(חלק מתוך הרצאה שניתנה לפני מספר שנים בסינמטק ת"א במסגרת המפגש השני בסדרה "זווית כהה" שכותרתו היתה: "הגדנה אחיותי: מה הקטע של הגבר המזרחי?" . את הסדרה יזמו וארגנו : שיקו בהר, תקווה לוי , איריס מזרחי, ואסנת טרבלסי ואביטל מוזס בשיתוף עם סינמטק ת"א)
נולדתי כבת שניה למשפחה מרוקאית טיפוסית בדימונה. אחרי הבת הראשונה היה ברור שהורי מחכים בקוצר רוח לבן על מנת שיוכלו להעניק לו את שם שני הסבים המתים – משה. אבל...במקום זה נולדתי אני . הורי העניקו לי את השם 'שמחה' (תרגום לעברית של פריחה...שם יפה...), לכאורה שם מלא שמחה אבל נראה שהיה זה אקט של נחמה. אמי ואבי לא סבלו את שערי המקורזל מסולסל ולאחר ניסיונות הסרק למשמע אותו בקוקיות לראשי החליטו לגזוז אותו. אחת לחודש הייתי צריכה, לאחר אינספור ניסיונות התחמקות והתחננות, לעבור את טקס הגז המשפיל ולהמשיך לחלום על סיכות ראש, סרטים וקוקיות כמו של אחותי הגדולה. צריך לזכור ששער קצוץ לבנות לא היה מראה נפוץ אז, ואפילו קצת חריג בעידן האבו-עגילות וגיהוצי השער של שנות השבעים.
אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא שאבי לוקח אותי לאצטדיון עמוס בגברים מגודלים ואני עומדת ומשתינה במכנסיים ובוכה על מנת שייקח אותי משם. זו הייתה המחאה הראשונה שלי והיא גם הצליחה: בשבועות הבאים הוא נהג להניח לי לשחק ביער שליד האצטדיון לבד או עם ילדים נוספים עד לסיום המשחק. בבית אבי נהג להקניט אותי ולקרוא לי בערבית "שמחה אל פאר" (שמחה העכבר- כנראה דמות מתוך אגדת עם מרוקאית או משהו כזה). בכל מקרה בשכונה כולם קראו לי "מימי" ומעטים הכירו אותי בשמי הרשמי. בגן צחקו עלי הילדים וקראו לי "דודי שמחה" (שם אשכנזי לגברים...). על זה נוספו ההשפלות בתור לקופת חולים ובמכולת בסגנון: "כן ילד מה אתה רוצה? בגלל התספורת הקצוצה...
הייתי ילדה שבירה ופחדנית וקצת שלומיאלית. נתקלת בחפצים ונופלת כל הזמן. בבית בכל פעם שחזרתי חבולה חשבו שחזרתי מקרבות רחוב. לכי תשכנעי אותם שסתם נחבלתי .בכל זאת הוצמד לי דימוי של בן, פרא אדם.
מהר באינטואיציה ילדית הבנתי שעלי לנחם את הורי ולפצותם על נוכחותי הנקבית המטרידה ומהר הפכתי לאטרקציה השכונתית, מין ילדת פלא. בגיל שלוש כבר ידעתי לכתוב לדקלם ולמנות את כל שרי הממשלה על תפקידיהם השונים. הייתי שחקנית ראשית בכל מסיבות הגן וביה"ס ותלמידה מצטיינת. אחרי אי אילו מבחינים פסיכולוגים דילגתי על גן חובה והוצנחתי ישירות לכיתה א'. כשנה לפני כן קרה הנס המיוחל. נולד אחי – בן יחיד זכר. ברית המילה שהתקיימה בביתנו עם המון אורחים הייתה אירוע בלתי נשכח. לי לא חגגו לא כשנולדתי וגם לא בת מצווה. בקושי ימי הולדת. בר המצווה של אחי הייתה הילולה שלמה. חודשים של הכנות. אירוע שיא במשפחתי. אמא שלי לראשונה בחייה התאפרה...
כילדים ישנו כולנו בחדר אחד, אבל כשרק התאפשר להורי לשפץ את הבית ולבנות חדר נוסף, קיבל אחי חדר נפרד עם טלוויזיה מתכווננת מהסלון אל תוך חדרו ואילו אני ואחותי הגדולה (וכעבור מספר שנים הצטרפה אלינו גם אחותי הקטנה) המשכנו להצטופף בשתי מיטות "בטן-ראש" יחד עם סבתי שהתגוררה אתנו בבית. אמי וסבתי נהגו תמיד לשמור לאחי אוכל מיוחד בצד. הן נקטו במחוות יומיומיות קטנות למשל, בעת ארוחות משפחתיות אמי נהגה להגיש לאבי את האוכל ומיד אח"כ לאחי. בכל פעם ששמו הוזכר בבית הוצמדו לשמו כינויים "כפרה עלי יאנא" או "חרז מלבש" דווקא אבי היה זה שנהג להתקומם מדי פעם על העוול והאפליה הבוטה, ומאוחר יותר הצטרף אליו אחי שחש לא בנוח עם ההערצה החונקת משהו כלפיו.
אני זוכרת את היום בו התבשרנו בטלפון על לידתה של אחותי הקטנה. לאחר שאבי צעק באזני סבתי החירשת את הבשורה, ספקה זו את ידיה על לחיה ועל ברכיה בתנועות אבל מרוקאיות טיפוסיות. אבי שנחרד מהפרימיטיביות המחפירה החליט בעצה משותפת איתנו הילדים לקרוא לילדה ליבת: לי-בת. דווקא לצד היחס העריץ כלפינו נהג אבי לטעון (ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לטעון זאת) שהוא פמיניסט ומעדיף בנות, ואני נוטה לקבל חלקית את דבריו. אף כי, אבי הנו אבטיפוס הפטריאכלי המרוקאי שרק חצי מבט מאיים היה יכול להטיל בנו אימה ולשתק אותנו למשך יום שלם ובסופו של דבר אנו – בנותיו היינו צריכות לשרתו בדיוק כמו אמי. ככל שפיתחנו עצמאות כלכלית ומחשבתית הוא פיתח שנאה כלפינו. מן הסתם חש מאויים.
בזמן שאנחנו, הבנות, היינו צריכות לעבוד קשה גם בביה"ס בתחום הלימודי, וגם בבית (בניקיונות ובאחזקת הבית), זכה אחי להערצה ולכבוד מבלי שיצטרך להתאמץ בלימודים או לבסס את מעמדו בתוך המשפחה ועד היום הוא נהנה ממעמד זה . בביה"ס זכה לכינוי "המלך" מצד מכריו. משך שנים רבות חשתי שחובת ההוכחה מוטלת עלי בכל רגע ובכל זמן. גם אז כילדה שהיא חלק ממשפחה פטריארכלית מודרנית החיה בפריפריה של מדינת ישראל וגם כשהתבגרתי והתגייסתי לצבא. אז שוב הוטלה עלי חובת ההוכחה כמרוקאית – מזרחית בקרב האשכנזים שאיתם שירתי, תוך מלחמה חסרת סיכוי בסטריאוטיפים ובדעות קדומות , ומאוחר יותר כאישה שתפקידה להיות גם אמא טובה גם עקרת בית וגם אשת קריירה מצליחה. עול שלם של ציפיות.
אני זוכרת שבגיל ההתבגרות איבדה אחותי הקטנה כיוון והידרדרה בלימודים , ואבא נכנס ללחץ. כששאלתי אותו ממה הלחץ ומדוע הוא עושה עניין ממצבה של בתו הקטנה, הרי גם אחי- בנו היחיד לא הבריק במיוחד בלימודיו, השיב לי אבי " ממנו אני לא מצפה ליותר", מן הסתם הוא התכוון לכך שאחי בעצם היותו בן-זכר ענה כבר על כל ציפיותיו, כששמעתי את התשובה לא ידעתי אם לשמוח או להיפגע בשם אחי. ואכן אחי הוציא תעודת בגרות בעלת ציונים ממוצעים ,הוא לא למד לימודים גבוהים ונחטף לחברת הייטק בזכות כישוריו. כיום הוא מנהל בכיר בחברת הייטק .
לא מזמן שאל בני את אמי: "סבתא, את מי את אוהבת הכי בעולם?" אותך ואת משה. ענתה אמי באינסטינקטיביות בני התקומם ושאל : ומה עם שאר בנותייך ונכדייך? אמי מיהרה לסייג ולהוסיף גם אותנו ואת נכדתה לרשימה, אבל מבחינתו המסר עבר. היום כל ההערצה הזו מופנית אל בני יחידי ובסתר לבי אני שמחה, הנה בשר מבשרי הצליח להגיע להדרת הכבוד ובו זמנית אני מתרעמת. אני תוהה כיצד הייתי נוהגת והם לו הייתה לי בת. מדי פעם עדיין שמעתי את אמי שחבל שאין לה נכד – יורש עצר (למרות שכבר התברכה בשני נכדים ושתי נכדות). כשנולד לאחי בן (ילד שני) , הסתובב אבי כטווס גאה, סוף סוף יש מישהו שישא את שם השבט (ברברי) המהולל "אוחיון".
.
חשוב לי להדגיש כי כיום אין בי כעס כלפי הורי, הדברים נאמרים כאן במעין חייכנות מפויסת. ברור לי שהורי ובעיקר אמי פעלו תחת הסוציאליזציה שעברו וההתניות התרבותיות שאליהן הם נולדו. לעיתים ניסה אבי להתנער מהתניות אלו, כמי שרכש השכלה מערבית מודרנית. יחד עם זאת, לא היה מוכן לוותר על הפריבילגיות הכרוכות במעמדו כאב המשפחה. כפטריארך מרוקאי.
אצל אחת מדודותיי היה המצב חמור עוד יותר :הריון אחד שהוכתר בהצלחה עם הולדתו של בן-זכר בכור ועוד שבעה הריונות "כושלים" שהניבו בנות בלבד, בהריון התשיעי נולד אמנם בן, אך עם תסמונת דאון. לזכותם יאמר שחגגו לו ברית ובר מצווה במלוא ההדר והיחס אליו במשפחה היה כאל בן משפחה לכל דבר ולא סתם בן משפחה אלא בן זכר. בסביבת הילדות שלי זכורים לי גם גברים מזרחים אחרים עם נשים אימתניות שרודות בהן, אבל עדיין התפקידים המסורתיים נשמרו: הגברים עבדו ופרנסו ב"ספירה החיצונית" והנשים היו "עקרות בית" או עבדו במשרות חלקיות או במפעלים, אך לא נחסכה מהם המשמרת השנייה בבית.
כשהתבגרתי היה לי ברור שגבריות מזרחית כפי שתיארתי את אבי ("דמות הגבר הפטריארכלי) "או גבריות בדמות "הערס", לא באה בחשבון מבחינתי, בייחוד לאחר הטראומה שעברתי כתוצאה מדימוי הפריחה שהוצמד לי בצבא. חיזוריהם של גברים ממוצא אשכנזי ,ליברלים נאורים קסמו לי.
מן הסתם ולמחזרי האשכנזים קסמה העובדה שלמרות היותי מזרחית "אני בכלל לא נראית ולא נשמעת" , ולכך כמובן נוסף המראה האקזוטי שלי .
מהר מאוד התפוגג הדימוי שהיה לי לגבי גברים אשכנזים: נוכחתי שגם לאחר ארוחת ערב חגיגית, שבה מתפתחת שיחה אינטלקטואלית תרבותית על פוקו, וירג'יניה וולף ודומיהם, קמה אם המשפחה בשלב מסוים ובאופן אינטואיטיבי, מבלי שאיש ירמוז לה על כך, מפנה את השולחן ושוטפת את הכלים בעוד שאר המסובים ממשיכים את שיחתם המעניינת בניחותא. אמי אישה פשוטה ולא משכילה , היא לא שמעה מעולם על וירג'יניה וולף, אבל לפחות זכתה למחמאות בעלה וילדיה על עבודתה ולקצת עזרה.
אנחנו הבנות גדלנו כמורדות השקענו בלימודים ובקריירה והמודל שלנו היה רק "לא להיות כמו אמא".
וכך מהר מאד התפוגג הדימוי "האקזוטי" שלנו בעיני הגבר האשכנזי. מהר מאד הסתבר להם שהם בעצם היו רוצים להתחתן עם אמי הבשלנית, ושאני לא בדיוק "המרוקאית החמה" או "מביאת הקוסקוס" שהם חלמו עליה, אלא אישה פמיניסטית ודעתנית.
נולדתי כבת שניה למשפחה מרוקאית טיפוסית בדימונה. אחרי הבת הראשונה היה ברור שהורי מחכים בקוצר רוח לבן על מנת שיוכלו להעניק לו את שם שני הסבים המתים – משה. אבל...במקום זה נולדתי אני . הורי העניקו לי את השם 'שמחה' (תרגום לעברית של פריחה...שם יפה...), לכאורה שם מלא שמחה אבל נראה שהיה זה אקט של נחמה. אמי ואבי לא סבלו את שערי המקורזל מסולסל ולאחר ניסיונות הסרק למשמע אותו בקוקיות לראשי החליטו לגזוז אותו. אחת לחודש הייתי צריכה, לאחר אינספור ניסיונות התחמקות והתחננות, לעבור את טקס הגז המשפיל ולהמשיך לחלום על סיכות ראש, סרטים וקוקיות כמו של אחותי הגדולה. צריך לזכור ששער קצוץ לבנות לא היה מראה נפוץ אז, ואפילו קצת חריג בעידן האבו-עגילות וגיהוצי השער של שנות השבעים.
אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא שאבי לוקח אותי לאצטדיון עמוס בגברים מגודלים ואני עומדת ומשתינה במכנסיים ובוכה על מנת שייקח אותי משם. זו הייתה המחאה הראשונה שלי והיא גם הצליחה: בשבועות הבאים הוא נהג להניח לי לשחק ביער שליד האצטדיון לבד או עם ילדים נוספים עד לסיום המשחק. בבית אבי נהג להקניט אותי ולקרוא לי בערבית "שמחה אל פאר" (שמחה העכבר- כנראה דמות מתוך אגדת עם מרוקאית או משהו כזה). בכל מקרה בשכונה כולם קראו לי "מימי" ומעטים הכירו אותי בשמי הרשמי. בגן צחקו עלי הילדים וקראו לי "דודי שמחה" (שם אשכנזי לגברים...). על זה נוספו ההשפלות בתור לקופת חולים ובמכולת בסגנון: "כן ילד מה אתה רוצה? בגלל התספורת הקצוצה...
הייתי ילדה שבירה ופחדנית וקצת שלומיאלית. נתקלת בחפצים ונופלת כל הזמן. בבית בכל פעם שחזרתי חבולה חשבו שחזרתי מקרבות רחוב. לכי תשכנעי אותם שסתם נחבלתי .בכל זאת הוצמד לי דימוי של בן, פרא אדם.
מהר באינטואיציה ילדית הבנתי שעלי לנחם את הורי ולפצותם על נוכחותי הנקבית המטרידה ומהר הפכתי לאטרקציה השכונתית, מין ילדת פלא. בגיל שלוש כבר ידעתי לכתוב לדקלם ולמנות את כל שרי הממשלה על תפקידיהם השונים. הייתי שחקנית ראשית בכל מסיבות הגן וביה"ס ותלמידה מצטיינת. אחרי אי אילו מבחינים פסיכולוגים דילגתי על גן חובה והוצנחתי ישירות לכיתה א'. כשנה לפני כן קרה הנס המיוחל. נולד אחי – בן יחיד זכר. ברית המילה שהתקיימה בביתנו עם המון אורחים הייתה אירוע בלתי נשכח. לי לא חגגו לא כשנולדתי וגם לא בת מצווה. בקושי ימי הולדת. בר המצווה של אחי הייתה הילולה שלמה. חודשים של הכנות. אירוע שיא במשפחתי. אמא שלי לראשונה בחייה התאפרה...
כילדים ישנו כולנו בחדר אחד, אבל כשרק התאפשר להורי לשפץ את הבית ולבנות חדר נוסף, קיבל אחי חדר נפרד עם טלוויזיה מתכווננת מהסלון אל תוך חדרו ואילו אני ואחותי הגדולה (וכעבור מספר שנים הצטרפה אלינו גם אחותי הקטנה) המשכנו להצטופף בשתי מיטות "בטן-ראש" יחד עם סבתי שהתגוררה אתנו בבית. אמי וסבתי נהגו תמיד לשמור לאחי אוכל מיוחד בצד. הן נקטו במחוות יומיומיות קטנות למשל, בעת ארוחות משפחתיות אמי נהגה להגיש לאבי את האוכל ומיד אח"כ לאחי. בכל פעם ששמו הוזכר בבית הוצמדו לשמו כינויים "כפרה עלי יאנא" או "חרז מלבש" דווקא אבי היה זה שנהג להתקומם מדי פעם על העוול והאפליה הבוטה, ומאוחר יותר הצטרף אליו אחי שחש לא בנוח עם ההערצה החונקת משהו כלפיו.
אני זוכרת את היום בו התבשרנו בטלפון על לידתה של אחותי הקטנה. לאחר שאבי צעק באזני סבתי החירשת את הבשורה, ספקה זו את ידיה על לחיה ועל ברכיה בתנועות אבל מרוקאיות טיפוסיות. אבי שנחרד מהפרימיטיביות המחפירה החליט בעצה משותפת איתנו הילדים לקרוא לילדה ליבת: לי-בת. דווקא לצד היחס העריץ כלפינו נהג אבי לטעון (ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לטעון זאת) שהוא פמיניסט ומעדיף בנות, ואני נוטה לקבל חלקית את דבריו. אף כי, אבי הנו אבטיפוס הפטריאכלי המרוקאי שרק חצי מבט מאיים היה יכול להטיל בנו אימה ולשתק אותנו למשך יום שלם ובסופו של דבר אנו – בנותיו היינו צריכות לשרתו בדיוק כמו אמי. ככל שפיתחנו עצמאות כלכלית ומחשבתית הוא פיתח שנאה כלפינו. מן הסתם חש מאויים.
בזמן שאנחנו, הבנות, היינו צריכות לעבוד קשה גם בביה"ס בתחום הלימודי, וגם בבית (בניקיונות ובאחזקת הבית), זכה אחי להערצה ולכבוד מבלי שיצטרך להתאמץ בלימודים או לבסס את מעמדו בתוך המשפחה ועד היום הוא נהנה ממעמד זה . בביה"ס זכה לכינוי "המלך" מצד מכריו. משך שנים רבות חשתי שחובת ההוכחה מוטלת עלי בכל רגע ובכל זמן. גם אז כילדה שהיא חלק ממשפחה פטריארכלית מודרנית החיה בפריפריה של מדינת ישראל וגם כשהתבגרתי והתגייסתי לצבא. אז שוב הוטלה עלי חובת ההוכחה כמרוקאית – מזרחית בקרב האשכנזים שאיתם שירתי, תוך מלחמה חסרת סיכוי בסטריאוטיפים ובדעות קדומות , ומאוחר יותר כאישה שתפקידה להיות גם אמא טובה גם עקרת בית וגם אשת קריירה מצליחה. עול שלם של ציפיות.
אני זוכרת שבגיל ההתבגרות איבדה אחותי הקטנה כיוון והידרדרה בלימודים , ואבא נכנס ללחץ. כששאלתי אותו ממה הלחץ ומדוע הוא עושה עניין ממצבה של בתו הקטנה, הרי גם אחי- בנו היחיד לא הבריק במיוחד בלימודיו, השיב לי אבי " ממנו אני לא מצפה ליותר", מן הסתם הוא התכוון לכך שאחי בעצם היותו בן-זכר ענה כבר על כל ציפיותיו, כששמעתי את התשובה לא ידעתי אם לשמוח או להיפגע בשם אחי. ואכן אחי הוציא תעודת בגרות בעלת ציונים ממוצעים ,הוא לא למד לימודים גבוהים ונחטף לחברת הייטק בזכות כישוריו. כיום הוא מנהל בכיר בחברת הייטק .
לא מזמן שאל בני את אמי: "סבתא, את מי את אוהבת הכי בעולם?" אותך ואת משה. ענתה אמי באינסטינקטיביות בני התקומם ושאל : ומה עם שאר בנותייך ונכדייך? אמי מיהרה לסייג ולהוסיף גם אותנו ואת נכדתה לרשימה, אבל מבחינתו המסר עבר. היום כל ההערצה הזו מופנית אל בני יחידי ובסתר לבי אני שמחה, הנה בשר מבשרי הצליח להגיע להדרת הכבוד ובו זמנית אני מתרעמת. אני תוהה כיצד הייתי נוהגת והם לו הייתה לי בת. מדי פעם עדיין שמעתי את אמי שחבל שאין לה נכד – יורש עצר (למרות שכבר התברכה בשני נכדים ושתי נכדות). כשנולד לאחי בן (ילד שני) , הסתובב אבי כטווס גאה, סוף סוף יש מישהו שישא את שם השבט (ברברי) המהולל "אוחיון".
.
חשוב לי להדגיש כי כיום אין בי כעס כלפי הורי, הדברים נאמרים כאן במעין חייכנות מפויסת. ברור לי שהורי ובעיקר אמי פעלו תחת הסוציאליזציה שעברו וההתניות התרבותיות שאליהן הם נולדו. לעיתים ניסה אבי להתנער מהתניות אלו, כמי שרכש השכלה מערבית מודרנית. יחד עם זאת, לא היה מוכן לוותר על הפריבילגיות הכרוכות במעמדו כאב המשפחה. כפטריארך מרוקאי.
אצל אחת מדודותיי היה המצב חמור עוד יותר :הריון אחד שהוכתר בהצלחה עם הולדתו של בן-זכר בכור ועוד שבעה הריונות "כושלים" שהניבו בנות בלבד, בהריון התשיעי נולד אמנם בן, אך עם תסמונת דאון. לזכותם יאמר שחגגו לו ברית ובר מצווה במלוא ההדר והיחס אליו במשפחה היה כאל בן משפחה לכל דבר ולא סתם בן משפחה אלא בן זכר. בסביבת הילדות שלי זכורים לי גם גברים מזרחים אחרים עם נשים אימתניות שרודות בהן, אבל עדיין התפקידים המסורתיים נשמרו: הגברים עבדו ופרנסו ב"ספירה החיצונית" והנשים היו "עקרות בית" או עבדו במשרות חלקיות או במפעלים, אך לא נחסכה מהם המשמרת השנייה בבית.
כשהתבגרתי היה לי ברור שגבריות מזרחית כפי שתיארתי את אבי ("דמות הגבר הפטריארכלי) "או גבריות בדמות "הערס", לא באה בחשבון מבחינתי, בייחוד לאחר הטראומה שעברתי כתוצאה מדימוי הפריחה שהוצמד לי בצבא. חיזוריהם של גברים ממוצא אשכנזי ,ליברלים נאורים קסמו לי.
מן הסתם ולמחזרי האשכנזים קסמה העובדה שלמרות היותי מזרחית "אני בכלל לא נראית ולא נשמעת" , ולכך כמובן נוסף המראה האקזוטי שלי .
מהר מאוד התפוגג הדימוי שהיה לי לגבי גברים אשכנזים: נוכחתי שגם לאחר ארוחת ערב חגיגית, שבה מתפתחת שיחה אינטלקטואלית תרבותית על פוקו, וירג'יניה וולף ודומיהם, קמה אם המשפחה בשלב מסוים ובאופן אינטואיטיבי, מבלי שאיש ירמוז לה על כך, מפנה את השולחן ושוטפת את הכלים בעוד שאר המסובים ממשיכים את שיחתם המעניינת בניחותא. אמי אישה פשוטה ולא משכילה , היא לא שמעה מעולם על וירג'יניה וולף, אבל לפחות זכתה למחמאות בעלה וילדיה על עבודתה ולקצת עזרה.
אנחנו הבנות גדלנו כמורדות השקענו בלימודים ובקריירה והמודל שלנו היה רק "לא להיות כמו אמא".
וכך מהר מאד התפוגג הדימוי "האקזוטי" שלנו בעיני הגבר האשכנזי. מהר מאד הסתבר להם שהם בעצם היו רוצים להתחתן עם אמי הבשלנית, ושאני לא בדיוק "המרוקאית החמה" או "מביאת הקוסקוס" שהם חלמו עליה, אלא אישה פמיניסטית ודעתנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה