אה לה ימאן : שירת נשות תימן היהודיות והזמרות התימניות בישראל

שירת נשים גדולה עולה – חלק ב'

שירה אוחיון

שקיעת האימפריה העות'מאנית האיסלאמית וחדירת הקולוניאליזם המערבי לאזור המזרח התיכון חוללו תמורות בחיי יהודי ארצות האסלאם, וגרמו באופן כללי לשגשוג ולפריחה כלכלית ותרבותית. בניגוד לכך, בתימן לא חוללו התמורות הגלובליות רווחה כלכלית ופריחה תרבותית בקהילות היהודיות.  שלא כמו שאר יהודי המזרח וצפון אפריקה, לא חל במעמדם המשפטי של יהודי תימן שום שינוי והם נותרו במעמד של "אהל אלד'מה", נתונים בעיקר להשפלות של "חוקי עומר", שהגיעו לשיאן בימי שלטונו של האימאם יחיא.חדירת המודרניזם בדמותם של כלי מתכת תעשייתיים רק הביא להידרדרות במצבם של היהודים בתימן: הם איבדו את הפרנסות העתיקות מהן נהגו להרוויח לחמם כגון:  צורפים, קדרים רפדים ועוד, ולכן הם נאלצו לנדוד לארצות אחרות וביניהם ארץ ישראל כבר מסוף המאה ה-19 ובגלים גדולים יותר בשנות ה-30 של המאה ה-20 .למעשה, למעט עדן, שהייתה נתונה תחת שלטון בריטי ישיר, לא הורגשה חדירת הקולוניאליזם האירופי למזרח התיכון בתימן.

כך שהתופעה של עליית אמנים ואמניות שמשתלבים בתרבות הרוב המוסלמית לא התקיימה בתימן. יתר על כן, גם בתוך הקהילה היהודית עצמה לא צמחו "כוכבי זמר" כפי שארע בארצות ערב האחרות. הסיבה העיקרית לכך היא שבתימן עצמה לא היה קשר רציף בין הקהילות היהודיות השונות בגלל הפיזור הגאוגרפי והטופוגרפיה הייחודית לתימן. רוב היהודים ישבו ברמת תימן המרכזית- שטח הררי קשה ולכן התופעה של זמרים וזמרות ידועים לכלל הקהילה לא התקיים. גם גודל הקהילה השפיע על היעדר תופעה זו בתימן. כל קהילת צנעא מנתה בשיאה 6000-8000 איש, וברדאע היו כ- 2000 איש, הקהילות היו קטנות ומפוזרות על פני מרחקים גאוגרפים גדולים והיו אפילו קהילות שלא היה בהן מניין של יהודים. עולם השירה והזמרה בקרב יהודי תימן היה חלק מחיי היום יום התפקודיים.

ראיון עם ד"ר רפי שובלי – נכתב ונערך ע"י שירה אוחיון

ש: מה אתה יודע לספר לי על מקומן של הנשים בשירה ובזמרה בתימן?

החברה התימנית הייתה מאד פטריארכלית וחירותה של האישה הייתה מוגבלת. שירת נשות תימן היהודיות שימשה כמנגנון סובלימציה בו האישה פורקת את תסכולה בשירה תוך כדי עבודות משק הבית. בשירתן  נתנו הנשים ביטוי למאוויהן, לאכזבותיהן, לקשיים, לרגשותיהן. היו אלו שירים פשוטים מלאי הומור וחן, שעסקו בבית במשפחה,אהבה, יחסים בין המינים, לידה, נעורים ועוד.  הנשים גם שרו לילדים שירי ערש.שירת הנשים  הייתה מעין ביטוי למצבה הנפשי של הזמרת עצמה. אלו היו שירים אישיים מאד שנועדו לבטא את המאוויים האישיים של הנשים. שירה זו הועברה מאם לבת. זו היתה תרבות נשית שבעל פה. 
הייתה גם שירה תפקודית יותר שהושרה באירועים במעגל החיים ובמעל השנה, כלומר בחגים ומועדים. שירים אלו, למשל שירי החינה היו יותר קנוניים ובעלי תבנית ומילים קבועות.גם בשירת הנשים האישית היו תבניות כלליות, אך כל אישה גם יצרה וריאציות משלה. רק בארץ רשמו את השירים הללו מפיהן של נשות תימן היהודיות אך בתימן כאמור, זו הייתה תרבות שנמסרה בעל פה. בחלק מהתבניות של שירה זו הייתה חפיפה מסוימת בין שירת נשים תימניות מוסלמיות ליהודיות. המפגש הבין תרבותי התרחש בזירות שונות בחיי היומיום כגון השוק, הבאר והיו גם ויחסי שכנות קרובים. הגברים היהודים התימנים עסקו בכל המלאכות הזעירות: הם היו רפדים, סוחרים, צורפים, קדרים ועוד. למעשה המוסלמי היה לקוח של היהודי התימני. וכך התקיימו המגעים הבין תרבותיים. הנשים ניהלו דיאלוג נשי שהוא מעבר לדיאלוג הכללי הבינתרבותי עם המוסלמים.

 שירת הגברים היהודים בתימן הייתה כולה שירת קודש והייתה צנזורה חריפה על שירת החול, שנעלמה ברבות הימים מה"דיוואן" (ספר הפיוטים) התימני. משום כך, כל ענייני החול נוקזו לשירת הנשים, ולכן הדיאלוג היהודי המוסלמי התאפשר רק בשירת הנשים. גם שירת הגברים הושפעה מהעולם המוסלמי. בהחלט ניתן לזהות בשירת ר' שלום שבזי והפייטנים המאוחרים יותר דימויים מהעולם המוסלמי, אך ככלל זו הייתה שירת קודש יהודית. בנוסף לכך, הנשים בתימן לא היו משכילות ברובן ולא ידעו עברית. לכן הן שרו בערבית יהודית תימנית, מדוברת בלהג מקומי בעוד ששירת הגברים, "שירת "הדיוואן" הושרה בערבית יהודית קלאסית – שפת הרמב"ם ובעברית וארמית ונכתבה בעברית.

משירת נשות תימן:

ש: האם אפשר לדבר על פריחה של הזמרות היהודיות התימניות בישראל?

על פניו נראה כי לזמרות תימניות בישראל הייתה פריחה בארץ. אך זו רק מראית עין. פריחה זו התאפיינה בהופעתן של זמרות מצליחות כמו: ברכה צפירה, אסתר גמליאלית ושושנה דמארי. גם הזמרת המצליחה חנה אהרוני שהיגרה לחו"ל והצליחה עוד יותר בח”ול. יש לציין גם את שרה לוי תנאי שהייתה כוריאוגרפית, אך גם מלחינה, אולם , פריחה זו אפיינה תקופה מאד מסוימת ולאחריה היא נפסקה. היו זמרות שפרצו את מחסום התרבות ההגמונית האשכנזית, אולם זמרת בסדר גודל של עופרה חזה לא הייתה יכולה לצוץ היום. זמרת שרוצה להיות זמרת "של כולם" לא יכולה לשיר היום ב-חית ו-עין ולהצליח. ראשית, כי היום אין יותר תופעה של "הזמרת הלאומית" יש התפרקות וסקטוריאליזציה של החברה ויש יותר זמרי “נישות”. אפילו שרית חדד שזוכה לפופולריות עצומה נתפסת כזמרת ב"נישה" המזרחית וודאי שלא זוכה להערכת המבקרים האשכנזים. שנית, התקופה בה יהודי תימן שירתו את האתוס הציוני החלוצי הסתיימה. 

בציונות האשכנזית תמיד היו שני זרמים: האחד, שניסה להיות בלדי, מקומי, ילידי, כך למשל אנשי פלמ"ח שדיברו ב-ח' ו-ע' והיו אף שדיברו ערבית. בשונה מהזרם הכנעני ששאף להקמת עם עברי הכולל את גם את הערבי המקומי, הזרם הציוני אימץ רק כמה אלמנטים כנענים לציונות. האתוס הציוני השליט לפני קום המדינה היה: אנחנו חוזרים הביתה למזרח התיכון של תקופת המקרא. כשהם באו לכאן מי שנראה להם הכי קרוב לתקופה התנ"כית היו התימנים. הם אמנם שאלו גם לחני ושירי רועים מהערבים יושבי הארץ, אך קל יותר היה לשאול מהתימנים היהודים שייצגו מעתה את העבר היהודי הפרימורדיאלי. ארץ ישראל נקנית בייסורים בעבודת האדמה ובחיבור השורשי לאדמה. בתוך הניסיון הלאומי הזה, הזמרות התימניות בטאו באופן תרבותי את האלמנט הכנעני הזה, את המגמה הילידית הזו של חזרה לאדמה ולתקופה המקראית, התמזגות השורשית עם הנוף והאדמה, ההפיכה לילידים, תוך שלילת הגולה. הזרם השני בתוך הציונים האשכנזים הוא הזרם האירופוצנטרי. בתחילה, לפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה, הוא היה קטן יותר. כמו כן היו בו אלמנטים אוריינטליסטיים (בעיקר בקרב יוצאי גרמניה), שאפשרו סובלנות כלפי היהודי התימני. גם בעיניהם הוא נתפס קצת אקזוטי, קצת מקראי. עם הזמן ככל שיותר ויותר אשכנזים מגיעים לארץ האירופוצנטריות יותר בולטת ואז יש נסיגה ביחס החיובי כלפי תרבותם של יהודי תימן. בהתחלה המבטא של ח' וע' הוא המבטא הרווח בשידורי הרדיו והטלוויזיה. היום זה הפוך, אם יש לך מבטא עברי מקורי, כלומר ח ו ע גרוניות אתה לא יכול להיות קריין/ית ברדיו ובטלויזיה, זה מפריע, מלכלך.... הזרם הילידי, הבלדי איבד את מאחזי הכוח שלו. בהתחלה הוא זה ששלט בתרבות. השילוב שעשה אמנם בעייתי מאד, אבל היתה לתימנים נראות ונוכחות בכל תחומי התרבות. זו היתה תרבות מהונדסת שהתבססה על שילוב בעייתי של אלמנטים מזרחיים בעיקר תימנים אך לא רק. “עץ הרימון" למשל זה לחן בוכארי. קחי למשל, את "ריקודי העם" שם הם שילבו צעד תימני עם מחול רוסי. התימנים בלטו כמותית: בציור הארץ ישראלי, בבצלאל בתכשיטנות, באופנה ובקרמה- מסכית למשל. כל ההיבטים של התרבות התימנית אומצו לתוך "התרבות הישראלית" המהונדסת והמגוייסת לטובת הציונות. כך למשל, הסופר האשכנזי חיים הזז שלמד ערבית תימנית וכתב רומן שלם בשם "יעיש" על חיי היהודים בתימן, או הרקדן הידוע ברוך אגדתי שהקים להקת מחול ריקוד בתל אביב הקטנה ושאל אלמנטים מהמחול התימני, או “תחרות אסתר המלכה” שערכו פעם בכרם. ללא ספק לתימנים היתה נוכחות ובולטות גדולה בחיי התרבות, אבל זה נעשה תוך ניכוס התרבות התימנית וניצול התימנים. כמו למשל בתכשיטנות של בצלאל,שם לקחו את הפועל התימני שמקבל פרוטות עבור יצירתו האמנותית והקרדיט הלך למוסד או ליוצר האשכנזי.בדיוק כמו שעשו המתיישבים בדגניה ל"תימני הכנרת". אלה ייבשו ביצות ואלה לקחו את הקרדיט על החלוציות וגירשו את התימנים אחר כך בבושת פנים. גם המלחינים הקלאסיים המערביים ניסו לשלב בין המזרח הילידי לתרבות שהביאו עמם מאירופה. הם הלחינו יצירות מוזיקליות עם מוטיבים מהמזרח ומתימן למשל המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון שכתב על תולדות המוסיקה הקדיש את הכרך הראשון ל"אוצר נגינות תימן”.

 ש: בוא נחזור לזמרות התימניות כיצד ניתן לדעתך להסביר את עלייתן והצלחתן בישראל?

ברכה צפירה הייתה הזמרת התימנייה הראשונה שהתפרסמה. היא הייתה זמרת קונצרטנטית ששרה עם תזמורת. למעשה הייתה זמרת קלאסית את ההשכלה הקלסית שלה בכלל רכשה בברלין. היא הייתה בת זוגו של המלחין נחום נרדי וזה ללא ספק תרם להתקבלותה בתרבות הישראלית. אז גם הזרם הילידי היה בשיאו וההתנגדות האירופוצנטרית הייתה קטנה יחסית. צפירה הביאה גם לחנים ערבים ומזרח תיכוניים של כלל עדות ישראל ולא רק תימנים. היא הייתה אנציקלופדיה מהלכת  של לחנים ממגוון עדות ישראל (המאמר של עמוס נוי בקדמה ליבבתני).בסופו של דבר היא נשכחה מהתודעה הציבורית למרות התרומה הענקית שלה לזמר הישראלי. היא אפילו דיברה אידיש. היום הפתיחות התרבותית שייצגה ביצירתה נתפסת כ"איומים על התרבות העברית” ו"כהשתלטות עוינת” על התרבות הישראלית כפי שמתלוננים היום אמנים אשכנזים כמו: יורם קניוק, נתן זך, חוה אלברשטיין, נורית גלרון ואחרים.

את התופעה של עליית זמרות כמו ברכה צפירה ושרה תנאי לוי יש לייחס גם לביוגרפיה המיוחדת שלהן. שתיהן גדלו בבתי ילדים (יתומים) ואצל שתיהן ההתחברות לתימניות התרחשה בגיל מאוחר יחסית. כלומר לא הייתה משפחה שתאסור עליהן לשיר בציבור. להופיע על במות.בתימן היו מסתכלים על זה בעין רעה.

גם לשושנה דמארי, היה קל לפרוץ. אם אינני טועה, אחיה היה בדרן. סעדיה דמארי. היה לה קול עבה תימני. היא 

החלה את דרכה כששרה בתאטרון המטאטא ובראשית דרכה היא גם הייתה שחקנית בסרט הציוני "באין מולדת" של הבימאי העיראקי נורי חביב שעשה גם את  כ"שתימני צוחק”. סרט על זמרת ישראלית ביוגרפיה שדומה לזו של זוהרה אלפאסיה. זמרת מוכשרת שמוותרת על מעמי החיים הטובים בחו”ל לטובת הגשמת החלום הציוני בא”י. לדעתי, היא הפכה לכוכבת כי היא שירתה את המגמה התרבותית הציונית שהייתה נכונה לאותה תקופה: היא גם שרה באידיש במחנות העולים ושרה את השיר המפורסם "הביתה" שקורא לעולים ממזרח ומים, בקיצור, היא ביטאה בשירתה את האתוס של קיבוץ גלויות מכל קצוות עולם, והאתוס של ה”לוחם העברי" בשירים כמו: "כלניות"  – שיר מחאה נגד החיילים הבריטים כמובן שיריה ו”היו זמנים”, “בת שבע” וה”קרב האחרון”.ו"הטנדר הנוסע"  כך גם היה לגבי אסתר גמליאלית , אבל היא שרה תקופה קצרה מכדי להיכנס לתודעה הישראלית. גם החיבור של דמארי למלחין משה וילנסקי (והיו שריננו על יותר מחיבור אמנותי) הכשיר את דרכה לצמרת הזמר העברי, כמו במקרה של ברכה צפירה .אגב הקונצרט הראשון שלה כזמרת היה בליווי נחום נרדי. וילנסקי כתב לה את מרבית שיריה המצליחים כמו:"צריך לצלצל פעמיים”, “אני מצפת” ו“לאור הזיכרונות” וכמובן את “כלניות”. היא גם כיכבה באופרטה הישראלית הראשונה "שולמית". בנוסף לכך,  סגנון הלבוש הססגוני המיוחד שלה שכלל שמלות רקומות ותכשיטים תימנים בולטים ויופייה המזרחי נתפסו כמאד אקזוטיים וגם בזכות זה הייתה לה הצלחה אדירה בארץ ובחו”ל. 

התימנים נחשבו לחלק הנוח, הצייתני, ה"נחמד" יותר מקרב המזרחים שכונו אז "בני עדות המזרח". הציונים אמרו : בוא נשתמש בהם כדי להראות שאנחנו ססגוניים. פלורליסטים נאורים. אבל ביחס הזה תמיד הייתה אמביוולנטיות. ניצול וניכוס. חשוב לציין, כי בעוד שאת יהודי המזרח מחקו מחיקה תרבותית טוטלית, הבעיה של התימנים לא הייתה נוכחות ונראות. הבעיה הייתה אופי הנוכחות והמחיר של הנראות. היית צריך להיות כנוע ונחמד.התימנים הפכו להיות "חיות המחמד המזרחיות” של האשכנזים. אולם התיוג הסטריאוטיפי נמשך גם כשהייתה נראות, והנראות אף היא הייתה נלעגת. קחי למשל את סיפור “התימני הקטן" בספרי הלימוד. איך הוצג שם הילד התימני. יש כאן דואליות בעייתית בנראות הזו.

מה אתה חושב על עלייתה המטאורית של עופרה חזה?

עופרה חזה זה כבר עידן אחר. העלייה שלה באה קודם כל בזכות האמרגן שלה בצלאל אלוני שהבחין בה בחוג הדראמה בשכונת התקווה. אבל בציבור הישראלי התקבע הדימוי של הפריחה בגלל השיר הידוע "שיר הפריחה" שכתב אסי דיין והלחין צביקה פיק. בניגוד לזמרות התימניות היא לא באה עם השכלה קלאסית היא באה מ"השכונה" ועוד איזה שכונה...  כלומר עם עליית של הזרם הציוני האירופוצנטרי את צריכה להיות זונה ופריחה כדי להגיע לבמה. כל הזמן היא היתה צריכה להוכיח שהיא צנועה ולא באמת פריחה ולכן הפסיקה לשיר בתימנית ועברה לשירי מיינסטרים יותר בסגנון המתחרה שלה ירדנה ארזי.

ההצלחה של התימנים והמזרחים תמיד באה מבחוץ. גם אחינועם ניני. לא בגלל הגל הגל אתני ששטף את העולם הצליחה עופרה חזה בחו"ל, כמו שמסביר האנתרופולוג אנדרה לוי. בדברים שלו הוא מנסה להכשיר את המחיקה התרבותית שנעשתה לנו פה כמשהו נייטרלי, אלא בדיוק בגלל הדואליות הזו של הנראות שהסברתי מקודם. זה המחיר שמשלמים על הנראות, העילגות ההגחכה הזו של התימני והמזרחי. באירופה היא יכלה להרשות לעצמה לחזור למקורות שלה ולהיות יותר נועזת בלי לחשוש מדימוי הפריחה שהוצמד פה למזרחיות. ואגב, היתה לה הצלחה אדירה בתימן ויש לה מעריצים רבים עד היום בעולם הערבי. גם גילה בשארי הצליחה יותר בחו"ל  מאשר בארץ, אבל היא שונה מהאחרות. היא הכי קרובה למסורת התימנית. ("גילה בשארי היתה ילדה סקרנית ובזכות נועזות אביה שלימד אותה את שירת תימן הפיוטים ושירת הגברים כמו גם שירת הנשים זכתה להופיע בשירה זו במיטב הבמות בעולם כמו הקרנגי הול,קנדי סנטר ועוד, ועם מיטב התזמורות בעולם : הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית של פילדלפיה...בהופעותיה שרה בשארי גם משירת הלאדינו, שירים נפוליטניים ושירים עבריים") . על ברכה כהן מי שמע פה חוץ מהקהילות התימניות שם היא מאוד מוכרת ומוערכת. רוב הלינקים שלה ביוטיוב הם בערבית זה אומר שיש לה כנראה יותר מאזינים בתימן מאשר בישראל. 
קחי דוגמא גם את האמן צדוק בן דוד, גם הוא תימני שהצליח רק בחו"ל ותראי איך מתייחסים אליו בארץ עדיין בגזענות. תושבי רמת אביב שסירבו הצבת פסלו בשכונתם בגלל צבעו הטורקיז שלטענתם מבטא אמונה בעין הרע. אז מי פה פרימיטיבי תגידי לי... גם אחרי 100 שנות נוכחות ונראות תימנית בישראל עדיין הצבע הכהה שלנו משחק תפקיד משמעותי בחברה הישראלית.

פורסם לראשונה באתר "קפה גיברלטר", 9/10/2010