זיכרון קצר
לפני כשש שנים, בעת שעמיר פרץ התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ניסו כמה מחבריי לשכנע אותי להתפקד למפלגה ולתמוך בעמיר. אני גיליתי סלידה עמוקה מהרעיון, למרות התקווה שהצליח האיש להפיח אפילו בכמה מחברי הרדיקאליים והציניקנים ביותר בשדה המזרחי החברתי. הנה מה שכתבתי אז באתר העוקץ תחת הכותרת "דרוש מנהיג" על הבעייתיות הגדולה בפלטפורמה של מפלגת העבודה כמפלגת "שמאל" ו/או כמפלגה סוציאל דמוקרטית, ועל יכולת המנהיגות של עמיר פרץ . בראיון לערוץ הכנסת בהנחיית גל גבאי חזרתי על הדברים ואמרתי שאשמח להתבדות ולגלות שטעיתי והנה קם לנו מנהיג מזרחי חברתי אמיתי ובא לציון גואל, אבל מיד עם היבחרו של עמיר פרץ והצהרותיו על ארון הקבורה של השד העדתי הבנתי שלא טעיתי ושאנו הולכים להיות עדים לעוד מחזה טראגי מסוג "עלייתו ונפילתו המטאורית של מנהיג מזרחי". ברוב חוצפתי עוד התקשרתי לעו"ד יובל אלבשן, שהיה אז שהיה עוזרו ויועצו האישי והצעתי ייעוץ חינם לעמיר פרץ שאולי עשוי למנוע ממנו ומאיתנו את הקטסטרופה הממשמשת ובאה. בסופו של דבר באופן לא ממש מפתיע התגשמו תחזיותיי. כרוניקה של כישלון ידוע מראש.
מדהים כמה קצר הזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי. עוד יותר מדהים זיכרונם הקצר של אינטלקטואלים חברתיים כמו למשל פרופ' דני גוטווין ברשימתו היום באתר העוקץ "אהוד והפליטים, היום שאחרי" שממשיכים לנסות ולהפיח שוב ושוב חיים בגוויה הרקובה של מפלגת העבודה וחמור מכך, שמנסים להכתיר שוב את עמיר פרץ כמנהיג חברתי. בושה וחרפה שכל הזמן נתלים על אותו מטאטא עקום. מה נגמרו האנשים המוכשרים והישרים בארץ?

עמיר פרץ כשל בתפקידו כמנהיג חברתי כישלון חרוץ ולא הצליח להתגבר על תאוות הכבוד שלו, למען בוחריו התמימים בפריפריה. אלו שתלו בו ובהבטחותיו להעלאת שכר מינימום ולמדיניות חברתית וכלכלית רחומה יותר תקווה, ונתנו בו אמון, עד כדי כך, שיצאו מגדרם ושינו את הרגלי הבחירה שלהם למענו. עמיר פרץ גם אחראי יחד עם שותפיו אולמרט וחלוץ למחדל הנוראי של מלחמת לבנון השנייה ולתוצאותיה הטראגיים: הן מבחינת הפשעים נגד האוכלוסייה האזרחית בישראל ובלבנון והן מבחינת הפקרת החיילים והעורף. כל זאת, ללא לקיחת שום אחריות מיניסטריאלית או מוסרית. הגיע הזמן לחשוף אחת ולתמיד את שקרי מפלגת מפא"י וממשיכתה "העבודה" - מוקד הכוח של בעלי ההון ובעלי הקרקעות, שזורה מיום הקמתה חול בעיני הציבור בארץ ובעולם, באמצעות מצג שווא של סוציאליזם ציוני. קרי, סוציאליזם מעוות ששירת בעיקר את האליטה האשכנזית הציונית, ניצל ודיכא ביד קשה את הפועלים המזרחים והערבים. למפא"י הא-היסטורית ולמפלגת העבודה עבר אפל ביחסה למזרחים ולפלסטינים בישראל, עבר עמוס בפשעים מחרידים החל מחטיפת ילדים והקרנת ראשיהם של אלפי ילדים מזרחים, שחלו בגזזת, וכלה בבניית הירארכיה גזענית ומתעלת בחינוך ובשוק העבודה, שהסלילה אוכלוסיות שלמות אל תחתית הסולם החברתי על בסיס מוצא אתני ולאום. רק חורבן מוחלט של המפלגה זו על כל ספיחיה הארגוניים, עשוי להוביל לצמיחה של שמאל כלכלי חברתי ופוליטי אמיתי. כל מי שמנסה לשמר את הקיים שותף להכחשת פשעי מפא"י והעבודה כלפי המזרחים והפלסטינים בישראל ובשטחים. רק לאחר היעלמותה המוחלטת של "העבודה" ניתן יהיה לבנות מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה נקייה מכל תחלואי מפא"י לדורותיה ולגלגוליה השונים. במקביל, יש לחזק את כל התארגנויות העובדים הדמוקרטיות שיעניקו למפלגה שכזו כוח וגיבוי מול שלטון הבובות הקפיטליסטי.