צלילי ילדות

אל עולם הפיוט נכנסתי דרך הדלת האחורית. בסוף שנות התשעים באחד משיטוטי בעיר האורות קניתי לי דיסק של הזמרת עאישה רדוואן בחנות הדיסקים של "המכון לחקר העולם הערבי" (אינסטיטוט דו מונד ערב) בפריז ודיסק נוסף של יאיר דלאל. לכאורה, אין שום קשר בין השניים, למעט העובדה ששניהם נקנו באותו מקום. הדיסק של דלאל משך את תשומת ליבי בשל הלחן והביצוע המעניין של הפיוט "אדון הסליחות".
את הדיסק של עאישה קניתי בגלל אהבתי למוזיקה ערבית קלאסית ומודרנית. בשנים ההן נהגתי להאזין הרבה לזמרות ערביות ובראשן אום כלת'ום ולאיסמהאן. אבל קולה של עאישה לא בקע ממעמקי הבטן. היה בו משהו צלול יותר. רוחני ונשגב יותר. קול אישה נקי. משום מה, היא הזכירה לי בשירתה הקלאסית את צלילי בית הכנסת, כפי שזכרתי אותם כילדה, אשר בקעו ביום הכיפורים מבית הכנסת המאולתר בחדר אוכל של בית ספרי – בית ספר יוספטל בדימונה. בשנים ההן אמנם עבדתי כמנחה במשרד החינוך בתחום מורשת יהדות המזרח וספרד, אך נרתעתי מאד מהמילה "פיוט". במסגרת עבודתי שם נתקלתי בשמות כגון: ר' דוד חסין, ר' ישראל נג'ארה ועוד. אבל המושג גילם בעבורי עולם זר ומרוחק שנושא קונוטציה של משהו ארכאי, כבד, עם זקן ארוך. לימים, כשהתחלתי לעבוד בתזמורת האנדלוסית הישראלית ולהתוודע אל עולם הפיוט והמוזיקה האנדלוסית. הבנתי שעאישה רדואן היא, למעשה, זמרת ממוצא מרוקאי ששרה מוואשחאת- יצירות אנדלוסיות קלאסיות, אותן יצירות שעליהן הרכבו הפיוטים העבריים של יהודי מרוקו. אז הבנתי מדוע היא פרטה על נימי תת המודע המוזיקלי של ילדותי...


בתזמורת, כאמור, נחשף בפני עולם הפיוט הנובע כמעיין על עושר צליליו, מילותיו ומעמקיו הרוחניים, ההיסטוריים והספרותיים. לפני חמש שנים, במסגרת תפקידי כמנהלת מחלקה חינוכית כתבתי את הטקסט לקונצרט-תיאטרלי "שבחי ירושלים" לילדים. נהגתי להביא אז את בני בן ה-7 לחזרות, שנמשכו לעיתים עד שעות הערב המאוחרות. "מתי אבוא ואראה ירושלים הבנויה..." שר הפייטן ואחרי שתי חזרות אני שומעת את בני שר בבית את "אוחיל יום" כל פיוטי קונצרט ירושלים. אחר כך הוא צפה בקונצרטים "אנדלוסית של זהב" ומיד התאהב בלחן המרוקאי של "דרור יקרא" .את כל הבתים הוא זכר וביקש ממני שאפרש לו את המילים הקשות. בהמשך הא גם ביקש שאקנה לו כיפה ואקח אותו לביקור בבית כנסת. נלחצתי...בבית הורי לא היו זמירות שבת. בקושי עושים היום קידוש מדי פעם... גם אביו גדל בבית חילוני לחלוטין. אני נלחצת קצת מעוצמת ההשפעה של הפיוט על בני. בשיעורי האורגן הוא מנגן למורה הרוסייה שלו פיוטי סליחות, אותם קלט משמיעה בחזרות שלנו. אבל ככל שגדל הוא התנתק מהפיוטים ומלימודי מוזיקה והחל לפתח טעם מוזיקלי עצמאי משלו. הוא החל להאזין בעיקר למוזיקה לועזית וקצת "מזרחית" מז'אנר "הזמר הים תיכוני". הוא אפילו פיתח יחס מתנכר לפיוט ו"למוזיקה שלך", כפי שנהג להטיח בי מעת לעת.
היום עם המעבר לכיתה ז' בני לומד את התכנית "שירים ושרשים" בשיעורי מורשת עם מורה שהייתה חברת ילדות שלי בדימונה. פתאום שוב הוא מפזם לו בבית את אותם פיוטים. נדהמתי לגלות שהוא עדיין זוכר את כל מלות הפיוטים. אני מאזינה לו בשקט ולא אומרת מילה. לפני שבועיים שמתי באוטו דיסק שלנו שכלל יצירות מתוך קונצרט של התזמורת האנדלוסית הים תיכונית עם הזמר דיויד ברוזה. בני מזהה את המנגינה ומתחיל לשיר בקולי קולות: "למולדת שובי רוני, צהלי בת יפהפייה.." אני אומרת לו זה לא הפיוט המוכר אלא עיבוד חדש לשיר של דיוויד ברוזה. בני עונה לי: "לא מכיר את דיויד ברוזה" וממשיך לשיר את הפיוט "למולדת שובי רוני" שכתב אשר מזרחי.... "ובא לציון גואל", אני אומרת. יש עתיד למורשת הפיוט שכמעט ונכחדה תחת מכבש "כור ההיתוך" הציוני.
"היזהרו מהפיוט"... אלו היו מילותיו של ד"ר מאיר בוזגלו בכנס שערך באוניברסיטה העברית על הנחלת הפיוט במערכת החינוך. "יום יבוא הוא יכה בכם..." אמר ולא פירש. אני תוהה על פשר משפטים אלו מזה מספר שנים. באותו כנס אני מדברת המחיקה התרבותית של מורשת הפיוט ממערכת החינוך. תוהה בקול רם כיצד ייתכן שהקהילות היהודיות עברו טרנספורמציה כל כך גדולה, עד כדי כך שבכל בית תימני היה הדיוואן של ר' שלום שבזי וכל ילד לדקלם ולשיר את פיוטיו, ואילו כיום ילד יסיים 12 שנות לימוד ולא ידע דבר על גדול פייטני תימן, אלא עם כן יצא לו לעבור בטעות ברחוב שבזי בשכונת נווה צדק בת"א. אני מדגישה בפני המשתתפים את האלמנטים הפדגוגיים החבויים בפיוט שלא נעלמו מאבות אבותינו: הפיוט הינו צורת לימוד חווייתית של טקסט עשיר ומורכב מבחינה לשונית וספרותית, וכמובן, הוא נושא משמעויות רוחניות ודתיות עמוקות. הוא משלב לימוד תוך שימוש באינטליגנציות שונות (כן, כן הם הקדימו את גארדנר אבותינו הדגולים): אינטליגנציה מילולית, חזותית ושמיעתית. הוראת הפיוט מחייבת אותנו ללמדו בצורה אינטר-דיסציפלינרית שכן הוא משלב מקצועות רבים כמו: ספרות, לשון, מוזיקה, היסטוריה, יהדות, תנ"ך גיאוגרפיה ועוד... והוא גם מזמין אותנו לפתוח "חלונות" לתרבויות לארצות לעמים אחרים.

את מאיר בוזגלו הכרתי לראשונה במסגרת תפקידי כמורה בבי"ס קדמה בשכונת התקווה בת"א. הוא היה אחד המראיינים שקיבלו אותי לעבודה בעמותת קדמה. הוא בנו של הפייטן ר' דוד בוזגלו. במסגרת לימודי החברה חקרו תלמידיי ב"קדמה" את גדולי הפייטנים היהודים ואת גיבורי התרבות שלנו בארצות האסלאם. כששאלתי את אבי האם הוא מכיר את ר' דוד בוזגלו, הוא חייך וסיפר לי, שכנער, נהג ללוות את ר' דוד בוזגלו לבית כנסת בקזבלנקה לפנות בוקר לתפילת הסליחות בשל עיוורונו. בדרך הוא למד ממנו את רזי השפה העברית, פיוטים ולחנים ערביים רבים. לסבי הייתה מין תזמורת 'אלא' משפחתית והמוזיקה האנדלוסית תמיד היתה בדמו של אבי.
תמונה מהילולה משפחתית ב-1930 במרוקו. במרכז התמונה יושב סבי משה אוחיון.

לימים, פגש אותו שוב בזקנתו בשנות השבעים בביקור מיוחד ובלתי נשכח, שערך ביום כיפור בדימונה. כן, באותו בית כנסת מאולתר בבי"ס יוספטל, שבו שמעתי לראשונה את מנגינות פיוטי הסליחות, הצטופפו מאות מתפללים ומעריצים, שבאו לשמוע את גדול פייטני מרוקו בעת החדשה. אבי נפעם מכך שכבוד הרב בוזגלו זיהה אותו רק על פי קולו כשניגש לנשקו בידיו. לכך כנראה התכוון בוזגלו הבן, בדבריו. הפיוט שב ומגיח דור אחר דור, שב ומכה בנו מדור לדור וממקומות לא צפויים, יוצר קשרים וסוגר מעגלים באופן, שאינו נתפס בשכל של בן או של בת אנוש....
אני צופה עכשיו בלינק מפסטיבל פאס במרוקו לפני שמונה שנים. בלינק רואים את הזמרת היהודייה האלג'יראית פרנסואז אטלן, פגשתי אותה לראשונה בפסטיבל המוזיקה האנדלוסית בעיר א-סווירה במרוקו. בלינק היא שרה יחד עם עאישה רדוואן "נגילה הללויה נגילה, בזמן... בזמן...בזמן הגאולה" הן נותנות ידיים זו לזו ושרות בשמחה. אני חושבת לעצמי, ששם כבר הגיע זמן הגאולה. הנה שתי נשים האחת יהודיה והשנייה מוסלמית, שרות בערבית ובעברית פיוט שכתב אשר מזרחי בגינה פסטורלית בפאס, ממש כמו בימי תור הזהב באנדלוסיה.

Découvrez Mondomix.com, le magazine des Musiques et Cultures dans le Monde

"הם זקוקים לאוזן קשבת"- הרהורים על זהות ומזרחיות

מזה זמן מה שהבחור החביב הקרוי רפרם חדד מנסה להגיד לנו ולעולם כולו באתר "קדמה" משהו על מזרחים ומזרחיות ומיד מתנפלים עליו כעדת זאבים טורפים. מדוע לא מנסים קצת להקשיב לו? נראה לי שאיבדנו את הנימוסים שעל ברכיהם גדלו הורינו בארצות האיסלאם, את הפתיחות והמתינות שהייתה לנו בארצות מוצאנו . האם אי אפשר להעלות רעיונות חדשים פה בקדמה בדבר הזהות שלנו? האם זהות איננה דבר דינמי ומשתנה? האם אסור לנסות לתת המשגה חדשה למציאות, שהשתנתה לבלי הכר מאז ניסוח המזרחיות בשנות השמונים והתשעים ומאז הקמתו של אתר "קדמה". האם הפכנו באמת ל"בלוק מזרחי" תרתי משמע? בלוק מזרחי יצוק מבטון בעל חשיבה אטומה ואחידה או שיש אפשרות לעדכן הגדרות? לאוורר מושגים? לנסח כלים מחשבתיים חדשים לניתוח מציאות חדשה? אני מוכרחה לציין שאני מלאת אמפאתיה כלפי רפרם, מפני שגם אני מנסה כבר כמה שנים לומר כאן משהו אחר על מזרחיות , על "קולקטיב מזרחי" ועל הגדרה של ה"שירה המזרחית" וזוכה למטר צונן של תגובות עד כדי האשמה בבגידה או בניסיון לרפות ידיים ולהרוס את המאבק המזרחי, או להתעלמות מוחלטת.

הגדרת המזרחיות כפי שכתבה כאן איריס חפץ איננה הגדרה גיאוגרפית, תרבותית, או ביולוגית אלא הגדרה פוליטית שבאה למחות על יחסי הכוח הלא מאוזנים בחברה ועל הדיכוי מצד ההגמוניה האשכנזית מחד, ומאידך באה להצביע על רצוננו להשתלב במרחב המזרח תיכוני בשונה מתפיסת ה"גטו האירופאי המערבי" (או " בלשון עדכנית יותר "הוילה בג'ונגל"). כלומר, הגדרת המזרחיות על ידי אינטלקטואלים ואינטלקטואליות ממוצא מזרחי ביקשה לקחת את התיוג הממסדי של "מזרחים" וליצוק תוכן חיובי לתיוג זה כמענה לשלילת המזרח. יעני, הפוך על הפוך, כמו שנהגה ויקי שירן ז"ל לומר. גם השימוש המוגבר במושג "אשכנזים" נועד לחשוף את פניה השקריים של הזהות ו"התרבות הישראלית" שהתגבשה פה, כתרבות שאינה אלא אשכנזית, או אירופוצנטרית ונוצרה ע"י בני ההגמוניה הציונית אשכנזית מלחי ואדוני הארץ הזאת ומלחכיה.
ואולם פוליטיקה עוסקת בראש בראשונה, במאבקים וביחסי כוח, ומרגע שאלו משתנים יש מקום לדעתי, גם לשינוי ו/א עדכון ההגדרות ולאוורור פרדיגמות, שעלולות להפוך לדוגמטיות ולהוביל לאסונות גדולים (דוגמת מעללי הקומוניסטים ברוסיה למשל). יחסי כוח מתחילים ומגולמים בשפה ובהמשגה. מתן הגדרות, מושגים, וחיבורם לכדי נראטיב כולל הינו מעשה כוחני שנעשה לרוב בשדה האינטלקטואלי ומשפיע ישירות על השדה הפוליטי, החברתי והכלכלי. רק אתמול חזינו בעצרת האו"ם במפגני ראווה של נאומים מכוננים מאת מנהיגי מדינות ומעצמות המנסים לשנות יחסי כוח באמצעות התוויית נראטיבים היסטוריים והגדרות כאלו או אחרות. הנאומים כולם מבוססים על עובדות היסטוריות ו/או נתונים עדכניים, אבל הפרשנות ומגמת יחסי הכוח אליה הם שואפים שונים זה מזה בתכלית השינוי. כל אחד והאמת שלו/ה.

"ובערת הרע מקרבך"
ברשימתו רפרם ניסה להטיל ספק באשר לרלוונטיות של הגדרות כמו "יהודים-ערבים" או "מזרחים" לחיי משפחתו ושורשיו בעבר ולחייו בהווה. ואולם כפי שכתב באחת מתגובותיו פה "האישי הוא הפוליטי". גם אני ניסיתי להצביע כאן בקדמה לא פעם על כך שאת הדיכוי הישיר בחיי חוויתי וחווה מצד אנשים ונשים ממוצא מזרחי, הן מצד כאלו שהיו בעמדות כוח והן מצד קולגות "מזרחים/יות מודעים/ות, באמצעות פגיעה במקורות פרנסתי. הדיכוי יכול להיות אפילו בחברויות ברמה האישית מצד מזרחים/יות. זאת בעוד שהרבה פעמים החברויות היציבות יותר בחיי הן דווקא עם אשכנזים/יות ששרדו את הביקורת הרדיקלית ה"מזרחית" שלי, וגם בעבודה ובהתנהלות, לפעמים הרבה יותר קל לעבוד עם אשכנזים/יות, או עם ערבים (בעיקר מחוץ למדינה). מצב זה יצר אצלי דיסוננס קוגנטיבי שהולך ומחריף ומעסיק את מחשבותיי לא מעט. אין לי ספק שהסיבה לכך נעוצה קודם כל במנגנוני הדיכוי וההפרדה שיצר הממסד הציוני-אשכנזי הפטריארכאלי כדי לבסס ולהנציח את שליטתו על מירב המשאבים ומוקדי הכוח של המדינה. מנגנון זה, יצר את הריבוד המעמדי בין שכבה צרה של אינטלקטואלים ופוליטיקאים ממסדיים ("עבדי הבית") מזרחים/י לבין שאר האוכלוסייה שמוצאה מארצות המזרח והאסלאם ו/או "העולם השלישי". עם השנים שכבה מבוססת ובורגנית זו הלכה והתרחבה ככל שהעמיקה הגישה הדרוויניסטית הקפיטליסטית והעמיקה הלאומנות. אלו הבהירו היטב לציבור הישראלי באיזה צד עדיף לך להיות אם חפצ/ת חיים את/ה.
כך נוצר מצב שעיקר המדכאים היום של מזרחים/יות , פלסטינים/ית , אתיופים/יות, וגם של רוסים/יות ואפילו של אשכנזים/יות, שלא שרדו את הקפיטליזם הדורסני למרות הפריבילגיות שהעניקה להם המדינה, הם אותם משרתי ציבור אינטלקטואלים/יות, אקדמאים/ית, פוליטיקאים/יות, ראשי ערים, פקידים/ות בכירים/ות וזוטרים/ות, מנהלים/ות, מחנכים/ות ועוד שמוצאם מארצות המזרח והאסלאם. למותר לציין שאלו מנוהלים מאחורי הקלעים ע"י אוליגרכית אצולת ההון והממון האשכנזית רובה ככולה.
נטילת האחריות האישית, יכולת הבחירה והמצפון האנושי ממדכאים/ות אלו ואי חשיפתם והוקעתם בציבור, לרוב, תוך מתן סיבות שונות ומשונות מלוות בגיבובי קלישאות כמו "כביסה מלוכלכת מכבסים בבית" (האם יש בית בכלל?) או "תינוקות שנישבו", או "מה יגידו אשכנזים!?", "האשמת קרבן" ועוד, היא זו שמאפשרת את המשך הגזענות והדיכוי החברתי כלכלי ותרבותי ע"י ההגמוניה הציונית אשכנזית הותיקה והיא שמונעת צמיחה של הנהגה מוסרית ראויה וברורה, הנהגה אמינה שתיתן מופת ודוגמא, תיצור סולידריות ותתרגם אותה לכוח פוליטי ולשינוי יחסי הכוחות במדינה. גם אם אמונן של הקהילות המזרחיות במערכת השיפוטית בישראל הולכת וקטנה בשל היעדר שיקוף וייצוג לכל הקבוצות במדינה, נפוטיזם, והפללת יתר של יהודים שמוצאם בארצות האיסלאם ואפילו שימוש במערכת זו לשם בלימת מחאה חברתית או התקדמות בסולם הפוליטי, עדיין שחרור "מזרחים/יות" מכל סמכות שיפוטית והגדרה אוטומטית שלהם כחפים מפשע ו/או כקרבנות של הממסד האשכנזי ותו לא הינה בעייתית ביתר.גם פטור משיפוט פנים-קהילתי הינו אור ירוק לשחיתות, שוחד, גזל,אונס והטרדות מיניות של בעלי כוח. בלי החזרת הבושה לחיינו שום שינוי לא יחול. חשומה, עיב, חראם, חג'ל, פדיחה ועוד, כל אלו מילים שמשמשות לציון כל מיני סוגים של בושה ולריסון היחיד ע"י הקהילה. ידוע שמשטור זה עלול להידרדר לכדי דיכוי, ואני בטוחה, שעבור נשים ערביות ומזרחיות למילים אלו יש קונוטציות שליליות קשות של כבלים שמהן הן ניסו ומנסות עדיין להשתחרר. לכן, כשם שחייב להיות קוד אתי לחברה הישראלית בדמות חוקה דמוקרטית שתגביל ותרסן את בעלי הכוח, כך חייב היה אותו "קולקטיב מזרחי" שהתיימר לנסח את המזרחיות ולהנהיג את ציבור המזרחים" לנסח לעצמו קוד מוסרי אתי שמגדיר את מחויבותו לציבור שאותו התיימר לייצג ולא רק לרעיון המזרחיות ו/או לשיח המזרחי (ממש במילים אלו השתמשו בזמנו בכירי הקשת), או לכסא עליו הוא יושב בכנסת. האם עדיין קיימת חפיפה בין הגדרת "המזרחים" כקרבנות הדיכוי החברתי התרבותי וכמובילי אג'נדה דמוקרטית חברתית ומוסרית טובה יותר לחברה הישראלית, או שהגדרות חוטאות לאמת ולסטטיסטיקות. אם הכנסת היא איזושהי מראה של החברה הישראלית אזי הרוב המוחלט של המזרחים/יות בה שייכים לצד המדכא לא המדכא, ו"נשים" למשל היא קטגוריה שאפלייתן הרבה יותר בולטת בכנסת מאשר אפליית ה"מזרחים". כל קטגוריה היום במדינת ישראל היא כלי הכאה או העדפה של קבוצה זו או אחרת בחברה הישראלית וקטגוריות אלו אינן נפרדת וצולבות אלא חופפות באופן שכל קטגוריה נוספת שמתייגת אותי פירושה העצמת הדיכוי או הגדלת הפריבילגיות שלך במדינה. אם למשל נבדוק רמת שכר ב"אשדוד" (=פריפריה) נגלה שקטגוריית ה"נשים" הרבה יותר מופלית מקטגוריית "המזרחים" בעיר. ואם בנוסף את אם חד הורית, אתיופית שגרה בשכונות הותיקות, אז בכלל הלך עלייך.

אופציה מזרחית או ים תיכונית?
מעבר לעניין הפוליטי שכפי שהראיתי הוא מופרך לחלוטין היום, בטח בעיר פטריארכלית כמו אשדוד שנשלטת ע"י גברים ממוצא מזרחי ורוסי שמדכאים את כל מי שרק אפשר, רפרם בדבריו מנסה להחזיר אותנו לחזון התרבותי ולאידיאה הים תיכונית שניסחה ז'קלין כהנוב לפני כחמישים שנה. הגדרת המזרחיות לדבריה היא הגדרה "לעומתית" ורפרם מחפש הגדרה שתגדיר אותו לא ביחס לאשכנזים אלא ביחס לשורשיו העמוקים בארץ מוצאו, אולי מכיוון שנולד שם ומכבש המחיקון האשכנזי לא מחק אותו כליל, עד שנדרש להמצאת זהותו מחדש או לשחזורה על סמך פרגמנטים של זיכרונות ילדות עמומים. הוא מחפש הגדרה שתאפיין אותו גיאוגרפית אקלימית ותרבותית, הגדרה שאינה מונוליתית ואחידה (=בלוק מזרחי) אלא רב תרבותית ורב קולית. לכן רפרם מדגיש בדבריו את הים, ומבחינתו יפו, איטליה, או תוניס הם לדידו, מקומות שהוא חש בהם טבעי וימצא בהם ידידים/ות לרוב.
כמי שגדלה בבית רב- לשוני עם שפת-אם ספרדית ושפת-אב צרפתית ושפת סבתא ערבית מרוקאית ושפת דיבור קריאה וכתיבה עברית, אני בהחלט מבינה את הרדוקציה והדיכוי שכופה הגדרת המזרחיות על רובנו, יצורים ויצורות היברידיים. מואיז בן הראש העלה זאת לא פעם. גם במאמר שלי "שירה מזרחית או שירת כלאים" הדגמתי את חוסר הרצון מצד משוררים ומשוררות ממוצא מזרחי, שמתעקשים לדרוש הכלה של כלל הזהויות התרבותיות הדתיות הלאומיות והאישיות, להיבלע בהגדרה זו א אחרת. מה לעשות ששירי הערש ששרו לי הורי היו בספרדית ובצרפתית או בעברית ציונית ולא במזרחית? ("קום בחור עצל וצא לעבודה.." מומלץ לצפות בסרטו המעולה של סמי שלום שטרית "אז'י איימה" בהקשר זה) ומה לעשות שכל המילים הראשוניות בבית, החל משמות אברי הגוף והמין, דרך כינוי ההורים והסבתות ועד לפריטי הלבוש ואוכל, נהגו בפי לראשונה בספרדית ולא ב"מזרחית"? מה לעשות שסרט על משפחה מקסיקנית או קולומביאנית יכול לרגש אותי עד דמעות רק בגלל כל המילים הראשוניות האלו ששימשו אותי בחמש השנים הראשונות לחיי לפני שבאה הבושה וגרמה לי להדחיק ולמחוק את אותן פלברות יפות. אכן גם סרט ערבי הוא חלק מילדותי, אבל גם שירי חיברות צרפתיים מבתי הספר של "אליאנס". גם הניסיון הכושל להסביר לידידי המרוקאים או המצרים מדוע אנו מזהים עצמנו עם המשרק ולא המגרב שם מולדתנו מבחינתם, קצת מביך.



כהנוב מציעה אופציה תרבותית ופוליטית של גשרים בין יהודים לערבים , מזרח ומערב, נשים וגברים, דתיות לחילוניות. היא מעלה אפשרות קוסמופוליטית פתוחה ומתונה יותר של התחברות למרחב. לא רק זה המזרח תיכוני, אלא גם האירופאי והאפריקני ממקום של גישור, פשרה והסכמה על אינטרסים גיאו פוליטיים משותפים, ובלי להתעלם ממורשת עבר מפוארת של קשרי מסחר, מדע, תרבות הדדיים מפרים שהביאו לשיאים ופסגות של מדע, יצירה תרבותית וחשיבה פילוסופית ודתית.
לעומת זאת האופציה ה"מזרחית" שהתגלמה בשנות התשעים בתנועת "הקשת הדמוקטית המזרחית" היא אופציה חלולה שכן מעולם לא הגדירה בפירוש ואפילו נמנעה מכך במכוון משך מספר שנים מה השלכותיה הפוליטיות ביחס לבעיה הפלסטינית ולסכסוך הלאומי עמם, חמור מכך היא ניסתה לחמוק מהתמודדות עם הקונפליקט שבין דת למדינה, בין חילוניות למסורתית ועקפה באלגנטיות את הקרע העמוק שבין נשים מזרחיות לגברים מזרחים. בכך, הפכה את המזרחיות להגדרה אקסקלוסיבית של מיעוט קטן ומבודד, הגדרה שמבוססת על התרפסות מחד כלפי אשכנזים : תנו גם לנו חלק או לפחות פירור בעוגה הציונית, ומצד שני על סוג של התנשאות כלפיהם: אנחנו טובים יותר מכם, אצלנו אין פרוטקציות, אין דיכוי, או תאוות בצע אינסופית. כאשר הביטוי הקיצוני ביותר לכך, הוא הגדרת המזרחים כגזע עליון נבחר, היהודי האמיתי השורשי והטהור להבדיל מהאשכנזי הכוזרי, הלא יהודי, המעורבב גנטית בגויים. כל אלו כולל ביטוי קיצוני זה של "מזרחיות" מופיעים בנבואותיה של כהנוב שכה היטיבה לתאר את המצב שלנו אז והיום. ברשותכם ארצה להביא מספר ציטוטים מדבריה מתוך המסה "גשר אל עולי המזרח":
1. "יהודי המזרח נוטים לשכון לבדד, ולא רק בשל נסיבות חיצוניות אלא גם מבחירה; בדומה ליהודים בגלות , יהודי המזרח מביעים את עצמיותם , את האני האמיתי שלהם, רק כשהם באים בקהל אחיהם בני עדתם. וכך יהודים מזרחיים רבים מתפארים שה"ספרדים" הם אצילי בי ישראל, שרק הם יהודים "אמיתיים" ואילו האשכנזים הם צאצאי שבטים צפוניים שהתגיירו."
2. והנה נבואתה על המנהיגות המזרחית: " העידית התרבותית התרחקה הן מהיהדות והן מן הסביבה היהודית-ערבית שמתוכה צמחה. והתוצאה היא שלא אחת אין לעולים מישראל מארצות המזרח מנהיגים טבעיים , אנשים העשויים לשמש חוליה מקשרת בין שתי התרבויות ולסייע לחבריהם בהסתגלותם לחברה המודרנית".
3. בנוסף, אני מזהה בדבריו ובמזגו של רפרם איזושהי נינוחות שנשללה מאיתנו ילידי הארץ דור שני להגירה. לא בכדי הגדרת ה"מזרחיות" מעוררת אנטגוניזם בקרב ציבורים רחבים בארץ. לא רק בשל התוכן הרדיקלי שלה, אלא גם ואולי בעיקר, בשל הצורה והדרך הלוחמנית של נושאיה שאינו עולה בקנה אחד עם הדרישה לצדק לשלום ולשוויון, ואיני מוציאה מכלל זה את עצמי. להיפך, ימים של חשבון נפש אישי וקיבוצי.
כהנוב מייחסת זאת ל"הלם טראומטי" שגרמה אפליית המזרחים בארץ: "....והפער בין האידיאלים של הציונות לבין המציאות בישראל, בין מה שדמיינו לבין מה שקרה בפועל, גרם להלם טראומטי. המחשבה שהם אזרחים מדרגה שנייה" מטרידה אותם עד דכא. דומה שרבים מהם אינם מדברים על דבר זולת הקיפוח שכביכול מקפחים אותם; וברצותם "להוכיח את עצמם" מתפתחת אצלם איזו תוקפנות בדיבר ובמנהגים השונה לחלוטין ממסורת הנימוסים של המזרח. נראה שזו הדרך הנאותה בעיניהם" לעמוד על זכויותיהם". הנה לכם פתולוגיה "מזרחית" ידועה שאין לה שום עקבות בקרב מרוקאים במרוקו למשל.
" מחמת האפליה הזו....הוא מוצא ניחומים באידיאליזציה של סביבת חייו הקודמת...אמנם סבלו הפיזי שם היה לא אחת רב... אך הייתה לו שם הרגשה של שלמות- בתקוותיו, באורח חייו, באמונותיו, באישיותו, בהכרת כבודו העצמי.
לסיכום, ז'קלין כהנוב מציעה במסותיה אופציה תרבותית ופוליטית ים תיכונית של מעבר לזהות רחבה ומכילה יותר, להבדיל מהזהות המזרחית או המזרח-תיכונית שבעת הסכסוכים האתניים הלאומיים ולמודת מלחמות הדת, או מהזהות המערבית האירופאית שהולידה קולוניאליזם, הרג המוני של בני אדם, מלחמות עולם ושימוש בנשק לא קונבנציונאלי. אופציה זו נוסחה בין היתר ע"י אחד מענקי הרוח של העולם הערבי, טה חוסיין המצרי, וללא ספק כהנוב הושפעה ממנו בהציעה לנו זהות המושתתת על גשרים בין דתות, עמים ותרבויות וחילופי ידע, סחורות, ותרבות. אופציה של התכנסות סביב אינטרסים, אקלים, ומזג משותפים, ובראשם המים והים, ולא
של הסתגרות והתבדלות אתנית, דתית, לאומית או מגדרית. אלמוג בהר כתב לאחרונה במאמרו "קהיר ואיסטנבול תחילה" שפורסם "בקפה גיברלטר" " על המשבר הנוכחי עם מצרים על המשבר עם מצרים ותורכיה והשלכתו הפוליטית על מעמדם/ן של ישראלים/יות שמוצאם בארצות אגן הים התיכון ועל מעמדה של התרבות הישראלית בכלל. יש להתייחס לדבריו בהקשר אותו ביקשתי להעלות כאן. גם את העמידה של צרפת, יוון, ספרד, איטליה ושאר מדינות הים התיכון לצד הפלסטינים בבקשתם להכרה במדינה עצמאית, כנגד עמדתן המתבצרת של ישראל וארה"ב, יש לבחון בהקשר של האופציה הים תיכונית והאינטרסים הנובעים ממנה. גם אביב המהפכות שפרץ בתוניס (ולא במקרה, אכן כפי שאמר רפרם: מקום של פתיחות גדולה, או בלשונה של חביבה "גלות פתוחה") והתגלגל למצרים לוב סוריה תימן וישראל אינו רק "אביב ערבי" כפי שכינה אותו אבו מאזן בנאומו ההיסטורי, או "אביב מזרח תיכוני", אלא גם ובעיקר, הוא "אביב ים-תיכוני", הכולל גם את ספרד, צרפת ויוון.
הדרך היחידה לשבירת הריבים והסכסוכים הלאומיים המפרידים ומפצלים את המזרח התיכון מאז חדירת הקולוניאליזם ועמו החלוקה המלאכותית למדינות לאום ועד היום, היא שיתוף פעולה אזורי פוליטי כלכלי דתי ותרבותי. למים, לשמיים ולאדמה יש גבולות והיגיון משלהם, שמצריכים שיתופי פעולה בינאזוריים בין בני א סביב שמירה וניצול של מקורות מים, התמודדות עם שריפות ענק, רעידות אדמה, ושמירה על סביבה נקייה מזיהום אוויר ומים.

חלום לים התיכון
אל מול האופציה החמאסית הדתית קיצונית, או האופציה הלאומית הפלסטינית המתבדלת שמוחקת את העבר היהודי הקדום, מכחישה את קיומה של ה"בעיה היהודית" והאנטישמיות באירופה וכיום גם בארצות האסלאם, ומתעלמת מהצורך של היהודים בעצמאות לאומית ותרבותית ובתיקון ואפילו ריפוי מטראומת השואה לא באמצעות התקרבנות נצחית ודיכוי אחרים/ות, ומנגד- אל מול האופציה החילונית הציונית אשכנזית שהבהלה שלה מהיהדות גובלת לעיתים באנטישמיות ובשנאה עצמית, או האופציה הדתית הלאומנית או זו החרדית, שמתבצרות יותר ויותר בגטאות סגורים ומסוגרים בחומות וגדרות פיזיות ומופשטות (גטאות של אירופאיות ומערביות, שכבר מזמן אינה מתקיימת באירופה או במערב, אלא רק בדמיונה הקודח של שרידי האליטה הציונית אשכנזית, או גטאות של יהדות פונדמנטליסטית ו/או משיחית קיצונית ומתבדלת שאינה מתקשרת עם עמים ודתות אחרות וסופה כה מוכר וידוע – כרוניקה של גלות וחורבן ידועים מראש), או האופציה המזרחית האנטי – ציונית ההזויה של מלחמת חורמה באשכנזים עד לטיהור העם היהודי מכל כוזריו וגוייו ומגוייריו.
אל מול כל האופציות המפרידות והמפצלות הללו חייבים להעמיד אופציה "עגולה" (כפי שמרבה רפרם להשתמש בדיבורו) שפויה יותר, ואני מוסיפה: אופציה "נשית" שיש בה יותר חמלה, הכלה ורחמים ופחות תחרות, משחקי הדרת כבוד או זקפה לאומית, שהרי הן השיח הדתי הפונדמנטליסטי והן השיח המיליטריסטי-לאומי מובלים ומונהגים בעיקר ע"י גברים תאבי כוח ומלחמות אינסופיות.

לדעתי, הפיתרון לתוקפנות ולמיליטריזם הישראליים לא יכול להיות חרם לוחמני, שדוחק את הישראלים עוד יותר לפינה ומשחרר את כל הפסיכוזות הפרנואידיות (בלשונה של כהנוב "נוירוזה יהודית") וחרדות הקיום וההשמדה, שהביאו איתם הציונים מארצות מוצאם, אלא עוד ועוד הופעות של יסמין לוי ויינון מועלם בתורכיה, של זהבה בן ברמאללה, של אמיל זריהן ור' חיים לוק במרוקו, של דלאל אבו אמנה בירדן ובמרוקו ושל אמנים מאגן הים התיכון בישראל. ברוח זו עדכנו לאחרונה את שמה ש התזמורת שלנו מ"התזמורת האנדלוסית החדשה אשקלון" ל"תזמורת האנדלוסית הים-תיכונית". הפיתרון לקיצוניות הדתית מכל הסוגים לדיכוי הקפיטליסטי הדורסני ולדיקטטורות של אוליגרכיות צבאיות או אוליגרכיות ממון, הוא ביצירת עוד ועוד רשתות וירטואליות חברתיות, נשיות, ים- תיכוניות, ובינלאומיות לחילופי ידע, עצות ולקחים ממחאות העמים ומאבקם לחירות ולצדק חברתי. רשתות שיביאו ליצירת שיתופי פעולה להשגת מטרות אלו לכל עמי האזור לפירוק הנרטיבים המכוננים המשמשים כלי לדיכוי עמים ותרבויות. הייתי רוצה לראות את ואאיל ע'נאים, לצד דפני ליף, רחלי יוסף, דני האדום, ולצד לוחמי חרות מטריפולי ותוניס בשולחנות העגולים של הקונגרס החברתי. הייתי רוצה לראות יותר תרגומים לעברית של כתביהם של גדולי האינטלקטואלים והסופרים במצרים, עיראק, סוריה ולבנון והמגרב שיביאו לציבור הישראלי כולו את ניסיונם האמיץ והנועז להתמודד כבר בשנות הארבעים עם סוגיות של דת ומדינה, מסורתיות מול מודרנה, לאומיות פטריוטית, לעומת לאומיות אזורית, מזרח מול מערב ונשים מול גברים ולהיפך תרגום של ספרות כלאיים ישראלית של המהגרים מארצות האסלאם לערבית, צרפתית ספרדית ותורכית ולא רק לאנגלית....הייתי רוצה לראות אנשי ונשות דת יהודים נוצרים ומוסלמים יושבים יחד סביב שולחנות עגולים ודנים בהתאמת הפרשנויות השונות של כתבי הקודש לרוח הזמן והמקום. בהקשר זה, אני מתה מסקרנות לקרוא את ספרה החדש של פרופ' חביבה פדיה "הליכה אל מעבר לטראומה" שזה עתה יצא לאור ולהקשיב לאופציה נשית יהודית עכשווית שאולי היא מציעה בספרה.


אין מעשה יותר סימבולי מחציית הגבולות הטבעית של רפרם לטריפולי להמחשתה של האידיאה הים תיכונית ומצד שני ההיחלצות המהירה והמתוקשרת של ליברמן לשחררו של רפרם מהכלא הלובי שהיא יפה לכשעצמה, אלמלא היתה כרוכה בכליאתו מחדש פיזית ומנטאלית בגבולות מדינת ישראל. ים תיכוניות עבור אנשים כמוני, וכמו רפרם היא אורח חיים ואוויר לנשימה ולא רק אידיליה. מדי יום אני מאריכה את דרכי לעבודה דרך הטיילת ש אשדוד ותמורת כמה פרוטות דלק, אני זוכה כל בוקר מחדש למראה המרהיב של הים התכול על גליו וספינותיו. זה נותן לי כוח, תקווה והשראה להמשיך ולחיות פה ולנסות לשנות את המציאות. יש כאן אופקים רחבים. אולי אני משרטטת כאן אוטופיה נאיבית, אבל בלי חלומות ותקווה החיים פה ובכלל, לא מי יודע מה... אם ילדים פלסטינים מתיאטרון החופש של רמאללה שנוסד ע"י ג'וליאנו מר חמיס ז"ל או או ארנה ז"ל ממשיכים עוד לחלום ולהציג את חלומם על במות העולם לאחר שזה הוחרב נסגר ונשרף לא פעם אחת וגם לא פעמיים, קל וחומר, שגם עלינו לחלום ולנסות להגשים את חלומותינו למען ילדינו וילדי שכנינו ובקונסטלציה הנוכחית של המשבר הכלכלי העולמי לילדי העולם כולו. בימים נוראים אלו, לא רק רפרם, אלא כולנו זקוקים לאוזן קשבת כפי שכתבה כהנוב, לכל הצלילים והמקצבים הרוחשים מסביבנו ומתחת לפני הים וכולנו זקוקים לעיניים מפוכחות ופקוחות לרווחה לראות ולחזות בכל השינויים והסיכויים מסביבנו.
נ.ב.
לאחי ואחיותיי העיראקים, הסורים, התימנים, הפרסים, ההודים האתיופים ועוד, נקבל אלינו בברכה גם את יושבי ההרים והמדבריות, ונקשיב גם לזרמי האוקיינוס ההודי ואפילו לזה השקט ונעשיר עוד יותר את התרבות הים תיכונית. תרבות שמשחר היווצרות האנושות וההיסטוריה קלטה לתוכה השפעות מתרבויות מפוארות כמו זו הבבלית, הפרסית וההודית וקיבלה אל חיקה בזרועות פתוחות את חוכמתה המאתגרת של מלכת שבא היפה...

נאום בעצרת המהפכה בתל אביב / שירה אוחיון
פורסם בתאריך 8 באוגוסט 2011 מאת הנהלת האתר

ערב טוב לכל אחי ואחיותיי למחאה, גיבורי וגיבורות המהפכה,
אני שירה אוחיון, אם חד הורית. ילידת דימונה. חיה בשכירות באשדוד. ממובילי מאבק העובדים והנגנים של התזמורת האנדלוסית החדשה. מורה ומחנכת בישראל .
היום באתי לומר לכם – בשמי ובשם כל אחיותיי מהשכונות, מהעיירות ומהכפרים בכל רחבי הארץ – נמאס לי! נמאס לנו שהמדינה מכה אותנו פעם אחר פעם: מפני שאנו נשים, מפני שאנחנו אמהות חד הוריות, מפני שאנחנו מזרחיות , מפני שאנו גרות בשכונות ובעיירות, מפני שאנחנו מורות, מפני שאנחנו אמניות, מפני שאנו דוברות את שפת אמנו- הערבית והפעם מפני שאנו קמות ומוחות נגד השיטה הקפיטליסטית האכזרית שהפכה אותנו עניות, מובטלות, מחוסרות דיור ורמסה את כבודנו. אנחנו לא מפונקות ולא פרזיטיות! כל מה שאנו מבקשות הוא לחיות בכבוד ועתיד לילדינו.
אין לנו שום ביטחון במדינת ישראל. ביטחון מתחיל בבית, בדיור, בתעסוקה הוגנת, בבריאות, בחינוך וברווחה, וכן גם בתרבות. תרבות איננה מותרות. אמנים ואמניות רעבים ללחם במדינת ישראל. במשך שנים הפרידו בינינו עם חומות וגדרות עשויות בטון שנאה וגזענות, ושיסו אותנו זה בזה להילחם על פירורי הפירורים שהותירו לנו הטייקונים אחרי שהשתלטו על כל משאבי המדינה.
כל חיי שחיתי נגד הזרם ונאבקתי יחד עם אחי ואחיותיי מתנועת "אחותי" למען נשים בישראל, למען חינוך עיוני לתושבי השכונות והעיירות, למען מעמד המורות, ולמען זכויות אמהות חד הוריות, למען זכויות היוצרים והיוצרות ולמען צדק חלוקתי בדיור, בקרקעות ובמשאבי התרבות.
שילמתי ואני עדיין משלמת מחירים אישיים כואבים. היום לראשונה בחיי, אני מוצאת את עצמי שוחה עם הזרם ובעזרת השם, עם השיטפון הנפלא הזה של סולידריות ואחווה שסוחף את כל המדינה- מאילת, דרך דימונה, באקה אל גרביה, נצרת ועד קריית שמונה בדרישה לתיקון אמיתי. ועל כך תודה גדולה ליוזמות המהפכה דפני ליף סתיו שפיר וחבריהן, על שהוציאו את המוני האזרחים והאזרחיות למאהלים ולכיכרות ואפשרו לנו, הרוב במדינה, לזעוק את כאבנו, לדבר על מצוקותינו ולהיאבק יחד למען תקווה ושינוי!.
גם לתושבי הדרום שכונת שפירא, נווה שאנן, כפר שלם, התקווה ויפו מותר למחות ולזעוק על הזנחה של שנים והיום גם לתושבי צפון ת"א. "אם אין שוויון אין שלום ואם אין שלום אין שוויון"- כך אמרו "הפנתרים השחורים" ממחוללי תרבות המחאה והקריאה לצדק חברתי בישראל .
היום אנו ניצבים כאן כולנו: נשים וגברים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, עולים וותיקים, דתיים וחילונים אזרחי הדרום המרכז והצפון, מהגרי עבדות ופליטים מאוחדים יחד להשיב את הריבונות על המדינה לידינו האזרחים. צדק חברתי וצדק חלוקתי. לא נתפשר על פחות מזה. הגענו לנקודת אל חזור. מהמהפכה אין דרך חזרה עד שנשנה את השיטה ונגיע לשוויון מלא, ללא הבדל מגדר, דת, צבע, מוצא, לאום או נטייה מינית. כולנו בני אדם ואזרחים שווי זכויות ולא עבדים ונתינים.
אדוני ראש הממשלה, קצה נפשנו במדיניות הקפיטליסטית הקיצונית שהנהגת:
הקלת במיסים על ברוני ההון שבטנם השבעה ותאוות הבצע שלהם אינן יודעות שובע וקיצצת בחינוך, ברווחה, בבריאות!
באנו לכאן לומר לך הערב בקול גדול:
עד כאן! העם רוצה דרך אחרת! העם רוצה כיוון הפוך! העם רוצה צדק חברתי!
הממשלה שלך התנתקה מהעם. אבל אל תטעה: העם לא יעלם!
וגם הקריאה הזו לא תיעלם: כן. העם רוצה צדק חברתי!



This call will not go away - people want justice!
By Shira Ohayon
Speech at the Tel Aviv Rally, Saturday night August 6. 2011
Translated by Adam Keller

Good evening to all my brothers and sisters of the protest, the heroes and heroines of the revolution. I am Shira Ohayon, a single mother, born in Dimona. Living in a rented apartment in Ashdod, active in the struggle of the workers and the musicians of the New Andalusian Orchestra to save it from being closed down, a teacher and educator in Israel.

Today I came to tell you, on behalf of all my sisters in the slums, towns and villages throughout the country, that I`m sick and tired! We`re tired of the state hitting at us again and again: because we are women, because we`re single parent mothers, because we`re Oriental, because we live in neighborhoods and towns, because we`re teachers, because we`re artists, because we speak our mother tongue ג€“ Arabic! ג€“ and this time because we get up and protest against the brutal capitalist system which has made us poor, unemployed, homeless, which trampled upon our dignity. We are neither spoiled nor parasitic! All we ask is to live in dignity and have a future for our children.

We have no security in the State of Israel. Security begins at home - with housing, with fair employment, with health, education and welfare, as well as with culture. Culture is not a luxury. Artists are starving in the State of Israel. For years we were separated by walls and fences made of concrete as well as of hatred and racism, and we were set at each other`s throats to fight for the crumbs of the crumbs left to us by the tycoons, after they took over all the country`s resources.

All my life I have been swimming against the tide. Along with my brothers and sisters of the `Ahoti` (`My Sister`) movement I have been struggling for the women of Israel, for quality education to residents of slum neighborhoods and towns, for good quality teachers, for the rights of mothers, for the rights of creative artists, and for distributive justice in housing, land and cultural resources.

The State of Israel gives us no security, none at all. Security begins at home, housing, fair employment, health, education and welfare, as well as culture.

I paid and I`m still paying a painful personal price. For the first time in my life, I find myself swimming with the tide. With God`s help, with this wonderful flood of solidarity and brotherhood and sisterhood which is sweeping the whole country - from Eilat, though Dimona, Baka and Nazareth to Kiryat Shmona, demanding a real correction of wrongs and abuses. We owe great thanks to the revolutionary initiators Daphne Leaf, Stav Shafir and their fellows, who brought out the masses of citizens to the tents and city squares and gave us, the majority in this country, an opportunity to cry out our pain, to talk about hurts and concerns and struggle together for hope, for effecting a change!

Even residents of the poor South Tel Aviv neighborhoods, Shapira and Neve Shaanan, and Kfar Shalem and Hatikva and Jaffa to protest and cry out shout about the neglect of years; today, so do residents of North Tel Aviv. `If there is no equality, there is no peace and if there is no peace there is no equality` ג€“ so said the `Black Panthers`, who initiated the culture of protest and of the call for social justice in Israel.



Today we are all here: men and women, Jews and Arabs, Ashkenazim and Sephardim, new immigrants and veteran Israelis, religious and secularists, residents of the South, Centre and North, migrant slaves and refugees ג€“ all of us united together, determined to restore the sovereignty of this country to us, its citizens. Social justice and distributive justice - we will compromise for nothing less. We have reached the point of no return. From revolution there is no turning back, until we change the system and reach full equality, regardless of gender, religion, color, origin, nationality or sexual orientation. We are all human beings and equal citizens, not slaves nor subjects!

Mr. Prime Minister, we have had enough of the extreme capitalist policy which you have instituted: you have reduced the taxation on the barons of capital, whose greed is insatiable - and you have cut down education, welfare, health!

We are here to tell you tonight with a clear and loud voice:

No more! The people want another way! The people want an opposite direction! The people want justice!

Your government disengaged from the people. But make no mistake: the people will not go away!

And this call will not go away: Yes. People want social justice!

"אין לי אף אחד בעולם..."

לרגל יום האישה הבינלאומי, בחרתי להביא כמה הגיגים ולהמחיש אותם באמצעות: תמונה, שיר וסיפור ילדים.

1. תמונה: פדווא אלערווי ובנה

להלן תמונה מלווה בטקסט וסרטון שנשלח אלי מידיד במרוקו. הסרטון מתעד מחזה מזעזע וקשה לצפייה של התאבדות אם חד הורית במרוקו מה-24/2/11:

תרגום: "זוהי אישה מרוקאית ששמה פדווא אלערווי , אם חד הורית לשני ילדים, בשנות העשרים לחייה. היא שרפה את עצמה לאחר שגורשה ע"י השלטונות מביתה. במשך 24 שעות המתינה בשערי אחד המוסדות הציבוריים, מבלי שמישהו הסכים לקבלה על מנת שתוכל לשטוח בפניו את צרותיה. לבסוף יצאה משם לבית קרובתה, השאירה שם את בניה ושבה לדלת אותו מוסד. שם שפכה על גופה בנזין וצרחה: "אין לי אף אחד בעולם...מלבד אלוהים". ואז הבעירה את עצמה. כל זה קורה בזמן שהונו של המלך מוחמד השישי הוכפל בשלוש מאז שקיבל לידיו את השלטון במרוקו."

כך במרוקו הרחוקה, התוססת מאד בימים אלו בדרישה לחירות ולצדק חברתי. אלא שלמרבה הצער, המצב באשדוד אינו שונה בהרבה ממרוקו. גם פה האש כבר הוצתה כבר לפני מספר חודשים, כאשר מחוסר דיור הבעיר עצמו בפתח לשכת ראש העיר. בנוסף, רק לפני שבוע ניתן היה לקרוא בעיתונות המקומית ("הלב נשבר: מי יעזור לאמא וארבעת ילדיה" ) ובחדשות ערוץ 2 על אם חד הורית שהושלכה יחד עם ארבעת ילדיה לרחוב, לאחר שלא שילמה שכר דירה. האומללה העבירה לילה שלם עם ילדיה שהקטנה בהן בת חודש על ספסל ציבורי עד שתושבים נחלצו לעזור ופרצו למענה מקלט למשך לילה. אשדוד, עיר עשירה למדי, שתקציבה עומד על כמיליארד ₪ לשנה, ושהנדל"ן בה קפץ לשמיים ואולי גם יקפיץ לשמיים עוד כמה קרבנות מחוסרי דיור, אינה מאפשרת לרבים ובעיקר לרבות מאזרחיה חיים בכבוד וברמת חיים נאותה. לצערי, במסגרת עבודתי בעיר אשדוד באזורים הותיקים אני נתקלת במצבי מצוקה קשים ולא נתפסים על הדעת של ילדים לאמהות חד הוריות, שמגיעים לביה"ס ללא סנדוויצ'ים, שמהדקים בסיכות נעליים שנקרעו, שאין להם כסף לקנות ספרי לימוד ואפילו לא מיטה הולמת לישון בה...ישנים על שמיכות ומזרנים ברצפה... על טיולים שנתיים או מחשב בבית הם יכולים רק לחלום... ובינתיים ממשיך המרוץ של קומץ המשפחות שמשתלטות על עוד ועוד שטחים ומשאבים ציבוריים בדרך לטריליון הבא...
נשאלת השאלה היכן הם נבחרי הציבור שלנו? ובעיקר היכן נבחרות הציבור שלנו, שיסייעו ולו במעט לנשים מוחלשות אלה, כדי לחסוך מאיתנו מחזות מבהילים כגון זה הנצפה בסרט (ומוכרים לנו גם בגירסא התוניסאית והמצרית של אנשים שברוב ייאושם מבעירים עצמם למוות)
ובכן על נבחרת ציבור אחת לפחות, אני יודעת שהיא עסוקה מאד בימים אלו בסוגיית מעמדן של הנשים בישראל. לאחרונה, מתנהל מעין מסע רדיפה נגד הפמיניסטיות או ליתר דיוק "הג'יהאד הפמיניסטי" בלשונה של מי שעומדת בראש מסע הרדיפה והתיוג הזה, גיבורת הפמיליסטים, חברת הכנסת יוליה שמאלוב . סוף, סוף מישהי מטפלת בנו ומעמדנו הושווה לא פחות ולא יותר מאשר לזה של גברברי החמאס ואל-קאעדה. ממש הועלנו לדרגת שהידיות ע"י החכי"ית הנכבדה. דבריה של שמאלוב במסגרת הקמפיין האנטי-פמיניסטי רוויים בסקסיזם, בהסתה לאלימות ובגזענות, המופנית בעיקר נגד אמהות חד הוריות , אחת הקבוצות המוחלשות ביותר בקרב הנשים ובקרב החברה הישראלית בכללותה ונגד ילדיהן. בדבריה נעזרת במחקרים שמורים על כך שילדים לאמהות חד הוריות עלולים לפתח נטייה להומוסקסואליות, סטייה ועבריינית. כלומר, יוליה שמאלוב אינה רק פמיליסטית מוצהרת שמתעלמת אפילו ממספרן הרב של האמהות החד-הוריות בקרב העולות מרוסיה וחבר העמים, אלא היא גם הומופובית שלדידה, הומוסקסואליות היא אחת מהסכנות (ואולי יש לומר ברוח דבריה אחת "המחלות") שמפיצות אמהות חד-הוריות, בדיוק כמו סטייה ועבריינות...האם מרמזת כבוד החכי"ת (קומיסרית) יוליה בדבריה שאולי יש להקדים תרופה למכה, ולהפוך את הילדים מיידית לחסרי הוריות ולמחוסרי דיור?
אגב, לאחר שיצאה נגד אמהות חד-הוריות ותיאור מוגזם של הטרדות מיניות, התלוננה שמאלוב ש"הפמיניזם הרדיקלי דוחק את הנאור". לדבריה המדינה "מתקצבת ארגונים שפועלים לשסע את החברה", וארגוני נשים עוסקים בהטרדות "כי זה צהוב". הייתי ממליצה עליה ועל עירית לינור, עוד יונה פמיליסטית צחורה, שכינתה את אורטל בן דיין "זונה" בשידור חי ברדיו, כעל מדליקות משואות ביום העצמאות לתפארת מדינת ישראל וגלי צה"ל. זאת בעיקר, על רקע הרציחות הכמעט יומיומיות, של נשים בידי בני זוגם לחיים או בני זוגם לשעבר, בהן אנו צופים לאחרונה. כפי שראינו בשבוע האחרון רבות מהנרצחות הן נשים פרודות או גרושות שהותירו אחריהן יתומים. חייהן של אמהות חד הוריות נתונות בסכנה גם לאחר, שרבות מהן הצליחו להשתחרר כביכול ממערכת יחסים אלימה ומשפילה ולהתגרש, או להיפרד. נשים נשואות רבות מעדיפות להישאר היום במערכות יחסים אלימות ובלבד שלא להתמודד עם הטרור הכלכלי של "כוחות השוק הישראלים" או "היד הנעלמה" שמעלימה בשקר בשקט כמעט את כל נכסי הציבור ומשאבי המדינה היישר לכיסן של שמונה המשפחות העשירות ובדרך אגב משקשקת לכיסי הפקידים, הנערים והפוליטיקאים פירורים של כסף וזהב. אותה יד שמעלימה לנו האמהות החד הוריות את שמחת החיים והחשק לחיות פה במדינה.

2. שיר:
מיומנה של אם חד-הורית / שירה אוחיון

אכוּלת עוֹני
אפוֹר ומוֹנוֹטוֹני
נפשי מתפּוֹרֶרֶת
וכְבַר לא בּורֶרֶת
בין אהוּב לאהוּב
בין גזר לכּרוּב
ממילא הכּל כּאוּב.
שִמְחתִי גוועת
ואני מתגעגעת
לימים של אושר
ללא תשלום כּופר
לא נותר בי שום כבוד
צריך רק לעבוד
ולשרוד...
עד יעבור זעם
ונוּכל בְּני, כמו פּעם
לחיות ולבלות
לשמוח לגלות
את יופיו של העולם
את כבודו של האדם.

(פורסם לראשונה ב-2006, כתגובה באתר "העוקץ" לדיון שעסק בסירובו של בג"ץ לקבוע מהי הזכות לחיים בכבוד ורמת חיים נאותה).



3. סיפור ילדים : "מעשה בבלונים נפוחים"

תחת הכותרת "ועכשיו תרבות" הציג אייל קיציס אייטם מחווה למאיירת ספרי הילדים אורה אייל. הוא מזמין את גיבורי ספרי הילדים (נפתלי מ"סיר הסירים", "הבית של יעל", "מעשה בחמישה בלונים", "תירס חם", ו"מיץ פטל"), לכאורה, תמצית ההוויה הנאיבית של ילדותנו הישראלית.

רבות נכתב ונאמר כבר על "ארץ" נהדרת" כתכנית סטריאוטיפית שמתייגת בעיקר דמויות של קבוצות מוחלשות: נשים / מזרחים / אתיופים/ ערבים /מהגרי עבודה / עולים חדשים / מתנחלים ועוד, למרות שעדיין יש מי שממשיך להתעקש שזו הסאטירה הטובה ביותר שנעשתה בשנים האחרונות. (לינק לוואלה) ואולם הפעם הגיעה התכנית לאחד משיאי השפל הסקסיסטיים, הגזעניים, ההומופוביים האיומים ביותר.
הנה סימנתי עבור הקוראים כמה משיאים אלו:

שיא סקסיסטי ראשון נרשם באופן הצגת דמות הילדה סיגלית הספר "מעשה בחמישה בלונים". על מנת לתאר את דמותה של סיגלית (עלמה זק) כיום, הצמידו לה שדיים בלוניים ענקיים. סיגלית הבלונית..כאשר קיציס שואל אותה כיצד הושפעו חייה מסיפור הילדים המפורסם, היא עונה "עובדה שגם היום כשאני עוברת ברחוב נועצים בי מבטים...ויש כאלו שניגשים ושואלים: תגידי זה אמיתי הדבר הזה?" כשהיא מרמזת לשדיה הענקיים. אני מתארת לעצמי איך חשות נשים ונערות בעלות חזה גדול כשהן צופות בקטע זה . שיאו של הקטע כולו הוא כאשר "פלוטו הכלב" מפוצץ לה בטעות את אחד הבלונים/השדיים והופך אותה לחצי "שטוחה", וטל פרידמן (בתפקיד נפתלי) מעיר "באמת הלכה לה חצי מהאישיות." כשצפיתי בזה מיד עלתה לי אסוציאציה לא נעימה על נשים שאני מכירה, שעברו כריתת שד, ועתה לומדות דרך התכנית כי אבדה להן חצי מאישיותן או כמעט כולה...

שיא שני בגזענות הוא כאשר קיציס מפנה אותנו אל יעל, גיבורת הילדים מהספר "הבית של יעל". נראה שעבורו ועבור רבים היא מגלמת את החלום הציוני ושברו... לדבריו, יעל היא "ילדה חמודה שמצאה ארגז (ריק) והפכה אותו לבית"... ממש כמו שאשכנזים מצאו להם מדינה ואדמות (שוממות) והפכו אותן לבית.. וכעת: שברו של החלום בדמותה של יעל היום בדמות הפריחה מהשיכונים. האכזבה ניכרת בקולו של קיציס "אני חייב לומר שקצת השתנית..." יעל היא היום: אשת נדל"ן ממולחת "יעל נכסים". היא מוצגת כ"פריחה" שחורדינית עטורת שרשראות זהב כבדות, שמשתלשלות מעל לשמלת המיני השחורה שלה. יש לה דיקציה של מזרחית מהפריפריה "נראה לך?" ולדבריה היא עדיין מסתובבת בשיכונים ומפנה דיירים מבתיהם. היא נוקשת על הדלת:"טוק, טוק, טוק מי פה גר? כלב, חתול או תימני מבוגר? כדאי לכם להתפנות כבר מחר אחרת יבוא זזי מההוצאה לפועל ." זזי, שם של גרוזיני מתואר כאכזר ומאיים. "זזי פחות מתעניין בחרוזים. הוא לא גדל על אותם ספרים שאנחנו גדלנו"..בהמשך משווקת יעל את "דירה להשכיר" ומספרת ש"את החתולה הכושית העפנו חזרה לסודן".ובקומה האחרונה גרה יונה? שואל קיציס. לא בקומה האחרונה "בריכה בת זונה", עונה יעל...

שיא גזעני נוסף נרשם כאשר הילד אופיר מהספר "תירס חם" מוצג בהווה כערס "יורד", ש"כבר כילד אהב לנגן, לשיר ופרלמנט ארוך". הוא עשה בפלורידה מיליונים מכלום, כלומר ממכירת קיסמים ועל הדרך עבר חקירה של מע"מ, ישב בכלא בדאלאס עם חיות אדם ונעזר בעורך דיו יהודי (אשכנזי מן הסתם) חכם.... ועוד שיא בדמותו של מיץ פטל- הלא הוא צדי צרפתי בדמותו של ארנב פחדן שמפחד לחשוף את זהותו (המינית) שהחברים עושים עושים אאוטינג בשידור חי. ולבסוף, דמותו העצבנית של
פלוטו הכלב הממורמר, הנובח ולא ממש נושך. גם הוא מדבר בדיקציה מזרחית ושופע תלונות וטענות (יעני המזרחי הבכיין) כשנשאל "איה אתה היום פלוטו"? הוא נשאר בקיבוץ מגידו. כועס על הקיבוצניקים "חבורת גנבי קרקעות האלה", כועס על המשוררת האשכנזייה מצפון ת"א, לאה גולדברג, שהוציאה אותו אהבל (טמבל) בחרוזים שלה. הוא צועק על קיציס "שלך יהיה מרק ועצם ולי יהיה דירה בצפון תל אביב". וזוכה למנת אהדת מצד החברים ולהרגעה מיידית מצד קיציס. הדמות האמינה היחידה בקטע היא הדמות שמשחק טל פרידמן- דמותו של נפתלי מ"סיר הסירים" שכיום מפתח פורמטים לטלוויזיה ומגיש לצופים חרא במנות גדושות. טוב שיש לחברה מקשת קצת מודעות עצמית, בכל זאת... מה שהופך את הציניות שלהם למרושעת במיוחד.

ושיא שוביניסטי וסקסיסטי אחרון מוגש לנו הצופים בקטע, שבו ביבי מזמין את נטלי פורטמן "שלנו". כאן במסווה של סאטירה שנונה על הניכוס שעושה ביבי לפרסים שקיבלו היהודים באוסקר, אנו מקבלים שפע של סטריאוטיפים שליליים מתייגים: שוב אנו מקבלים את הדמות הדוחה של רווחל המתנחבלת הדתייה בתפקיד הלסבית הסוטה והסאדיסטית שמתעללת ביוקנת המתנחלת הצעירה . בפרק הנוכחי היא מרחרחת את הקרבן החדש שלה: נטלי פורטמן. משום מה שוב מלוהקת עלמה זק בתפקיד המוטרדת המינית הקבועה. והפעם היא זוכה למנה גדושה של הטרדה במשפט הכל כך לא מצחיק של רווחל: "אני כבר מתה לראות את הברבור השחור שלך" .... ולעוד מנה מהשחקן נירו לוי, הערס החצוף, ששולח עליה ידיים ומציע לה את עצמו כפרס נוסף על האוסקר. ולסיום הודבדבן שבקצפת - עוד שיא סקסיסטי מבחיל מגיע כאשר נירו לוי הערס הישראלי הטיפוסי, מוסר: "ד"ש לאשתי כוסית לוי". בדיוק כמו נירו לוי, ששואל בתכנית את רווחל חסרת הגבולות, אם היא לא רואה "רמזור"? והיא עונה לו : "אצלנו בעמנואל אין רמזורים - בעצור עוצרים, בערבי נוסעים", כך גם לכותבי "ארץ נהדרת" אין גבולות ואין רמזורים, בעיקר כשזה נוגע לתיוג נשים ועוד יותר לנשים מזרחיות , כפי שהראו לנו בדמותה של הפריחה האולטימטיבית והאלמותית "ליטל מעתוק". הם לא בוחלים בשימוש בכינוי אולי הכי סקסיסטי שקיים כלפי נשים וכלפי מזרחיות בפרט: "כוסית".

אז מה היה לנו שם בפרק הזה? : פריחה נדל"ניסטית מהשיכונים, גרוזיני אלים ואכזר, חתולה כושית מסודן, יפה וטיפשה בעלת שדיים ענקיים, ערס נובוריש, מזרחי אהבל ממורמר, הומו פחדן, לסבית מתנחלת סוטה ומטורפת, ערס ישראלי אנס, כוכבנית מוטרדת מינית. תמהיל בטוח לייצור רייטינג וכסף, או כמו שאומר קיציס ממש באותו קטע "זה מרגיש לי להיט בטוח", ובד בבד, מתכון בטוח לייצור עוד ועוד שנאה. תחת אייטם שאמור לעסוק ב"ספרות ותרבות" אנו מקבלים את תמצית "התרבות" שמייצרות קשת ורשת: תרבות של שנאה והשפלת "האחר" במנות גדושות. כאשר האחר הוא כל מי ששונה מאייל קיציס שמופיע בתפקיד עצמו, ומייצג את האשכנזי הנורמאלי, המבוגר האחראי של התכנית, שאמון על הרגעת הערסים והפריחות, המזרחים העצבניים והבורים, הנשים ההיסטריות החלשות והטיפשות, הלסביות הסוטות המטורפות ועוד ועוד דמויות חסרות שליטה ורציונליות. הגיע הזמן לפוצץ את הבלונים הנפוחים הללו מארץ נהדרת ושלל תוכניות הזבל של הזכייניות ששוטפים את מוחות ילדינו בגל של שנאה ותת-תרבות במסווה של בידור וסאטירה.

לכי חובי ופואדי/ لك حبي وفؤادي
הפחד מהפונדמנטליזם הדתי ומ"האחים":
במשך כל ימי מהפכת ה-25 בינואר המצרית, הכותרות ראשיות במדיה הישראלית: בהארץ, ב ynet ובערוצי הטלוויזיה, לא הפסיקו לטפטף לנו בזרם קודח ובלתי נלאה שהנה, לנגד עינינו המשתאות, האיום האסלאמי , אחיו התאום של האיום האיראני, קורם עור וגידים. את שידורי אלג'זירה ממידאן אלתחריר ואת דיווחי המפגינים הצעירים מהשטח בפייסבוק פירשן לנו השגריר לשעבר צבי מזאל כ"הסתה" (אללה יוסתור עם שגרירים כאלה מי בכלל צריך אויבים). מדורי הדעות של העיתונים, הפרשנים, המזרחנים וכמובן הפוליטיקאים והגנרלים, זעקו ש"האחים המוסלמים" אוטו- טו משתלטים על מצרים והעולם הערבי ויחד עם "אלקאעדה", החמאס, חיזבאללה ואיראן תכף קמים עלינו לכלותינו, אבל אני מזמינה אתכם לצפות כאן בוידיאו שאותי ריגש עד מאד ולשפוט לבד: 


הוידאו מסכם את אירועי המהפכה מתחילתה ללא פרשנות (למעט אולי מוזיקה הרקע ההרואית). כאמור, תמונה אחת שווה אלף מילים ויוטיוב אחד שווה כמה עשרות אלפים. אני צופה בוידאו ונפעמת מהגבורה והאומץ, שמפגינים המצרים- צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות וילדים/ות קטנים/ות- כולם כאחד, אל מול השוטרים ומול הבריונים ששלח מובארכ לדכא את לוחמי החירות. וכמובן, צופה בטלוויזיה בהתרגשות בשיא מעורר ההתפעלות של עמידתם האזרחית העיקשת של המצרים, עד להשגת דרישתם המידית להתפטרותו של מובארק ושינוי המשטר, ועד שתושג דרישתם להפיכתה של מצרים לדמוקרטיה מהותית ולא רק פורמלית.
כל המחזות המרשימים האלה ממש כאן אצל שכנתנו מרנינים אותי ובו בזמן מעציבים אותי, לנוכח הפחד הגדול ששולט בנו הישראלים.
רק כ-120 מפגינים ישראלים העזו לצאת מבתיהם ולהגיע לפני כשבוע להפגנת ההזדהות עם העם המצרי ומחאה נגד עוולות הדיכוי של המשטר הניאו-קפיטליסטי שלנו כאן, שארגן ראובן אברג'ל, הפנתר השחור הנצחי בצומת אלנבי – קינג ג'ורג' ... כמעט שום כלי תקשורת לא טרח להתייחס להפגנה זו. כי אצלנו כרגיל, פוליטיקת הפחד היא זו ששולטת באזרחים ומכתיבה את לוח החיים ואת לוח השידורים בישראל. הפחד מפני "האחר", הפחד מפני הערבי ומפני האסלאם, הפחד מפני "הפונדמנטליזם הדתי" משתק אותנו וגורם לשוטר הפנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו לצנזר את מה שאנו באמת חשים לנוכח האירועים.
בעיני, הפחד הזה ממש מגוחך. הרי הפונדמנטליזם הדתי היהודי על גווניו השונים שולט זה מכבר שנים בחיינו. בפרלמנט שלנו, בניגוד לפרלמנט המצרי, יושבות מצד אחד, מפלגות דתיות וחרדיות, שמצהירות בריש גלי על מטרתן להקים בישראל מדינת הלכה. כל סדר היום וחלוקת התקציבים במדינת ישראל מוכתב ע"י ציבור של דתיים קיצוניים, שמתנגדים ובזים בגלוי למשטר הדמוקרטי. חלקם אינם מכירים כלל בקיומה של המדינה כמדינה דמוקרטית חילונית ו/או ציונית ואינם מקבלים את עקרונות החירות, השוויון והצדק החברתי. מהצד שני, במחנה הדתי הלאומי ישנן מפלגות משיחיות פונדמנטליסטיות לא פחות. שר המשפטים שלנו הנמנה על מחנה זה מבקש, בדיוק כמו האחים המוסלמים, להפוך את ההלכה היהודית (המשפט העברי) לחוקת המדינה, ושאר חבריו מהמחנה "הדתי הלאומ-ני" מנסים לקדם כל הזמן מדיניות הרת אסון בדמותה של יהדות משיחית ג'יהאדיסטית כובשת. את היעד שלהם הם מתכננים להשיג סופית באמצעות השתלטות על הצבא. אט, אט מתחת לאפינו, קורית המהפכה האמיתית בצבא, בזמן שכולם עסוקים במלחמות האגו והשחיתויות הקטנות והגדולות של הגנרלים.
כל זה קורה כאן ועכשיו, לא במדינות ערביות "חשוכות ופרימיטיביות", אלא פה "בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". באופן פרדוכסלי, תהליכים אלו הקורים במקביל להשתלטות גורמים פאשיסטים על הממשלה והחקיקה בפרלמנט, לא מפחידים אותנו כל כך, כמו החשש מהשתלטותם של "האחים המוסלמים". היכן הם אם כן כל אותם אבירי "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת"? מדוע לא רואים ולא שומעים אותם ברחובות? מדוע רק אחינו הדתיים המוסלמים כל כך מפחידים אותנו? אגב, המצב אינו שונה בארצות אירופה ובארה"ב. גם שם הפחד הקמאי מפני "האסלאם" משתק כל תא אפור פנוי במוחם של גדולי הדמוקרטים הנאורים.

הביקורת על המערב – אם כל הפחדים
הפחד מהאסלאם הרדיקאלי שהפך ממש לפוביה כאן ובאירופה הוא פחד ממשי, מכיוון שכולם יודעים שהביקורת של הוגיו ומנהיגיו על המערב הקפיטליסטי השבע ועל נזקיה העולמיים של הגלובליזציה וה"קדמה המערבית" היא ביקורת נכונה וצודקת. אחרי נפילת הקומוניזם ואפשר אולי לומר גם אחרי ירידת הסוציאליזם באירופה, האסלאמיסטים הם הגורם היחידי כמעט שנושא את הביקורת הזו ומערער על הלגיטימציה של המשטרים הדמוקרטים הניאו- קפיטליסטים, שיצרו עולם בלתי מוסרי ובלתי שוויוני בעליל, המבוסס על הירארכיה גזענית, שבו למעטים בעולם יש כל כך הרבה, ולאחרים אין דבר. הדמוקרטיה המערבית היא לאדם הלבן בלבד, והדמוקרטיה הישראלית היא לגבר היהודי האשכנזי בעיקר. כל השאר חיים בסטנדרטים של עוני מחפיר, חוסר יציבות תעסוקתית , ניצול שעבוד ובעיקר חוסר תקווה מול עריצות ההון והשלטון. וכן, גם אצלנו יש תקנות לשעת חירום שמקנות סמכויות נרחבות ואפילו מוחלטות לגופי הביטחון ולמערכת המשפטית, לשלול זכויות אדם ואזרח בסיסיות ממיליוני אזרחים ו/או תושבים שחיים תחת כיבוש צבאי. לכן, הביקורת של האסלאם הרדיקלי שמצליחה לסחוף המונים במזרח התיכון ובאפריקה והיום יש לה נוכחות בולטת ביותר גם באירופה, מאיימת כל כך על המערב ועוד יותר על מדינת ישראל, שעלולה בסוף התהליך המהפכני הזה להפוך ל"דיקטטורה היחידה במזרח התיכון".
לביקורת של ההוגים האיסלאמיסטים ובראשם חומייני וסייד קוטוב נחשפתי במהלך לימודי ה-BA שלי. הופתעתי לגלות, שהיא אינה שונה במהותה כלל מהביקורת הפוסט מודרנית על המערב, או מהביקורת של תנועות המחאה הפמיניסטיות ו/או השחורות בארה"ב. גם לכתביו של חסן אלבנא , מייסד ארגון "האחים המוסלמים" ולמעלליו הקשים של נאצר בהם לאחר מהפכת "הקצינים החופשיים" נחשפתי במסגרת לימודי המזרח התיכון. מאוחר יותר, כעוזרת מחקר במכון דיין יצא לי להתוודע באופן קצת יותר אינטימי לראשי האופוזיציה הסעודית: אלמסערי, אלעוודה חוואלי ואפילו לכוכב האזורי בן לאדן.. תרגמתי את הביוגרפיה שלהם מקלטות מחתרתיות שהם הפיצו והסתבר לי שכולם אנשים אינטליגנטים, משכילים ואינטלקטואלים. רובם למדו במיטב האוניברסיטאות במערב ו/או ביקרו שם והתוודעו לתרבות המערב במנות גדולות ואינטימיות ביותר (חלקם אף נישאו לנשים אירופאיות ואמריקאיות). אולם כששבו לארצם מצד אחד, מצאו עצמם מנוכרים להמוני בני עמם, שנותרו מתבוססים בעוני, בחוסר השכלה, ובנחיתות כלכלית וטכנולוגית אל מול המערב ומצד שני פיתחו תחושות של זעם, שנאה ובעיקר, תחושות של השפלה ואבדן זקיפות הקומה אל מול התלות באירופה וארה"ב הקפיטליסטיות וה"נאורות", גם לאחר תהליך הדה קולוניזציה מארצות המזרח התיכון ואפריקה. סימביוזה קשה וכל כך מוכרת לנו האינטלקטואלים והאינטלקטואליות המזרחים, שלמדו באוניברסיטאות המערב בחו"ל או באקדמיות הציוניות האשכנזיות בארץ. גיבוריו של נגיב מחפוז באים ממשפחות מפוצלות שבהן ניתן לראות באותה משפחה שלושה אחים: האחד הצטרף לאח'וואן, השני ליברל והשלישי סוציאליסט. ממש כמו אצלנו המזרחים. קרועים באותה משפחה ממש בין השתכנזות וחילוניות מוחלטת, לבין לחזרה בתשובה בנוסח ש"ס, בין מסורתיות מזרחית ימנית לשמאלנות מזרחית חילונית.

כך באורח טבעי למדי מצאתי עצמי בשנים הללו בהן יחד עם חברי וחברותי המזרחים לייסוד הקשת הדמוקרטית המזרחית, מתמקדת בלימודי התואר הראשון במזה"ת בשני נושאים :"חקר אינטלקטואלים במצרים" ומעמדן של נשים בערב הסעודית". תוך כדי עבודתי במכון דיין נחשפתי לכוחן הכלכלי הרב של הנשים בערה"ס, לשליטה המוחלטת שלהן בענף הספרות ובמדיום של האינטרנט- ללא ספק מגמות מרתקות שעשויות להיות להן השלכות מרחיקות לכת במדינה כמו ערב הסעודית . חשבתי לתומי, שאוכל לכתוב את התזה שלי על אחד מהנושאים הללו, אך כשזומנתי לראיון לקבלת מלגה לתואר ואמרתי מהם הנושאים שאני מתכוונת לחקור, שני ישב מולי אייל זיסר, אז ד"ר והיום פרופ' : "נו שירה את יודעת...המלגות הן ממכון דיין ...ואני עניתי :"נו אז מה?" מה זה תורם לביטחון המדינה? נאדה. מה בדיוק אתם רוצים שאחקור הטחתי במפקדי לשעבר מהצבא שישבו מולי בתחפושת אזרחית של אקדמאים: דת צבא ומדינה בתורכיה? שוב לחקור אופוזיציה איסלאמית בערב הסעודית או במצרים ? אופוזיציה שיעית בעיראק? או אולי ללמוד פרסית כדי שאוכל לשכלל את האיום האיראני למימדים עוד יותר דמוניים?
את הקריירה הצבאית המפוארת שלי סיימתי. לא תודה." וכך, בטריקת דלת עזבתי את החוג למזרח תיכון בת"א. אותי עניין דווקא לחקור את הניכור שחשים אינטלקטואלים במצרים, את התמודדותם הפילוסופית העמוקה עם סוגיות של דת ודמוקרטיה, מזרח מול מערב. עניין אותי לחקור את יחסי הגומלין המיוחדים שהיו בינם לבין נאצר לפני ואחרי המהפכה ואת התנגדותם הנחרצת ל"תהליך השלום", ל"מזרח התיכון החדש" של ו"לנורמליזציה" ואת השנאה הגדולה לישראל ולארה"ב. זאת לצד הערצת החופש, הכסף והעוצמה הטכנולוגית של המערב. ובכן, שם לדעתי טמונים זרעי הטרור של ה-11 בספטמבר. שם גם טמונים זרעי המהפכה הדמוקרטית ששוטפת כגל צונאמי אדיר את המזרח התיכון, יחסית למהפכות דמוקרטיות, כמעט ללא אלימות. אני צופה בחדשות ותוהה באיזה בור חשוך נמצא עכשיו זיסר, עם בדיחות הקרש שלו על מובארק בדמות "לה וואש קי רי" (הפרה הצוחקת), או על ג'ימי בנו? מדוע אין הוא מפרשן לנו עכשיו את השפעת רעיונות השוויון והחירות על העם המצרי? ואז פתאום בצהרי יום שבת קולו מגיח מהמסך : "עם כל הכבוד", הוא אומר, "מצרים איננה תוניסיה. יש פה שיטה והשיטה תנצח." כך פוסק זיסר תוך שהוא לועג להמוני הצעירים המצרים: "נו באמת... אז הם רוצים דמוקרטיה הצעירים האלה..." בדיוק כפי שלעג לי אז, כשביקשתי לעמוד על החופש האקדמי שלי לחקור נושאים, שאינם "ביטחוניים" פרופר, או מדינות שאינן מוגדרות ע"י החוג (או ליתר דיוק השלוחה האקדמית של השב"כ מוסד) כ"מדינות עימות" ישיר. נו באמת שירה ... יש פה שיטה. את לא מבינה? וכאמור "השיטה תנצח" ....כך קובע ראש הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת ת"א.
ואני אומרת: די ליהירות הביטחוניסטית והמודיעינית הזו. לא צריך מערך עצום של מודיעין וציוד האזנה משוכלל כדי לחזות מלחמות, שלום, או מהפכה דמוקרטית אצל שכנינו. מספיק לקשור קשרים מקריים עם כמה סטודנטים מצרים או מרוקאים בפייסבוק כדי להבין את הלך הרוח וכיוונה. נכון, זה דורש מאיתנו שחרור מהרבה דעות קדומות וסטריאוטיפים על המזרח, מפחדים קמאיים אבל בעיקר פחות יוהרה. זה גם דורש מאיתנו להקים חוגים אמיתיים למזרח תיכון (ולא עוד שלוחות של חמ"ן, השב"כ והמוסד), שבהם ילמדו תרבות פילוסופיה וספרות של מדינות ערב ממש כמו בחוג לצרפתית או אנגלית על מנת ליצור תשתית תרבותית משותפת שתאפשר לנו להשתלב במזרח התיכון ולהשתחרר מדעות קדומות.

סיפור אהבה
גילוי נאות: אינני אובייקטיבית כלל ביחס למצרים. הערבית היחידה שיוצאת לי מהפה, למרות ששפת אבי ואמי היא מרוקאית, היא ה"עאמיה" הערבית המדוברת המצרית. זו השפה הערבית היחידה שבה אני מסוגלת לחשוב ולדבר, בנוסף על הערבית הספרותית. אבל מעבר לשפה, יש לי רומן ארוך ונצחי עם התרבות המצרית: קודם כל צלילי המוזיקה המצרית של ענקי הזמר המצרי, שאבי נהג לשמוע שהפכו חלק בלתי נפרד (גם אם מודחק ומבויש) מהילדות שלי, וכמובן הקולנוע המצרי שהיה לטקס קבוע בכל יום שישי לפני הארוחה במרבית בתי האב בישראל. מאוחר יותר, החשיפה להגות הנפלאה של האינטלקטואלים המצרים בעידן הליברליזם של שנות השלושים והארבעים ולפמיניזם המצרי של הודא שעראווי ונוואל אל סעדאווי. ולבסוף, המפגש הבלתי אמצעי עם המצרים: המפגש המיוחד עם סופר והמחזאי עלי סאלם בביקורו הראשון והידידות שנוצרה לפני כ-15 שנה. אחר כך המפגש עם המארחים המשכילים המצרים במלונות בסיני, והיום החברים המצרים בפייסבוק. בקיצור סיפור אהבה גדול.

סאדאת היה גיבור ילדות שלי. גיבור השלום. כשבגרתי נהגתי להקשיב לנאומים המרשימים שלו בערבית ספרותית רהוטה, אבל סאדאת היה שנוא ע"י העם המצרי שלא חיבב כלל את האנפיתאח ("ההיפתחות") שלו למערב הקפיטליסטי. דווקא נאצר, שפה עשו לו דמוניזציה, הוא סמל הגאווה המצרית והערבית כולה עד היום. מרבית המזרחנים יספרו לנו היום, שהוא עשה את מצרים ענייה יותר, הרס את המערך האקדמי והמדעי, גרם לאסון אקולוגי נורא (אגם נאצר), ובעיקר הוביל את העם למפלה הגדולה של '67 , אבל נאצר נתן להמוני המצרים ולכל העולם הערבי ואפילו האפריקני כבוד וגאווה. סאדאת הציג עצמו כממשיכו של נאצר ובכל זאת נחשב לגיבור 'חרב אקטובר' (מלחמת יום כיפור), שהשיב את הכבוד לעם המצרי אחרי התבוסה הגדולה של '67 ואת השטח הכבוש של סיני , אך איני בטוחה כלל שמצרים נהייתה עשירה יותר בתקופתו. מצבם של מיליוני המצרים נותר כשהיה, למעט שכבה צרה של מתעשרים חדשים שגזרו קופונים מהאינפיתאח. גם ניסיונותיו לרגימנטציה של האיסלאמיסטים מהג'מאעאת שהתסיסו את הסטודנטים באוניברסיטאות לא צלחו ובסופו של דבר הם הצליחו להחדיר כוחות לצבא ולהתנקש בחייו. מובארק שכלל את "השיטה" (הידועה במחוזותינו כשיטת השקשוקה) והביא אותה לשיא מטורף של מיליארדים, שזרמו קודם כל לכיסו הפרטי ולשני בניו גמאל ועלאא', ואח"כ לשכבה צרה של מקורבים. כל אלו חגגו את חגיגת השחיתות של הפרטת נכסי המדינה לטובת המתעשרים, על גבם של המוני הפלאחים המצרים, שהפכו עם השנים לסטודנטים ממורמרים עניים ומובטלים. לא עזרו למובארק כל אותות הגבורה מ'חרב אוקטובר' כדי לשכנע את ההמונים שהוא משרת את מצרים ולא את האמריקאים והציונים, ובעיקר את כיסו הפרטי.

מסר אלגמילה
צריך להבין, שתחושת הגאווה הפטריוטיות והכבוד הלאומי (ווטניה) של המצרים מקורה בקדמת דנן. מצרים אמנם תמיד הייתה ארץ ענייה, שאינה משופעת במשאבים כמו אחיותיה הערביות במפרץ, אבל מצרים היא גם ארץ עם מסורת מפוארת של ציביליזציה ותרבות מפותחת עוד משחר האנושות. ארץ הכתב העתיק ביותר, של מונומנטים ארכיאולוגים מרשימים, של טכנולוגיות עתיקות מפותחות כמו דלתות נפתחות באמצעות קיטור. ארץ בעלת מסורת של השכלה והפצת ידע בתחומי האסטרונומיה והאסטרולוגיה, ושל אדריכלות משוכללת וכמעט נצחית. בתקופה ההלניסטית קמו במצרים ספריות ענק ומצבורי ידע נדירים. גם באימפריה הערבית והעות'מאנית מצרים נהנתה ממעמד של מרכז דתי ורוחני. במאה ה-20, מצרים ידעה את תור הזהב של הליברליזם, שהפך אותה למרכז האינטלקטואלי והתרבותי של העולם הערבי כולו. מצרים היא גם מולדת הסוציאליזם הערבי והלאומיות הפן-ערבית (קוומיה), היא מולדתו של הרפורמיזם האיסלאמי, של "האחים המוסלמים" וגם של הפמיניזם הערבי. למעשה, כמעט כל הזרמים האינטלקטואליים והתרבותיים של העולם הערבי באו ממצרים. במשך עשרות שנים שמשה מצרים כור ההיתוך ומעבדה תרבותית מרתקת של התרבות הערבית המודרנית: ממנה צמחו ענקי המוזיקה והזמר הערבי כמו: עבד אלווהאב, אום כלתו'ם, פריד אלאטרש, עבד אלחלים חאפז, לילה מראד ואיסמהאן. הקולנוע המצרי שכבש את העולם הערבי בסערה החל משנות השלושים בפתיחותו הליברלית, והקולנוע הערבי הביקורתי של יוסוף ווהבה הסוציאליסט, והשחקן הענק עאדל אמאם. וכמובן הספרות המצרית עם ענקי רוח כמו: נגיב מחפוז, טה חסיין, חוסיין הייכל, אחמד יאסין, ונוואל א-סעדווי.


כל אלו הביאו כבוד רב למצרים בעבר, אבל בשלושים השנים האחרונות דעך זוהרה של ארץ הפירמידות והיא הפכה בעיקר לשם נרדף לעוני ולצפיפות. המרכז האינטלקטואלי והספרותי הערבי עבר זה מכבר לארצות למגרב, גם בתחום הקולנוע, מובילים הקולנוע התוניסאי והמרוקאי.
אני מתבוננת על ידידי, בני גילי ממצרים: מוחסיין מקהיר, שאשתו משמשת כמורה לספורט בכווית. עובדת זרה. הוא הצטרף אליה לפני מספר שנים. בטח מצא שם עבודה כנהג למרות שבהשכלתו הוא בכלל רואה חשבון. נאצר האלגנטי מנהל משמרת במלון בשארם א-שייח, מחמד עו"ד בהכשרתו מנהל מלון בנוויבא. מת לצאת ממצרים ולברוח לאירופה. 
הפיגועים בשארם א-שייח' בסיני רק העמיקו את העוני. בריחת התיירים האירופאים והישראלים מסיני הביאה לסגירה של הרבה מלונות ולקריסה של הרבה מעסקי התיירות של הבדואים בסיני. גם כך המרמור והשנאה למובארכ הבן, שגזל את חירותם ופרנסתם והשתלט על כל עסקי התיירות, וההשפלות היומיומיות מצד השוטרים המצרים, הביאה אותם ללחוש לי בביקורי שהם שואפים לאוטונומיה בדואית בסיני. חלקם אף הודו באזני שהם מתגעגעים לכיבוש הישראלי... אולם כיום נדמה שהייאוש דחף אותם היישר לזרועות האיסלאם הרדיקאלי. כך מבדואים, עובדי עצים ואבנים, הם הפכו לדתיים פנאטיים. בזמנו, היה לי 'תלמיד' בסיני - אבו חוסאן, קראתי לו כי נהג להסתובב עם סוס ולהציע לתיירים לרכב עליו. הוא היה כבן 10 ואני לימדתי אותו ערבית ספרותית יחד עם עוד ילדים שהיו מוכרים שם תכשיטים. 'סת אלמעלמה' הוא קרא לי. כך נהגו לקרוא לי כל חבריי בסיני. כעבור מספר שנים הוא בגר והיה לנער ובביקורי האחרון סיפר לי בגאווה שאחיו לומדים בבית ספר... מוסלמי.

לפני כחמש שנים, אחמד ידידי, פלסטיני גאה מקלאנסווה, אללה ירחמו, חזר נסער כולו מביקור במצרים : "זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן", הוא סיפר לי על ההפגנות והשלטים נגד מובארכ "לא ללתג'דיד" (לא לחידוש) "לא ללתוורית'" (לא להורשה). ייאוש גדול אחז בו אחרי הנסיעה הזו. הוא היה מזועזע מהעוני והצפיפות בקהיר. "וואלק אנחנו הערבים, יא שירה, קופסת גפרורים לא הצלחנו להמציא במאתיים השנים האחרונות... אז איך ננצח". הוא שנא את הכיבוש. שנא אותנו היהודים ובכל פעם שנאלץ לעבור בדיקה בכניסה לקניון בנתניה לא יכול היה להימנע מלגדף את המאבטח הרוסי או האתיופי שביקשו ממנו תעודת זהות. ויחד עם זאת, רוב חבריו היו ישראלים ובמשך כמה שנים חי בשבדיה עם אישה אירופאית. הביקור בקהיר פשוט גמר עליו. חיסל את תקוותו לישועת הפלסטינים מהעולם הערבי. מצד שני סרב להיכנע בפני הציונות. אלמסכין היה קרוע בין שתי עולמות ונפשו לא מצאה לה מנוח בעולם הזה.
ממש כמוהו, רוב המצרים הצעירים הם מצד אחד, ערבים גאים במורשתם ובלאומיותם ומצד שני נאורים ובעלי השכלה מערבית רחבה. אבל מה יעשו בדיוק איתה? במקרה הטוב מנהלי משמרות או רבי מלצרים בסיני אך ברוב המקרים מובטלים או פועלים בשכר רעב. ומובאראכ מה נתן להם? לא מהפכה לאומית פטריוטית ולא פאן ערביות, לא מהפכה סוציאליסטית ולא מלחמת כבוד והוא אפילו לא האיש שהחזיר את סיני והשלום. סתם שומר על השלום הקר. "משרתם הנאמן של האמריקאים והציונים". כמעט מרוב העיתונאים והאינטלקטואלים המצריים נוטפת שנאה עזה לישראל ולארה"ב, בגלל ההשפלה והבושה הזו שהעטה מובארכ עליהם, חכמי הנילוס ויידעוני הפרעונים. והנה עכשיו אחרי שבועיים של הפגנות הנה יש להם שוב מהפכה ביד, סוף סוף הם שוב יכולים לחוש מעט גאווה בעם שלהם - עם הפירמידות הנצחיות. הנה שוב הם מושכים בעגלת ההובלה של העולם הערבי. שוב הם מראים לעולם הערבי ולעולם כולו מהי דמוקרטיה וליברליזם אמיתי ובמקביל בשורה של שביתות ותביעות חברתיות לצדק חלוקתי מראים לעולם כי מורשתו של הסוציאליזם הערבי מבית מטבחם של נאצר, מחפוז ויוסוף ווהבה לא נכחדה ממצריים. וגם מקומם של האחים המוסלמים והאיסלאם לא נפקד מכיכר התחריר בתפילות ההמוניות של המוסלמים והאיסלאם . נראה שסוף סוף חזרה להם הנשמה."עוודת אלרוח" ועוודת אלוועי" שני ספרים שנכתבו על ידי הסופר הענק תאופיק אלחכים. האחרון "שיבת התודעה" נכתב כביקורת על שלטונו של נאצר וההתפכחות משיכרון ההערצה לנאצר בסוף שלטונו, אותו נאצר, שבסך הכל דיכא את רוח החופש של האינטלקטואלים המצרים. נראה שעכשיו ההתפכחות היא גם מהקפיטליזם האמריקאי וגם מהאיסלאמיזם. נראה שהמערב אינו מבין את שפת הפרעונים הצעירים שמאותתים לעולם אנחנו רוצים חופש אבל גם צדק ושוויון, גם אינטרנט ופייסבוק וגם איסלאם. גם פטריוטיות מקומית וגם גאווה כלל ערבית. אנחנו גם וגם ולא או/ או.למהפכה של הצעירים יש תשתית אינטלקטואלית עמוקה עליה היא נשענת ולכן לא יצליחו לנפנף אותם בקלות מהכיכרות. הם יודעים בדיוק מי הם ומה הם רוצים מהמשטר שלהם ומהמשטרים בארה"ב ובאירופה.

זיכרון קצר
לפני כשש שנים, בעת שעמיר פרץ התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ניסו כמה מחבריי לשכנע אותי להתפקד למפלגה ולתמוך בעמיר. אני גיליתי סלידה עמוקה מהרעיון, למרות התקווה שהצליח האיש להפיח אפילו בכמה מחברי הרדיקאליים והציניקנים ביותר בשדה המזרחי החברתי. הנה מה שכתבתי אז באתר העוקץ תחת הכותרת "דרוש מנהיג" על הבעייתיות הגדולה בפלטפורמה של מפלגת העבודה כמפלגת "שמאל" ו/או כמפלגה סוציאל דמוקרטית, ועל יכולת המנהיגות של עמיר פרץ . בראיון לערוץ הכנסת בהנחיית גל גבאי חזרתי על הדברים ואמרתי שאשמח להתבדות ולגלות שטעיתי והנה קם לנו מנהיג מזרחי חברתי אמיתי ובא לציון גואל, אבל מיד עם היבחרו של עמיר פרץ והצהרותיו על ארון הקבורה של השד העדתי הבנתי שלא טעיתי ושאנו הולכים להיות עדים לעוד מחזה טראגי מסוג "עלייתו ונפילתו המטאורית של מנהיג מזרחי". ברוב חוצפתי עוד התקשרתי לעו"ד יובל אלבשן, שהיה אז שהיה עוזרו ויועצו האישי והצעתי ייעוץ חינם לעמיר פרץ שאולי עשוי למנוע ממנו ומאיתנו את הקטסטרופה הממשמשת ובאה. בסופו של דבר באופן לא ממש מפתיע התגשמו תחזיותיי. כרוניקה של כישלון ידוע מראש.
מדהים כמה קצר הזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי. עוד יותר מדהים זיכרונם הקצר של אינטלקטואלים חברתיים כמו למשל פרופ' דני גוטווין ברשימתו היום באתר העוקץ "אהוד והפליטים, היום שאחרי" שממשיכים לנסות ולהפיח שוב ושוב חיים בגוויה הרקובה של מפלגת העבודה וחמור מכך, שמנסים להכתיר שוב את עמיר פרץ כמנהיג חברתי. בושה וחרפה שכל הזמן נתלים על אותו מטאטא עקום. מה נגמרו האנשים המוכשרים והישרים בארץ?

עמיר פרץ כשל בתפקידו כמנהיג חברתי כישלון חרוץ ולא הצליח להתגבר על תאוות הכבוד שלו, למען בוחריו התמימים בפריפריה. אלו שתלו בו ובהבטחותיו להעלאת שכר מינימום ולמדיניות חברתית וכלכלית רחומה יותר תקווה, ונתנו בו אמון, עד כדי כך, שיצאו מגדרם ושינו את הרגלי הבחירה שלהם למענו. עמיר פרץ גם אחראי יחד עם שותפיו אולמרט וחלוץ למחדל הנוראי של מלחמת לבנון השנייה ולתוצאותיה הטראגיים: הן מבחינת הפשעים נגד האוכלוסייה האזרחית בישראל ובלבנון והן מבחינת הפקרת החיילים והעורף. כל זאת, ללא לקיחת שום אחריות מיניסטריאלית או מוסרית. הגיע הזמן לחשוף אחת ולתמיד את שקרי מפלגת מפא"י וממשיכתה "העבודה" - מוקד הכוח של בעלי ההון ובעלי הקרקעות, שזורה מיום הקמתה חול בעיני הציבור בארץ ובעולם, באמצעות מצג שווא של סוציאליזם ציוני. קרי, סוציאליזם מעוות ששירת בעיקר את האליטה האשכנזית הציונית, ניצל ודיכא ביד קשה את הפועלים המזרחים והערבים. למפא"י הא-היסטורית ולמפלגת העבודה עבר אפל ביחסה למזרחים ולפלסטינים בישראל, עבר עמוס בפשעים מחרידים החל מחטיפת ילדים והקרנת ראשיהם של אלפי ילדים מזרחים, שחלו בגזזת, וכלה בבניית הירארכיה גזענית ומתעלת בחינוך ובשוק העבודה, שהסלילה אוכלוסיות שלמות אל תחתית הסולם החברתי על בסיס מוצא אתני ולאום. רק חורבן מוחלט של המפלגה זו על כל ספיחיה הארגוניים, עשוי להוביל לצמיחה של שמאל כלכלי חברתי ופוליטי אמיתי. כל מי שמנסה לשמר את הקיים שותף להכחשת פשעי מפא"י והעבודה כלפי המזרחים והפלסטינים בישראל ובשטחים. רק לאחר היעלמותה המוחלטת של "העבודה" ניתן יהיה לבנות מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה נקייה מכל תחלואי מפא"י לדורותיה ולגלגוליה השונים. במקביל, יש לחזק את כל התארגנויות העובדים הדמוקרטיות שיעניקו למפלגה שכזו כוח וגיבוי מול שלטון הבובות הקפיטליסטי.

על תאוות און, שלטון והון

אני מגדירה עצמי כפמיניסטית מזרחית יהודיה, אך מוכרחה לציין שלא השתתפתי בחגיגות מחוץ לבית המשפט ובחגיגות הוירטואליות סביב הרשעתו של קצב ולא היתה בי שום שמחה על פסק הדין. גם אם קצב הוא אוייב המין הנשי ו/או האנושי, היהדות מצווה עלינו ב"נפול אויבך אל תשמח". כן, היתה לי תחושת הקלה ורווחה למשמע פסק הדין אבל בפירוש לא שמחה. במשפט הזה אין מנצחים ואין מנצחות. את הנזק הפיזי והנפשי שנעשה לקרבנות- פעם ראשונה בגלל האונס ומעשיו האיומים של קצב ופעם שנייה בשל המשפט הציבורי והתקשורתי שלהן (עוד סוג של "אונס") – את הנזק הזה שום פסק דין כבר לא ימחה. חוץ מזה, כפמיניסטית מזרחית, איני יכולה שלא לראות גם את הטרגדיה הכפולה של משפחת קצב: שיכרון הכוח של פוליטיקאי מזרחי שעלה לגדולה ושכח את הקהילות המזרחיות מעיירות הפיתוח, שהביאו לגדולתו וחוסר יכולתו להתגבר על יצר התאווה המינית והשלטונית, ומנגד הטרגדיה של גילה קצב ומשפחתה. בעיני, קצב אינו סוטה מין או חולה נפש, אלא סתם גבר תאוותן, שנהג ונוהג כמו הרבה גברים שמגיעים לעמדות כוח ומנצלים את כוחם להשגת הטבות מיניות ו/או חומריות ולניצול העובדות והעובדים הכפופים להם. לאורך השנים, נתקלתי בלא מעט גברים כמוהו קודם כל, במערכת הצבאית ואח"כ במערכת האקדמית, התקשורתית והפוליטית. רובם לא נשפטו מעולם, אף כי גם הם אנסו והטרידו קרבנות נשים באופן סדרתי, אבל תמיד זכו לאחוות גברים שצופפה מסביבם חומת הגנה. לעתים הצטרפו לאחווה השבטית הזו גם נשים המכנות עצמן פמיניסטיות (כמו במקרה של רמון) כאשר מדובר היה בגברים ממוצא אשכנזי. במקרה של קצב ואיציק מרדכי גם אחוות הגברים והלוחמים מסביבם התפוגגה, מרגע שלא נזקקו להם יותר כקבלני קולות מזרחיים והחלו להתגרות מדי בתקרת הזכוכית הגמוניה הגברית האשכנזית השלטת.
אגב, לצערי הרב, שמעתי, ראיתי וקראתי גם על גברים במערכת הדתית (רבנים וחזנים) שניצלו את כוחם וסמכותם ופגעו בקרבנות (ילדים ו/או נערים) גם מהמין הגברי. כך שפמיניזם מזרחי בעיני אינו רק מאבק של נשים בגברים, אלא תפיסת עולם ששואפת לשוויון ולתיקון יחסי הכוח המעוותים בחברה הישראלית של און, הון ושלטון .

אנחת הרווחה שלי מכך שנעשה צדק במשפט קצב לקרבנותיו אינה שלמה כלל כי, כאמור, אני חיה בפריפריה וחווה מציאות יומיומית של נשים מוחלשות מזרחיות, אתיופיות ועולות מחבר העמים שלא יעזו לעולם להתלונן על הטרדה מינית מצד מעסיקיהן מחשש לאבדן פרנסתן הכה עלובה, אך כזו שמאפשרת להן לפרנס את ילדיהן. לא בכבוד, אבל לפחות הן מצליחות לשרוד. נשים שפעלו באסרטיביות ו"העזו להתלונן על הטרדה מינית" שרופות בשוק העבודה. אין עבודה. כך זה עובד במערכת קפיטליסטית דורסנית שבה יש רק הירארכיה של טורף ונטרף. בחברה שחיה על הדרת כבוד ולא על כבוד סגולי לכל בן ובת אדם.
אנחת הרווחה אינה שלמה כלל, בטח לא אחרי המחזה קורע הלב של משפחות הקרבנות בכרמל (קורבנות ולא "גיבורים שיצאו למערכה באש כפי שביבי הציג אותם אתמול") שלא יזכו למשפט צדק על אובדן יקיריהן, או לפחות לועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את מחדל השריפה והפקרת חיי אזרחים בשם ערכי הקפיטליזם הקיצוני שהנהיגה המדינה. עם כל הכבוד לאלי ישי , לביבי ולכל הכבודה שהייתה שם אתמול חיי אדם חשובים יותר מהדרת הכבוד שלהם ואפילו מכבודם האישי ואם הם נושאים באחריות לאבדן חיי אדם אז אין שום סיבה לכך שימשיכו להסתובב עם הדרת כבוד. הם נבחרי ציבור ועליהם לדעת שנבחרי ציבור זה לא רק כבוד כיבודים ואינסוף הטבות אלא גם ובעיקר אחריות לתחומים שאנחנו האזרחים הפקדנו בידיהם. זה א-ב של דמוקרטיה. מנגד אני תוהה מה קרה למוסר היהודי שלנו? היכן זעקת הרבנים על קדושת ערך חיי האדם ? הרי כל דרדק יודע שפיקוח נפש דוחה שבת מדוע אם כן כבודם של נבחרי הציבור חשוב יותר מאחריותם להגן על חיי האזרחים? בשביל כבוד צריך לעבוד. לו היתה לאלי ישי, או לביבי טיפה של בושה, מצפון או כבוד היו מתפטרים מיד. היו פעם פוליטיקאים שנהגו כך בעבר אבל מי בכלל זוכר אותם....

אין דבר יותר אותנטי ואמיתי מכאבן של משפחות הנספים באסון השריפה בכרמל , מזכותם לבטא את כאבן וכעסן (חופש הביטוי) ומדרישתם להקמת ועדת חקירה ממלכתית וללקיחת אחריות. מר רוזן ומשפחות פרץ, ברמי וביטון הרימו את נס הדמוקרטיה, אבל אין צבא של מפגינים/ות שמאלנים, אנארכיסטים, פמיניסטיות או ימנים חדורי להט פאשיסטי ושנאת זרים, שיצאו להילחם על ערך חייהם של 44 צעירים וצעירות , נשים ואנשים פשוטים ואלמונים, שקמו לעוד יום עבודה וקיפחו חייהם בשל מחדל ההפרטה של כל השירותים החברתיים והאזרחים של המדינה.

משפחות הקרבנות בכרמל (רובן משפחות מאוכלוסיות מוחלשות בפריפריה מזרחים, עולים מחבר העמים, ערבים ודרוזים) פועלות לגמרי מתוך ההיגיון הצרוף והרציונל לקיומה של הדמוקרטיה ונותנות לביבי ולכל העם בלייף שיעור באזרחות: על החובה האזרחית והמוסרית הבסיסית שלנו האזרחים הפשוטים למחות ולבקר את השלטון, על שאינו ממלא את תפקידו הבסיסי להגן על חיי האזרחים במדינה ומפקיר את חיינו. הן פועלות לא רק מתוך "כאבן וצערן" כפי שמנסה אלי ישי להציג בתקשורת, אלא מתוך עמדה דמוקרטית בסיסית הקוראת לשר הפנים ולממשלה לקחת אחריות מיניסטריאלית וממשלתית על המחדל ולהתפטר....וקוראת לראש הממשלה לנהוג בשוויון כלפי כל הקרבנות ללא הבדל מין דת לאום או מוצא.
כל מי שערך חיי האדם, היהדות ו/או הדמוקרטיה לנגד עיניו חייב לתמוך בהם ולהמשיך את מחאתם הדמוקרטית הלגיטימית והצודקת.