"שירת נשים גדולה עולה" - חלק א' / שירה אוחיון

המאמר פורסם לראשונה באתר "קפה ג'יברלטר" ב-29 בספטמבר, 2010. 

"אז איפה איפה הן, הבחורות ההן

בלי הקוקו ועם הכפתאן,

עם הג'לביה והתושיא

למה כבר לא שומעים אותן?"

חיי היהודים בארצות ערב בין שתי מלחמות העולם היו חיים מלאי יצירה רוחנית ותרבותית. חדירת הקולוניאליזם האירופאי והמפגש הטעון בין שתי הציביליזציות- מזרח ומערב- גרמו לתהליכי מודרניזציה ולתמורות, שעיקרן: שיפור במעמד המשפטי והכלכלי של היהודים וכפועל יוצא, פריחה תרבותית חסרת תקדים בחייהם. פריחה זו, ששיאה היה בשנות הארבעים והחמישים, מצאה את ביטוייה בכל תחומי האמנות (מוזיקה, פיוט ושירה, ספרות, תיאטרון, קולנוע, מחול ועוד) והיא זו שהולידה פייטנים וזמרים יהודים ענקים: במרוקו למשל, את  הפייטן ר' דוד בוזגלו והזמרים: סלים הלאלי, סמי אלמגריבי, סלימאן  אלמגריבי, ג'ו עמר, אלברט סוויסה, שיח' מואיזו ואחרים. באלג'יריה: מוריס אלמדיוני, לילי בוניש. בתוניס, הפייטן והמלחין המהולל:אשר מזרחי והזמר ראול ז'ורנו. בעיראק: האחים צאלח  ודאוד אלכוויתי, והזמרים מילו חממה ופלפל אלמצרי ובמצרים: המלחין והזמר המפורסם דאוד חוסני, החזן והפייטן זכי מוראד, אביה של השחקנית לילה מוראד. תור זהב זה של היהודים בארצות ערב, הביא לפריחה של סלוני-קפה, קבארטים מועדוני לילה, כמו למשל, מועדון ה"קוק ד'אור" המפורסם בקזבלנקה בו נהג להופיע הזמר הענק סלים הללי, הומוסקסואל מוצהר, יחד עם אחותו מונירה, לה הוא הלחין וכתב שיר.     

ראיון שערכתי יחד עם אחייניתי במסגרת עבודת שורשים שלה עם אבי, יהודה אוחיון, שחקן לשעבר בתיאטרון היהודי-ערבי של קזבלנקה, עשוי לתת מבט עומק על ההוויה היהודית-ערבית והרב תרבותית בקזבלנקה, הוויה שזה מכבר נעלמה ממרבית ארצות ערב.

תקופת הקולוניאליזם הביאה גם לפריחה חסרת תקדים במעמד הנשים היהודיות בארצות האסלאם. נשים זכו להשכלה איכותית ושווה ברשת אליאנס, יצאו אל שוק העבודה ורכשו מקצועות חופשיים. שינוי זה בא לידי ביטוי בין היתר, בעלייתן של זמרות יהודיות-ערביות ענקיות כמו: לילה מוראד הזמרת והשחקנית האגדית, והזמרות פאיזה רושדי וסועאד זכי במצרים, הזמרת סלימה מוראד בעיראק, זוהרה אלפאסיה וריימונד אבקסיס במרוקו, הזמרת ושחקנית התיאטרון הדעתנית והנחרצת  חביבה מסיקה, אחייניתה של הזמרת ובעלת הסלון "קפה קונצרט" לילה ספאז', והזמרת  לואיזה אלתוניסיה בתוניס, ובאלג'יר- הזמרות הידועות:  רנט ל'ורנייז ולין מונטי הענקית, והזמרת אליס פיטוסי, ובטריפולי: גאולה ברדה.             
                                                                                            

                                                                                                     

אמנים ואמניות יהודים אלו היו חלק בלתי נפרד מהאליטה התרבותית בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה וראו עצמם חלק מהתרבות הערבית המודרנית המתהווה בארצות אלו. הם יצרו תרבות כלאיים כפי שהיטיבה המסאית ג'קלין כהנוב לתאר בספרה “בין שתי עולמות" (1), או כפי שטוען האנתרופולוג אנדרה לוי :” רוב המשתתפים בפולמוס הזה, כולל רבים מקרב אלו המאמצים ראייה ביקורתית של הקיום בארץ ערבית (או מוסלמית), הסכימו על עובדת-יסוד אחת: המיעוט היהודי היווה חלק אינטגרלי של המערכת הסוציו-תרבותית והכלכלית בארצות אלו. אפילו ברגעים היסטוריים שבהם היהודים נרדפו עד חרמה, חיו הקיבוצים היהודיים במגע אינטימי והדוק עם אוכלוסיית הרוב המוסלמית. מגע זה יצר תרכובות תרבות מרתקות, שחצו קווי מתאר וגידור דתיים. יהודי מרוקו, למשל, התרכזו במרחבים מובחנים (המלאח'), אבל ניתן לזהות "חציית קווים" במישור של הלחנים והמנגינות. פיוטים ומזמורי-דת שהושרו בבתי-כנסת במרוקו משמשים גם בנגינות ובתפילות של מוסיקה דתית סופית, או בנגינה אנדלוסית.” (2)  את גדולת האמנים הנ"ל ואת השבר הגדול של "ירידתם ושקיעתם" במדינת ישראל מתאר בצורה נוגעת ללב הסרט המוסיקאלי "צ'לרי בגדאד" של הבמאי אייל חלפון, 

                                                                  מתוך הסרט: צ'לרי בגדאד
אך נראה שיותר מכולם, היטיב ארז ביטון, המשורר פורץ הדרך, לבטא את טרגדיית החורבן התרבותי של יהודי המזרח ואת תהליך הדה אינטלקטואליזציה (או אם תרצו דה-תרבותיזציה) שנעשה ליהודי המזרח ע"י ההגמוניה האשכנזית הציונית ב"שיר זוהרה אלפאסיה" – המתאר את עלייתה ונפילתה של "זמרת החצר של מלך מרוקו".

שִׁיר זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה / ארז ביטון
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ                                             

לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:
מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,
לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.
מתוך הספר: מנחה מרוקאית

לפני כשנה, במסגרת פסטיבל המוסיקה האנדלוסית בעיר סווירה ערכו המרוקאים ערב מחווה לזוהרה אלפאסיה. בקרב מובילי תרבות מוסלמים במרוקו היא נתפסת כחלק אינטגרלי מהתרבות ומהזיכרון הקולקטיבי המרוקאי ותרומתה לזמר העממי ("השעבי"  ו"המלחון") במרוקו מוערכת מאד.                                                                 
גם לילה מוראד, בת למשפחת חזנים ופייטנים ידועה,  הפכה לאייקון של התרבות המצרית הליברלית, לצד כוכבות הענק של הזמר הערבי : אום כלת'ום ואיסמאהן. בקהילה היהודית במצרים ובעיראק לעומת זאת, למרות ההערצה הגדולה שלה זכתה לילה מוראד, השחקנית והזמרת, עברו לדבר עליה בלחישות לאחר שבחרה להתאסלם בעקבות נישואיה לשחקן הידוע אנוואר וג'די. לצידה של לילה מוראד ניתן למצוא עוד כוכבות יהודיות מצליחות בקולנוע ובתיאטרון המצרי כמו ראקיה אבראהים, כאמיליה, נגמה אבראהים ונגוא סאלם. כולן זכו להכרה והוקרה על פועלן ועל תרומתן לתרבות מצרים מהממסד במצרים ומהקהל הערבי, למרות שבחרו להישאר ביהדותן וחלקן אף הביעו הזדהות מלאה עם המדינה והציונות. למותר לציין, כי התקשורת הישראלית התעלמה מכוכבות ענק אלו במצרים, ואלמלא יצירתם וכתיבתם של חוקרים וחוקרות חדורי מודעות מזרחית כמו עדה אהרוני, סיגלית בנאי ואייל שגיא ביז'אוי, היו אלו נותרים בתהומות הנשייה המאובקים של הזיכרון הקולקטיבי היהודי.                   

	לילה מוראד (באמצע) לצד אום כלת'ום ואסמהאן

והנה, למרות משבר ההגירה הקשה שחוו יהודי המזרח ולמרות המחיקה וההדרה התרבותית והניסיון של הממסד הציוני "להתיכם" ולהפכם לכלל "הישראלי החדש" בעל הזהות החדשה הנעדרת כל סממנים גלותיים, קם דור שני של פייטנים : ר' חיים לוק, משה חבושה, אמיל זריהן, מימון כהן, שמעון אילוז, משפחת קרוצ'י, שמעון סיבוני, ואפילו דור שלישי: ליאור אלמליח, בנימין בוזגלו, אליה מויאל, משה לוק  ויעקב אלקובי, ואני עוד מאמינה שעוד יצוצו ילדי פלא ופייטנים רבים, שלא לדבר על זמר המזרחי והים תיכוני העממי הפופולארי שצרה היריעה כאן מלהכיל את כולם/ן, ואת קובלנות אשכנזי "מלח הארץ" על השתלטות על כל חלקת "ארץ ישראל הטובה והישנה”.

גם בשדה השירה, החל משנות השבעים ניתן להצביע על המשכיות של השירה והספרות המזרחית בדמותם של משוררים וסופרים כמו: ארז ביטון, סמי שלום שטרית, מואיז בן הראש, בלפור חקק, רוני סומק, אלמוג בהר, סמי מיכאל, אלי עמיר, דן בניה סרי, סמי ברדוגו, דודו בוסי ואחרים.

נשאלת ואף מתבקשת השאלה: לאן נעלמו הכישרונות האלו של זמרות יהודיות ערביות אלה? למה אין פייטניות יהודיות? מדוע נדם קולן של הנשים המזרחיות ?

שאלה זו אינה מתייחסת רק  לשדה המוזיקלי, אלא גם לשדה השירה והספרות והיא רלוונטית גם לתיאטרון ולאמנות בכלל. רק בשנים האחרונות ממש התחלנו לשמוע גם על משוררות מזרחיות כמו פרופ' חביבה פדיה, ויקי שירן, ברכה סרי, אמירה הס, אסתר קנקא שקלים, מירי שמחון, והמשוררות המזרחיות הצעירות יותר נתונות במאבק הישרדות שלא מאפשר להן ליצור ולפרסם שירתן ברבים. גם בשדה האמנות הפלאסטית רק בשנים האחרונות אנו שומעים על האמניות המזרחיות בזכות פועלה של האוצרת והאמנית שולה קשת ופועלן של נשות הארגון הפמיניסטי מזרחי "אחותי".

כיצד הצליחה ההגמוניה התרבותית בישראל אם כך, להכחיד בקרב היהודים והיהודיות מסורת בת אלפי שנים של   שירת נשים וזמרת נשים בתרבות הערבית, אשר מקורה עוד בחצר העבאסית בבגדאד של ימי הביניים ושיאה, כאמור, בשנות הארבעים  והחמישים?      

אנסה לבחון שאלה זו באמצעות שלוש זמרות עכשוויות - שלושה פספוסים גדולים של התרבות הישראלית:

יסמין לוי ששרה בספרדית ומשמרת את מורשת הלדינו והפלמנקו , דיקלה , זמרת ממוצא מצרי שרה בסגנון רוק עברי-ערבי וזיוה עטר פייטנית וזמרת  ממוצא מרוקאי. שלוש זמרות, המנסות לפרוץ את מחסום הדלות של השפה העברית הציונית ו"התרבות הישראלית" ולרעות גם במחוזות השפה הספרדית, לדינו, חאכיתיה, צרפתית, ורחמנא לצלן גם ב שפת האוייב - ערבית. ביצירתן המוזיקלית הן מביאות לחנים, מקאמים, מקצבים, צלילים וכלים עתיקים וייחודיים, הזרים ל"תרבות הישראלית"  המונוליטית והמהונדסת . שירתן וזמרתן היא ניסיון לשחזור את ההוויה הים תיכונית- הוויה של פתיחות רב תרבותית ורב לשונית, ומגע בין עולמות שונים, דתות שונות, בקיצור, מורכבות. גם אם אין בתוכן שירתן מילות מחאה, בעיני  הן זמרות מחאה המערערות את האתוס הציוני האשכנזי של 'שלילת הגלות' מחד, ומצד שני הניסיון לשוות לישראל דימוי של "מדינה מערבית” ואפילו אירופאית, חרף העובדה שרוב תושביה המזרחים והפלסטינים הם בעלי אוריינטציה תרבותית ערבית ומזרחית, ותוך התעלמות מהמרחב הגיאו- פוליטי המזרח תיכוני בו ממוקמת מדינת ישראל.

אבל לא פחות חשוב, הן גם מערערות את האתוס היהודי הפטריארכאלי של "קול באשה ערווה". פעמיים כי לא טוב להן...זה עשוי להסביר לנו את המסלול החיים והקריירה של כל אחת מהן ואת מידת התמיכה הציבורית והממסדית לה הן זוכות. 

יסמין לוי היא  בת לשני הורים זמרים ממוצא ספרדי. אביה יצחק לוי היה מוזיקולוג וחוקר מוזיקה יהודית ספרדית, הלא היא מוזיקת הלדינו. הופעתה האחרונה בישראל, שנערכה תחת כיפת השמיים "בבית אביחי” לאחר סיבוב הופעות מוצלח בחו"ל כולל הופעה מתוקשרת ומוצלחת בתורכיה, מתאפיינת בליהוק של הכישרונות המוזיקליים המבטיחים ביותר בארץ מהז'אנר המכונה "מוזיקת עולם":ההרכב כולל את תום כהן, המנצח המוכשר ומנהלה האמנותי של התזמורת האנדלוסית החדשה, ומנהל ההרכב הבלקני צועני "רביעיית תום כהן", מלווה את יסמין בקטעי מנדולינה וירטואוזים, אמיר שהסר – נגן הנאי הפרסי המדהים, נגן הפסנתר המערבי איתי אברמוביץ חגי בילצקי נגן הקונטרבס המוכשר, ישי אמיר שמנגן על כלי ההקשה בן זוגה ומנהלה המוזיקלי ויחיאל חסון נגן הגיטרה הספרדית המצויין. יסמין לא מסתפקת בצליל הספרדי של הגיטרה, אלא מוסיפה צבעים מוזיקליים ע"י הכנסת כלים מזרחים ייחודיים ועתיקים היוצרים הרכב אמנותי מלא גוונים וצלילים ים תיכוניים.  יסמין מדברת במופע בעברית ושרה בספרדית ובלדינו. היא גם מקיימת על הבמה דואט וירטורלי בלדינו עם הקלטת וידיאו של אביה המנוח, ודואט חי עם אמה, כוכבה לוי תיבדל לחיים ארוכים,  זמרת מדהימה בפני עצמה. בקיצור,  יסמין מביאה איתה לבמה כל המשפחתיות והקהילתיות. היא ולוקחת אותנו למסע במחוזות העבר היהודי "לה חודרייה"(הרובע היהודי)  ומחייה מסורת את מסורת יהודי ספרד בת אלפי שנים. היא אינה מתיימרת להיות "ישראלית" שעלתה מן הים. היא נטועה בשורשים עמוקים. לקראת סוף הערב היא שרה בדואט עם דיקלה את השיר "לבכות לך" שכתבה והלחינה דיקלה. יסמין שרה בספרדית .. יורה יורה יורה... ודיקלה עונה לה בעברית "לבכות, לבכות , לבכות.” ושתיהן שרות בעוצמה שמצליחה לסחוט ממני ללא שום התרעה דמעה ואפילו שתיים. אח"כ הן ממשיכות בדואט נוסף בביצוע יפהפה לשיר "נאסי אלאמו מתוך הסרט המוזיקלי האנדלוסי "ונגו" (בזכות עצמו מיתולוגיה ים תיכונית שלמה)  הן שרות לסירוגין כמו במין טקס גירוש שדים בקול גבר וקול אישה. אין ספק שמזמן לא נראה במחוזותינו מפגש עצמתי כזה בין שתי זמרות. את יסמין ראיתי ושמעתי לראשונה לפני כחמש עשרה שנים באולם הדחוס והקטן של תיאטרון ענבל בנווה צדק ת"א בערב כמעט הזוי שהוקדש לסופר ולמשורר מואיז בן הראש ולקהילת יוצאי תטואן. אז היא הייתה  זמרת אלמונית השרה עם אמה בספרדית ולדינו. מי שמע עליה אז? מי היה חושב שתהפוך לזמרת בינלאומית מצליחה כל כך? היא ממוקמת היום בצמרת הזמרות של 'מוזיקת עולם' והופיעה בכל הפסטיבלים החשובים של מוזיקת עולם. הדיסק האחרון שלה "Sentir" - "להרגיש" נכנס לרשימת 100 הדיסקים של השנה ברשימת עיתון "הטיימס" הלונדוני וזכה לשבחי הביקורות בארץ ובחו"ל. איך זה שהתקשורת הישראלית ומבקרי התרבות התעלמו ממנה כל השנים הללו עד לפריצתה הבינלאומית? ההצלחה המטאורית שלה כזמרת באה רק בזכות יציאתה מהארץ. כמו זמרות רבות וטובות אחרות דוגמת עופרה חזה שעליהן אכתוב בחלק השני של רשימה זו. מאז שראיתי אותה בתיאטרון ענבל, היא הפכה לחתולה נשית רכה ושירתה החליקה אל תוך אוזניי כמו חמאה, כל כך נעימה וערבה לאוזן.  

דיקלה דורי -  על דיקלה כתבתי לפני  מספר שנים רשימה תחת הכותרת "אין לי עולם”: קצת לפני שהתחלתי לעבוד בתזמורת האנדלוסית. כך כתבתי ב-2005 : “ לא, דקלה היא לא מדונה, שמייצגת יופי של פלסטיק, יופי עקר שמחזיק יומיים, והמוזיקה שלה אינה  מוזיקת פופ אלא סוג של רוק עברי-ערבי. האנרגיות שלה על הבמה מזכירות לי דווקא את אלו של טינה טרנר בקומבינציה של אם כלת'ום.... קולה של דיקלה אינו קול פעמונים מלטף, הוא חודר עמוק פנימה. בעיני, דיקלה היא זמרת נשמה מזרחית. דיווה אמיתית. קולה הוא קול השוליים, קול סמיך, שבוקע מהמעמקים החמים והאפלים של הבטן הנשית. בשיא הופעתה, היא עורכת, מבלי משים, על הבמה את טקס ה"זאר", טראנס של גרוש שדים: "עד שתצא מקולי" היא שרה שוב ושוב בקול דו-מיני, שנשמעים בו לסירוגין קול גבר ואשה בשיר "אובססיה" ..... הקהל של הפיוז'ן על הרגליים, מעריץ נלהב צורח לה "הרסת לי את החיים", הוא קם ומעודד "דיקלה, דיקלה", נראה כמו פרובוקטור שתול של השב"כ. דיקלה עונה לו בטבעיות. האווירה מתלהטת, ולי נראה כי המקום צר מלהכיל את הזמרת העולה, כוכב א-שרק שלנו, הבמה קטנה עליה. המיני-תזמורת שלה עם חמשת הנגנים אמנם נפלאה , אבל היא זקוקה לתזמורת גדולה, לפחות, כמו התזמורת הערבית-יהודית של רשות השידור או האנדלוסית. זמרת כמו דיקלה זקוקה למלחינים וכותבים מסדר גודל של ריאד אלסונבאטי אחמד ראמי שירוממו את שירתה עד הגעתה ל'טרב' . ספק אם יש אצלנו גדולים כאלו. היא גם זקוקה לקהל אוהב ותוסס יותר, שאותו היתה עשויה לפגוש בקונצרט ברמאללה, אינשאללה. דיקלה היא לא רק מבצעת טובה את כל אלבומה האחרון כתבה והלחינה בעצמה. היא עלתה מהביבים של תל אביב בעבודת מלצרות קשה, מהשוליים והיא עדיין מחוברת אליהם, אל כל אותם צעירים עתירי כישרונות מהפריפריה שהחיים בארץ עוד לא מעכו אותם לגמרי וייבשו את מעיין כישרונותיהם...."                                                                                                       בשבוע שעבר זכיתי לחזות במו עיני בהתגשמות נבואתי הקטנה. אחרי לא מעט מלחמות שלי בחומות של דעות קדומות ושמרנות, זכיתי לראות את דיקלה בשעת לילה מאוחרת בקרחת יער בדרך לירושלים עם תסרוקת גבוהה בסגנון אום כלתום ושמלה שחורה ארוכה שרה עם תזמורת יהודית-ערבית שלמה, הלא היא התזמורת האנדלוסית החדשה אשקלון בניצוחו המבריק של תום כהן. זאת במסגרת צילומים לסרטו החדש של שלומי אלקבץ “עדות”. לדיקלה שאיפות גרנדיוזיות בינלאומיות, והיא אינה מוכנה לוותר עליהן.  היא כבר הספיקה להעלות מספר פעמים במלון "הרודס" אילת המופע המוסיקלי המרשים "וינה- מרקש” המשלב מוזיקה מערבית קלאסית עם שירה ערבית קלאסית ושבו היא משתפת פעולה עם זמרת האופרה אפרת רותם ולהופיע עם התזמורת הערבית של נצרת. לצד כל זאת דיקלה מנסה לשרוד כלכלית בלי לוותר על יומרותיה האמנותיות הנשיות ועל זהותה היהודית ערבית. מן הסתם לדיקלה סיכוי קלוש לזכות במלגת קומפוזיטורים מטעם משרד התרבות שיסייעו בידה לממש את שאיפותיה וניסוייה המוזיקליים המעניינים במדינת ישראל. זאת בשל הסטטיסטיקה האכזרית של חלוקת תקציבי התרבות, שהצגתי בדיוק לפני כשנה בדו"ח שכתבתי עבור "קואליציית הארגונים למען חלוקה שוויונית של תקציבי התרבות בישראל" ואולי בכלל בגלל שהיא מהווה איום ביטחוני... יהודיה ששרה ערבית. אללה יוסתור עלינא. זו כבר חציית גבולות אמיתית. אבל גם אם תרצה כמו זמרות מזרחיות אחרות שבחרו לזנוח את הערבית לטובת שירי "ארץ ישראל הישנה והלא כל כך טובה, היא אינה יכולה להשיל מעליה את הערביות הטבועה כל עמוק בקולה ואת תנועותיה וחזותה הכל כך מצרית...

זיוה עטר – היא פייטנית וזמרת לדינו ופלמנקו.היא שרה שירים בחאכתיה, לדינו, ספרדית, מרוקאית ועברית. זיוה היא חלוצה אמיתית בשדה הפיוט והמוזיקה האנדלוסית הנשלט ביד רמה ובזרוע שאינה נטויה ואינה ידידותית כלל לנשים ע”י הגברים. לאחרונה היא ייסדה מקהלת נשים אנדלוסית יהודית ראשונה מסוגה בישראל. זיוה היא מלחינה, כותבת, מנצחת על המקהלה ומנהלת אמנותית שלה.  בשיר יפהפה שכתבה, שזכה בפסטילדינו במקום ראשון: "שפת הבית" היא מספרת על עברה ומכריזה בריש גלי על שאיפותיה לעתיד:" שירת נשים גדולה עולה תופפת את המנגינה...”. זיוה היא בוגרת החוגים למקרא פולקלור ומוזיקולוגיה של האוניברסיטה העברית, למדה פיוטים בקהילות שרות ואצל ר' חיים לוק, אולם את עיקר ההשראות היא ספגה מהמסורת הספרדית העתיקה של בית הוריה. יחד עם זאת היא מגלה חדשנות ויצירתיות רבה שבאה לידי ביטוי בין היתר בבצוע נפלא שלה לאדאג'יו של אלבינוני בשפה הערבית. ולמרות כל העושר הזה היא בכל זאת היא אינה מצליחה לפרוץ את מחסום האלמוניות אל שוק המוסיקה התחרותי.בתזמורת האנדלוסית חוששים להעלות נשים לשיר כדי לא להרגיז מיעוט של חרדים בקהל המנויים, או את הפייטנים שחוששים לחרמות מצד רבנים שמספקים להם נתח פרנסה מכובד בהילולות הכנסת ספרי תורה ושבתות חתן למיניהם. בנוסף לכך, נראה כי הן "קהילות שרות" שאחת ממטרותיה המוצהרות היא פתיחת עולם הפיוט גם לנשים וגם לחילונים והן "פסטיבל הפיוט" שמתיימר לפנות לכלל קבוצות האוכלוסייה בישראל ולשלב בין מסורות עתיקות ליצירות חדשניות מקצים לה מקום שולי בפעילותם הברוכה והענפה לא נותנים לה במה מלאה לה היא ראויה. חשוב לציין שעולם הפייטנים בישראל כמו עולם הפופ המזרחי הוא עולם תחרותי מאד, שהרבה כסף זורם בו מצד אחד, אך הרבה גם כישרונות חדשים מבטיחים ואולי זה עשוי לתת הסבר עמוק יותר מדוע מסרבים הגברים השולטים בעולם הפיוט והמוזיקה האנדלוסית מסרבים לפתוח את הבמה גם לנשים. תואנות דתיות כאלה ואחרות אינן מספקות הסבר אמיתי לתופעת ההדרה המוחלטת של נשים מעולם זה. הרי ידוע לכל שהרב עובדיה יוסף ידוע הוא אחד ממעריציה הגדולים של אום כלת'ום.... אלא ששום דבר לא יעצור את נחישותה של זיוה להחיות את מסורת המפוארת של שירת הנשים היהודיות בארצות האסלאם, לא האשכנזים, לא הגברים המזרחיים ואפילו לא מגבלתה הפיזית. "שירת נשים עולה עולה תופפת את המנגינה" אצלה זה כבר עניין של "דודא", ממש כמו שם אלבומה הראשון. היא לא מחכה לפרסום ומבינה את הכוח שבהנחלת המסורת ההולכת ונכחדת של שירת הנשים היהודיות לדורות הבאים ולכן היא מלמדת את הנשים המבוגרות והמעירות לשיר בסגנון אנדלוסי וספרדי ואף מעצימה אותן ונותנת להן במה ראשונה בקונצרט סגור לנשים בלבד בירושלים שנערך לפני כחודשיים ושבו נכחו כחמש מאות נשים, שידעו להעריך את שירתה ואת פועלה של זיוה ונעמדו כולן צעירות ומבוגרות חרדיות דתיות וחילוניות כאחת והריעו לה שוב ושוב במחיאות כפיים סוערות על שהעניקה לכולנו רגעים של נוסטלגיה והתעלות רוחנית נשית. “הודו לה' כי טוב” היא שרה באופטימיות וממשיכה לשבור חומות ומחיצות הפרדה בין גברים לנשים. בין יהודים לערבים.

   שירתן וזמרתן של שלוש הזמרות שהבאתי כדוגמא אינה מובנת מאליה. הן מודרות לא רק משדה התרבות והתקשורת הישראלי הנשלט ברובו ע"י ההגמוניה האשכנזית, אלא גם מהשדה המוזיקלי המזרחי. בעיני מדובר בשמרנות לשמה, שייבאו המזרחים הש”סניקים מהתרבות החרדית האשכנזית ולהדרה זו מהמוזיקה האנדלוסית ומעולם הפיוט אין שום אחיזה בעבר ובהווה של מרוקו ושאר ארצות האיסלאם כפי שהראיתי במבוא לרשימה זו. בסרטו של סמי שלום שטרית "אד'י איימה" ניתן לראות בבירור שגם במקום שכוח אל כמו הכפר הנידח גוראמה במרוקו, זכו הבנות להשכלה יהודית ואירופאית מעולה ולמדו ופייטו בשפה עברית גבוהה ב"תלמוד תורה” ואף לשמוע את הפייטנית החרדית עטויה בשביס שרה פיוט בלשון הקודש העברית. נשים וגברים שמחו יחד באירועים משפחתיים וקהילתיים ושרו שירים ופיוטים בלחנים עממיים ובלחנים קלאסיים, בעברית, ערבית, ספרדית, צרפתית,   ולפעמים  בשתיים או שלוש שפות במעורבב.

כאן ניתן לראות בסרטו הישן יחסית של “אשר טללים” על המוזיקה של יהודי מרוקו, נשים שרות את הפיוט "אוחיל יום יום אשתאה" יחד עם הרכב נגנים ופייטנים גברים:

וכאן ניתן לראות באותו סרט שירה אנדלוסית קלאסית ("שמס אלעשיה”) מפי נשים וגברים יחדיו:   

וכאן ניתן לצפות ולשמוע נשים וגברים שרים שירי חתונה ומשולבים בפיוט (קודש וחול) במרוקו הספרדית בעברית ערבית וספרדית אותם למדתי מפי אמי, ילידת טטואן: 

לשלוש הזמרות שהדגמתי ברשימה זו ובכלל לשירת הנשים המזרחיות והיהודיות ערביות בישראל יש קהלים רחבים. כי התרבות שהן מביאות היא תרבות הרוב (יהודים מזרחים וערבים).  אבל אין לה תמיכה ממסדית. שלושתן יוצרות ישראליות מקוריות, זמרות, פייטניות, מלחינות, כותבות. ובכל זאת הן נתפסות כבנות חורגות של אלה ש "אין להם אחות" הן לא באו מהחממה של רימון'  שהולידה זמרות כמו מירי מסיקה, וגם לא מהנישה המזרחית המסחרית – שהולידה את "מלכת הזמר המזרחי" שרית חדד. התפיסה הרווחת בקרב מבקרי התרבות וכפועל יוצא בקרב הציבור הישראלי  ברובו היא, שבמוזיקה ובזמר הישראלי, רוקיסטי = איכותי. מזרחי/ים תיכוני = נחות. 
ואולם כפי שעולה מסקירה זו המוזיקה המזרחית מורכבת מסגנונות מגוונים: פופ מזרחי, רוק יהודי-ערבי, פיוט, שעבי עממי, ג'אז, אתני, קלאסי ערבי/אנדלוסי/פרסי/הודי ותורכי, ואפילו היפ הופ וראפ מזרחי יש היום. 
להרבה מהרדידות בהבנה וניתוח המוזיקה הזו אחראים כותבים וכותבות אשכנזים. חווה אלברשטיין מלכת הזמר העברי הישראלי, שרה שירים באידיש ולא מעט שירים עבריים מתורגמים מלחנים צרפתיים וספרדים וזוכה ללגיטימציה מלאה ולכיסוי תקשורתי רחב במשך עשרות שנים, אבל  זיוה עטר, ששרה במרוקאית בלדינו או בלחנים ספרדיים וצרפתיים ואפילו לחנים קלאסיים מערבים בעברית,  או דיקלה ששרה בערבית נידונות להישאר בשוליים על גבול האלמוניות והן משלמות מחיר אישי כואב על פתיחותן התרבותית ותרומתן לשלום אזורי אמיתי ביוצרן גשר בין תרבויות ודתות. 
בזכות זמרות כמו עופרה חזה ואחינועם ניני זכתה שירת נשות תימן והפיוט התימני ("אם ננעלו" למשל) לאינספור השמעות ברחבי העולם כולל במדינות ערב ולקאברים בשפות רבות . מעניין מה הייתה ריטה עם הפוני המדולל והכתף החשופה ללא התיווך והחסות של בעלה רמי קליינשטיין ולמה לקח לה כל כך הרבה שנים להקליט אלבום שלם בפרסית? ולמה רק היום מרשה לעצמה שרית חדד להקליט אלבום שלם בערבית שמיועד לייצוא דווקא לאירופה? ואם בשאלות עסיקינן אז: "מה את חושבת על זהבה בן?" ו"איך זה שהמרוקאים עברו לפס ייצור של ארבעה (ילדים)”? שאלו אותי מפקדי הבכירים בראיון לקצונה בחיל המודיעין. אני שהתכוננתי כראוי לראיון ואף הייתי מוכנה להקריב עוד שנתיים מחיי למען צה"ל, נלחצתי מהשאלה כיוון שכמו רוב הציבור הישראלי לא הכרתי אז את זהבה בן, בשלהי שנות השמונים, שהייתה בשלב ההוא "זמרת קלטות של התחנה המרכזית", ששרה שירי אום כלת'ום בערבית. הייתי בטוחה שמדובר בקצינה בכירה שהייתי צריכה לעבור דרכה לקבל מידע לפני הראיון לקצונה. היום אני מבינה שזהבה בן נתפסה אז ע"י אותם מפקדים כאיום מסוכן יותר אפילו מהאיום האיראני או העיראקי. בזכות הבורות האיומה שהפגנתי בריאיון זה והניתוק המוחלט ממחוזות ילדותי ונעוריי בדימונה ובב"ש התקבלתי מן הסתם לתפקיד קצונה באחת היחידות האליטיסטיות והגזעניות ביותר צה"ל...למעשה הם ניסו לבחון דרכי את האיומים העיקריים למדינה...חחח... אכן סכנה מהלכת למדינת ישראל הזמרות היהודיות האלה שחוצות גבולות ושרות בשפת הבית, שפת אימנו, בשפת האוייב.

ביבליוגרפיה :

אוחיון, שירה. היהודים בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה בין שתי מלחמות העולם - סקירה כללית, מינהל חברה ונוער במשרד החינוך - תחום מורשת יהדות המזרח וספרד. התשס"א (2000)

בן- זאב, נועם. מנגינה ישראלית, מסעו של עיתונאי בעקבות צליליה של חברה משתנה.  הקיבוץ המאוחד 2009

כהנוב, ז'קלין. “מוזיקה מזרחית בישראל" בתוך הספר: בין שני עולמות - מסות ופרקי התבוננות בעריכתו של דוד אוחנה. כתר ספרים 2005.

לוי ,אנדרה, "לקראת פוליטיקה של זהויות.” פנים: כתב עת לתרבות חברה וחינוך, יולי 1999 , גיליון 10, הסתדרות המורים בישראל, הקרן לקידום מקצועי.

שגיא-ביז'אוי, אייל. "יהודים בתעשיית הקולנוע במצרים”. הכיוון מזרח : כתב עת לתרבות וספרות סתו תשס"ד 2003, הוצאת בימת קדם.

שאול, אילן. אילן פאוזה עם פאיזה ynet  25/12/2002