ואנזה פורום
שבוע לפני הסמינר אני נמצאת בטרנס מטורף של הכנות לקראת הנסיעה לברלין. מנסה "לנקות שולחן" בעבודה שלי בתזמורת האנדלוסית, לא להשאיר חשבונות פתוחים, לסיים את העבודה על התוכניה לקונצרט הערבי החדש שהפקתי, ובין לבין מנסה לתפוס קצת השראות לכתיבת דברי הקישור לקונצרט-תיאטרון "צלילי ירושלים", אבל דמותו של ר' יהודה הלוי הולכת ומתרחקת ממני רחוק מזרח ממערב.
רק לפני כמה שבועות נודע לי לגמרה במקרה מאימייל אקראי שפתחתי על הנסיעה הצפויה. בעודי יושבת לי באמצע הלילה מול המחשב והוגה בצורך הדחוף שלי לקחת לי חופש, פסק זמן מהלחץ המטורף בעבודה, ובעודי מתוודעת לקלאסטרופוביה שאחזה בי אחרי שנתיים שלא יצאתי מהארץ, אני מגלה לשמחתי את הבשורה על כך שהנלורה המופלאה, האחראית על הפרוייקט שלנו שוב מארגנת לנו מפגש עם קבוצת הנשים הישראליות הפלסטיניות והגרמניות בברלין. ולא סתם בברלין, שוב אנחנו הולכות לבלות 10 ימים בטירה המופלאה על שפת האגם ברובע ואנזה היוקרתי. מהתכתובת הענפה במייל אני מבינה שככל הנראה זה יהיה המפגש האחרון של הקבוצה כי הנלורה עומדת לצאת לגמלאות. אני מצרה על כך. משהו בתחושת ההמשכיות הנצחית של המפגשים האלו למרות רציפותם הקטועה התערער אצלי. ההמשכיות המזדחלת של המפגשים שלנו נטעה בי בטחון רב ותקווה לאורך השנים. יחד עם זאת אני שוב שמחה כל כך על ההזדמנות שנפלה בחלקי לצאת קצת מהמחנק של הארץ הזו ולקחת פסק זמן מקשיי היומיום ומהעבודה שהשתלטה אט אט על כל רגע פנוי מחדש, ובעיקר להיפגש עם אותה קבוצה של נשים חזקות ואהובות.
ביום לפני הנסיעה אני מנסה להתרכז ולארוז דברים אבל המאהב הקבוע לא נותן לי מנוח. משום מה הוא חש שהנה אני מתברחת לו לתמיד ושהוא צריך לנצל כל רגע שנותר לו במחיצתי, כאילו שאי פעם הייתי באמת שלו או שהוא היה שלי...אולי הוא חש אינטואיטיבית את העוצמה שבמפגש רב נשי ורב תרבותי שכזה ומרגיש מאוים. אנחנו מעשנים שותים ועושים אהבה ובין לבין אני מנסה להתקדם באריזת החפצים.
בני כבר מאופסן אצל אביו. הוא כל כך רצה להתלוות אלי האומלל. נראה שהוא הרבה יותר קשור אלי ממה שהוא מפגין בחיי היום יום. אני מוטרדת מההיעדרות הקרובה שלי מחייו. איך הוא יסתדר בביה"ס, צהרון... אני מפקידה בידי אביו את המפתחות לאוטו ולדירתי בלב כבד- שני סממני העצמאות והפרטיות שרכשתי לעצמי ביזע רב, אבל מציינת לעצמי שהמחיר הזה שווה על מנת ששגרת חייו של עמרי לא תתערער לחלוטין.
איכשהו בדקה התשעים הצלחתי לדחוס חצי מהבית במזוודה ואני מאיצה במאהבי להסיע אותי לשדה התעופה. אנחנו מגיעים באיחור. הבנות כבר מזמן בשדה. עדנה יוצאת כדי להביא לי את הכרטיסים. אני שמחה לראותה. ברחבת הדיוטי פרי אני פוגשת את ראוויה עם תינוקת חדשה מקסימה, נאי שמה. מאוחר יותר אני מתחבקת שם עם רזיה, עדינה ועם פידדאא' גם היא עם ילדה חדשה עם עיניים גדולות ומקסימות. אני שומעת שהפעם גילי לא תגיע גם היא חובקת תינוקת חדשה אבל קטנה מדי, בקושי חודש, בשביל להצטרף אלינו.
כבר שבוע שאני מפתחת, לראשונה בחיי, חרדת טיסה. לפני כמה ימים נזכרתי שבטיסה האחרונה שלי לגרמניה כמעט והתפוקקו לי האזניים מרוב כאבים ושלמך יומיים התחרשתי כמעט לחלוטין. ככל שאנו מתקרבות למטוס אני נעשית יותר מתוחה. מפחדת שגופי יבגוד בי שוב. אני מתיישבת ליד עדינה ופידאא' במטוס. אנחנו מחליפות קצת אינפורמציה על השינויים בחיינו בשנתיים הארונות אני נהנית מנוכחותה של סמאא', הבובית של פידאא' שלא מפסיקה לגלות סקרנות כלפי כל מה שמסביבה. אחרי טיסה קלה יחסית הכל עבר בשלום ואנחנו נוחתות בשדה תעופה קטן ופרובינציאלי בברלין. כריסטיאנה מקבלת את פנינו בשדה. אני כל כך שמחה לראותה, פניה קורנות כתמיד ונראה כאילו הזמן פסק מלכת וכאילו שלא חלפו להם שנתיים עמוסות באירועים ובתהפוכות בחיי, מאז ראיתיה לאחרונה. המונית מסיעה אותנו על כל חפצינו ועגלותינו לוואנזה פורום, שם בכניסה לווילה מחכות לנו ורד , הנלורה וקתרין, הידועה בשם החיבה שלה, טינקה. אני מתרגשת לפגוש את ורד ושמחה על החלטתה לבוא במיוחד אלינו מארה"ב. בלעדיה הסמינר היה עלול להיות קצת חיוור, היא תמיד תורמת צבע ושמחה למפגשינו. מאוחר יותר בארוחת הצהריים אנו פוגשות את רותי, ואת הנשים הפלסטיניות: רימה, ג'מילה וסבאח.
אני חשה צביטה בליבי על כך שקבוצת הנשים הפלסטיניות כל כך הצטמצמה. כל כך חבל לי שלא אפגוש הפעם אם בכלל את מאי ברגותי, את חוּר ואת האחרות. אין לי ספק שהרכב הקבוצה הפלסטינית הפעם משקף את מצבם של הפלסטינים במציאות: העדר התקווה והאמונה במפגשים או במגע עם הישראלים, הייאוש, תלאות הכיבוש וקשיי היציאה שמערימים עליהם השלטונות הישראליים- כל אלו נתנו את אותותיהם גם על הקבוצה שלנו. במשך תשע שנים קיימנו בקבוצה סמינרים ומפגשים בניסיון לבנות דיאלוג בינינו, אך נראה שממפגש למפגש המצב שלהן בפלסטין ושלנו בארץ רק הולך ומידרדר. 15 נשים פלסטיניות נכחו לאורך השנים במפגשים ועכשיו נותרו רק רימה סבאח וג'מילה.
אחרי תרדמת צהריים קשה בה לקינו אני ורזיה בחדרנו ואחרי שהתפקחנו מהריחוף התהומי בו היינו שרויות כתוצאה מספיגת האווירה השאנטית שהשרה עלינו האגם והנוף הסטאטי, הבנו שבזמן שאנחנו ישנו לתומנו חברותינו כבר התחילו לעבוד. בסמינר הזה בניגוד לקודמיו יש לנו מטרה פרקטית ברורה. אנחנו נדרשות לתעד את המפגשים הקודמים שלנו , כל אחת על פי רשמיה הפוליטיים הפמיניסטיים והאישיים. אני מתחילה לצלול אל מעמקי הזיכרון האפלוליים שלי ולדלות את הפרטים הקטנים. התחושות, הרגשות, הקולות, הריחות והמראות מתחילים לצוף ולעלות. התמונה הולכת ומתבהרת באינטראקציה עם אנטה וורד ובעיקר עם סבאח שמפליאה להזכיר לנו את פרטי הפרטים של המפגשים שלנו החל מהמפגש הראשון הדרמטי.
לסמינר הראשון בוירצבורג ב-1998 הגעתי בעקבות שיחה עם עדנה זריצקי-טולדאנו שהזמינה אותי להצטרף לקבוצה. אני מניחה, בעקבות הפעילות הפוליטית שלי בארגונים מזרחיים: ביה"ס קדמה בשכונת התקווה ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית". מן הסתם עדנה פנתה אלי כי רצתה ליצור מגוון בקבוצה הישראלית שישקף קבוצות שונות בשמאל. בימים ההם הייתי שרויה באכזבה מסוימת מהפעילות בתנועת הקשת. הרגשתי שהתנועה על אף הצהרת העקרונות המרשימה התחמקה מלעסוק בצורה רצינית ומעמיקה בשני עניינים מהותיים ביותר, האחד הוא העניין הפלסטיני. הכיצד יכולים אנחנו המזרחים לצאת בטיעון הצודק כל כך ש"האדמה הזו גם שלנו" בבואנו לדרוש צדק חלוקתי של הקרקעות במדינת ישראל , מבלי לרדת עד הסוף לשורשי השאלה של מי הבעלות האמיתי על הקרקע, ומבלי לנסות לחבר בין "יום האדמה" למשל או שאלת ההתנחלויות על אדמות הפלסטינים הכבושות לבין תביעותינו המוסריות. העניין השני הוא הסוגיה הפמיניסטית של דיכוי הנשים מזרחיות הן ע"י ההגמוניה האשכנזית והן ע"י הפאטריארכיה הגברית הישראלית שגם הגברים המזרחיים נהנו מהפריבילגיות שלה. בקיצור ההצעה של עדנה למפגש ודיאלוג עם נשים פלסטיניות ונשים בכלל מאוד קרצה לי, למרות שעד אז הדרתי את רגלי מפעילות בארגוני שלום ובארגוני שמאל כי אלו תמיד נדמו בעיני כארגונים אשכנזיים צבועים. אוהבי ערבים פלסטינים אבל שונאי ערבים יהודים. בכל זאת הרגשתי שהגיע הזמן שאנחנו המזרחים נתעמת ישירות עם העניין הפלסטיני ולא נתחמק בתואנה שהציבור המזרחי עדיין לא "בשל" להכיל את עמדותינו הברורות בעניין, כפי שטענו חלק מחברי לקשת. הייתה בי סקרנות גדולה לקראת המפגש, אך גם חששות. במהלך לימודי האקדמיים נוצרו לי חברויות עם אנשים ממצרים ועם פלסטינים מישראל וכמובן היו לי האינרקציות הנפלאות עם בדואים ומצרים בסיני, אבל משום מה הייתה לי תחושה שלפלסטינים מהשטחים לא אוכל להסתכל בעיניים כל עוד אין להם מדינה משל עצמם.
לפני הנסיעה המיועדת לוירצבורג בגרמניה הגעתי למפגש בחיפה עם הקבוצה הישראלית שבנוסף לעדנה עצמה כללה כמה פעילות של ארגון "פרופיל חדש" אליו התוודעתי לראשונה: רותי, עדינה וורד. גילי וראוויה ממרכז "אשה לאשה" בחיפה ופידאא' מנצרת. כל הנשים בקבוצה הרשימו אותי, אך לצד זאת ליווה אותי החשש שאני לא אהפוך להיות שם "מזרחית המחמד" שלהן.
בימים ההם עוד הייתי רווקה חופשיה ומאושרת. ארזתי את חפצי, לקחתי חופשה מביה"ס והגעתי לשדה התעופה. שם פגשתי לראשונה את הנשים הפלסטיניות. שמעתי מעדנה על הבעייתיות הכרוכה בהשגת אישורים ליציאתן מהארץ והמתח עד לרגע האחרון- יקבלו או לא יקבלו אישורים? אני זוכרת את ההתייצבות שלנו לצידן כקבוצה בשדה בעת הבדיקות הביטחוניות. עבור חלקן היתה זו יציאה ראשונה בחיים אל מחוץ לגבולות ארצן, וכפי שסיפרה לנו סבאח מאוחר יותר היתה יציאה זו מלווה בחששות ובהתרגשות מפני הלא נודע, מפני המפגש עם אנשי הביטחון הישראליים והחקירות, זאת כמובן בנוסף לחשש הטבעי מטיסה ראשונה. אני גם זוכרת את הבקע הראשון שנבקע באחדות שלנו "כקבוצה ישראלית" ברגע שאנחנו סיימנו בקלילות את הבדיקות הביטחוניות, בעוד שפידאא' וראויה נאלצו לשטוח את מזוודותיהן הפתוחות על כל חפציהן בפני הבודקים ולהתעכב עוד דקות ארוכות במתן מענה לשאלות המגוחכות של הבודקים. אנחנו, היהודיות חיכינו להן בצד בשתיקה עד תום הבדיקות.
בשעה 0:300 לפנות בוקר נחתנו בגרמניה. את פנינו קידם קור מקפיא עצמות. 4 מעלות מתחת לאפס. עבורי זו הייתה קבלת פנים צוננת במיוחד. א. מעולם לא נחשפתי לקור כזה. ב. אני ילידת המדבר וסובלת נורא מקור. מיד אחר כך אני נזכרת בצעידה הקבוצתית שלנו בשלג לכיוון הרכבת. מלבד הקולות שהשמיעו המזוודות הנגררות וקולות צעדיה הברורים של סומאיה, שהובילה את הקבוצה בבטחה נאלמו בבת אחת כל הנשים בקבוצה. למרות המעילים הכפפות והכובעים, הקור הלם בכולנו. כשנכנסנו לרכבת חלף במוחי הבזק: הנה אני ברכבת גרמנית. נכנסתי יחד עם עוד שתי נשים מהקבוצה לאחד הקרונות מקווה להפשיר קצת מהקור כשלפתע שמעתי קול גבר גוער בנו באגרסיביות בגרמנית. בעודי בוהה בו ונותנת לקולות לחלץ ממוחי אסוציאציות מהעבר היהודי, הנלורה, ראש הקבוצה הגרמנית שהגיעה לקבל את פנינו בשדה, נחלצה מיד לעזרתנו והסבירה לנו שישבנו בטעות בקרון של הצוות ושהסדרן מבקש מאיתנו לעבור למקום אחר. תודה לאל. ניצלנו. ציינתי לעצמי שכל מה שלמדתי וידעתי על השואה לא שווה כלום אם לא לוקחים בחשבון את הקור האירופאי מקפיא העצמות הזה. אני בטח לא הייתי שורדת בשום מחנה אפילו דקה. איך אנשים יכלו לשרוד ביערות הכפור הללו?
לאחר שהגענו לאכסניה בוירצבורג החל הקור שבגופי להפשיר ואט אט גם הלך והפשיר הקור בינינו לבין הנשים הפלסטיניות. לא מעט תרמו לכך הנשים הגרמניות, הנלורה עם חיוכיה הלבביים, טינקה שבאה מהצד המזרחי של גרמניה עם הבעות הפנים והמימיקה המצחיקה עד דמעות, כריסטיאנה עם קולה הרגוע והבוטח, ואנטה עם פני המלאך וטוב הלב שלה. המפגש עם הפלסטיניות בסמינר הראשון היה דרמטי והותיר בי רושם חזק שמדובר בנשים פמיניסטיות, אסרטיביות, אינטיליגנטיות ומשכילות עם אנגלית רהוטה, בעלות מודעות פוליטית גבוהה הן דיברו וסיפרו על תלאות הכיבוש ובעיקר בלטו בדבריהן ההשפלה והתסכול היומיומיים הכרוכים במעבר במחסומים, הפגיעה היומיומית בזכויות האדם שלהם, התלות שלהן בשלטונות הכיבוש. הן סיפרו על עבודתן הפמיניסטית בתוך הקהילה הפלסטינית וגם על הדיכוי הפאטריאכלי הפנימי בחברתן. מצד שני יכולתי להרגיש, שהן אינן משוחררות לחלוטין מבחינת חופש הביטוי שלהן והיתה לי מין הרגשה שהדוקטורה סומיה שהיתה מעין מנהיגה שלהן מסמנת להן לעיתים בשפת גוף את גבולות האסור והמותר בחשיפה מול "האוייב הציוני", כלומר אנחנו. כך למשל בערב הראשון לאחר שהזמינו אותנו הגרמניות להצטרף אליהן לשתות במין מועדון שהיה באכסניה, ראיתי שהפלסטיניות מתייעצות ביניהן ומחליטות לא לבוא. הן ממילא לא שותות אלכהול. ראוויה מצטרפת אלינו היא נוצריה ואין עם זה שום בעיה. על לרקוד עם האוייב אין בכלל מה לדבר בשלב זה.
אני עוד לא מוצאת את מקומי בסמינר מרגישה קצת תלושה. מרגישה עילגת עם האנגלית שלי שמזמן לא התאווררה בחו"ל, מרגישה כמו חצי מרגלת עם הערבית שלי שבשלב זה חוץ מלהתריע בפני הפלסטיניות שלא ירכלו בסביבתי כי אני מבינה הכל, לא נעשה בה שום שימוש ממשי. לא מרגישה מספיק קרובה אליהן כדי לדבר בערבית. שלא לדבר על המבטא המצרי שלי. גם בקבוצה הישראלית אני לא ממש מוצאת את עצמי. לא מרגישה שיש מספיק הבנה מצד חברותי האשכנזיות למקום המיוחד בו אני נמצאת כאשה מזרחית הנתונה תחת דיכוי של ההגמוניה הציונית האשכנזית וכיהודיה-ערביה. חלקן לא מבינות למה צריך להדגיש את ההבדלים: "הרי כולנו ישראליות וכולנו עם אחד". חוץ מזה מסתבר שגם גילי היא ממוצא מזרחי למחצה. אבל זה לא אומר לה הרבה, היא מדגישה יותר את החינוך הישראלי והציוני שקיבלה בבית. אני חשה גם פידאא' וראוויה לא מוצאות את מקומן, הן אמנם הגיעו איתנו במסגרת הקבוצה הישראלית אבל ציפייתן שיתקבלו לקבוצה הפלסטינית בזרועות פתוחות נכזבה, כנראה שהמעבר אינו כה טבעי וחלק כפי שחשבו. אני מרגישה שיש מתחים גדולים שם וגם בתוך הקבוצה הפלסטינית עצמה.
.מהר מאוד למרות הכוונות הטובות, התחילו להתגלע מחלוקות וקונפליקטים בקבוצת הסמינר שלנו והאחווה הפמיניסטית המדומה שנדמה היה שנוצרה בינינו נסדקת. הפלסטיניות האשימו את הגרמניות בהטיית יתר לצד הקבוצה הישראלית, הישראליות מתקשות להתמודד עם ההאשמות הפלסטיניות כלפינו ועם היותן "אוייב". הפלסטיניות משיבות "אש" ואומרות גם לנו קשה עם הדימוי של שלנו כטרוריסטיות בחברה שלכן. זה שרותי למשל מקריבה את בנה על מזבח המאבק במיליטריזם כסרבן מצפון לא ממש מעניין אותן. אנחנו האוייב וזהו. לי אין בעיה עם זה, אני יודעת שהן צודקות כאזרחית המדינה איני מכחישה שאני שותפה למנגנון הכיבוש וההנאה מהפריבילגיות שלו ולא משנה מה תהיה עמדתי הפוליטית וכמה אקטיביסטית אני בענייני שלום. זו ההבנה שאני גם מצפה לה מחברותי האשכנזיות, שיבינו שהן חלק ממנגנון הדיכוי האשכנזי שמופעל עלינו המזרחים כי כאשכנזיות הן נהנות מזכויות יתר על חשבוננו
שיא המתיחות פרצה לאחר שגילי, בתום לב, הזמינה את כל הנשים להגיע לחדרה להדליק נרות חנוכה.
הפלסטיניות כולל ראויה ופידדא' גינו בלשון המעטה את ההזמנה של גילי, מבחינתן זה היה הסמל לאטימות הישראלית ולחוסר הרגישות שלנו כלפיהן.כיצד הן יכולות לבוא לחגוג איתנו את חג הניצחון? חג יהודי כל כך לאומי בזמן שהן עדיין נתונות תחת הכיבוש הישראלי. גם מהצד הישראלי היה נדמה לי ששמעתי קולות מחאה: זהו חג שבו מעודדים את הילדים למיליטריזם ומבנים את החשיבה הקורבנית שלנו כעם יהודי נרדף. גילי נפגעה קשות מהסירוב ומהעניין שנוצר עקב הזמנתה הכה תמימה, מבחינתה. אני הזדהיתי עם מחאת הפלסטיניות , אך בו בזמן ריחמתי על גילי, בחורה טובת לב ובאמת תמימה, כך גם הרגשתי כלפי עדינה. לשתיהן היה קשה להשתחרר משטיפת המוח הציונית שעברנו כולנו.
בסופו של דבר מישהו החליט עבורנו שהתכנית האמנותית תכלול ביקור בכנסיה למיסה של חג המולד או משהו כזה. צעדנו לשם ברגל בתוך יער מושלג ושוב הקור המקפיא והיער העלו בי אסוציאטיבית כל מיני סיפורי שואה וחידדו אצלי את הרגשת הסבל של הקרבנות. בסופו של דבר מצאנו עצמנו בקונצרט מאזינות לקולות מקהלה שביצעה יצירה מוכרת של הנדל. מהר מאוד ראיתי את ורד מחייכת אלי והתחלנו לפזם את המנגינה המוכרת ובאופן ספונטאני הצטרפנו לשירה: "הבה נרימה נס ואבוקה, יחד בוא נשירה שיר החנוכה...מכבים אנחנו דיגלנו ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון..." אני וורד מתפקעות מצחוק...איזו זיקפה לאומית. לא רצו חנוכייה ובמקום זה קיבלו שיר ניצחון יהודי לאומי ממדרגה ראשונה... וורד,שנאבקה במיליטנטיות רבה בגננות ובמורות של ילדיה על שהם מחדירים תפיסות מיליטריסטיות לילדים באמצעות שירים שכאלו מפזמת עכשיו בשמחה ובששון את השיר. כאן בכנסיה הגרמנית אולי זה נשמע יפה יותר... בסופו של הסמינר, למרות המחלוקות הויכוחים הרמים על פמיניזם, דמוקרטיה ושלום והדמעות שנשפכו בין לבין בחדר הדיונים חגגנו כולנו במסיבת סיום נפלאה שהכינו לנו המארחות הגרמניות. אני התקרבתי מאוד למאי ולסבאח. שתיהן היו שונות כל כך. סבאח אלגנטית תמיד בחליפות מחוייטות ודיבורה כל כך מעודן. מאי דעתנית אסרטיבית, מדברת מינימום כמו ראש ממשלה ללא ספק מובטח לה עתיד פוליטי, ובו בזמן כל כך מצחיקה וקלילה. שתיהן נדמו לי כמו מין אחיות תאומות, או לפחות קרובות משפחה.
ביולי 1999 פחות משנה מאז המפגש הראשון התרחש המפגש השני של הקבוצה הפעם בארץ. נפגשנו במזרח ירושלים בביה"ס שמידט לבנות נוצריות. אני בערך בחודש השביעי להריון. בפוזיציה אחרת לגמרי. אשה נשואה. ורד הגיעה עם תינוק בן שלושה חודשים, יותם שמו. הערכתי את אומץ ליבה ואת הקלילות והטבעיות שבה התייחסה אליו, ולמרות הטירטורים הרבים שעברנו בסמינר הזה הוא כמעט ולא הורגש. אני שאבתי כוח מהשלווה שבה היא מניקה אותו וקיוותי שגם אצלי יהיה כך. בקבוצה הפלסטינית יש מצטרפות חדשות: ראדא וויסאם מעזה.
מהסמינר הזה זכרתי בעיקר את הסיורים ואת התזוזות ממקום למקום. אני כבר הייתי כבדה וכל הזמן חיכיתי שנתמקם, אבל המפגש עם הנשים נתן לי המון כוח ולא התפנקתי יותר מדי. סיור בירושלים בעיר העתיקה בהנחיית מדריך פלסטיני שהראה לנו את ההשתלטות האיטית והמזדחלת על כל חלקה פלסטינית טובה. הבית של אריק שרון בעיר העתיקה, סיפורי הדיירים על ההטרדות של "הפולשים" היהודים. זה הזכיר לי מאד את הסיור שערכתי כשנה לפני כן בחברון עם צאצאי התושבים היהודים שם, שם זה היה אפילו בוטה יותר. המדריך פרש בפנינו את הנראטיב הפלסטיני על ירושלים. באחת הסמטאות נתקלתי בשלט על אחד הבתים שמציין כי הבית נקנה ע"י המוגרבים בשלהי המאה ה-19. למרות הסלידה שלי מהרחבת הרובע היהודי ע"י ההשתלטות ברוטאלית על בתי התושבים המקוריים, צרם לי שהמדריך התעלם מקיומו של יישוב יהודי בעיר העתיקה מלפני ולפנים. אך, זה טיבם של נראטיבים ככל הנראה.
משם נדדנו לאכסניה נפלאה בעין כרם. עבור הפלסטיניות היה זה מקום שהחיה את זיכרונות הנכּבּה, סבאח סיפרה על שכניה שסיפרו בכאב על הבית שהיה להם בכפר שהיה ואיננו עוד עין כרם. היום זוהי שכונה ירושלמית אמנותית ויפה עם מסעדות טובות. בהמשך נסענו צפונה לטבחה. חלק מהנשים נותרו עם זיכרונות טראומטיים עקב השינה שם באוהלים בחברת כל יתושי הכינרת, אבל אני דווקא ישנתי בחדר מרווח במחלקת האמהות והיולדות שבדרך. בבוקר שחיתי להנאתי בבריכה ירוקה וכל הזמן שמעתי
צעקות מעורבבות בקולות צחוק מהצד הפלסטיני. שיחזור קצר מול ורד סבאח ואנטה מסביר את פשר הקולות, הבריכה היתה מלאה בצפרדעים...משם המשכנו בסיורינו בניסיון ללכוד כמה שיותר מהנראטיב הפלסטיני ומהנרטיב הציוני. מנסה לסדר בזיכרוני את הסדר הכרונולוגי של הסיורים אך לא מצליחה. נסענו לסיור בנצרת ושמענו על מצוקות העיר והסוחרים. התארחנו במקום עבודתה של פידאא' ושמענו הרצאה של נבילה אספניולי על מצב הנשים הפלסטיניות בישראל. באחת הנסיעות עצרנו בנבי שועיב ושם שמענו הרצאה על הדרוזים. סבאח נתקלת לראשונה בחייה בדרוזי שלא בהקשר של צה"ל. היא מתעניינת בדת שלהם ובזהות הערבית שלהם. היא מפנה אליו שאלות נוקבות על שירות הדרוזים בצה"ל, האם אתה מודע לכך שבניכם המשרתים בצבא שותפים לפשעים נגד ילדים פלסטינים? היא שואלת ומצפה בתום שיענה לה, שיפתור את תמיהתה על כך שערבים משתפים פעולה עם האוייב הציוני, אבל הבחור מתחמק באלגנטיות ולא עונה לה.
אח"כ או אולי לפני הביקור בציפורי, "צופוריה" ומשם עלינו לבית של אבו ערב. ישבנו אצלו ושמענו את הרצאתו על הפליטים שבפנים (בתוך שטחי ישראל), אנטה מזכירה לנו שהוא דיבר בקול מחריש אזניים וזה היה בלתי נסבל מבחינתה, כאילו ניסה לזעוק את האמת המרה שלו על הגירוש לבל תישכח. מעל לראשו של אבו ערב היה חלון אנכי מאורך שממנו יכול היה להשקיף אל הבית ממנו גורש. החוק הישראלי התיר לו אחר שנים של מאבק לחזור לביתו, אבל כמו תמיד אצלנו בנושא קרקעות כפי שלמדתי ממאבקנו בקשת, חוק לחוד ואכיפה לחוד , מה שקובע בסופו של דבר זה העובדות בשטח, ההשתלטות הבריונית, דרווניזם חייתי. החזקים והזריזים מנצחים ולא הצודקים. ורד מזכירה לנו שהבית האבוד של אבו ערב נשקף מכל החלונות בביתו החדש, אפילו בשרותים, כאילו שהוא חושש לאבד לרגע את הזיכרון הכאוב, לא רוצה להיפרד אפילו לדקה מביתו האבוד. אני זוכרת בעיקר את עיניו הכחולות היפות של אבו ערב, עיניים גדולות ועצובות. איש נאה ביותר שכולו משדר אצילות היה אבו ערב.
אחר כך אני נזכרת בביקור במוזיאון לוחמי הגטאות. עוד לפני הכניסה למוזיאון אני מרגישה את האנטגוניזם של הפלסטיניות. סומיה עושה להן מין הכנה לקראת החוויה הצפויה להן שם. לפני הכניסה לתערוכה המתינה לנו בחורה צעירה שהציעה לקבוצת הפלסטיניות הדרכה בשפה הערבית. הפלסטיניות סירבו ואמרו שהן מעדיפות סיור ללא הדרכה ושהן יסתפקו בהסברים באנגלית הניתנים באוזניות. יכולתי להבחין בעלבונה הצורב של הבחורה הערבית. מן הסתם היו לה כוונות טובות, אבל בעיני הפלסטיניות היא נדמתה כמשת"פית כי לא היתה מספיק רגישה להשלכות ולרגישויות שעלולות להיגרם מסיור שכזה בערבית. אני ריחמתי עליה ויחד עם עדנה חברנו אליה לסיור. מאוד הסתקרנתי לגלות את האפקט של השפה הערבית על השואה, ואכן לא פשוט היה לשמוע את ההסברים בערבית. מושגים כמו: מוחיים (מחנה), לאג'יא'ונ (פליטים), גירוש, חומות, גדרות, מחסומים, צבא ועוד, שעבורנו הם מושגים אפלים מהעבר היהודי באירופה, עבור הפלסטיניות הם חלק מההווה וההוויה היומיומית הכאובה שלהן תחת הכיבוש. יכולתי להבין את הרגישות שלהן, והרצון שלהם לשמור על ריחוק רגשי מהמראות והקולות במוזיאון נראה לי הגיוני. בעת שאנו משחזרות בברלין את הסיור המשותף ההוא במוזיאון מציפות את סבאח דמעות והיא מספרת לנו שהתמונות הזוועתיות של גופות הקרבנות במוזיאון העלו אצלה בעיקר את זכר הזוועות של סברא ושתילה ואת זכרון אביה שלקה בהתקף לב באותו יום. אנטה מספרת לנו שאותה מאד הרשים התיעוד של חוויות הילדים בשואה ושעבורה זו היתה החוויה החזקה שם. אצלי הסיור הציף את הרגשות האמביוולנטיים שלי כלפי השואה כיהודיה מזרחית. מצד אחד הזדהות עם הסבל של קורבנות השואה, וזעזוע עמוק מהמפלצתיות שאליה מסוגל הרוע האנושי להגיע. מצד שני השימוש הציני שעושה הממסד הציוני להשתיק כל סבל או קרבנות אחרת, שלנו כמזרחים, ושל הפלסטינים. אני נזכרת שאחרי הסיור הזה הדיונים נעשו סוערים יותר. כל המתח הטעון במשולש הלאומי הגרמני-יהודי-פלסטיני התפרץ
בבת אחת. חד גדיא. מי הקרבן ומי המקרבן שאלנו את עצמנו והם יש סיכוי לטריאלוג בתוך המסגרות הלאומיות הללו או שמא עלינו להתעלות מעל לשיח הלאומי ולמצוא שפה משותפת אחרת? אולי פמיניסטית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה