא, אנחנו רגילים". אני מנופפת לו הרבדצ'י לשלום. ואז נעצרת ושואלת אותו. "תגיד, אני יכולה לשאול אותך משהו?" "כן בבקשה", וורד מגיעה ונעמדת לידי. "האם אירועים כגון אלו נפוצים בטיסות שלכם לישראל?" "כן, בוודאי. תקשיבי, אני אומר לך משהו: סבי היה יהודי. אני קתולי, אך סבי היה יהודי. וכולנו יודעים ומבינים מה עשו ליהודים לפני ששים שנה, אבל....מה אני אגיד לך. אני כבר עשרים שנה על הקו הזה לתל אביב, ואלה הטיסות הכי קשות והכי מתוחות שיש לנו. הדיילים כבר לא רוצים לרדת בת"א. הישראלים אף פעם לא מרוצים כל הזמן יש להם תלונות וטענות. לפעמים אנחנו נותנים לפי בקשתם להם גלאט כושר שאנחנו לוקחים מפה מישראל והם מקללים אותנו ואומרים שזה זבל. אי אפשר אף פעם לרצות אותם....אבל... " הדייל קוטע את משפטו ונפרד ממני לשלום , מותיר לי את מלאכת השלמת המשפט ואני משלימה בראש את דבריו: " אבל אי אפשר להגיד כלום כי אז יאמרו שאתה אנטישמי..." לא היתה זו הפעם ראשונה שחשתי בושה בישראליותי וביהדותי, אך הפעם היתה הבושה גדולה במיוחד. חשומה אמיתית. נכנסתי לשרוול המוביל לשדה התעופה החדש. מאחור עוד הספקנו לשמוע את התוניסאי המשתכנז (אולי בעצם המצתרפת) חולף על פני הדיילת ומטיח בפניה: "טייס גרוע".
"זה לא הטייס זה העננים". עונה לו הדיילת ומחייכת ברווחה משסיימה לסרוק במבטה את המטוס הריק . הרבדצ'י ישראל. ورحمت اللة وبراكته (ורחמת אללה וברכאתו), אני מוסיפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה