"הם זקוקים לאוזן קשבת"- הרהורים על זהות ומזרחיות

מזה זמן מה שהבחור החביב הקרוי רפרם חדד מנסה להגיד לנו ולעולם כולו באתר "קדמה" משהו על מזרחים ומזרחיות ומיד מתנפלים עליו כעדת זאבים טורפים. מדוע לא מנסים קצת להקשיב לו? נראה לי שאיבדנו את הנימוסים שעל ברכיהם גדלו הורינו בארצות האיסלאם, את הפתיחות והמתינות שהייתה לנו בארצות מוצאנו . האם אי אפשר להעלות רעיונות חדשים פה בקדמה בדבר הזהות שלנו? האם זהות איננה דבר דינמי ומשתנה? האם אסור לנסות לתת המשגה חדשה למציאות, שהשתנתה לבלי הכר מאז ניסוח המזרחיות בשנות השמונים והתשעים ומאז הקמתו של אתר "קדמה". האם הפכנו באמת ל"בלוק מזרחי" תרתי משמע? בלוק מזרחי יצוק מבטון בעל חשיבה אטומה ואחידה או שיש אפשרות לעדכן הגדרות? לאוורר מושגים? לנסח כלים מחשבתיים חדשים לניתוח מציאות חדשה? אני מוכרחה לציין שאני מלאת אמפאתיה כלפי רפרם, מפני שגם אני מנסה כבר כמה שנים לומר כאן משהו אחר על מזרחיות , על "קולקטיב מזרחי" ועל הגדרה של ה"שירה המזרחית" וזוכה למטר צונן של תגובות עד כדי האשמה בבגידה או בניסיון לרפות ידיים ולהרוס את המאבק המזרחי, או להתעלמות מוחלטת.

הגדרת המזרחיות כפי שכתבה כאן איריס חפץ איננה הגדרה גיאוגרפית, תרבותית, או ביולוגית אלא הגדרה פוליטית שבאה למחות על יחסי הכוח הלא מאוזנים בחברה ועל הדיכוי מצד ההגמוניה האשכנזית מחד, ומאידך באה להצביע על רצוננו להשתלב במרחב המזרח תיכוני בשונה מתפיסת ה"גטו האירופאי המערבי" (או " בלשון עדכנית יותר "הוילה בג'ונגל"). כלומר, הגדרת המזרחיות על ידי אינטלקטואלים ואינטלקטואליות ממוצא מזרחי ביקשה לקחת את התיוג הממסדי של "מזרחים" וליצוק תוכן חיובי לתיוג זה כמענה לשלילת המזרח. יעני, הפוך על הפוך, כמו שנהגה ויקי שירן ז"ל לומר. גם השימוש המוגבר במושג "אשכנזים" נועד לחשוף את פניה השקריים של הזהות ו"התרבות הישראלית" שהתגבשה פה, כתרבות שאינה אלא אשכנזית, או אירופוצנטרית ונוצרה ע"י בני ההגמוניה הציונית אשכנזית מלחי ואדוני הארץ הזאת ומלחכיה.
ואולם פוליטיקה עוסקת בראש בראשונה, במאבקים וביחסי כוח, ומרגע שאלו משתנים יש מקום לדעתי, גם לשינוי ו/א עדכון ההגדרות ולאוורור פרדיגמות, שעלולות להפוך לדוגמטיות ולהוביל לאסונות גדולים (דוגמת מעללי הקומוניסטים ברוסיה למשל). יחסי כוח מתחילים ומגולמים בשפה ובהמשגה. מתן הגדרות, מושגים, וחיבורם לכדי נראטיב כולל הינו מעשה כוחני שנעשה לרוב בשדה האינטלקטואלי ומשפיע ישירות על השדה הפוליטי, החברתי והכלכלי. רק אתמול חזינו בעצרת האו"ם במפגני ראווה של נאומים מכוננים מאת מנהיגי מדינות ומעצמות המנסים לשנות יחסי כוח באמצעות התוויית נראטיבים היסטוריים והגדרות כאלו או אחרות. הנאומים כולם מבוססים על עובדות היסטוריות ו/או נתונים עדכניים, אבל הפרשנות ומגמת יחסי הכוח אליה הם שואפים שונים זה מזה בתכלית השינוי. כל אחד והאמת שלו/ה.

"ובערת הרע מקרבך"
ברשימתו רפרם ניסה להטיל ספק באשר לרלוונטיות של הגדרות כמו "יהודים-ערבים" או "מזרחים" לחיי משפחתו ושורשיו בעבר ולחייו בהווה. ואולם כפי שכתב באחת מתגובותיו פה "האישי הוא הפוליטי". גם אני ניסיתי להצביע כאן בקדמה לא פעם על כך שאת הדיכוי הישיר בחיי חוויתי וחווה מצד אנשים ונשים ממוצא מזרחי, הן מצד כאלו שהיו בעמדות כוח והן מצד קולגות "מזרחים/יות מודעים/ות, באמצעות פגיעה במקורות פרנסתי. הדיכוי יכול להיות אפילו בחברויות ברמה האישית מצד מזרחים/יות. זאת בעוד שהרבה פעמים החברויות היציבות יותר בחיי הן דווקא עם אשכנזים/יות ששרדו את הביקורת הרדיקלית ה"מזרחית" שלי, וגם בעבודה ובהתנהלות, לפעמים הרבה יותר קל לעבוד עם אשכנזים/יות, או עם ערבים (בעיקר מחוץ למדינה). מצב זה יצר אצלי דיסוננס קוגנטיבי שהולך ומחריף ומעסיק את מחשבותיי לא מעט. אין לי ספק שהסיבה לכך נעוצה קודם כל במנגנוני הדיכוי וההפרדה שיצר הממסד הציוני-אשכנזי הפטריארכאלי כדי לבסס ולהנציח את שליטתו על מירב המשאבים ומוקדי הכוח של המדינה. מנגנון זה, יצר את הריבוד המעמדי בין שכבה צרה של אינטלקטואלים ופוליטיקאים ממסדיים ("עבדי הבית") מזרחים/י לבין שאר האוכלוסייה שמוצאה מארצות המזרח והאסלאם ו/או "העולם השלישי". עם השנים שכבה מבוססת ובורגנית זו הלכה והתרחבה ככל שהעמיקה הגישה הדרוויניסטית הקפיטליסטית והעמיקה הלאומנות. אלו הבהירו היטב לציבור הישראלי באיזה צד עדיף לך להיות אם חפצ/ת חיים את/ה.
כך נוצר מצב שעיקר המדכאים היום של מזרחים/יות , פלסטינים/ית , אתיופים/יות, וגם של רוסים/יות ואפילו של אשכנזים/יות, שלא שרדו את הקפיטליזם הדורסני למרות הפריבילגיות שהעניקה להם המדינה, הם אותם משרתי ציבור אינטלקטואלים/יות, אקדמאים/ית, פוליטיקאים/יות, ראשי ערים, פקידים/ות בכירים/ות וזוטרים/ות, מנהלים/ות, מחנכים/ות ועוד שמוצאם מארצות המזרח והאסלאם. למותר לציין שאלו מנוהלים מאחורי הקלעים ע"י אוליגרכית אצולת ההון והממון האשכנזית רובה ככולה.
נטילת האחריות האישית, יכולת הבחירה והמצפון האנושי ממדכאים/ות אלו ואי חשיפתם והוקעתם בציבור, לרוב, תוך מתן סיבות שונות ומשונות מלוות בגיבובי קלישאות כמו "כביסה מלוכלכת מכבסים בבית" (האם יש בית בכלל?) או "תינוקות שנישבו", או "מה יגידו אשכנזים!?", "האשמת קרבן" ועוד, היא זו שמאפשרת את המשך הגזענות והדיכוי החברתי כלכלי ותרבותי ע"י ההגמוניה הציונית אשכנזית הותיקה והיא שמונעת צמיחה של הנהגה מוסרית ראויה וברורה, הנהגה אמינה שתיתן מופת ודוגמא, תיצור סולידריות ותתרגם אותה לכוח פוליטי ולשינוי יחסי הכוחות במדינה. גם אם אמונן של הקהילות המזרחיות במערכת השיפוטית בישראל הולכת וקטנה בשל היעדר שיקוף וייצוג לכל הקבוצות במדינה, נפוטיזם, והפללת יתר של יהודים שמוצאם בארצות האיסלאם ואפילו שימוש במערכת זו לשם בלימת מחאה חברתית או התקדמות בסולם הפוליטי, עדיין שחרור "מזרחים/יות" מכל סמכות שיפוטית והגדרה אוטומטית שלהם כחפים מפשע ו/או כקרבנות של הממסד האשכנזי ותו לא הינה בעייתית ביתר.גם פטור משיפוט פנים-קהילתי הינו אור ירוק לשחיתות, שוחד, גזל,אונס והטרדות מיניות של בעלי כוח. בלי החזרת הבושה לחיינו שום שינוי לא יחול. חשומה, עיב, חראם, חג'ל, פדיחה ועוד, כל אלו מילים שמשמשות לציון כל מיני סוגים של בושה ולריסון היחיד ע"י הקהילה. ידוע שמשטור זה עלול להידרדר לכדי דיכוי, ואני בטוחה, שעבור נשים ערביות ומזרחיות למילים אלו יש קונוטציות שליליות קשות של כבלים שמהן הן ניסו ומנסות עדיין להשתחרר. לכן, כשם שחייב להיות קוד אתי לחברה הישראלית בדמות חוקה דמוקרטית שתגביל ותרסן את בעלי הכוח, כך חייב היה אותו "קולקטיב מזרחי" שהתיימר לנסח את המזרחיות ולהנהיג את ציבור המזרחים" לנסח לעצמו קוד מוסרי אתי שמגדיר את מחויבותו לציבור שאותו התיימר לייצג ולא רק לרעיון המזרחיות ו/או לשיח המזרחי (ממש במילים אלו השתמשו בזמנו בכירי הקשת), או לכסא עליו הוא יושב בכנסת. האם עדיין קיימת חפיפה בין הגדרת "המזרחים" כקרבנות הדיכוי החברתי התרבותי וכמובילי אג'נדה דמוקרטית חברתית ומוסרית טובה יותר לחברה הישראלית, או שהגדרות חוטאות לאמת ולסטטיסטיקות. אם הכנסת היא איזושהי מראה של החברה הישראלית אזי הרוב המוחלט של המזרחים/יות בה שייכים לצד המדכא לא המדכא, ו"נשים" למשל היא קטגוריה שאפלייתן הרבה יותר בולטת בכנסת מאשר אפליית ה"מזרחים". כל קטגוריה היום במדינת ישראל היא כלי הכאה או העדפה של קבוצה זו או אחרת בחברה הישראלית וקטגוריות אלו אינן נפרדת וצולבות אלא חופפות באופן שכל קטגוריה נוספת שמתייגת אותי פירושה העצמת הדיכוי או הגדלת הפריבילגיות שלך במדינה. אם למשל נבדוק רמת שכר ב"אשדוד" (=פריפריה) נגלה שקטגוריית ה"נשים" הרבה יותר מופלית מקטגוריית "המזרחים" בעיר. ואם בנוסף את אם חד הורית, אתיופית שגרה בשכונות הותיקות, אז בכלל הלך עלייך.

אופציה מזרחית או ים תיכונית?
מעבר לעניין הפוליטי שכפי שהראיתי הוא מופרך לחלוטין היום, בטח בעיר פטריארכלית כמו אשדוד שנשלטת ע"י גברים ממוצא מזרחי ורוסי שמדכאים את כל מי שרק אפשר, רפרם בדבריו מנסה להחזיר אותנו לחזון התרבותי ולאידיאה הים תיכונית שניסחה ז'קלין כהנוב לפני כחמישים שנה. הגדרת המזרחיות לדבריה היא הגדרה "לעומתית" ורפרם מחפש הגדרה שתגדיר אותו לא ביחס לאשכנזים אלא ביחס לשורשיו העמוקים בארץ מוצאו, אולי מכיוון שנולד שם ומכבש המחיקון האשכנזי לא מחק אותו כליל, עד שנדרש להמצאת זהותו מחדש או לשחזורה על סמך פרגמנטים של זיכרונות ילדות עמומים. הוא מחפש הגדרה שתאפיין אותו גיאוגרפית אקלימית ותרבותית, הגדרה שאינה מונוליתית ואחידה (=בלוק מזרחי) אלא רב תרבותית ורב קולית. לכן רפרם מדגיש בדבריו את הים, ומבחינתו יפו, איטליה, או תוניס הם לדידו, מקומות שהוא חש בהם טבעי וימצא בהם ידידים/ות לרוב.
כמי שגדלה בבית רב- לשוני עם שפת-אם ספרדית ושפת-אב צרפתית ושפת סבתא ערבית מרוקאית ושפת דיבור קריאה וכתיבה עברית, אני בהחלט מבינה את הרדוקציה והדיכוי שכופה הגדרת המזרחיות על רובנו, יצורים ויצורות היברידיים. מואיז בן הראש העלה זאת לא פעם. גם במאמר שלי "שירה מזרחית או שירת כלאים" הדגמתי את חוסר הרצון מצד משוררים ומשוררות ממוצא מזרחי, שמתעקשים לדרוש הכלה של כלל הזהויות התרבותיות הדתיות הלאומיות והאישיות, להיבלע בהגדרה זו א אחרת. מה לעשות ששירי הערש ששרו לי הורי היו בספרדית ובצרפתית או בעברית ציונית ולא במזרחית? ("קום בחור עצל וצא לעבודה.." מומלץ לצפות בסרטו המעולה של סמי שלום שטרית "אז'י איימה" בהקשר זה) ומה לעשות שכל המילים הראשוניות בבית, החל משמות אברי הגוף והמין, דרך כינוי ההורים והסבתות ועד לפריטי הלבוש ואוכל, נהגו בפי לראשונה בספרדית ולא ב"מזרחית"? מה לעשות שסרט על משפחה מקסיקנית או קולומביאנית יכול לרגש אותי עד דמעות רק בגלל כל המילים הראשוניות האלו ששימשו אותי בחמש השנים הראשונות לחיי לפני שבאה הבושה וגרמה לי להדחיק ולמחוק את אותן פלברות יפות. אכן גם סרט ערבי הוא חלק מילדותי, אבל גם שירי חיברות צרפתיים מבתי הספר של "אליאנס". גם הניסיון הכושל להסביר לידידי המרוקאים או המצרים מדוע אנו מזהים עצמנו עם המשרק ולא המגרב שם מולדתנו מבחינתם, קצת מביך.



כהנוב מציעה אופציה תרבותית ופוליטית של גשרים בין יהודים לערבים , מזרח ומערב, נשים וגברים, דתיות לחילוניות. היא מעלה אפשרות קוסמופוליטית פתוחה ומתונה יותר של התחברות למרחב. לא רק זה המזרח תיכוני, אלא גם האירופאי והאפריקני ממקום של גישור, פשרה והסכמה על אינטרסים גיאו פוליטיים משותפים, ובלי להתעלם ממורשת עבר מפוארת של קשרי מסחר, מדע, תרבות הדדיים מפרים שהביאו לשיאים ופסגות של מדע, יצירה תרבותית וחשיבה פילוסופית ודתית.
לעומת זאת האופציה ה"מזרחית" שהתגלמה בשנות התשעים בתנועת "הקשת הדמוקטית המזרחית" היא אופציה חלולה שכן מעולם לא הגדירה בפירוש ואפילו נמנעה מכך במכוון משך מספר שנים מה השלכותיה הפוליטיות ביחס לבעיה הפלסטינית ולסכסוך הלאומי עמם, חמור מכך היא ניסתה לחמוק מהתמודדות עם הקונפליקט שבין דת למדינה, בין חילוניות למסורתית ועקפה באלגנטיות את הקרע העמוק שבין נשים מזרחיות לגברים מזרחים. בכך, הפכה את המזרחיות להגדרה אקסקלוסיבית של מיעוט קטן ומבודד, הגדרה שמבוססת על התרפסות מחד כלפי אשכנזים : תנו גם לנו חלק או לפחות פירור בעוגה הציונית, ומצד שני על סוג של התנשאות כלפיהם: אנחנו טובים יותר מכם, אצלנו אין פרוטקציות, אין דיכוי, או תאוות בצע אינסופית. כאשר הביטוי הקיצוני ביותר לכך, הוא הגדרת המזרחים כגזע עליון נבחר, היהודי האמיתי השורשי והטהור להבדיל מהאשכנזי הכוזרי, הלא יהודי, המעורבב גנטית בגויים. כל אלו כולל ביטוי קיצוני זה של "מזרחיות" מופיעים בנבואותיה של כהנוב שכה היטיבה לתאר את המצב שלנו אז והיום. ברשותכם ארצה להביא מספר ציטוטים מדבריה מתוך המסה "גשר אל עולי המזרח":
1. "יהודי המזרח נוטים לשכון לבדד, ולא רק בשל נסיבות חיצוניות אלא גם מבחירה; בדומה ליהודים בגלות , יהודי המזרח מביעים את עצמיותם , את האני האמיתי שלהם, רק כשהם באים בקהל אחיהם בני עדתם. וכך יהודים מזרחיים רבים מתפארים שה"ספרדים" הם אצילי בי ישראל, שרק הם יהודים "אמיתיים" ואילו האשכנזים הם צאצאי שבטים צפוניים שהתגיירו."
2. והנה נבואתה על המנהיגות המזרחית: " העידית התרבותית התרחקה הן מהיהדות והן מן הסביבה היהודית-ערבית שמתוכה צמחה. והתוצאה היא שלא אחת אין לעולים מישראל מארצות המזרח מנהיגים טבעיים , אנשים העשויים לשמש חוליה מקשרת בין שתי התרבויות ולסייע לחבריהם בהסתגלותם לחברה המודרנית".
3. בנוסף, אני מזהה בדבריו ובמזגו של רפרם איזושהי נינוחות שנשללה מאיתנו ילידי הארץ דור שני להגירה. לא בכדי הגדרת ה"מזרחיות" מעוררת אנטגוניזם בקרב ציבורים רחבים בארץ. לא רק בשל התוכן הרדיקלי שלה, אלא גם ואולי בעיקר, בשל הצורה והדרך הלוחמנית של נושאיה שאינו עולה בקנה אחד עם הדרישה לצדק לשלום ולשוויון, ואיני מוציאה מכלל זה את עצמי. להיפך, ימים של חשבון נפש אישי וקיבוצי.
כהנוב מייחסת זאת ל"הלם טראומטי" שגרמה אפליית המזרחים בארץ: "....והפער בין האידיאלים של הציונות לבין המציאות בישראל, בין מה שדמיינו לבין מה שקרה בפועל, גרם להלם טראומטי. המחשבה שהם אזרחים מדרגה שנייה" מטרידה אותם עד דכא. דומה שרבים מהם אינם מדברים על דבר זולת הקיפוח שכביכול מקפחים אותם; וברצותם "להוכיח את עצמם" מתפתחת אצלם איזו תוקפנות בדיבר ובמנהגים השונה לחלוטין ממסורת הנימוסים של המזרח. נראה שזו הדרך הנאותה בעיניהם" לעמוד על זכויותיהם". הנה לכם פתולוגיה "מזרחית" ידועה שאין לה שום עקבות בקרב מרוקאים במרוקו למשל.
" מחמת האפליה הזו....הוא מוצא ניחומים באידיאליזציה של סביבת חייו הקודמת...אמנם סבלו הפיזי שם היה לא אחת רב... אך הייתה לו שם הרגשה של שלמות- בתקוותיו, באורח חייו, באמונותיו, באישיותו, בהכרת כבודו העצמי.
לסיכום, ז'קלין כהנוב מציעה במסותיה אופציה תרבותית ופוליטית ים תיכונית של מעבר לזהות רחבה ומכילה יותר, להבדיל מהזהות המזרחית או המזרח-תיכונית שבעת הסכסוכים האתניים הלאומיים ולמודת מלחמות הדת, או מהזהות המערבית האירופאית שהולידה קולוניאליזם, הרג המוני של בני אדם, מלחמות עולם ושימוש בנשק לא קונבנציונאלי. אופציה זו נוסחה בין היתר ע"י אחד מענקי הרוח של העולם הערבי, טה חוסיין המצרי, וללא ספק כהנוב הושפעה ממנו בהציעה לנו זהות המושתתת על גשרים בין דתות, עמים ותרבויות וחילופי ידע, סחורות, ותרבות. אופציה של התכנסות סביב אינטרסים, אקלים, ומזג משותפים, ובראשם המים והים, ולא
של הסתגרות והתבדלות אתנית, דתית, לאומית או מגדרית. אלמוג בהר כתב לאחרונה במאמרו "קהיר ואיסטנבול תחילה" שפורסם "בקפה גיברלטר" " על המשבר הנוכחי עם מצרים על המשבר עם מצרים ותורכיה והשלכתו הפוליטית על מעמדם/ן של ישראלים/יות שמוצאם בארצות אגן הים התיכון ועל מעמדה של התרבות הישראלית בכלל. יש להתייחס לדבריו בהקשר אותו ביקשתי להעלות כאן. גם את העמידה של צרפת, יוון, ספרד, איטליה ושאר מדינות הים התיכון לצד הפלסטינים בבקשתם להכרה במדינה עצמאית, כנגד עמדתן המתבצרת של ישראל וארה"ב, יש לבחון בהקשר של האופציה הים תיכונית והאינטרסים הנובעים ממנה. גם אביב המהפכות שפרץ בתוניס (ולא במקרה, אכן כפי שאמר רפרם: מקום של פתיחות גדולה, או בלשונה של חביבה "גלות פתוחה") והתגלגל למצרים לוב סוריה תימן וישראל אינו רק "אביב ערבי" כפי שכינה אותו אבו מאזן בנאומו ההיסטורי, או "אביב מזרח תיכוני", אלא גם ובעיקר, הוא "אביב ים-תיכוני", הכולל גם את ספרד, צרפת ויוון.
הדרך היחידה לשבירת הריבים והסכסוכים הלאומיים המפרידים ומפצלים את המזרח התיכון מאז חדירת הקולוניאליזם ועמו החלוקה המלאכותית למדינות לאום ועד היום, היא שיתוף פעולה אזורי פוליטי כלכלי דתי ותרבותי. למים, לשמיים ולאדמה יש גבולות והיגיון משלהם, שמצריכים שיתופי פעולה בינאזוריים בין בני א סביב שמירה וניצול של מקורות מים, התמודדות עם שריפות ענק, רעידות אדמה, ושמירה על סביבה נקייה מזיהום אוויר ומים.

חלום לים התיכון
אל מול האופציה החמאסית הדתית קיצונית, או האופציה הלאומית הפלסטינית המתבדלת שמוחקת את העבר היהודי הקדום, מכחישה את קיומה של ה"בעיה היהודית" והאנטישמיות באירופה וכיום גם בארצות האסלאם, ומתעלמת מהצורך של היהודים בעצמאות לאומית ותרבותית ובתיקון ואפילו ריפוי מטראומת השואה לא באמצעות התקרבנות נצחית ודיכוי אחרים/ות, ומנגד- אל מול האופציה החילונית הציונית אשכנזית שהבהלה שלה מהיהדות גובלת לעיתים באנטישמיות ובשנאה עצמית, או האופציה הדתית הלאומנית או זו החרדית, שמתבצרות יותר ויותר בגטאות סגורים ומסוגרים בחומות וגדרות פיזיות ומופשטות (גטאות של אירופאיות ומערביות, שכבר מזמן אינה מתקיימת באירופה או במערב, אלא רק בדמיונה הקודח של שרידי האליטה הציונית אשכנזית, או גטאות של יהדות פונדמנטליסטית ו/או משיחית קיצונית ומתבדלת שאינה מתקשרת עם עמים ודתות אחרות וסופה כה מוכר וידוע – כרוניקה של גלות וחורבן ידועים מראש), או האופציה המזרחית האנטי – ציונית ההזויה של מלחמת חורמה באשכנזים עד לטיהור העם היהודי מכל כוזריו וגוייו ומגוייריו.
אל מול כל האופציות המפרידות והמפצלות הללו חייבים להעמיד אופציה "עגולה" (כפי שמרבה רפרם להשתמש בדיבורו) שפויה יותר, ואני מוסיפה: אופציה "נשית" שיש בה יותר חמלה, הכלה ורחמים ופחות תחרות, משחקי הדרת כבוד או זקפה לאומית, שהרי הן השיח הדתי הפונדמנטליסטי והן השיח המיליטריסטי-לאומי מובלים ומונהגים בעיקר ע"י גברים תאבי כוח ומלחמות אינסופיות.

לדעתי, הפיתרון לתוקפנות ולמיליטריזם הישראליים לא יכול להיות חרם לוחמני, שדוחק את הישראלים עוד יותר לפינה ומשחרר את כל הפסיכוזות הפרנואידיות (בלשונה של כהנוב "נוירוזה יהודית") וחרדות הקיום וההשמדה, שהביאו איתם הציונים מארצות מוצאם, אלא עוד ועוד הופעות של יסמין לוי ויינון מועלם בתורכיה, של זהבה בן ברמאללה, של אמיל זריהן ור' חיים לוק במרוקו, של דלאל אבו אמנה בירדן ובמרוקו ושל אמנים מאגן הים התיכון בישראל. ברוח זו עדכנו לאחרונה את שמה ש התזמורת שלנו מ"התזמורת האנדלוסית החדשה אשקלון" ל"תזמורת האנדלוסית הים-תיכונית". הפיתרון לקיצוניות הדתית מכל הסוגים לדיכוי הקפיטליסטי הדורסני ולדיקטטורות של אוליגרכיות צבאיות או אוליגרכיות ממון, הוא ביצירת עוד ועוד רשתות וירטואליות חברתיות, נשיות, ים- תיכוניות, ובינלאומיות לחילופי ידע, עצות ולקחים ממחאות העמים ומאבקם לחירות ולצדק חברתי. רשתות שיביאו ליצירת שיתופי פעולה להשגת מטרות אלו לכל עמי האזור לפירוק הנרטיבים המכוננים המשמשים כלי לדיכוי עמים ותרבויות. הייתי רוצה לראות את ואאיל ע'נאים, לצד דפני ליף, רחלי יוסף, דני האדום, ולצד לוחמי חרות מטריפולי ותוניס בשולחנות העגולים של הקונגרס החברתי. הייתי רוצה לראות יותר תרגומים לעברית של כתביהם של גדולי האינטלקטואלים והסופרים במצרים, עיראק, סוריה ולבנון והמגרב שיביאו לציבור הישראלי כולו את ניסיונם האמיץ והנועז להתמודד כבר בשנות הארבעים עם סוגיות של דת ומדינה, מסורתיות מול מודרנה, לאומיות פטריוטית, לעומת לאומיות אזורית, מזרח מול מערב ונשים מול גברים ולהיפך תרגום של ספרות כלאיים ישראלית של המהגרים מארצות האסלאם לערבית, צרפתית ספרדית ותורכית ולא רק לאנגלית....הייתי רוצה לראות אנשי ונשות דת יהודים נוצרים ומוסלמים יושבים יחד סביב שולחנות עגולים ודנים בהתאמת הפרשנויות השונות של כתבי הקודש לרוח הזמן והמקום. בהקשר זה, אני מתה מסקרנות לקרוא את ספרה החדש של פרופ' חביבה פדיה "הליכה אל מעבר לטראומה" שזה עתה יצא לאור ולהקשיב לאופציה נשית יהודית עכשווית שאולי היא מציעה בספרה.


אין מעשה יותר סימבולי מחציית הגבולות הטבעית של רפרם לטריפולי להמחשתה של האידיאה הים תיכונית ומצד שני ההיחלצות המהירה והמתוקשרת של ליברמן לשחררו של רפרם מהכלא הלובי שהיא יפה לכשעצמה, אלמלא היתה כרוכה בכליאתו מחדש פיזית ומנטאלית בגבולות מדינת ישראל. ים תיכוניות עבור אנשים כמוני, וכמו רפרם היא אורח חיים ואוויר לנשימה ולא רק אידיליה. מדי יום אני מאריכה את דרכי לעבודה דרך הטיילת ש אשדוד ותמורת כמה פרוטות דלק, אני זוכה כל בוקר מחדש למראה המרהיב של הים התכול על גליו וספינותיו. זה נותן לי כוח, תקווה והשראה להמשיך ולחיות פה ולנסות לשנות את המציאות. יש כאן אופקים רחבים. אולי אני משרטטת כאן אוטופיה נאיבית, אבל בלי חלומות ותקווה החיים פה ובכלל, לא מי יודע מה... אם ילדים פלסטינים מתיאטרון החופש של רמאללה שנוסד ע"י ג'וליאנו מר חמיס ז"ל או או ארנה ז"ל ממשיכים עוד לחלום ולהציג את חלומם על במות העולם לאחר שזה הוחרב נסגר ונשרף לא פעם אחת וגם לא פעמיים, קל וחומר, שגם עלינו לחלום ולנסות להגשים את חלומותינו למען ילדינו וילדי שכנינו ובקונסטלציה הנוכחית של המשבר הכלכלי העולמי לילדי העולם כולו. בימים נוראים אלו, לא רק רפרם, אלא כולנו זקוקים לאוזן קשבת כפי שכתבה כהנוב, לכל הצלילים והמקצבים הרוחשים מסביבנו ומתחת לפני הים וכולנו זקוקים לעיניים מפוכחות ופקוחות לרווחה לראות ולחזות בכל השינויים והסיכויים מסביבנו.
נ.ב.
לאחי ואחיותיי העיראקים, הסורים, התימנים, הפרסים, ההודים האתיופים ועוד, נקבל אלינו בברכה גם את יושבי ההרים והמדבריות, ונקשיב גם לזרמי האוקיינוס ההודי ואפילו לזה השקט ונעשיר עוד יותר את התרבות הים תיכונית. תרבות שמשחר היווצרות האנושות וההיסטוריה קלטה לתוכה השפעות מתרבויות מפוארות כמו זו הבבלית, הפרסית וההודית וקיבלה אל חיקה בזרועות פתוחות את חוכמתה המאתגרת של מלכת שבא היפה...