יום שלישי, 18 במרץ 2008

ברלין - תל אביב 2005


ברלין- מילאנו

אני יושבת לצידן של עדינה ועדנה במטוס. אנחנו מעבירות דברי סיכום על החוויה הנפלאה שהייתה לנו בברלין והפעם באמת הפלאנו לעשות- הדיאלוג שהיה לנו עם הגרמניות והפלסטיניות היה מוצלח. הפעם נראה היה שהגענו לשיא ההתקרבות בינינו. אין יותר קרבן ומקרבן אלא נשים עצמאיות שלמות בזהותן ואחראיות לגורלן ולגורל חברתן. פתאום עדנה נזכרת שביקשה מאיתנו להביא חפץ סימבולי שאליו אנו קשורות ושבסוף לא עשינו עם זה כלום. אני מספרת להן על התמונה שחור-לבן של סבתא שלי, דינה, שסחבתי איתי. מספרת להן את סיפור חייה. סיפור מרוקאי של פמיניזם ונונקורפומיזם, שסופו היה טראגי. עדנה מעודדת אותי להעלות על הכתב את סיפורה.
ורד מסמנת לי מאחור לבוא למושב הריק שלידה. היא מוציאה מתיקה ספר "לחיות מתוך שמחה" מחייכת ורושמת לי הקדשה בפנים. כמה סימבולי. שמחה הוא שמי המקורי אני אומרת לה. והיא מקריאה לי: לשירה, חברה יקרה ומיוחדת במינה, אשה-אשה...שתהיה לך כמה שיותר שמחה, כי מה-זה-מגיע לך ! באהבה והערכה עצומים, ורד". אני מנשקת את וורד. מאמינה בכוח הברכה. מועצמת כל כך מאהבתה ומאהבת כל הנשים הנפלאות איתן ביליתי בשמונת הימים האחרונים בברלין. איזו אשה נפלאה היא וורד,
וכמה שהיא נראית יפה וחתיכה. שש לידות כמעט ולא הותירו עליה שום חותם. כל כך חבל לי על החלטתה לעזוב את הארץ. מצד שני אני מבינה את האינסטינקט האימהי שלה להבריח את בניה הבוגרים מכאן עד יעבור זעם. מן הסתם גם אני לא אעקוד את בני יחידי בהגיעו לגיל 18.
אחר כך ורד מראה לי תמונה שנתנה לה רימה חברתנו מעזה עם הקדשה מאחור. בתמונה נראות רימה ואחותה ובתווך שני ילדיה הקטנים. רימה עוטה על ראשה חג'אב. החג'אב עשוי מבד רשת. צבעו הורוד מתריס נגד כל העולם המערבי והעולם הגברי: אני מוסלמית גאה , ואני אישה חושנית ואופטימית. שני ילדיה המטופחים של רימה מישירים מבט לצלם....יזאן הקטן גבר ערבי קטנטן מודע לעצמו מביט בעיניים פקוחות אל העולם. אני נזכרת בדמעות של רימה כשהתוודתה אמש בפני על החשש הגדול ביותר שלה, שלא יתגלגל לה לרחובות ויהפוך להיות שהיד... ואני תהיתי ביני לביני איך ריככה אותה האמהות, זו ללא ספק, לא אותה רימה שפגשתי לפני שבע שנים. רימה הרווקה התזזיתית והמיליטנטית עם אג'נדת הפליטים הכל כך סדורה. אני זוכרת שבמפגש האחרון שהיה לנו בגרמניה, בברימן ביוני 2000 , שוחחתי עם רימה על בעיית הפליטים. אמרתי לה: רימה אין ספק שצריך להכיר בזכות השיבה ולפצות אתכם, אבל את חייבת להבין שלא תוכלי לחזור לגור בבית שהיה לכם בבאר שבע כי עכשיו אמי גרה שם והרי אין בכוונתך להפוך אותה לפליטה?!.
! Than its war פלטה רימה בנחרצות ונעצה מבט ארוך הישר אל תוך פני ההמומות. אח"כ הסתובבה ויצאה מן החדר. זה היה אקורד הסיום האחרון של המפגש ההוא שלנו ביוני 2000. חזרתי הביתה קודרת מאד. כשהגעתי לישראל, למרות הדיווחים האופטימיים שזרמו בתקשורת מקמפ דייויד, זכרתי את התיאורים הקודרים על חיי היומיום הקשים בפלסטין ועל ייסורי הכיבוש שתיארו הנשים הפלסטיניות, שנדמו בעיני כלבה רותחת שעומדת להתפרץ החוצה מאחורי כל המגעים והאופוריה של השמאל בישראל ביחס ל"תהליך השלום" שנדמה כי לא יסתיים לעולם. אמרתי לצביקה בן זוגי, שסיקר אז עבור הכבלים את אזור המשולש: תתכונן הולך להיות לך אקשיין לא נורמלי בעבודה. הולכת לפרוץ עוד אינתיפאדה.
כחודש אחרי שהתחילה אינתיפאדת אלאקצאא' ורד מתקשרת אלי ומספרת לי שדיברה עם רימה ושהיא במצב נפשי קשה. החלטתי להתקשר אליה. יום אחרי הלינץ' הנורא ברמאללה אני מרימה טלפון לרימה. הטלוויזיה אצלי בבית דלוקה. אני מדברת עם רימה ועל המסך שמולי מרצדות תמונות המסוקים שחגים מעל עזה. רימה בוכה לי בטלפון ואני שומעת את הפגזות המסוקים בהד כפול מעזה ומהטלוויזיה שלי בבית. עכשיו רימה לא יכולה להיפגש עם ארוסה שנמצא ברמאללה והיא דואגת לשלומו. חוששת שיקרה לו משהו רע. אני מנסה לעודד אותה אך לא מוצאת מילים מתאימות. הכל נראה לי כמו חלום סואיאליסטי הזוי. תחושת חוסר אונים מוחלטת משתלטת עלי.
כעבור כמה זמן אני מתקשרת למאי ברמאללה. אני עוקבת אחר דיווחים אלטרנטיבים באינטרנט וחוששת לגורלה. תוהה מה עובר על חלאא' הקטנה, אותה תינוקת בת ארבעה חודשים תכולת עיניים שהביאה איתה לגרמניה במפגש האחרון. מאי מספרת לי על בעלה שנפצע בעיניו, על הבומים היומיומיים. אני שואלת אם יש שם מקלטים ומאי צוחקת, Shira I live in Palestine not in Tel Aviv ובציניות האופיינית לה אומרת לי שבהתחלה היו יורדים כולם לקומה התחתונה, אבל עכשיו הם אדישים. מאי אומרת שהיא בעיקר מודאגת מראמי בנה בן החמש הרגיש במיוחד, ואני נזכרת בפניו המעונבים בתמונת הפספורט שהראתה לי בגרמניה. אני מספרת לה כמה קשה לי להסתובב במשרד החינוך בו עבדתי אז ולשמוע את כל הדיבורים המתלהמים סביבי. אני מספרת לה איך כולם התקרנפו מסביבי ונהיו ימנים. אני חוששת לדבר. "מעליש יא אוחתי", אומרת מאי, תדאגי לעצמך ולבנך קודם כל. לא בושה להתפרנס. אני נושמת לרווחה. אומרת לה את לא יודעת מה הולך פה , שרון עוד ייבחר לראשות הממשלה. מאי עונה לי: אם הוא ייבחר, אז כנראה שזה מה שמגיע לכם. אני שואלת את מאי אם היא עדיין מגיעה לירושלים עם הויזה הדיפלומטית ומאי שוב צוחקת. יא שירה שכחת איך קוראים לי? נראה לך שעם שם משפחה כמו שלי (ברגותי) ייתנו לי עכשיו לעבור במחסום. אני נפרדת ממנה במילות עידוד מהוססות. אח"כ הפסקתי להתקשר. מה יש לי לשאול אותה עוד. מה שלומך? נו באמת...אני הרי יודעת בדיוק. אלו מילות עידוד אני יכולה לומר לה כשאני במצב של חוסר אונים מוחלט מול הסחרור המטורף של מעגל הדמים המשתולל בין עמינו.
אני בוהה שוב בחג'אב הורוד של רימה וביזאן הקטן שהשתתף איתנו בכל המושבים של הסמינר כשהוא בולע בעיניו בשקיקה את כל הגיגינו, ומחליטה שהפעם אשמור על הקשר עם רימה, מאי וסבאח יהיה מה שיהיה בין עמינו. אלו מלחמות של גברים. מה לנו ולכל ההרג הנורא הזה. מלחמות של גברים הסוגדים לאל הכוח והנקמות. ברור לי שאם אנחנו היינו מנהלות את המו"מ בין הצדדים כבר מזמן הייתי יכולה לנסוע לשישיבת עם בני עמרי בעזה או ברמאללה ולהזמין את יזאן הקטן להשתכשך איתנו בחוף ת"א.


מילאנו –ת"א

אנו עולות למטוס לאחר שעה בהולה ודחוסה של קניות אחרונות בדיוטי-פרי של מילאנו, בניסיון להיפטר ממטען היורו העודף שבארנקנו ולקחת איתנו עוד פיסת חו"ל ואירופה לפני שאנו נוחתות אל תוך הישימון הישראלי. אני ופידאא' מעבירות עוד ליטוף קטן על צעיפי המשי היקרים של ורסאצ'ה, עוד פאסטה אחת ממוסחרת לאמא ופסטו אורגינל לחמותי ואופס... אנו על המטוס הארוך, עמוס הנוסעים של "אלאיטליה", מפלסות את דרכנו אל עבר המושבים בין קבוצה גדולה של נשים וגברים מקסיקנים בעלי חזות אינדיאנית- אולי צליינים שבאים לארץ הקודש ואולי עוד קבוצה של יהודים שנתגלתה לאחרונה והובאה לארץ במסגרת ניסיון נואש נוסף של הסוכנות היהודית להילחם בשד הדמוגרפי.... כך או כך, דיילי הקרקע הגרמנים סידרו לנו מיזוג גלויות של ממש ודאגו לפזר אותנו ברחבי המטוס כולו כדי שנוכל לחנוך את ה"עולים החדשים", או אולי היו אלו זרועות הביטחון הישראלים שדאגו לנו ל'נחיתה רכה', כדי שחס וחלילה, לא נשגה באשליות ביחס לרגשות האחווה הנשית (סיסטרהוד ), שחווינו בגרמניה בין יהודיות פלסטיניות וגרמניות, ולא נתפתה לחשוב שאלו עשויים להימשך גם בארצנו. וכך באקט של 'הפרד ומשול' מזכירים לנו שפה: יהודים לחוד ופלסטינים לחוד, ואדם לאדם זאב.
נדחקתי אל עבר המושב שלי הצמוד לחלון ובניסיון נואש אחרון לזהות בסביבתי מי מבנות הקבוצה, נעמדתי עם הפנים לעבר אחורי המטוס. לשמחתי הרבה גיליתי את ורד בקצה השני של שורת המושבים שמאחורי. שלחתי לה נשיקות באוויר והתיישבתי. הנה המטוס מתחיל לנוע על מסלול ההמראה ואני חשה לפתע איך העייפות נוחתת עלי. עיני נעשו כבדות והיה לי ברור, שעכשיו אוכל לפצות קצת את עצמי על שעות השינה שהלכו לאיבוד בלילה שלפני הטיסה, בשל ההתהוללות חסרת הרסן שלנו במסיבת הסיום של הסמינר,שנמשכה אל תוך השעות הקטנות של הלילה ההולך ואוזל. אני עוצמת את עיני ודמותה המופלאה של סבאח המחוללת בתנועותיה הנחשיות צפה לנגד עיני, אני מנסה לשחזר במוחי את סגנון הריקוד המזרחי המעודן שלה ומקווה להפנים את התנועות ואת השליטה המוחלטת שלה בכל אחד מאיברי גופה, איזו וירטואוזיות...ואיזו נשיות שופעת...يا سلام على الدنيا وحلاوتها (יא סלאם עלא אלדניא וחלאוויתהא...) בכל ימי הרומן הארוך שלי עם "ריקודי הבטן" לא נתקלתי בריקוד מקצועי מגרה וחושני שכזה...ממש מהבטן. גם ליסמין מורתי הדגולה הייתה השליטה הגופנית המופלאה הזו וגם היא רקדה את המוזיקה מבפנים, אבל השילוב הקטלני הזה בין דמותה הסולידית המאופקת והצנועה כל כך, של צבאח כפי שהכרתיה במפגשים הקודמים, לבין החושניות המתפרצת הזו, היא זו שהותירה בי את הרושם החזק שסבאח היא אמנית מדהימה, לפחות בקנה מידה של הרקדנית המצרית הדגולה, פיפי עבדה. אני נזכרת איך בסיום מפגש הראשון עם קבוצת הפלסטיניות בווירצבורג, נזפה בהן ה'דוּקטורה' סומיה על גחמתן המטופשת לרקוד עם האוייב כבר מהמפגש הראשון ואני נזכרת איך בסיום המפגש השני שלנו בברמן, כשהבאתי מוזיקה ערבית ורקדתי יחד עם חברותי היהודיות, קמה לפתע סבאח ובכמה תנועות קטנות רק רמזה לנו מה היא באמת מסוגלת לעשות. ואכן הפעם הזאת היא באמת הפליאה לעשות וסחפה את כולנו מיד לאווירת שחרור ועליצות (זאת כמובן בסיוען האדיב של כוסות היין והבירה שהרעיפו עלינו המארחות הגרמניות).
בעודי מתמוגגת על זיכרונות אמש מהמסיבה ושוקעת לתוך נמנום משועשע שמעתי לפתע קול צורם של אישה ישראלית. הקול קטע בבת אחת את חוט השינה שלי וגרם לכל גופי להימתח בעצבנות ולהרים את ראשי מעלה. בעל כורחי ניסיתי להבין מה פשר המהומה. אישה ישראלית בלונדינית, חסרת כל ברק, הבהירה בקולניות בלתי מתפשרת לדיילת האיטלקית, שהמנות שקיבלו שני ילדיה הן לא המנות שטרחה להזמין מראש מהחברה...בלה בלה..בלה...הדיילת מנסה להסביר בנימוס שזה מה שרשום לה. שוב בלה ..בלה..בלה.. של הישראלית, הפעם צעקני יותר. הדיילת קוראת לכלכל. בא לי לקום ולומר לאישה הצרחנית: "גבירתי האם תוכלי שלא לחלוק איתנו את חוויותייך הקולינריות בטיסה זו בבקשה?". אך אני נטולת כוחות. אני מסתובבת לוורד שלוחשת לי מאחור: "ראית, כמה אלימות יש בתוכנו? כמה כעס? ועל מה?" אני מהנהנת בראשי בצער. וורד ממשיכה: "את רואה, פעם אחותי באה אלי ואמרה לי : 'כשאת מדברת על פוליטיקה את מכוערת.' תסתכלי על האישה הזו, לכאורה יש לה תווים יפים, אבל כמה שהיא מכוערת". אני שוב מהנהנת כאילו ניטל ממני כוח הדיבור. האישה ממשיכה להשמיע נהמות של חוסר שביעות רצון כלפי בעלה היושב לצידה .."שלא יאכלו מצידי..", מסתובבת אל עבר בניה הישנים במושב שמאחוריה לוקחת את מנות האוכל הכשר שקיבלו מהדיילת, מניחה אותן בהפגנתיות על עגלת הדייל שבדיוק עובר בתווך ומקפלת בקולי קולות את דרגשי האוכל למושבים שלפני בניה , שעדיין ישנים. אני מתבוננת בהם וחושבת שבעוד שנתיים–שלוש יעמדו בנים אלו במחסומים, אך שם הם כבר לא יהיו נתונים לחסדי האיטלקים. שם יהיו הם אדוני הארץ והשמיים ויגזרו מי לחיים ומי למוות, מי להשפלה ומי יגיע היום לעבודה.
שוב עולה בי דחף בלתי נשלט לקום ולומר לאישה הבלונדינית: "גבירתי, את מכוערת!" , אך אני מבליגה ומחליטה שוב להיאחז בקצוות השינה שפרחה לה. בעודי שוקעת חזרה אל תנוחת השינה במושב, הרמתי את ראשי אחורה מתוך מטרה ברורה לישון ויהי מה, ופתאום...אופס... אני בוהה קדימה כלא מאמינה ורואה כיצד ניתז קפה הישר אל עבר פניו העדינות של הדייל האיטלקי מאחד המושבים שלפנינו. הדייל מוחה את פניו. הוא מתנצל בנימוס בפני נוסעים נוספים, שזכו אף הם להרגיש את מתז הקפה המרענן וחולף על פנינו במהירות לעבר ירכתי המטוס. בעודי מנסה לעכל את המחזה המביש בו צפיתי זה עתה, הרגשתי שאני מסמיקה מבושה ומתפללת אינסטינקטיבית שלא יהיה זה יהודי הפעם, שלא יהיה ישראלי....שוב מהומה במושבים שלפנינו. אנשים מתעוררים ומשוחחים ביניהם. הנוסע שלצידי זע באי נוחות מחליף עם חברתו מספר מילים שקטות בשפה שעדיין איני מצליחה לעמוד על טיבה. אני מסתובבת לוורד ושואלת אותה: "ראית?" "לא. מה קרה? אני מנסה לישון". סיפרתי לה מה ראיתי והיא מתחה את צווארה קדימה בניסיון לעקוב אחר המתרחש. לפתע היא פורצת בצחוק מתגלגל. המתח באוויר עולה. "מישהו הפך בטעות את מגש האוכל שלו על הרצפה מקדימה"- וורד מסבירה לי ולנוסעים שלידה בצרפתית, הללו מדסקסים איתה בצרפתית באשר לזהותו של מתיז הקפה . הדייל העדין שוב ממהר לעבר מוקד המהומה כי לאסוף ולנקות את שיירי האוכל. כשהוא חולף שוב על פנינו בפנים חמורות עוצרת אותו וורד ומתנצלת באנגלית: I'm really sorry for what happened to you…. . הדייל ממלמל משהו כמו "לא נורא " ווורד ממשיכה : You are nice anyway… הדייל מחייך ומודה לה מקרב לב על האמפאתיה. אני מסתובבת ומחייכת אל וורד, שכבר קושרת שיחה בצרפתית עם שכניה לשורה. תודה לאל, אפשר לנשום לרווחה. מסתבר שהמתיז גס הרוח אינו יהודי ואף לא ישראלי, הוא נמנה על קבוצת הצליינים המקסיקנים. אני נושמת לרווחה בהקלה. עכשיו אפשר לישון סוף סוף, אבל רגע, לא אמרנו שאולי אלו יהודים אינדיאנים? אז בטח כל הסיפור עם הקפה זה בכלל איזה טקס חניכה ומעבר לישראליות שהסוכנות מעבירה אותם בדרכם לעלות אל הארץ המובטחת...זה בטח משהו מבית מטבחה של השרה ציפי לבני....מבחן הנאמנות החדש של משרד הפנים לפני מימוש חוק השבות....המתיז הלאומי....אני מנסה לישון. מאחור אני שומעת את וורד שהחליטה לתרגל את הצרפתית שלה דווקא עכשיו. וורד קוראת לי ואני מסתובבת."הנה שירה, בדיוק בשבילך, זוג יהודים צרפתים ממוצא תוניסאי." וורד עורכת הכרות מזורזת בינינו. אני דולה מזיכרוני הצרפתי הדלוח כמה מילות נימוס בצרפתית, מציינת בפני הגבר המבוגר שיושב בדיוק מאחורי את מוצאם המרוקאי של הורי וחוזרת לנמנום החמקמק שלי. אני שומעת משפטים מקוטעים בצרפתית בהם וורד מנסה בנימת ייעוד ושליחות נבואית כמעט לתמצת בפני חבריה החדשים לטיסה, את חוויות המפגש התלת-לאומי והאולטרא- נשי שהיה לנו בגרמניה. בהדרגה אני שומעת שהטונים של השיחה הצרפתית עולים בעיקר מכיוונה הגברי.
האיש המבוגר אינו שבע רצון מנבואותיה האופטימיות של וורד ומלהט דבקותה ואמונתה בהומאניות האדם.
Les Arabes ills….moi je connait les Arabes. (הערבים הם כאלו וכאלו...אני מכיר את הערבים) אותן קלישאות של הימין המזרחי בישראל, רק הפעם בניחוח צרפתי. אני מתעצבנת ופוקחת עיניים. מסתובבת לאחור ואומרת לאיש המבוגר כחול העיניים בצרפתית: "אבל גם אתה ערבי, הרי נולדת שם בתוניס." והוא משיב לי: כן, אבל שם הערבים היו טובים, וחוץ מזה אין לי בעיה עם הערבים הבעיה שלי היא עם האסלאם, שמשתלט על הכל, בואי תראי מה הם עשו בצרפת, אי אפשר לחיות שם יותר. הם מתרבים. זה נורא....
אני מאבדת חשק לפתח איתו שיחה. הוא מזכיר לי כל כך את בני משפחתי הצרפתים, מצד אבי, שמשום מה עלו כולם בבת אחת בארבע השנים האחרונות לארץ. זנחו את חיי הנועם והבורגנות בצרפת ובאו להטיף לנו שאנחנו לא מספיק ציונים. כועסים איך אבא שלי נתן לדוד אלברט לרדת מהארץ, איך? אלק ציונים!
פתאום אני רואה את ראוויה חברתי לקבוצה מגיחה מקדמת המטוס לעבר השירותים. אני קוראת לה ומנופפת לה לשלום. ראויה נעצרת ליד וורד. אני מוציאה שוקולד ומכבדת אותה, את וורד ואת שכניה לשורה. וורד עורכת לראוויה הכרות קצרה עם היהודים הצרפתים התוניסאים שבאו לארץ לביקור קרובי משפחתם. הגבר המבוגר נוהם לעבר אשתו בצרפתית, את רואה, אלו הם הערבים. אשתו מנסה להסות אותו, אך זעמו גובר והוא ממשיך להשמיץ את הערבים. ראויה פונה אלי בשקט: "למה קראתם לי לדבר עם שונא הערבים הזה". אני עונה לה באדישות "הוא בעצמו ערבי". וורד ממשיכה לנסות ולהסביר, לפשר , לפייס אבל למגינת ליבה של אשתו המנומסת האיש המבוגר הולך ומתלהט."ארט, ארט"(תפסיק תפסיק). אומרת לו אשתו בחצי צווחה, והאיש עובר להשמיץ את וורד וחברותיה. אשתו לוחצת עליו שוב שיפסיק מיד. בצר לו, הוא עובר לדבר איתה בערבית על מנת שווורד (הפולניה...) לא תוכל להבינו. אני מגחכת במרירות ביני לביני. מאחור הצליחה אשתו של הערבי תכול העיניים להשיג הפוגה. אני מתרכזת בנוף המדהים שמתחתי. הראות היום מדהימה, מעולם לא ראיתי בטיסה שמיים כל כך צלולים. אני עוקבת בדריכות אחר השינויים בנוף שמתחתנו. אט אט נעלם לו הירוק ההררי הטוטאלי שאפיין את החלק הראשון של הטיסה מרגע שיצאנו ממילאנו ומתחלף בגוון חום בהיר. נעלמו הפסגות המושלגות והתחלפו להם בפסגות הקרחות של יוון, והנה אני מזהה את קפריסין. הנוף נעשה יותר ויותר קרח ומדברי. פתאום מלמעלה לא ברור לי כלל מדוע נשפך כל כך הרבה דם על פיסת האדמה הצהובה הזו הקרויה בפינו "ארץ ישראל" ועל מה כולם נאבקים פה, מילא להילחם על שטחים בגרמניה, ארץ עשירה ושופעת מים וירוק אינסופי, אבל ישראל?? אני שוקעת בשינה קלילה עד שאני מתעוררת למשמע קולה של הדיילת שמודיעה במיקרופון להתיישב במקומות ולחגור חגורות, ליד השירותים עדיין משתרך לו תור ארוך. אני רואה את רזיה חוזרת למקומה לאחר שויתרה על הצ'אנס להגיע לשירותים. הדיילת שוב מבקשת מהנוסעים לשבת ולחגור חגורות. המטוס מיטלטל. אני מסתכלת החוצה ורואה שהמטוס נוטה על צידו לחלוטין. פחד מתגנב לליבי שגם הטייס כבר מותש ועצבני מהטיסה הזו. שוב טלטול עז של המטוס. ליד השירותים שוב יש תכונה. הדייל מתווכח עם ילדה. פתאום מחזית המטוס מתקרבת הבלונדינית חסרת הברק וצועקת על הדייל באנגלית:" תן לבת שלי להיכנס, תן לה, למה אתה סוגר את הדלת?". בזמן שהדייל מנסה להסביר לאישה , שלא ניתן עוד להיכנס לשירותים ושהיא וביתה חייבות לשבת מייד ולחגור חגורה אני מבחינה בכך שבמושב מולי עדיין יושבת הבלונדינית חסרת הברק. אני מבולבלת. רגע, לא להאמין - האישה ליד השירותים היא אחותה התאומה של חסרת הברק שעכשיו מעודדת אותה ואת בתה לא לוותר "להם". אין גבול לאלימות ולחוצפה הישראלית. שתי התאומות הבלונדיניות חסרות הברק והרגישות לא מצליחות להשתחרר מתחושת הקרבנות היהודית הנצחית. הרי רק לפני שבוע הן שיננו בסדר והגידו לבניהן ולבנותיהן "שבכל דור ודור קמים עלינו" ולכן הן מוכרחות עכשיו לקום על אפם ועל חמתם של האיטלקים. התוניסאי כחול העין מאחורי ממשיך לחרף ולקלל את הטייס שמטלטל אותנו מצד לצד. אני מתפללת יותר מתמיד שננחת בשלום ושאזכה עוד הלילה לראות את בני עומרי. הגעגועים אליו מגיעים עכשיו לשיא ומעבירים אותי על דעתי. חבטה בקרקע. נחתנו. אפילו מחיאת הכפיים הישראלית המסורתית לא מצליחה לשעשע אותי הפעם. אני סחוטה מהטיסה הזו. כולם נראים לי עצבניים. האיש המבוגר מאחורי לא נרגע ואז מתרומם לעברו לפתע הנוסע שישב לצידי בשקט ובנימוס כל הטיסה ופונה אליו בצרפתית:" בגלל אנשים כמוך יש אנטישמיות בצרפת ולא בגלל הערבים! אתה גזען".
אני ווורד נדהמות ומתבוננות זו על זו. וורד שואלת אותו: "אתה גם מצרפת?" והוא עונה לה: "כן, ואני גם יהודי, אבל מה זה שייך? " תכול העין עט עליו שש אלי קרב וצורח בקולי קולות: "ובגלל אנשים כמוך וכמוה (מצביע על וורד) לא תהיה כאן מדינת ישראל בעוד חמישים שנה". הצעיר הצרפתי מאדים מכעס, מתחמם , חוטף מידי המבוגר את כרטיס ביקורת הדרכונים וקורע אותו בזעם לגזרים. עוד רגע ופורצת ביניהם תגרת ידיים. אני נעמדת בתווך ובטון של מורה מכריזה בצרפתית: "מה קרה לכם. תירגעו כולם." הבחור הצעיר מסתכל על חברתו ששולחת לעברו מבט זועם אך מרוסן. אשת התוניסאי צורחת על בעלה: תירגע מה קרה לך? שתוק. אל תדבר יותר. פתאום הבחור הצעיר מתקרב לעברו של המבוגר ורעד קל חולף בבטני. הוא אוחז בראשו, מחבק ומנשק אותו ומבקש סליחה, סלח לי אדוני. הזקן ממאן לסלוח. וורד שוב מנסה לברר מה קורה עם הצעיר, אך הוא הודף אותה מעליו בפראות וממשיך לבקש סליחה וללחוץ את ידו של מי שעד לפני דקה היה אויבו המושבע וכמעט שהרגיש את נחת זרועו. אחוות הגברים מנצחת. הצחוק של וורד מתחלף בדמעות, ואז שוב צחוק. אני מנסה להיחלץ ממושבי אל עבר הדלת. כולם עומדים בשקט. הדייל העדין שהושפל ע"י המתיז הלאומי מצליח לפלס את דרכו בין האנשים. הוא מתקרב במהירות אל וורד ונותן לה עט של חברת התעופה שלו במתנה. וורד צוחקת ובוכה. אני מסתכלת עליה ולא יודעת אם לצחוק או לבכות. הטיסה הזו עלתה לי על העצבים ואני כבר רוצה הביתה. בדרך החוצה מהמטוס, אני נעצרת ליד הכלכל ומתנצלת בנימוס על האירועים "הלא נעימים" בטיסה. הכלכל מחייך בנימוס ועונה לי "לא נורא, אנחנו רגילים". אני מנופפת לו הרבדצ'י לשלום. ואז נעצרת ושואלת אותו. "תגיד, אני יכולה לשאול אותך משהו?" "כן בבקשה", וורד מגיעה ונעמדת לידי. "האם אירועים כגון אלו נפוצים בטיסות שלכם לישראל?" "כן, בוודאי. תקשיבי, אני אומר לך משהו: סבי היה יהודי. אני קתולי, אך סבי היה יהודי. וכולנו יודעים ומבינים מה עשו ליהודים לפני ששים שנה, אבל....מה אני אגיד לך. אני כבר עשרים שנה על הקו הזה לתל אביב, ואלה הטיסות הכי קשות והכי מתוחות שיש לנו. הדיילים כבר לא רוצים לרדת בת"א. הישראלים אף פעם לא מרוצים כל הזמן יש להם תלונות וטענות. לפעמים אנחנו נותנים לפי בקשתם להם גלאט כושר שאנחנו לוקחים מפה מישראל והם מקללים אותנו ואומרים שזה זבל. אי אפשר אף פעם לרצות אותם....אבל... " הדייל קוטע את משפטו ונפרד ממני לשלום , מותיר לי את מלאכת השלמת המשפט ואני משלימה בראש את דבריו: " אבל אי אפשר להגיד כלום כי אז יאמרו שאתה אנטישמי..." לא היתה זו הפעם ראשונה שחשתי בושה בישראליותי וביהדותי, אך הפעם היתה הבושה גדולה במיוחד. חשומה אמיתית. נכנסתי לשרוול המוביל לשדה התעופה החדש. מאחור עוד הספקנו לשמוע את התוניסאי המשתכנז (אולי בעצם המצתרפת) חולף על פני הדיילת ומטיח בפניה: "טייס גרוע".
"זה לא הטייס זה העננים". עונה לו הדיילת ומחייכת ברווחה משסיימה לסרוק במבטה את המטוס הריק . הרבדצ'י ישראל. ورحمت اللة وبراكته (ורחמת אללה וברכאתו), אני מוסיפה.



ברלין 2007

ואנזה פורום

שבוע לפני הסמינר אני נמצאת בטרנס מטורף של הכנות לקראת הנסיעה לברלין. מנסה "לנקות שולחן" בעבודה שלי בתזמורת האנדלוסית, לא להשאיר חשבונות פתוחים, לסיים את העבודה על התוכניה לקונצרט הערבי החדש שהפקתי, ובין לבין מנסה לתפוס קצת השראות לכתיבת דברי הקישור לקונצרט-תיאטרון "צלילי ירושלים", אבל דמותו של ר' יהודה הלוי הולכת ומתרחקת ממני רחוק מזרח ממערב.

רק לפני כמה שבועות נודע לי לגמרה במקרה מאימייל אקראי שפתחתי על הנסיעה הצפויה. בעודי יושבת לי באמצע הלילה מול המחשב והוגה בצורך הדחוף שלי לקחת לי חופש, פסק זמן מהלחץ המטורף בעבודה, ובעודי מתוודעת לקלאסטרופוביה שאחזה בי אחרי שנתיים שלא יצאתי מהארץ, אני מגלה לשמחתי את הבשורה על כך שהנלורה המופלאה, האחראית על הפרוייקט שלנו שוב מארגנת לנו מפגש עם קבוצת הנשים הישראליות הפלסטיניות והגרמניות בברלין. ולא סתם בברלין, שוב אנחנו הולכות לבלות 10 ימים בטירה המופלאה על שפת האגם ברובע ואנזה היוקרתי. מהתכתובת הענפה במייל אני מבינה שככל הנראה זה יהיה המפגש האחרון של הקבוצה כי הנלורה עומדת לצאת לגמלאות. אני מצרה על כך. משהו בתחושת ההמשכיות הנצחית של המפגשים האלו למרות רציפותם הקטועה התערער אצלי. ההמשכיות המזדחלת של המפגשים שלנו נטעה בי בטחון רב ותקווה לאורך השנים. יחד עם זאת אני שוב שמחה כל כך על ההזדמנות שנפלה בחלקי לצאת קצת מהמחנק של הארץ הזו ולקחת פסק זמן מקשיי היומיום ומהעבודה שהשתלטה אט אט על כל רגע פנוי מחדש, ובעיקר להיפגש עם אותה קבוצה של נשים חזקות ואהובות.
ביום לפני הנסיעה אני מנסה להתרכז ולארוז דברים אבל המאהב הקבוע לא נותן לי מנוח. משום מה הוא חש שהנה אני מתברחת לו לתמיד ושהוא צריך לנצל כל רגע שנותר לו במחיצתי, כאילו שאי פעם הייתי באמת שלו או שהוא היה שלי...אולי הוא חש אינטואיטיבית את העוצמה שבמפגש רב נשי ורב תרבותי שכזה ומרגיש מאוים. אנחנו מעשנים שותים ועושים אהבה ובין לבין אני מנסה להתקדם באריזת החפצים.
בני כבר מאופסן אצל אביו. הוא כל כך רצה להתלוות אלי האומלל. נראה שהוא הרבה יותר קשור אלי ממה שהוא מפגין בחיי היום יום. אני מוטרדת מההיעדרות הקרובה שלי מחייו. איך הוא יסתדר בביה"ס, צהרון... אני מפקידה בידי אביו את המפתחות לאוטו ולדירתי בלב כבד- שני סממני העצמאות והפרטיות שרכשתי לעצמי ביזע רב, אבל מציינת לעצמי שהמחיר הזה שווה על מנת ששגרת חייו של עמרי לא תתערער לחלוטין.
איכשהו בדקה התשעים הצלחתי לדחוס חצי מהבית במזוודה ואני מאיצה במאהבי להסיע אותי לשדה התעופה. אנחנו מגיעים באיחור. הבנות כבר מזמן בשדה. עדנה יוצאת כדי להביא לי את הכרטיסים. אני שמחה לראותה. ברחבת הדיוטי פרי אני פוגשת את ראוויה עם תינוקת חדשה מקסימה, נאי שמה. מאוחר יותר אני מתחבקת שם עם רזיה, עדינה ועם פידדאא' גם היא עם ילדה חדשה עם עיניים גדולות ומקסימות. אני שומעת שהפעם גילי לא תגיע גם היא חובקת תינוקת חדשה אבל קטנה מדי, בקושי חודש, בשביל להצטרף אלינו.
כבר שבוע שאני מפתחת, לראשונה בחיי, חרדת טיסה. לפני כמה ימים נזכרתי שבטיסה האחרונה שלי לגרמניה כמעט והתפוקקו לי האזניים מרוב כאבים ושלמך יומיים התחרשתי כמעט לחלוטין. ככל שאנו מתקרבות למטוס אני נעשית יותר מתוחה. מפחדת שגופי יבגוד בי שוב. אני מתיישבת ליד עדינה ופידאא' במטוס. אנחנו מחליפות קצת אינפורמציה על השינויים בחיינו בשנתיים הארונות אני נהנית מנוכחותה של סמאא', הבובית של פידאא' שלא מפסיקה לגלות סקרנות כלפי כל מה שמסביבה. אחרי טיסה קלה יחסית הכל עבר בשלום ואנחנו נוחתות בשדה תעופה קטן ופרובינציאלי בברלין. כריסטיאנה מקבלת את פנינו בשדה. אני כל כך שמחה לראותה, פניה קורנות כתמיד ונראה כאילו הזמן פסק מלכת וכאילו שלא חלפו להם שנתיים עמוסות באירועים ובתהפוכות בחיי, מאז ראיתיה לאחרונה. המונית מסיעה אותנו על כל חפצינו ועגלותינו לוואנזה פורום, שם בכניסה לווילה מחכות לנו ורד , הנלורה וקתרין, הידועה בשם החיבה שלה, טינקה. אני מתרגשת לפגוש את ורד ושמחה על החלטתה לבוא במיוחד אלינו מארה"ב. בלעדיה הסמינר היה עלול להיות קצת חיוור, היא תמיד תורמת צבע ושמחה למפגשינו. מאוחר יותר בארוחת הצהריים אנו פוגשות את רותי, ואת הנשים הפלסטיניות: רימה, ג'מילה וסבאח.
אני חשה צביטה בליבי על כך שקבוצת הנשים הפלסטיניות כל כך הצטמצמה. כל כך חבל לי שלא אפגוש הפעם אם בכלל את מאי ברגותי, את חוּר ואת האחרות. אין לי ספק שהרכב הקבוצה הפלסטינית הפעם משקף את מצבם של הפלסטינים במציאות: העדר התקווה והאמונה במפגשים או במגע עם הישראלים, הייאוש, תלאות הכיבוש וקשיי היציאה שמערימים עליהם השלטונות הישראליים- כל אלו נתנו את אותותיהם גם על הקבוצה שלנו. במשך תשע שנים קיימנו בקבוצה סמינרים ומפגשים בניסיון לבנות דיאלוג בינינו, אך נראה שממפגש למפגש המצב שלהן בפלסטין ושלנו בארץ רק הולך ומידרדר. 15 נשים פלסטיניות נכחו לאורך השנים במפגשים ועכשיו נותרו רק רימה סבאח וג'מילה.
אחרי תרדמת צהריים קשה בה לקינו אני ורזיה בחדרנו ואחרי שהתפקחנו מהריחוף התהומי בו היינו שרויות כתוצאה מספיגת האווירה השאנטית שהשרה עלינו האגם והנוף הסטאטי, הבנו שבזמן שאנחנו ישנו לתומנו חברותינו כבר התחילו לעבוד. בסמינר הזה בניגוד לקודמיו יש לנו מטרה פרקטית ברורה. אנחנו נדרשות לתעד את המפגשים הקודמים שלנו , כל אחת על פי רשמיה הפוליטיים הפמיניסטיים והאישיים. אני מתחילה לצלול אל מעמקי הזיכרון האפלוליים שלי ולדלות את הפרטים הקטנים. התחושות, הרגשות, הקולות, הריחות והמראות מתחילים לצוף ולעלות. התמונה הולכת ומתבהרת באינטראקציה עם אנטה וורד ובעיקר עם סבאח שמפליאה להזכיר לנו את פרטי הפרטים של המפגשים שלנו החל מהמפגש הראשון הדרמטי.
לסמינר הראשון בוירצבורג ב-1998 הגעתי בעקבות שיחה עם עדנה זריצקי-טולדאנו שהזמינה אותי להצטרף לקבוצה. אני מניחה, בעקבות הפעילות הפוליטית שלי בארגונים מזרחיים: ביה"ס קדמה בשכונת התקווה ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית". מן הסתם עדנה פנתה אלי כי רצתה ליצור מגוון בקבוצה הישראלית שישקף קבוצות שונות בשמאל. בימים ההם הייתי שרויה באכזבה מסוימת מהפעילות בתנועת הקשת. הרגשתי שהתנועה על אף הצהרת העקרונות המרשימה התחמקה מלעסוק בצורה רצינית ומעמיקה בשני עניינים מהותיים ביותר, האחד הוא העניין הפלסטיני. הכיצד יכולים אנחנו המזרחים לצאת בטיעון הצודק כל כך ש"האדמה הזו גם שלנו" בבואנו לדרוש צדק חלוקתי של הקרקעות במדינת ישראל , מבלי לרדת עד הסוף לשורשי השאלה של מי הבעלות האמיתי על הקרקע, ומבלי לנסות לחבר בין "יום האדמה" למשל או שאלת ההתנחלויות על אדמות הפלסטינים הכבושות לבין תביעותינו המוסריות. העניין השני הוא הסוגיה הפמיניסטית של דיכוי הנשים מזרחיות הן ע"י ההגמוניה האשכנזית והן ע"י הפאטריארכיה הגברית הישראלית שגם הגברים המזרחיים נהנו מהפריבילגיות שלה. בקיצור ההצעה של עדנה למפגש ודיאלוג עם נשים פלסטיניות ונשים בכלל מאוד קרצה לי, למרות שעד אז הדרתי את רגלי מפעילות בארגוני שלום ובארגוני שמאל כי אלו תמיד נדמו בעיני כארגונים אשכנזיים צבועים. אוהבי ערבים פלסטינים אבל שונאי ערבים יהודים. בכל זאת הרגשתי שהגיע הזמן שאנחנו המזרחים נתעמת ישירות עם העניין הפלסטיני ולא נתחמק בתואנה שהציבור המזרחי עדיין לא "בשל" להכיל את עמדותינו הברורות בעניין, כפי שטענו חלק מחברי לקשת. הייתה בי סקרנות גדולה לקראת המפגש, אך גם חששות. במהלך לימודי האקדמיים נוצרו לי חברויות עם אנשים ממצרים ועם פלסטינים מישראל וכמובן היו לי האינרקציות הנפלאות עם בדואים ומצרים בסיני, אבל משום מה הייתה לי תחושה שלפלסטינים מהשטחים לא אוכל להסתכל בעיניים כל עוד אין להם מדינה משל עצמם.
לפני הנסיעה המיועדת לוירצבורג בגרמניה הגעתי למפגש בחיפה עם הקבוצה הישראלית שבנוסף לעדנה עצמה כללה כמה פעילות של ארגון "פרופיל חדש" אליו התוודעתי לראשונה: רותי, עדינה וורד. גילי וראוויה ממרכז "אשה לאשה" בחיפה ופידאא' מנצרת. כל הנשים בקבוצה הרשימו אותי, אך לצד זאת ליווה אותי החשש שאני לא אהפוך להיות שם "מזרחית המחמד" שלהן.
בימים ההם עוד הייתי רווקה חופשיה ומאושרת. ארזתי את חפצי, לקחתי חופשה מביה"ס והגעתי לשדה התעופה. שם פגשתי לראשונה את הנשים הפלסטיניות. שמעתי מעדנה על הבעייתיות הכרוכה בהשגת אישורים ליציאתן מהארץ והמתח עד לרגע האחרון- יקבלו או לא יקבלו אישורים? אני זוכרת את ההתייצבות שלנו לצידן כקבוצה בשדה בעת הבדיקות הביטחוניות. עבור חלקן היתה זו יציאה ראשונה בחיים אל מחוץ לגבולות ארצן, וכפי שסיפרה לנו סבאח מאוחר יותר היתה יציאה זו מלווה בחששות ובהתרגשות מפני הלא נודע, מפני המפגש עם אנשי הביטחון הישראליים והחקירות, זאת כמובן בנוסף לחשש הטבעי מטיסה ראשונה. אני גם זוכרת את הבקע הראשון שנבקע באחדות שלנו "כקבוצה ישראלית" ברגע שאנחנו סיימנו בקלילות את הבדיקות הביטחוניות, בעוד שפידאא' וראויה נאלצו לשטוח את מזוודותיהן הפתוחות על כל חפציהן בפני הבודקים ולהתעכב עוד דקות ארוכות במתן מענה לשאלות המגוחכות של הבודקים. אנחנו, היהודיות חיכינו להן בצד בשתיקה עד תום הבדיקות.
בשעה 0:300 לפנות בוקר נחתנו בגרמניה. את פנינו קידם קור מקפיא עצמות. 4 מעלות מתחת לאפס. עבורי זו הייתה קבלת פנים צוננת במיוחד. א. מעולם לא נחשפתי לקור כזה. ב. אני ילידת המדבר וסובלת נורא מקור. מיד אחר כך אני נזכרת בצעידה הקבוצתית שלנו בשלג לכיוון הרכבת. מלבד הקולות שהשמיעו המזוודות הנגררות וקולות צעדיה הברורים של סומאיה, שהובילה את הקבוצה בבטחה נאלמו בבת אחת כל הנשים בקבוצה. למרות המעילים הכפפות והכובעים, הקור הלם בכולנו. כשנכנסנו לרכבת חלף במוחי הבזק: הנה אני ברכבת גרמנית. נכנסתי יחד עם עוד שתי נשים מהקבוצה לאחד הקרונות מקווה להפשיר קצת מהקור כשלפתע שמעתי קול גבר גוער בנו באגרסיביות בגרמנית. בעודי בוהה בו ונותנת לקולות לחלץ ממוחי אסוציאציות מהעבר היהודי, הנלורה, ראש הקבוצה הגרמנית שהגיעה לקבל את פנינו בשדה, נחלצה מיד לעזרתנו והסבירה לנו שישבנו בטעות בקרון של הצוות ושהסדרן מבקש מאיתנו לעבור למקום אחר. תודה לאל. ניצלנו. ציינתי לעצמי שכל מה שלמדתי וידעתי על השואה לא שווה כלום אם לא לוקחים בחשבון את הקור האירופאי מקפיא העצמות הזה. אני בטח לא הייתי שורדת בשום מחנה אפילו דקה. איך אנשים יכלו לשרוד ביערות הכפור הללו?
לאחר שהגענו לאכסניה בוירצבורג החל הקור שבגופי להפשיר ואט אט גם הלך והפשיר הקור בינינו לבין הנשים הפלסטיניות. לא מעט תרמו לכך הנשים הגרמניות, הנלורה עם חיוכיה הלבביים, טינקה שבאה מהצד המזרחי של גרמניה עם הבעות הפנים והמימיקה המצחיקה עד דמעות, כריסטיאנה עם קולה הרגוע והבוטח, ואנטה עם פני המלאך וטוב הלב שלה. המפגש עם הפלסטיניות בסמינר הראשון היה דרמטי והותיר בי רושם חזק שמדובר בנשים פמיניסטיות, אסרטיביות, אינטיליגנטיות ומשכילות עם אנגלית רהוטה, בעלות מודעות פוליטית גבוהה הן דיברו וסיפרו על תלאות הכיבוש ובעיקר בלטו בדבריהן ההשפלה והתסכול היומיומיים הכרוכים במעבר במחסומים, הפגיעה היומיומית בזכויות האדם שלהם, התלות שלהן בשלטונות הכיבוש. הן סיפרו על עבודתן הפמיניסטית בתוך הקהילה הפלסטינית וגם על הדיכוי הפאטריאכלי הפנימי בחברתן. מצד שני יכולתי להרגיש, שהן אינן משוחררות לחלוטין מבחינת חופש הביטוי שלהן והיתה לי מין הרגשה שהדוקטורה סומיה שהיתה מעין מנהיגה שלהן מסמנת להן לעיתים בשפת גוף את גבולות האסור והמותר בחשיפה מול "האוייב הציוני", כלומר אנחנו. כך למשל בערב הראשון לאחר שהזמינו אותנו הגרמניות להצטרף אליהן לשתות במין מועדון שהיה באכסניה, ראיתי שהפלסטיניות מתייעצות ביניהן ומחליטות לא לבוא. הן ממילא לא שותות אלכהול. ראוויה מצטרפת אלינו היא נוצריה ואין עם זה שום בעיה. על לרקוד עם האוייב אין בכלל מה לדבר בשלב זה.
אני עוד לא מוצאת את מקומי בסמינר מרגישה קצת תלושה. מרגישה עילגת עם האנגלית שלי שמזמן לא התאווררה בחו"ל, מרגישה כמו חצי מרגלת עם הערבית שלי שבשלב זה חוץ מלהתריע בפני הפלסטיניות שלא ירכלו בסביבתי כי אני מבינה הכל, לא נעשה בה שום שימוש ממשי. לא מרגישה מספיק קרובה אליהן כדי לדבר בערבית. שלא לדבר על המבטא המצרי שלי. גם בקבוצה הישראלית אני לא ממש מוצאת את עצמי. לא מרגישה שיש מספיק הבנה מצד חברותי האשכנזיות למקום המיוחד בו אני נמצאת כאשה מזרחית הנתונה תחת דיכוי של ההגמוניה הציונית האשכנזית וכיהודיה-ערביה. חלקן לא מבינות למה צריך להדגיש את ההבדלים: "הרי כולנו ישראליות וכולנו עם אחד". חוץ מזה מסתבר שגם גילי היא ממוצא מזרחי למחצה. אבל זה לא אומר לה הרבה, היא מדגישה יותר את החינוך הישראלי והציוני שקיבלה בבית. אני חשה גם פידאא' וראוויה לא מוצאות את מקומן, הן אמנם הגיעו איתנו במסגרת הקבוצה הישראלית אבל ציפייתן שיתקבלו לקבוצה הפלסטינית בזרועות פתוחות נכזבה, כנראה שהמעבר אינו כה טבעי וחלק כפי שחשבו. אני מרגישה שיש מתחים גדולים שם וגם בתוך הקבוצה הפלסטינית עצמה.
.מהר מאוד למרות הכוונות הטובות, התחילו להתגלע מחלוקות וקונפליקטים בקבוצת הסמינר שלנו והאחווה הפמיניסטית המדומה שנדמה היה שנוצרה בינינו נסדקת. הפלסטיניות האשימו את הגרמניות בהטיית יתר לצד הקבוצה הישראלית, הישראליות מתקשות להתמודד עם ההאשמות הפלסטיניות כלפינו ועם היותן "אוייב". הפלסטיניות משיבות "אש" ואומרות גם לנו קשה עם הדימוי של שלנו כטרוריסטיות בחברה שלכן. זה שרותי למשל מקריבה את בנה על מזבח המאבק במיליטריזם כסרבן מצפון לא ממש מעניין אותן. אנחנו האוייב וזהו. לי אין בעיה עם זה, אני יודעת שהן צודקות כאזרחית המדינה איני מכחישה שאני שותפה למנגנון הכיבוש וההנאה מהפריבילגיות שלו ולא משנה מה תהיה עמדתי הפוליטית וכמה אקטיביסטית אני בענייני שלום. זו ההבנה שאני גם מצפה לה מחברותי האשכנזיות, שיבינו שהן חלק ממנגנון הדיכוי האשכנזי שמופעל עלינו המזרחים כי כאשכנזיות הן נהנות מזכויות יתר על חשבוננו
שיא המתיחות פרצה לאחר שגילי, בתום לב, הזמינה את כל הנשים להגיע לחדרה להדליק נרות חנוכה.
הפלסטיניות כולל ראויה ופידדא' גינו בלשון המעטה את ההזמנה של גילי, מבחינתן זה היה הסמל לאטימות הישראלית ולחוסר הרגישות שלנו כלפיהן.כיצד הן יכולות לבוא לחגוג איתנו את חג הניצחון? חג יהודי כל כך לאומי בזמן שהן עדיין נתונות תחת הכיבוש הישראלי. גם מהצד הישראלי היה נדמה לי ששמעתי קולות מחאה: זהו חג שבו מעודדים את הילדים למיליטריזם ומבנים את החשיבה הקורבנית שלנו כעם יהודי נרדף. גילי נפגעה קשות מהסירוב ומהעניין שנוצר עקב הזמנתה הכה תמימה, מבחינתה. אני הזדהיתי עם מחאת הפלסטיניות , אך בו בזמן ריחמתי על גילי, בחורה טובת לב ובאמת תמימה, כך גם הרגשתי כלפי עדינה. לשתיהן היה קשה להשתחרר משטיפת המוח הציונית שעברנו כולנו.
בסופו של דבר מישהו החליט עבורנו שהתכנית האמנותית תכלול ביקור בכנסיה למיסה של חג המולד או משהו כזה. צעדנו לשם ברגל בתוך יער מושלג ושוב הקור המקפיא והיער העלו בי אסוציאטיבית כל מיני סיפורי שואה וחידדו אצלי את הרגשת הסבל של הקרבנות. בסופו של דבר מצאנו עצמנו בקונצרט מאזינות לקולות מקהלה שביצעה יצירה מוכרת של הנדל. מהר מאוד ראיתי את ורד מחייכת אלי והתחלנו לפזם את המנגינה המוכרת ובאופן ספונטאני הצטרפנו לשירה: "הבה נרימה נס ואבוקה, יחד בוא נשירה שיר החנוכה...מכבים אנחנו דיגלנו ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון..." אני וורד מתפקעות מצחוק...איזו זיקפה לאומית. לא רצו חנוכייה ובמקום זה קיבלו שיר ניצחון יהודי לאומי ממדרגה ראשונה... וורד,שנאבקה במיליטנטיות רבה בגננות ובמורות של ילדיה על שהם מחדירים תפיסות מיליטריסטיות לילדים באמצעות שירים שכאלו מפזמת עכשיו בשמחה ובששון את השיר. כאן בכנסיה הגרמנית אולי זה נשמע יפה יותר... בסופו של הסמינר, למרות המחלוקות הויכוחים הרמים על פמיניזם, דמוקרטיה ושלום והדמעות שנשפכו בין לבין בחדר הדיונים חגגנו כולנו במסיבת סיום נפלאה שהכינו לנו המארחות הגרמניות. אני התקרבתי מאוד למאי ולסבאח. שתיהן היו שונות כל כך. סבאח אלגנטית תמיד בחליפות מחוייטות ודיבורה כל כך מעודן. מאי דעתנית אסרטיבית, מדברת מינימום כמו ראש ממשלה ללא ספק מובטח לה עתיד פוליטי, ובו בזמן כל כך מצחיקה וקלילה. שתיהן נדמו לי כמו מין אחיות תאומות, או לפחות קרובות משפחה.
ביולי 1999 פחות משנה מאז המפגש הראשון התרחש המפגש השני של הקבוצה הפעם בארץ. נפגשנו במזרח ירושלים בביה"ס שמידט לבנות נוצריות. אני בערך בחודש השביעי להריון. בפוזיציה אחרת לגמרי. אשה נשואה. ורד הגיעה עם תינוק בן שלושה חודשים, יותם שמו. הערכתי את אומץ ליבה ואת הקלילות והטבעיות שבה התייחסה אליו, ולמרות הטירטורים הרבים שעברנו בסמינר הזה הוא כמעט ולא הורגש. אני שאבתי כוח מהשלווה שבה היא מניקה אותו וקיוותי שגם אצלי יהיה כך. בקבוצה הפלסטינית יש מצטרפות חדשות: ראדא וויסאם מעזה.
מהסמינר הזה זכרתי בעיקר את הסיורים ואת התזוזות ממקום למקום. אני כבר הייתי כבדה וכל הזמן חיכיתי שנתמקם, אבל המפגש עם הנשים נתן לי המון כוח ולא התפנקתי יותר מדי. סיור בירושלים בעיר העתיקה בהנחיית מדריך פלסטיני שהראה לנו את ההשתלטות האיטית והמזדחלת על כל חלקה פלסטינית טובה. הבית של אריק שרון בעיר העתיקה, סיפורי הדיירים על ההטרדות של "הפולשים" היהודים. זה הזכיר לי מאד את הסיור שערכתי כשנה לפני כן בחברון עם צאצאי התושבים היהודים שם, שם זה היה אפילו בוטה יותר. המדריך פרש בפנינו את הנראטיב הפלסטיני על ירושלים. באחת הסמטאות נתקלתי בשלט על אחד הבתים שמציין כי הבית נקנה ע"י המוגרבים בשלהי המאה ה-19. למרות הסלידה שלי מהרחבת הרובע היהודי ע"י ההשתלטות ברוטאלית על בתי התושבים המקוריים, צרם לי שהמדריך התעלם מקיומו של יישוב יהודי בעיר העתיקה מלפני ולפנים. אך, זה טיבם של נראטיבים ככל הנראה.
משם נדדנו לאכסניה נפלאה בעין כרם. עבור הפלסטיניות היה זה מקום שהחיה את זיכרונות הנכּבּה, סבאח סיפרה על שכניה שסיפרו בכאב על הבית שהיה להם בכפר שהיה ואיננו עוד עין כרם. היום זוהי שכונה ירושלמית אמנותית ויפה עם מסעדות טובות. בהמשך נסענו צפונה לטבחה. חלק מהנשים נותרו עם זיכרונות טראומטיים עקב השינה שם באוהלים בחברת כל יתושי הכינרת, אבל אני דווקא ישנתי בחדר מרווח במחלקת האמהות והיולדות שבדרך. בבוקר שחיתי להנאתי בבריכה ירוקה וכל הזמן שמעתי
צעקות מעורבבות בקולות צחוק מהצד הפלסטיני. שיחזור קצר מול ורד סבאח ואנטה מסביר את פשר הקולות, הבריכה היתה מלאה בצפרדעים...משם המשכנו בסיורינו בניסיון ללכוד כמה שיותר מהנראטיב הפלסטיני ומהנרטיב הציוני. מנסה לסדר בזיכרוני את הסדר הכרונולוגי של הסיורים אך לא מצליחה. נסענו לסיור בנצרת ושמענו על מצוקות העיר והסוחרים. התארחנו במקום עבודתה של פידאא' ושמענו הרצאה של נבילה אספניולי על מצב הנשים הפלסטיניות בישראל. באחת הנסיעות עצרנו בנבי שועיב ושם שמענו הרצאה על הדרוזים. סבאח נתקלת לראשונה בחייה בדרוזי שלא בהקשר של צה"ל. היא מתעניינת בדת שלהם ובזהות הערבית שלהם. היא מפנה אליו שאלות נוקבות על שירות הדרוזים בצה"ל, האם אתה מודע לכך שבניכם המשרתים בצבא שותפים לפשעים נגד ילדים פלסטינים? היא שואלת ומצפה בתום שיענה לה, שיפתור את תמיהתה על כך שערבים משתפים פעולה עם האוייב הציוני, אבל הבחור מתחמק באלגנטיות ולא עונה לה.
אח"כ או אולי לפני הביקור בציפורי, "צופוריה" ומשם עלינו לבית של אבו ערב. ישבנו אצלו ושמענו את הרצאתו על הפליטים שבפנים (בתוך שטחי ישראל), אנטה מזכירה לנו שהוא דיבר בקול מחריש אזניים וזה היה בלתי נסבל מבחינתה, כאילו ניסה לזעוק את האמת המרה שלו על הגירוש לבל תישכח. מעל לראשו של אבו ערב היה חלון אנכי מאורך שממנו יכול היה להשקיף אל הבית ממנו גורש. החוק הישראלי התיר לו אחר שנים של מאבק לחזור לביתו, אבל כמו תמיד אצלנו בנושא קרקעות כפי שלמדתי ממאבקנו בקשת, חוק לחוד ואכיפה לחוד , מה שקובע בסופו של דבר זה העובדות בשטח, ההשתלטות הבריונית, דרווניזם חייתי. החזקים והזריזים מנצחים ולא הצודקים. ורד מזכירה לנו שהבית האבוד של אבו ערב נשקף מכל החלונות בביתו החדש, אפילו בשרותים, כאילו שהוא חושש לאבד לרגע את הזיכרון הכאוב, לא רוצה להיפרד אפילו לדקה מביתו האבוד. אני זוכרת בעיקר את עיניו הכחולות היפות של אבו ערב, עיניים גדולות ועצובות. איש נאה ביותר שכולו משדר אצילות היה אבו ערב.
אחר כך אני נזכרת בביקור במוזיאון לוחמי הגטאות. עוד לפני הכניסה למוזיאון אני מרגישה את האנטגוניזם של הפלסטיניות. סומיה עושה להן מין הכנה לקראת החוויה הצפויה להן שם. לפני הכניסה לתערוכה המתינה לנו בחורה צעירה שהציעה לקבוצת הפלסטיניות הדרכה בשפה הערבית. הפלסטיניות סירבו ואמרו שהן מעדיפות סיור ללא הדרכה ושהן יסתפקו בהסברים באנגלית הניתנים באוזניות. יכולתי להבחין בעלבונה הצורב של הבחורה הערבית. מן הסתם היו לה כוונות טובות, אבל בעיני הפלסטיניות היא נדמתה כמשת"פית כי לא היתה מספיק רגישה להשלכות ולרגישויות שעלולות להיגרם מסיור שכזה בערבית. אני ריחמתי עליה ויחד עם עדנה חברנו אליה לסיור. מאוד הסתקרנתי לגלות את האפקט של השפה הערבית על השואה, ואכן לא פשוט היה לשמוע את ההסברים בערבית. מושגים כמו: מוחיים (מחנה), לאג'יא'ונ (פליטים), גירוש, חומות, גדרות, מחסומים, צבא ועוד, שעבורנו הם מושגים אפלים מהעבר היהודי באירופה, עבור הפלסטיניות הם חלק מההווה וההוויה היומיומית הכאובה שלהן תחת הכיבוש. יכולתי להבין את הרגישות שלהן, והרצון שלהם לשמור על ריחוק רגשי מהמראות והקולות במוזיאון נראה לי הגיוני. בעת שאנו משחזרות בברלין את הסיור המשותף ההוא במוזיאון מציפות את סבאח דמעות והיא מספרת לנו שהתמונות הזוועתיות של גופות הקרבנות במוזיאון העלו אצלה בעיקר את זכר הזוועות של סברא ושתילה ואת זכרון אביה שלקה בהתקף לב באותו יום. אנטה מספרת לנו שאותה מאד הרשים התיעוד של חוויות הילדים בשואה ושעבורה זו היתה החוויה החזקה שם. אצלי הסיור הציף את הרגשות האמביוולנטיים שלי כלפי השואה כיהודיה מזרחית. מצד אחד הזדהות עם הסבל של קורבנות השואה, וזעזוע עמוק מהמפלצתיות שאליה מסוגל הרוע האנושי להגיע. מצד שני השימוש הציני שעושה הממסד הציוני להשתיק כל סבל או קרבנות אחרת, שלנו כמזרחים, ושל הפלסטינים. אני נזכרת שאחרי הסיור הזה הדיונים נעשו סוערים יותר. כל המתח הטעון במשולש הלאומי הגרמני-יהודי-פלסטיני התפרץ
בבת אחת. חד גדיא. מי הקרבן ומי המקרבן שאלנו את עצמנו והם יש סיכוי לטריאלוג בתוך המסגרות הלאומיות הללו או שמא עלינו להתעלות מעל לשיח הלאומי ולמצוא שפה משותפת אחרת? אולי פמיניסטית?

דודי שמחה

(חלק מתוך הרצאה שניתנה לפני מספר שנים בסינמטק ת"א במסגרת המפגש השני בסדרה "זווית כהה" שכותרתו היתה: "הגדנה אחיותי: מה הקטע של הגבר המזרחי?" . את הסדרה יזמו וארגנו : שיקו בהר, תקווה לוי , איריס מזרחי, ואסנת טרבלסי ואביטל מוזס בשיתוף עם סינמטק ת"א)

נולדתי כבת שניה למשפחה מרוקאית טיפוסית בדימונה. אחרי הבת הראשונה היה ברור שהורי מחכים בקוצר רוח לבן על מנת שיוכלו להעניק לו את שם שני הסבים המתים – משה. אבל...במקום זה נולדתי אני . הורי העניקו לי את השם 'שמחה' (תרגום לעברית של פריחה...שם יפה...), לכאורה שם מלא שמחה אבל נראה שהיה זה אקט של נחמה. אמי ואבי לא סבלו את שערי המקורזל מסולסל ולאחר ניסיונות הסרק למשמע אותו בקוקיות לראשי החליטו לגזוז אותו. אחת לחודש הייתי צריכה, לאחר אינספור ניסיונות התחמקות והתחננות, לעבור את טקס הגז המשפיל ולהמשיך לחלום על סיכות ראש, סרטים וקוקיות כמו של אחותי הגדולה. צריך לזכור ששער קצוץ לבנות לא היה מראה נפוץ אז, ואפילו קצת חריג בעידן האבו-עגילות וגיהוצי השער של שנות השבעים.

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא שאבי לוקח אותי לאצטדיון עמוס בגברים מגודלים ואני עומדת ומשתינה במכנסיים ובוכה על מנת שייקח אותי משם. זו הייתה המחאה הראשונה שלי והיא גם הצליחה: בשבועות הבאים הוא נהג להניח לי לשחק ביער שליד האצטדיון לבד או עם ילדים נוספים עד לסיום המשחק. בבית אבי נהג להקניט אותי ולקרוא לי בערבית "שמחה אל פאר" (שמחה העכבר- כנראה דמות מתוך אגדת עם מרוקאית או משהו כזה). בכל מקרה בשכונה כולם קראו לי "מימי" ומעטים הכירו אותי בשמי הרשמי. בגן צחקו עלי הילדים וקראו לי "דודי שמחה" (שם אשכנזי לגברים...). על זה נוספו ההשפלות בתור לקופת חולים ובמכולת בסגנון: "כן ילד מה אתה רוצה? בגלל התספורת הקצוצה...
הייתי ילדה שבירה ופחדנית וקצת שלומיאלית. נתקלת בחפצים ונופלת כל הזמן. בבית בכל פעם שחזרתי חבולה חשבו שחזרתי מקרבות רחוב. לכי תשכנעי אותם שסתם נחבלתי .בכל זאת הוצמד לי דימוי של בן, פרא אדם.

מהר באינטואיציה ילדית הבנתי שעלי לנחם את הורי ולפצותם על נוכחותי הנקבית המטרידה ומהר הפכתי לאטרקציה השכונתית, מין ילדת פלא. בגיל שלוש כבר ידעתי לכתוב לדקלם ולמנות את כל שרי הממשלה על תפקידיהם השונים. הייתי שחקנית ראשית בכל מסיבות הגן וביה"ס ותלמידה מצטיינת. אחרי אי אילו מבחינים פסיכולוגים דילגתי על גן חובה והוצנחתי ישירות לכיתה א'. כשנה לפני כן קרה הנס המיוחל. נולד אחי – בן יחיד זכר. ברית המילה שהתקיימה בביתנו עם המון אורחים הייתה אירוע בלתי נשכח. לי לא חגגו לא כשנולדתי וגם לא בת מצווה. בקושי ימי הולדת. בר המצווה של אחי הייתה הילולה שלמה. חודשים של הכנות. אירוע שיא במשפחתי. אמא שלי לראשונה בחייה התאפרה...
כילדים ישנו כולנו בחדר אחד, אבל כשרק התאפשר להורי לשפץ את הבית ולבנות חדר נוסף, קיבל אחי חדר נפרד עם טלוויזיה מתכווננת מהסלון אל תוך חדרו ואילו אני ואחותי הגדולה (וכעבור מספר שנים הצטרפה אלינו גם אחותי הקטנה) המשכנו להצטופף בשתי מיטות "בטן-ראש" יחד עם סבתי שהתגוררה אתנו בבית. אמי וסבתי נהגו תמיד לשמור לאחי אוכל מיוחד בצד. הן נקטו במחוות יומיומיות קטנות למשל, בעת ארוחות משפחתיות אמי נהגה להגיש לאבי את האוכל ומיד אח"כ לאחי. בכל פעם ששמו הוזכר בבית הוצמדו לשמו כינויים "כפרה עלי יאנא" או "חרז מלבש" דווקא אבי היה זה שנהג להתקומם מדי פעם על העוול והאפליה הבוטה, ומאוחר יותר הצטרף אליו אחי שחש לא בנוח עם ההערצה החונקת משהו כלפיו.
אני זוכרת את היום בו התבשרנו בטלפון על לידתה של אחותי הקטנה. לאחר שאבי צעק באזני סבתי החירשת את הבשורה, ספקה זו את ידיה על לחיה ועל ברכיה בתנועות אבל מרוקאיות טיפוסיות. אבי שנחרד מהפרימיטיביות המחפירה החליט בעצה משותפת איתנו הילדים לקרוא לילדה ליבת: לי-בת. דווקא לצד היחס העריץ כלפינו נהג אבי לטעון (ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לטעון זאת) שהוא פמיניסט ומעדיף בנות, ואני נוטה לקבל חלקית את דבריו. אף כי, אבי הנו אבטיפוס הפטריאכלי המרוקאי שרק חצי מבט מאיים היה יכול להטיל בנו אימה ולשתק אותנו למשך יום שלם ובסופו של דבר אנו – בנותיו היינו צריכות לשרתו בדיוק כמו אמי. ככל שפיתחנו עצמאות כלכלית ומחשבתית הוא פיתח שנאה כלפינו. מן הסתם חש מאויים.
בזמן שאנחנו, הבנות, היינו צריכות לעבוד קשה גם בביה"ס בתחום הלימודי, וגם בבית (בניקיונות ובאחזקת הבית), זכה אחי להערצה ולכבוד מבלי שיצטרך להתאמץ בלימודים או לבסס את מעמדו בתוך המשפחה ועד היום הוא נהנה ממעמד זה . בביה"ס זכה לכינוי "המלך" מצד מכריו. משך שנים רבות חשתי שחובת ההוכחה מוטלת עלי בכל רגע ובכל זמן. גם אז כילדה שהיא חלק ממשפחה פטריארכלית מודרנית החיה בפריפריה של מדינת ישראל וגם כשהתבגרתי והתגייסתי לצבא. אז שוב הוטלה עלי חובת ההוכחה כמרוקאית – מזרחית בקרב האשכנזים שאיתם שירתי, תוך מלחמה חסרת סיכוי בסטריאוטיפים ובדעות קדומות , ומאוחר יותר כאישה שתפקידה להיות גם אמא טובה גם עקרת בית וגם אשת קריירה מצליחה. עול שלם של ציפיות.
אני זוכרת שבגיל ההתבגרות איבדה אחותי הקטנה כיוון והידרדרה בלימודים , ואבא נכנס ללחץ. כששאלתי אותו ממה הלחץ ומדוע הוא עושה עניין ממצבה של בתו הקטנה, הרי גם אחי- בנו היחיד לא הבריק במיוחד בלימודיו, השיב לי אבי " ממנו אני לא מצפה ליותר", מן הסתם הוא התכוון לכך שאחי בעצם היותו בן-זכר ענה כבר על כל ציפיותיו, כששמעתי את התשובה לא ידעתי אם לשמוח או להיפגע בשם אחי. ואכן אחי הוציא תעודת בגרות בעלת ציונים ממוצעים ,הוא לא למד לימודים גבוהים ונחטף לחברת הייטק בזכות כישוריו. כיום הוא מנהל בכיר בחברת הייטק .
לא מזמן שאל בני את אמי: "סבתא, את מי את אוהבת הכי בעולם?" אותך ואת משה. ענתה אמי באינסטינקטיביות בני התקומם ושאל : ומה עם שאר בנותייך ונכדייך? אמי מיהרה לסייג ולהוסיף גם אותנו ואת נכדתה לרשימה, אבל מבחינתו המסר עבר. היום כל ההערצה הזו מופנית אל בני יחידי ובסתר לבי אני שמחה, הנה בשר מבשרי הצליח להגיע להדרת הכבוד ובו זמנית אני מתרעמת. אני תוהה כיצד הייתי נוהגת והם לו הייתה לי בת. מדי פעם עדיין שמעתי את אמי שחבל שאין לה נכד – יורש עצר (למרות שכבר התברכה בשני נכדים ושתי נכדות). כשנולד לאחי בן (ילד שני) , הסתובב אבי כטווס גאה, סוף סוף יש מישהו שישא את שם השבט (ברברי) המהולל "אוחיון".
.
חשוב לי להדגיש כי כיום אין בי כעס כלפי הורי, הדברים נאמרים כאן במעין חייכנות מפויסת. ברור לי שהורי ובעיקר אמי פעלו תחת הסוציאליזציה שעברו וההתניות התרבותיות שאליהן הם נולדו. לעיתים ניסה אבי להתנער מהתניות אלו, כמי שרכש השכלה מערבית מודרנית. יחד עם זאת, לא היה מוכן לוותר על הפריבילגיות הכרוכות במעמדו כאב המשפחה. כפטריארך מרוקאי.

אצל אחת מדודותיי היה המצב חמור עוד יותר :הריון אחד שהוכתר בהצלחה עם הולדתו של בן-זכר בכור ועוד שבעה הריונות "כושלים" שהניבו בנות בלבד, בהריון התשיעי נולד אמנם בן, אך עם תסמונת דאון. לזכותם יאמר שחגגו לו ברית ובר מצווה במלוא ההדר והיחס אליו במשפחה היה כאל בן משפחה לכל דבר ולא סתם בן משפחה אלא בן זכר. בסביבת הילדות שלי זכורים לי גם גברים מזרחים אחרים עם נשים אימתניות שרודות בהן, אבל עדיין התפקידים המסורתיים נשמרו: הגברים עבדו ופרנסו ב"ספירה החיצונית" והנשים היו "עקרות בית" או עבדו במשרות חלקיות או במפעלים, אך לא נחסכה מהם המשמרת השנייה בבית.

כשהתבגרתי היה לי ברור שגבריות מזרחית כפי שתיארתי את אבי ("דמות הגבר הפטריארכלי) "או גבריות בדמות "הערס", לא באה בחשבון מבחינתי, בייחוד לאחר הטראומה שעברתי כתוצאה מדימוי הפריחה שהוצמד לי בצבא. חיזוריהם של גברים ממוצא אשכנזי ,ליברלים נאורים קסמו לי.
מן הסתם ולמחזרי האשכנזים קסמה העובדה שלמרות היותי מזרחית "אני בכלל לא נראית ולא נשמעת" , ולכך כמובן נוסף המראה האקזוטי שלי .
מהר מאוד התפוגג הדימוי שהיה לי לגבי גברים אשכנזים: נוכחתי שגם לאחר ארוחת ערב חגיגית, שבה מתפתחת שיחה אינטלקטואלית תרבותית על פוקו, וירג'יניה וולף ודומיהם, קמה אם המשפחה בשלב מסוים ובאופן אינטואיטיבי, מבלי שאיש ירמוז לה על כך, מפנה את השולחן ושוטפת את הכלים בעוד שאר המסובים ממשיכים את שיחתם המעניינת בניחותא. אמי אישה פשוטה ולא משכילה , היא לא שמעה מעולם על וירג'יניה וולף, אבל לפחות זכתה למחמאות בעלה וילדיה על עבודתה ולקצת עזרה.
אנחנו הבנות גדלנו כמורדות השקענו בלימודים ובקריירה והמודל שלנו היה רק "לא להיות כמו אמא".
וכך מהר מאד התפוגג הדימוי "האקזוטי" שלנו בעיני הגבר האשכנזי. מהר מאד הסתבר להם שהם בעצם היו רוצים להתחתן עם אמי הבשלנית, ושאני לא בדיוק "המרוקאית החמה" או "מביאת הקוסקוס" שהם חלמו עליה, אלא אישה פמיניסטית ודעתנית.

יום שני, 17 במרץ 2008

יא איאם אנדלוסיה

בקטע הוידיאו הבא אתם מוזמנים לצפות בקונצרט אנדלוסי מלווה בריקוד פלמנקו. הקונצרט מבוצע סביר להניח באחד מארמונות המלך, על ידי התזמורת האנדלוסית של טטואן בניצוחו של ה"שף דה אורכסטרה" אמין אלקאכרמי, מחליפו הנוכחי של ה'מעלם אלכביר', הזמר, המלחין והמורה הגדול של המוסיקה האנדלוסית עבד אלסאדק שקארה.






עם אמין אלאכרמי- מנצחה ראשי של התזמורת האנדלוסית טטואן

את קטע הוידיאו שלח לי הסולן הצעיר של התזמורת, עבד אלרחים עבד אלמואמין - כוכב עולה בשמי המוסיקה האנדלוסית במרוקו, שאיתו התיידדתי במהלך ביקורי לפני מספר חודשים במרוקו. נפגשנו בעיר אלסאווירה (מוגדור) במסגרת פסטיבל המוסיקה האנדלוסית שנערך כהומאז' לכבודו של שקארה. בקטע הוידיאו שר עבד אלרחים את היצירה "אנא לאדי" של שקארה.




הסולן עבד אלרחים עבד אלמואמין
צפיתי בקטע הוידיאו הזה כמה פעמים. פעם ראשונה כדי לשפשף את עיני ולא להאמין: נשים רוקדות ושרות לצלילי המוסיקה האנדלוסית, דבר שלא ייעשה ולא ייראה במחוזותינו אנו. לצערי הרב, בניגוד למתרחש במרוקו כל הסצנה האנדלוסית פה בארץ היא סצנה גברית לחלוטין. במרוקו כפי שתוכלו לראות בתמונות, על אף שרוב הנגנים הם מוסלמים אדוקים ואף שרים שירה דתית וסופית, ישנן נשים סולניות או נשים שמלוות את ההרכבים האנדלוסיים.
בפעם השניה , האזנתי למוסיקה ולמילות השיר. בבת אחת התבהר לי הקשר בין המוסיקה הספרדית , הפלמנקו, לבין המוזיקה האנדלוסית: השילוב הנפלא הזה בין מוסיקה ערבית קלאסית למוזיקה מערבית שיצר המוסיקאי זיריאב , ממציא הסגנון האנדלוסי מימי הביניים.
לראות את רקדנית הפלמנקו מתופפת ברגליה לקצב המוסיקה האנדלוסית ולשמוע את עבד אלרחים שר: "יא איאם אלמוסלימון פי אנדלוסיה"...(הוי ימי המוסלמים באנדלוסיה). גם אני נכנסתי לנוסטלגיה... משום מה פתאום השיר שלו נשמע לי כמו קינה: על תרבות נפלאה שאבדה לנו היהודים אי שם במרוקו והותירה אותנו חסרי תרבות, חסרי זהות ונשמה, על ימים בהם הניגוד בין מזרח למערב, בין יהדות לאסלאם ונצרות לא היה קיים. מזרח ומערב, יהודים נוצרים ומוסלמים בהרמוניה נפלאה, נשים וגברים שרים ורוקדים, הרי זו הייתה אמורה להיות עבודת התזה שלי על השפחות (הג'וארי) בחצר הארמון העבאסי, אותן שפחות מחוננות שהיו משוררות, זמרות ורקדניות והופיעו במושב (מג'ליס) האמנים של הח'ליף, אותן נשים משכילות שלמרות הגדרתן כ"שפחות" היו נשים חופשיות ויוצרות והן נכנסו לקאנון הספרותי של תקופה תור הזהב של המוסלמים: ספרות ה"אדב" , ולכתאב אלאע'אני (ספר השירים) המפורסם - דבר שלא הייתה לו מקבילה באירופה בתקופה ההיא, שכן כזכור , טענה וירג'יניה וולף שלו היתה לשייקספיר אחות תאומה יוצרת היא מיד היתה נשרפת במסגרת ציד המכשפות....
אז בבגדאד לא שרפו את הנשים המשוררות והיוצרות. נהפוך הוא , עריב, המשוררת הגדולה (גיבורת התזה שלי) הפכה להיות לגברת מס' אחת של השירה הערבית הקלאסית בחצרו של הח'ליף הארון אלרשיד. היא הלחינה וכתבה יותר מאלף שירים והפכה לקובעת הטעם ולזו שפוסלת או מעניקה הכרה לאמנים שנכנסו לחצר העבאסית בבגדד (יעני מן מנחם פרי כזו). עד כדי כך חשובה הייתה, שעד היום יש נובה (יצירה) אנדלוסית על שמה "נובת ע'ריבת חוסיין" אותה ניגנו ושרו רק לפני יומיים בקונצרט "שירת הבקשות" של התזמורת האנדלוסית בתל אביב, שני הסולנים הגברים, אולי אפילו בלי לדעת שזו הנובה על שמה...
גם במרוקו לא שורפים נשים ששרות ולא מעלים אותן על המוקד, נהפוך הוא, מעלים אותן על הבמה ואכן במסגרת פסטיבל המוסיקה האנדלוסית במוגדור יצא לי לשמוע את השירה האנדלוסית הקלאסית ואת שירת ספרד העברית הקלאסית מושרת מפיהן של זמרות.






התזמורת האנדלוסית של מקנסהתזמורת האנדלוסית של מקנס הופיעה עם זמרת סולנית שהפליאה לשיר את מוסיקת ה"אלא" האנדלוסית. פרנסואה אטלן, זמרת יהודיה מצרפת שרה עם הפסנתרן האלג'יראי הידוע, מוריס אלמדיוני, שירה עברית קלאסית מתור הזהב בספרד והזמרת
סמירה קאדרי מטטואן ששרה שירה ספרדית קלאסית. היה פשוט נפלא לשמוע את "מורניקה" ("שחרחורת") בקולה הענוג של סמירה. מאוחר יותר הסתבר לי שסמירה היא אשה פמיניסטית מאד משכילה. היא הקימה מקהלת נשים בבית התרבות של טטואן ומופיעה בספרד, צרפת וכמובן במרוקו.

עם בושרה, בתו של שקארה, ובעלה במוגדור




גם איתה התיידדתי והיא הזמינה אותי להתארח בביתה בטטואן. שם מצאתי אוזן קשובה, סוף סוף מישהו שמכיר את השפחות שלי: עריב, פאדל, איסחאק אלאנדלוסיה, קביחה אלרומיה ואחרות...מישהי שמבינה את תרומתן הגדולה לתרבות המפוארת הזו התרבות הערבית הקלאסית ומאוחר יותר לתרבות החצר האנדלוסית. קאתי וזאנה ומנהל התזמורת של טנג'ר בביתה של סמירה נפגשתי עם עוד אישה יקרה: בושרה שקארה, ביתו של המעלם שקארה. גם אותה ואת בעלה הכרתי בפסטיבל. בבית של סמירה עם הנשים הנפלאות האלו הרגשתי ממש בבית, בבית אמי, שנולדה אף היא בטטואן, העגה המרוקאית המיוחדת לעיר טטואן שבה דיברה בושרה גרמה לי ממש להרגיש שמדובר בבת משפחה, גם סיפוריה על אביה ועל חיבתו הגדולה לפייטן ר' חיים לוק, שלדבריה היה ממש בן בית אצלם, והכיבוד והמתוקים שהגישה לנו אמה של סמירה קרבו אותי אל הנשים הללו,
בבית של סמירה (מימין : בושרה, אני, סמירה קאדרי, קאתי וזאנה) פתאום יכולתי לטעום את אותו דו קיום עם השכנים המוסלמים במרוקו עליו סיפרה לי אמי. כל המחיצות נשברו. פתאום אנחנו ארבע נשים יהודיות ומוסלמיות מקשקשות בשיחת נשים על אוכל ,לבוש, מוסיקה ועל ימים נשכחים שבהם היהודים במרוקו היו חלק אינטגרלי מהנוף האנושי והתרבותי של מרוקו. אנחנו מדברות על כבוד המלכים לו זכה ר' חיים לוק במרוקו בפסטיבל ועל כמה חבל שאי אפשר לקיים אירוע מעין זה פה בארץ. בושרה אומרת : תזמיני אותי ואבוא לשיר אצלכם. אחים אנחנו.
סמירה מסויגת : סה מאל וו איסי (זה לא נראה טוב פה) היא אומרת לי בצרפתית, ורומזת לי בעדינות שלא תיקח צ'אנס להופיע בישראל על רקע המצב הפוליטי הקשה אצלנו...
הביקור בביתה של סמירה היה אחרי יום עמוס רגשית שהיה לי בטטואן: ביקור ב"חודריה" הרובע היהודי של טטואן וניסיון בלשי כמעט לאתר את ביתה של אמי ואת בתיהם של הדודים שלי שם. ביקור בבית הכנסת על שם הצדיק ר' יצחק אבן וליד, או ליתר דיוק ביקור בשרידיו של בית הכנסת הספרדי שבו התפללו בני משפחתי, ובמה שהיה פעם בית הכנסת של הטטואנים יוצאי הריף.
ביקור בבית הקברות היהודי בהדרכתו של קשיש מוסלמי שמכיר וזוכר את כל המשפחות שחיו שם, הוא קורא וכותב עברית, המפגש הרוחני המרגש עם קברים יהודים ספרדים עתיקים מימי הביניים מעוטרים באותיות עבריות ומגן דוד ועם קברים יותר חדשים של קרובי משפחתי: משפחות בן זקן, בן חמו, בן עיון ובן אדיבה. גודלו של בית הקברות היהודי ביחס לזה המוסלמי העידה על הנוכחות היהודית הגדולה והחזקה בעיר טטואן על רבניה ותושביה הגאים במוצאם היהודי הספרדי הטהור (ס"טים). אלפי שנים של נוכחות יהודית ודו-קיום שגדעה הציונות. הקשיש מספר לי על היהודים שהיו ועזבו, על געגועיו אליהם, על הידרדרות העיר עם עזיבתם...כמעט מקונן: "יא איאם אליהוד פי אנדלוסיה..."


בית הקברות היהודי בטטואן


בקיץ הקרוב יגיע הזמר עבד אלרחים אלמואמין להופיע עם התזמורת לאחר לא מעט שכנועים שלי ושל אחרים עליו. מצד אחד הוא אמר לי שאנחנו האמנים באמצעות השפה שלנו המוסיקה יכולים לגשר על הפערים בין הפוליטיקאים, אך מאוחר יותר, שלא לעיני המצלמות, על צלחת "דפינה" (חמין) במסעדה מוסלמית בשבת, הוא שאל אותי מה אני חושבת על המצב בשטחים ולמה אנחנו רוצחים תינוקות בפלסטין. האמת שלא היו לי תשובות טובות לתת לו מעבר לכך שניסיתי להסביר לו שלא הגעתי למרוקו כנציגת ממשלת אולמרט או כל מוסד רשמי אחר. אמרתי לו שאני מתנגדת למעשים אלו ולכיבוש בכלל ושיש עוד הרבה אנשים כמוני מרוקאים ולא מרוקאים שמתנגדים לכך, ניסיתי להסביר לו את המילכוד בו אנחנו המזרחים נתונים כאן והוא היה קשוב. אח"כ שאל אותי:
And what about the holocaust , do you belive in it ? can you prove it?
מכאן נכנסנו לדיון מרתק על השפעת הפוליטיקות הן של הציונות והן של האיסלאם על עיצוב דעותינו ועל הפיכתנו, שני עמים שחיו בשכנות במרוקו לאויבים. בסוף השיחה היה לי ברור שהוא לא יבוא לישראל, אבל הוא הפתיע אותי במייל ובטלפון. התחושה שלי היא שבקרב המרוקאים יש סקרנות עצומה ביחס לקהילה המרוקאית פה, געגועים והערכה לאמנים שלנו, למרות השינויים הגדולים שחלו בששים השנים האחרונות.
בין המופעים בפסטיבל המוסיקה האנדלוסית במוגדור התקיים פורום של אמנים ואקדמאים בנושא החייאת התרבות האנדלוסית, אותה תרבות יהודית-ערבית . יוזם הפסטיבל, והמארגן הוא מר אנדרה אזולאי, יועצו הכלכלי של המלך, אחד האנשים החזקים בפוליטיקה המרוקאית. לצערי הרב התזמורת האנדלוסית ונציגיה לא הוזמנו לפסטיבל. היו שם אורחים מספרד, צרפת וארה"ב אך לא מישראל. אני הייתי שם על תקן מרוקאית , אך לא ניתנה לי אפשרות לדבר בפורום בגלל הדרכון הישראלי שבאמתחתי. ככה זה אנטי- נורמליזציה. דווקא שם במקום שהרגשתי כל כך נוח וכל כך בבית עם בליל השפות: מרוקאית, צרפתית, ספרדית וקצת עברית, נתנו לי להרגיש שאיני שייכת.
. אני שבגלל הביקורת שלי על הציונות מצאתי את עצמי מודרת פעם אחר פעם ממקומות עבודה, מהחברה הישראלית, מגלה במרוקו שבשבילם אני קודם כל ישראלית ציונית, ולא יהודיה מרוקאית. Excluded
אני כמעט על סף דמעות שם בפורום. שוב מתייגים אותי בלי לשמוע את דעותיי. נזכרת בחברותי הפלסטיניות מנצרת וחיפה ובמפגש שלהן עם אחיותיהן הפלסטיניות מרמאללה ועזה שהיה לנו בגרמניה, פתאום הן שהיו בטוחות כל כך בזהותן הפלסטינית מגלות שהפלסטיניות מהשטחים מתייחסות אליהן כאל ישראליות, משת"פיות ולא כאל אחיות. אני מנחמת בכך שברמה האישית כולם היו חביבים כלפי , החלפנו כרטיסי ביקור ואינשאללה יבוא יום ונוכל להחיות את ימי אנדלוסיה שבמרוקו. איאם אליהוד ואלמוסלימון פי אנדלוסיה....








בפורום של הפסטיבל: אנדרה אזולאי (במרכז) ומשמאלו שרת התרבות של מרוקו
http://www.dailymotion.com/related/x3hqxt_9oddam-maya-nohad-abaroudi_music/video/x109zt_samira-kadiri-arabesque-sa3da-ladi_music?from=rss