על תאוות און, שלטון והון

אני מגדירה עצמי כפמיניסטית מזרחית יהודיה, אך מוכרחה לציין שלא השתתפתי בחגיגות מחוץ לבית המשפט ובחגיגות הוירטואליות סביב הרשעתו של קצב ולא היתה בי שום שמחה על פסק הדין. גם אם קצב הוא אוייב המין הנשי ו/או האנושי, היהדות מצווה עלינו ב"נפול אויבך אל תשמח". כן, היתה לי תחושת הקלה ורווחה למשמע פסק הדין אבל בפירוש לא שמחה. במשפט הזה אין מנצחים ואין מנצחות. את הנזק הפיזי והנפשי שנעשה לקרבנות- פעם ראשונה בגלל האונס ומעשיו האיומים של קצב ופעם שנייה בשל המשפט הציבורי והתקשורתי שלהן (עוד סוג של "אונס") – את הנזק הזה שום פסק דין כבר לא ימחה. חוץ מזה, כפמיניסטית מזרחית, איני יכולה שלא לראות גם את הטרגדיה הכפולה של משפחת קצב: שיכרון הכוח של פוליטיקאי מזרחי שעלה לגדולה ושכח את הקהילות המזרחיות מעיירות הפיתוח, שהביאו לגדולתו וחוסר יכולתו להתגבר על יצר התאווה המינית והשלטונית, ומנגד הטרגדיה של גילה קצב ומשפחתה. בעיני, קצב אינו סוטה מין או חולה נפש, אלא סתם גבר תאוותן, שנהג ונוהג כמו הרבה גברים שמגיעים לעמדות כוח ומנצלים את כוחם להשגת הטבות מיניות ו/או חומריות ולניצול העובדות והעובדים הכפופים להם. לאורך השנים, נתקלתי בלא מעט גברים כמוהו קודם כל, במערכת הצבאית ואח"כ במערכת האקדמית, התקשורתית והפוליטית. רובם לא נשפטו מעולם, אף כי גם הם אנסו והטרידו קרבנות נשים באופן סדרתי, אבל תמיד זכו לאחוות גברים שצופפה מסביבם חומת הגנה. לעתים הצטרפו לאחווה השבטית הזו גם נשים המכנות עצמן פמיניסטיות (כמו במקרה של רמון) כאשר מדובר היה בגברים ממוצא אשכנזי. במקרה של קצב ואיציק מרדכי גם אחוות הגברים והלוחמים מסביבם התפוגגה, מרגע שלא נזקקו להם יותר כקבלני קולות מזרחיים והחלו להתגרות מדי בתקרת הזכוכית הגמוניה הגברית האשכנזית השלטת.
אגב, לצערי הרב, שמעתי, ראיתי וקראתי גם על גברים במערכת הדתית (רבנים וחזנים) שניצלו את כוחם וסמכותם ופגעו בקרבנות (ילדים ו/או נערים) גם מהמין הגברי. כך שפמיניזם מזרחי בעיני אינו רק מאבק של נשים בגברים, אלא תפיסת עולם ששואפת לשוויון ולתיקון יחסי הכוח המעוותים בחברה הישראלית של און, הון ושלטון .

אנחת הרווחה שלי מכך שנעשה צדק במשפט קצב לקרבנותיו אינה שלמה כלל כי, כאמור, אני חיה בפריפריה וחווה מציאות יומיומית של נשים מוחלשות מזרחיות, אתיופיות ועולות מחבר העמים שלא יעזו לעולם להתלונן על הטרדה מינית מצד מעסיקיהן מחשש לאבדן פרנסתן הכה עלובה, אך כזו שמאפשרת להן לפרנס את ילדיהן. לא בכבוד, אבל לפחות הן מצליחות לשרוד. נשים שפעלו באסרטיביות ו"העזו להתלונן על הטרדה מינית" שרופות בשוק העבודה. אין עבודה. כך זה עובד במערכת קפיטליסטית דורסנית שבה יש רק הירארכיה של טורף ונטרף. בחברה שחיה על הדרת כבוד ולא על כבוד סגולי לכל בן ובת אדם.
אנחת הרווחה אינה שלמה כלל, בטח לא אחרי המחזה קורע הלב של משפחות הקרבנות בכרמל (קורבנות ולא "גיבורים שיצאו למערכה באש כפי שביבי הציג אותם אתמול") שלא יזכו למשפט צדק על אובדן יקיריהן, או לפחות לועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את מחדל השריפה והפקרת חיי אזרחים בשם ערכי הקפיטליזם הקיצוני שהנהיגה המדינה. עם כל הכבוד לאלי ישי , לביבי ולכל הכבודה שהייתה שם אתמול חיי אדם חשובים יותר מהדרת הכבוד שלהם ואפילו מכבודם האישי ואם הם נושאים באחריות לאבדן חיי אדם אז אין שום סיבה לכך שימשיכו להסתובב עם הדרת כבוד. הם נבחרי ציבור ועליהם לדעת שנבחרי ציבור זה לא רק כבוד כיבודים ואינסוף הטבות אלא גם ובעיקר אחריות לתחומים שאנחנו האזרחים הפקדנו בידיהם. זה א-ב של דמוקרטיה. מנגד אני תוהה מה קרה למוסר היהודי שלנו? היכן זעקת הרבנים על קדושת ערך חיי האדם ? הרי כל דרדק יודע שפיקוח נפש דוחה שבת מדוע אם כן כבודם של נבחרי הציבור חשוב יותר מאחריותם להגן על חיי האזרחים? בשביל כבוד צריך לעבוד. לו היתה לאלי ישי, או לביבי טיפה של בושה, מצפון או כבוד היו מתפטרים מיד. היו פעם פוליטיקאים שנהגו כך בעבר אבל מי בכלל זוכר אותם....

אין דבר יותר אותנטי ואמיתי מכאבן של משפחות הנספים באסון השריפה בכרמל , מזכותם לבטא את כאבן וכעסן (חופש הביטוי) ומדרישתם להקמת ועדת חקירה ממלכתית וללקיחת אחריות. מר רוזן ומשפחות פרץ, ברמי וביטון הרימו את נס הדמוקרטיה, אבל אין צבא של מפגינים/ות שמאלנים, אנארכיסטים, פמיניסטיות או ימנים חדורי להט פאשיסטי ושנאת זרים, שיצאו להילחם על ערך חייהם של 44 צעירים וצעירות , נשים ואנשים פשוטים ואלמונים, שקמו לעוד יום עבודה וקיפחו חייהם בשל מחדל ההפרטה של כל השירותים החברתיים והאזרחים של המדינה.

משפחות הקרבנות בכרמל (רובן משפחות מאוכלוסיות מוחלשות בפריפריה מזרחים, עולים מחבר העמים, ערבים ודרוזים) פועלות לגמרי מתוך ההיגיון הצרוף והרציונל לקיומה של הדמוקרטיה ונותנות לביבי ולכל העם בלייף שיעור באזרחות: על החובה האזרחית והמוסרית הבסיסית שלנו האזרחים הפשוטים למחות ולבקר את השלטון, על שאינו ממלא את תפקידו הבסיסי להגן על חיי האזרחים במדינה ומפקיר את חיינו. הן פועלות לא רק מתוך "כאבן וצערן" כפי שמנסה אלי ישי להציג בתקשורת, אלא מתוך עמדה דמוקרטית בסיסית הקוראת לשר הפנים ולממשלה לקחת אחריות מיניסטריאלית וממשלתית על המחדל ולהתפטר....וקוראת לראש הממשלה לנהוג בשוויון כלפי כל הקרבנות ללא הבדל מין דת לאום או מוצא.
כל מי שערך חיי האדם, היהדות ו/או הדמוקרטיה לנגד עיניו חייב לתמוך בהם ולהמשיך את מחאתם הדמוקרטית הלגיטימית והצודקת.