לכי חובי ופואדי/ لك حبي وفؤادي
הפחד מהפונדמנטליזם הדתי ומ"האחים":
במשך כל ימי מהפכת ה-25 בינואר המצרית, הכותרות ראשיות במדיה הישראלית: בהארץ, ב ynet ובערוצי הטלוויזיה, לא הפסיקו לטפטף לנו בזרם קודח ובלתי נלאה שהנה, לנגד עינינו המשתאות, האיום האסלאמי , אחיו התאום של האיום האיראני, קורם עור וגידים. את שידורי אלג'זירה ממידאן אלתחריר ואת דיווחי המפגינים הצעירים מהשטח בפייסבוק פירשן לנו השגריר לשעבר צבי מזאל כ"הסתה" (אללה יוסתור עם שגרירים כאלה מי בכלל צריך אויבים). מדורי הדעות של העיתונים, הפרשנים, המזרחנים וכמובן הפוליטיקאים והגנרלים, זעקו ש"האחים המוסלמים" אוטו- טו משתלטים על מצרים והעולם הערבי ויחד עם "אלקאעדה", החמאס, חיזבאללה ואיראן תכף קמים עלינו לכלותינו, אבל אני מזמינה אתכם לצפות כאן בוידיאו שאותי ריגש עד מאד ולשפוט לבד: 


הוידאו מסכם את אירועי המהפכה מתחילתה ללא פרשנות (למעט אולי מוזיקה הרקע ההרואית). כאמור, תמונה אחת שווה אלף מילים ויוטיוב אחד שווה כמה עשרות אלפים. אני צופה בוידאו ונפעמת מהגבורה והאומץ, שמפגינים המצרים- צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות וילדים/ות קטנים/ות- כולם כאחד, אל מול השוטרים ומול הבריונים ששלח מובארכ לדכא את לוחמי החירות. וכמובן, צופה בטלוויזיה בהתרגשות בשיא מעורר ההתפעלות של עמידתם האזרחית העיקשת של המצרים, עד להשגת דרישתם המידית להתפטרותו של מובארק ושינוי המשטר, ועד שתושג דרישתם להפיכתה של מצרים לדמוקרטיה מהותית ולא רק פורמלית.
כל המחזות המרשימים האלה ממש כאן אצל שכנתנו מרנינים אותי ובו בזמן מעציבים אותי, לנוכח הפחד הגדול ששולט בנו הישראלים.
רק כ-120 מפגינים ישראלים העזו לצאת מבתיהם ולהגיע לפני כשבוע להפגנת ההזדהות עם העם המצרי ומחאה נגד עוולות הדיכוי של המשטר הניאו-קפיטליסטי שלנו כאן, שארגן ראובן אברג'ל, הפנתר השחור הנצחי בצומת אלנבי – קינג ג'ורג' ... כמעט שום כלי תקשורת לא טרח להתייחס להפגנה זו. כי אצלנו כרגיל, פוליטיקת הפחד היא זו ששולטת באזרחים ומכתיבה את לוח החיים ואת לוח השידורים בישראל. הפחד מפני "האחר", הפחד מפני הערבי ומפני האסלאם, הפחד מפני "הפונדמנטליזם הדתי" משתק אותנו וגורם לשוטר הפנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו לצנזר את מה שאנו באמת חשים לנוכח האירועים.
בעיני, הפחד הזה ממש מגוחך. הרי הפונדמנטליזם הדתי היהודי על גווניו השונים שולט זה מכבר שנים בחיינו. בפרלמנט שלנו, בניגוד לפרלמנט המצרי, יושבות מצד אחד, מפלגות דתיות וחרדיות, שמצהירות בריש גלי על מטרתן להקים בישראל מדינת הלכה. כל סדר היום וחלוקת התקציבים במדינת ישראל מוכתב ע"י ציבור של דתיים קיצוניים, שמתנגדים ובזים בגלוי למשטר הדמוקרטי. חלקם אינם מכירים כלל בקיומה של המדינה כמדינה דמוקרטית חילונית ו/או ציונית ואינם מקבלים את עקרונות החירות, השוויון והצדק החברתי. מהצד שני, במחנה הדתי הלאומי ישנן מפלגות משיחיות פונדמנטליסטיות לא פחות. שר המשפטים שלנו הנמנה על מחנה זה מבקש, בדיוק כמו האחים המוסלמים, להפוך את ההלכה היהודית (המשפט העברי) לחוקת המדינה, ושאר חבריו מהמחנה "הדתי הלאומ-ני" מנסים לקדם כל הזמן מדיניות הרת אסון בדמותה של יהדות משיחית ג'יהאדיסטית כובשת. את היעד שלהם הם מתכננים להשיג סופית באמצעות השתלטות על הצבא. אט, אט מתחת לאפינו, קורית המהפכה האמיתית בצבא, בזמן שכולם עסוקים במלחמות האגו והשחיתויות הקטנות והגדולות של הגנרלים.
כל זה קורה כאן ועכשיו, לא במדינות ערביות "חשוכות ופרימיטיביות", אלא פה "בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". באופן פרדוכסלי, תהליכים אלו הקורים במקביל להשתלטות גורמים פאשיסטים על הממשלה והחקיקה בפרלמנט, לא מפחידים אותנו כל כך, כמו החשש מהשתלטותם של "האחים המוסלמים". היכן הם אם כן כל אותם אבירי "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת"? מדוע לא רואים ולא שומעים אותם ברחובות? מדוע רק אחינו הדתיים המוסלמים כל כך מפחידים אותנו? אגב, המצב אינו שונה בארצות אירופה ובארה"ב. גם שם הפחד הקמאי מפני "האסלאם" משתק כל תא אפור פנוי במוחם של גדולי הדמוקרטים הנאורים.

הביקורת על המערב – אם כל הפחדים
הפחד מהאסלאם הרדיקאלי שהפך ממש לפוביה כאן ובאירופה הוא פחד ממשי, מכיוון שכולם יודעים שהביקורת של הוגיו ומנהיגיו על המערב הקפיטליסטי השבע ועל נזקיה העולמיים של הגלובליזציה וה"קדמה המערבית" היא ביקורת נכונה וצודקת. אחרי נפילת הקומוניזם ואפשר אולי לומר גם אחרי ירידת הסוציאליזם באירופה, האסלאמיסטים הם הגורם היחידי כמעט שנושא את הביקורת הזו ומערער על הלגיטימציה של המשטרים הדמוקרטים הניאו- קפיטליסטים, שיצרו עולם בלתי מוסרי ובלתי שוויוני בעליל, המבוסס על הירארכיה גזענית, שבו למעטים בעולם יש כל כך הרבה, ולאחרים אין דבר. הדמוקרטיה המערבית היא לאדם הלבן בלבד, והדמוקרטיה הישראלית היא לגבר היהודי האשכנזי בעיקר. כל השאר חיים בסטנדרטים של עוני מחפיר, חוסר יציבות תעסוקתית , ניצול שעבוד ובעיקר חוסר תקווה מול עריצות ההון והשלטון. וכן, גם אצלנו יש תקנות לשעת חירום שמקנות סמכויות נרחבות ואפילו מוחלטות לגופי הביטחון ולמערכת המשפטית, לשלול זכויות אדם ואזרח בסיסיות ממיליוני אזרחים ו/או תושבים שחיים תחת כיבוש צבאי. לכן, הביקורת של האסלאם הרדיקלי שמצליחה לסחוף המונים במזרח התיכון ובאפריקה והיום יש לה נוכחות בולטת ביותר גם באירופה, מאיימת כל כך על המערב ועוד יותר על מדינת ישראל, שעלולה בסוף התהליך המהפכני הזה להפוך ל"דיקטטורה היחידה במזרח התיכון".
לביקורת של ההוגים האיסלאמיסטים ובראשם חומייני וסייד קוטוב נחשפתי במהלך לימודי ה-BA שלי. הופתעתי לגלות, שהיא אינה שונה במהותה כלל מהביקורת הפוסט מודרנית על המערב, או מהביקורת של תנועות המחאה הפמיניסטיות ו/או השחורות בארה"ב. גם לכתביו של חסן אלבנא , מייסד ארגון "האחים המוסלמים" ולמעלליו הקשים של נאצר בהם לאחר מהפכת "הקצינים החופשיים" נחשפתי במסגרת לימודי המזרח התיכון. מאוחר יותר, כעוזרת מחקר במכון דיין יצא לי להתוודע באופן קצת יותר אינטימי לראשי האופוזיציה הסעודית: אלמסערי, אלעוודה חוואלי ואפילו לכוכב האזורי בן לאדן.. תרגמתי את הביוגרפיה שלהם מקלטות מחתרתיות שהם הפיצו והסתבר לי שכולם אנשים אינטליגנטים, משכילים ואינטלקטואלים. רובם למדו במיטב האוניברסיטאות במערב ו/או ביקרו שם והתוודעו לתרבות המערב במנות גדולות ואינטימיות ביותר (חלקם אף נישאו לנשים אירופאיות ואמריקאיות). אולם כששבו לארצם מצד אחד, מצאו עצמם מנוכרים להמוני בני עמם, שנותרו מתבוססים בעוני, בחוסר השכלה, ובנחיתות כלכלית וטכנולוגית אל מול המערב ומצד שני פיתחו תחושות של זעם, שנאה ובעיקר, תחושות של השפלה ואבדן זקיפות הקומה אל מול התלות באירופה וארה"ב הקפיטליסטיות וה"נאורות", גם לאחר תהליך הדה קולוניזציה מארצות המזרח התיכון ואפריקה. סימביוזה קשה וכל כך מוכרת לנו האינטלקטואלים והאינטלקטואליות המזרחים, שלמדו באוניברסיטאות המערב בחו"ל או באקדמיות הציוניות האשכנזיות בארץ. גיבוריו של נגיב מחפוז באים ממשפחות מפוצלות שבהן ניתן לראות באותה משפחה שלושה אחים: האחד הצטרף לאח'וואן, השני ליברל והשלישי סוציאליסט. ממש כמו אצלנו המזרחים. קרועים באותה משפחה ממש בין השתכנזות וחילוניות מוחלטת, לבין לחזרה בתשובה בנוסח ש"ס, בין מסורתיות מזרחית ימנית לשמאלנות מזרחית חילונית.

כך באורח טבעי למדי מצאתי עצמי בשנים הללו בהן יחד עם חברי וחברותי המזרחים לייסוד הקשת הדמוקרטית המזרחית, מתמקדת בלימודי התואר הראשון במזה"ת בשני נושאים :"חקר אינטלקטואלים במצרים" ומעמדן של נשים בערב הסעודית". תוך כדי עבודתי במכון דיין נחשפתי לכוחן הכלכלי הרב של הנשים בערה"ס, לשליטה המוחלטת שלהן בענף הספרות ובמדיום של האינטרנט- ללא ספק מגמות מרתקות שעשויות להיות להן השלכות מרחיקות לכת במדינה כמו ערב הסעודית . חשבתי לתומי, שאוכל לכתוב את התזה שלי על אחד מהנושאים הללו, אך כשזומנתי לראיון לקבלת מלגה לתואר ואמרתי מהם הנושאים שאני מתכוונת לחקור, שני ישב מולי אייל זיסר, אז ד"ר והיום פרופ' : "נו שירה את יודעת...המלגות הן ממכון דיין ...ואני עניתי :"נו אז מה?" מה זה תורם לביטחון המדינה? נאדה. מה בדיוק אתם רוצים שאחקור הטחתי במפקדי לשעבר מהצבא שישבו מולי בתחפושת אזרחית של אקדמאים: דת צבא ומדינה בתורכיה? שוב לחקור אופוזיציה איסלאמית בערב הסעודית או במצרים ? אופוזיציה שיעית בעיראק? או אולי ללמוד פרסית כדי שאוכל לשכלל את האיום האיראני למימדים עוד יותר דמוניים?
את הקריירה הצבאית המפוארת שלי סיימתי. לא תודה." וכך, בטריקת דלת עזבתי את החוג למזרח תיכון בת"א. אותי עניין דווקא לחקור את הניכור שחשים אינטלקטואלים במצרים, את התמודדותם הפילוסופית העמוקה עם סוגיות של דת ודמוקרטיה, מזרח מול מערב. עניין אותי לחקור את יחסי הגומלין המיוחדים שהיו בינם לבין נאצר לפני ואחרי המהפכה ואת התנגדותם הנחרצת ל"תהליך השלום", ל"מזרח התיכון החדש" של ו"לנורמליזציה" ואת השנאה הגדולה לישראל ולארה"ב. זאת לצד הערצת החופש, הכסף והעוצמה הטכנולוגית של המערב. ובכן, שם לדעתי טמונים זרעי הטרור של ה-11 בספטמבר. שם גם טמונים זרעי המהפכה הדמוקרטית ששוטפת כגל צונאמי אדיר את המזרח התיכון, יחסית למהפכות דמוקרטיות, כמעט ללא אלימות. אני צופה בחדשות ותוהה באיזה בור חשוך נמצא עכשיו זיסר, עם בדיחות הקרש שלו על מובארק בדמות "לה וואש קי רי" (הפרה הצוחקת), או על ג'ימי בנו? מדוע אין הוא מפרשן לנו עכשיו את השפעת רעיונות השוויון והחירות על העם המצרי? ואז פתאום בצהרי יום שבת קולו מגיח מהמסך : "עם כל הכבוד", הוא אומר, "מצרים איננה תוניסיה. יש פה שיטה והשיטה תנצח." כך פוסק זיסר תוך שהוא לועג להמוני הצעירים המצרים: "נו באמת... אז הם רוצים דמוקרטיה הצעירים האלה..." בדיוק כפי שלעג לי אז, כשביקשתי לעמוד על החופש האקדמי שלי לחקור נושאים, שאינם "ביטחוניים" פרופר, או מדינות שאינן מוגדרות ע"י החוג (או ליתר דיוק השלוחה האקדמית של השב"כ מוסד) כ"מדינות עימות" ישיר. נו באמת שירה ... יש פה שיטה. את לא מבינה? וכאמור "השיטה תנצח" ....כך קובע ראש הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת ת"א.
ואני אומרת: די ליהירות הביטחוניסטית והמודיעינית הזו. לא צריך מערך עצום של מודיעין וציוד האזנה משוכלל כדי לחזות מלחמות, שלום, או מהפכה דמוקרטית אצל שכנינו. מספיק לקשור קשרים מקריים עם כמה סטודנטים מצרים או מרוקאים בפייסבוק כדי להבין את הלך הרוח וכיוונה. נכון, זה דורש מאיתנו שחרור מהרבה דעות קדומות וסטריאוטיפים על המזרח, מפחדים קמאיים אבל בעיקר פחות יוהרה. זה גם דורש מאיתנו להקים חוגים אמיתיים למזרח תיכון (ולא עוד שלוחות של חמ"ן, השב"כ והמוסד), שבהם ילמדו תרבות פילוסופיה וספרות של מדינות ערב ממש כמו בחוג לצרפתית או אנגלית על מנת ליצור תשתית תרבותית משותפת שתאפשר לנו להשתלב במזרח התיכון ולהשתחרר מדעות קדומות.

סיפור אהבה
גילוי נאות: אינני אובייקטיבית כלל ביחס למצרים. הערבית היחידה שיוצאת לי מהפה, למרות ששפת אבי ואמי היא מרוקאית, היא ה"עאמיה" הערבית המדוברת המצרית. זו השפה הערבית היחידה שבה אני מסוגלת לחשוב ולדבר, בנוסף על הערבית הספרותית. אבל מעבר לשפה, יש לי רומן ארוך ונצחי עם התרבות המצרית: קודם כל צלילי המוזיקה המצרית של ענקי הזמר המצרי, שאבי נהג לשמוע שהפכו חלק בלתי נפרד (גם אם מודחק ומבויש) מהילדות שלי, וכמובן הקולנוע המצרי שהיה לטקס קבוע בכל יום שישי לפני הארוחה במרבית בתי האב בישראל. מאוחר יותר, החשיפה להגות הנפלאה של האינטלקטואלים המצרים בעידן הליברליזם של שנות השלושים והארבעים ולפמיניזם המצרי של הודא שעראווי ונוואל אל סעדאווי. ולבסוף, המפגש הבלתי אמצעי עם המצרים: המפגש המיוחד עם סופר והמחזאי עלי סאלם בביקורו הראשון והידידות שנוצרה לפני כ-15 שנה. אחר כך המפגש עם המארחים המשכילים המצרים במלונות בסיני, והיום החברים המצרים בפייסבוק. בקיצור סיפור אהבה גדול.

סאדאת היה גיבור ילדות שלי. גיבור השלום. כשבגרתי נהגתי להקשיב לנאומים המרשימים שלו בערבית ספרותית רהוטה, אבל סאדאת היה שנוא ע"י העם המצרי שלא חיבב כלל את האנפיתאח ("ההיפתחות") שלו למערב הקפיטליסטי. דווקא נאצר, שפה עשו לו דמוניזציה, הוא סמל הגאווה המצרית והערבית כולה עד היום. מרבית המזרחנים יספרו לנו היום, שהוא עשה את מצרים ענייה יותר, הרס את המערך האקדמי והמדעי, גרם לאסון אקולוגי נורא (אגם נאצר), ובעיקר הוביל את העם למפלה הגדולה של '67 , אבל נאצר נתן להמוני המצרים ולכל העולם הערבי ואפילו האפריקני כבוד וגאווה. סאדאת הציג עצמו כממשיכו של נאצר ובכל זאת נחשב לגיבור 'חרב אקטובר' (מלחמת יום כיפור), שהשיב את הכבוד לעם המצרי אחרי התבוסה הגדולה של '67 ואת השטח הכבוש של סיני , אך איני בטוחה כלל שמצרים נהייתה עשירה יותר בתקופתו. מצבם של מיליוני המצרים נותר כשהיה, למעט שכבה צרה של מתעשרים חדשים שגזרו קופונים מהאינפיתאח. גם ניסיונותיו לרגימנטציה של האיסלאמיסטים מהג'מאעאת שהתסיסו את הסטודנטים באוניברסיטאות לא צלחו ובסופו של דבר הם הצליחו להחדיר כוחות לצבא ולהתנקש בחייו. מובארק שכלל את "השיטה" (הידועה במחוזותינו כשיטת השקשוקה) והביא אותה לשיא מטורף של מיליארדים, שזרמו קודם כל לכיסו הפרטי ולשני בניו גמאל ועלאא', ואח"כ לשכבה צרה של מקורבים. כל אלו חגגו את חגיגת השחיתות של הפרטת נכסי המדינה לטובת המתעשרים, על גבם של המוני הפלאחים המצרים, שהפכו עם השנים לסטודנטים ממורמרים עניים ומובטלים. לא עזרו למובארק כל אותות הגבורה מ'חרב אוקטובר' כדי לשכנע את ההמונים שהוא משרת את מצרים ולא את האמריקאים והציונים, ובעיקר את כיסו הפרטי.

מסר אלגמילה
צריך להבין, שתחושת הגאווה הפטריוטיות והכבוד הלאומי (ווטניה) של המצרים מקורה בקדמת דנן. מצרים אמנם תמיד הייתה ארץ ענייה, שאינה משופעת במשאבים כמו אחיותיה הערביות במפרץ, אבל מצרים היא גם ארץ עם מסורת מפוארת של ציביליזציה ותרבות מפותחת עוד משחר האנושות. ארץ הכתב העתיק ביותר, של מונומנטים ארכיאולוגים מרשימים, של טכנולוגיות עתיקות מפותחות כמו דלתות נפתחות באמצעות קיטור. ארץ בעלת מסורת של השכלה והפצת ידע בתחומי האסטרונומיה והאסטרולוגיה, ושל אדריכלות משוכללת וכמעט נצחית. בתקופה ההלניסטית קמו במצרים ספריות ענק ומצבורי ידע נדירים. גם באימפריה הערבית והעות'מאנית מצרים נהנתה ממעמד של מרכז דתי ורוחני. במאה ה-20, מצרים ידעה את תור הזהב של הליברליזם, שהפך אותה למרכז האינטלקטואלי והתרבותי של העולם הערבי כולו. מצרים היא גם מולדת הסוציאליזם הערבי והלאומיות הפן-ערבית (קוומיה), היא מולדתו של הרפורמיזם האיסלאמי, של "האחים המוסלמים" וגם של הפמיניזם הערבי. למעשה, כמעט כל הזרמים האינטלקטואליים והתרבותיים של העולם הערבי באו ממצרים. במשך עשרות שנים שמשה מצרים כור ההיתוך ומעבדה תרבותית מרתקת של התרבות הערבית המודרנית: ממנה צמחו ענקי המוזיקה והזמר הערבי כמו: עבד אלווהאב, אום כלתו'ם, פריד אלאטרש, עבד אלחלים חאפז, לילה מראד ואיסמהאן. הקולנוע המצרי שכבש את העולם הערבי בסערה החל משנות השלושים בפתיחותו הליברלית, והקולנוע הערבי הביקורתי של יוסוף ווהבה הסוציאליסט, והשחקן הענק עאדל אמאם. וכמובן הספרות המצרית עם ענקי רוח כמו: נגיב מחפוז, טה חסיין, חוסיין הייכל, אחמד יאסין, ונוואל א-סעדווי.


כל אלו הביאו כבוד רב למצרים בעבר, אבל בשלושים השנים האחרונות דעך זוהרה של ארץ הפירמידות והיא הפכה בעיקר לשם נרדף לעוני ולצפיפות. המרכז האינטלקטואלי והספרותי הערבי עבר זה מכבר לארצות למגרב, גם בתחום הקולנוע, מובילים הקולנוע התוניסאי והמרוקאי.
אני מתבוננת על ידידי, בני גילי ממצרים: מוחסיין מקהיר, שאשתו משמשת כמורה לספורט בכווית. עובדת זרה. הוא הצטרף אליה לפני מספר שנים. בטח מצא שם עבודה כנהג למרות שבהשכלתו הוא בכלל רואה חשבון. נאצר האלגנטי מנהל משמרת במלון בשארם א-שייח, מחמד עו"ד בהכשרתו מנהל מלון בנוויבא. מת לצאת ממצרים ולברוח לאירופה. 
הפיגועים בשארם א-שייח' בסיני רק העמיקו את העוני. בריחת התיירים האירופאים והישראלים מסיני הביאה לסגירה של הרבה מלונות ולקריסה של הרבה מעסקי התיירות של הבדואים בסיני. גם כך המרמור והשנאה למובארכ הבן, שגזל את חירותם ופרנסתם והשתלט על כל עסקי התיירות, וההשפלות היומיומיות מצד השוטרים המצרים, הביאה אותם ללחוש לי בביקורי שהם שואפים לאוטונומיה בדואית בסיני. חלקם אף הודו באזני שהם מתגעגעים לכיבוש הישראלי... אולם כיום נדמה שהייאוש דחף אותם היישר לזרועות האיסלאם הרדיקאלי. כך מבדואים, עובדי עצים ואבנים, הם הפכו לדתיים פנאטיים. בזמנו, היה לי 'תלמיד' בסיני - אבו חוסאן, קראתי לו כי נהג להסתובב עם סוס ולהציע לתיירים לרכב עליו. הוא היה כבן 10 ואני לימדתי אותו ערבית ספרותית יחד עם עוד ילדים שהיו מוכרים שם תכשיטים. 'סת אלמעלמה' הוא קרא לי. כך נהגו לקרוא לי כל חבריי בסיני. כעבור מספר שנים הוא בגר והיה לנער ובביקורי האחרון סיפר לי בגאווה שאחיו לומדים בבית ספר... מוסלמי.

לפני כחמש שנים, אחמד ידידי, פלסטיני גאה מקלאנסווה, אללה ירחמו, חזר נסער כולו מביקור במצרים : "זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן", הוא סיפר לי על ההפגנות והשלטים נגד מובארכ "לא ללתג'דיד" (לא לחידוש) "לא ללתוורית'" (לא להורשה). ייאוש גדול אחז בו אחרי הנסיעה הזו. הוא היה מזועזע מהעוני והצפיפות בקהיר. "וואלק אנחנו הערבים, יא שירה, קופסת גפרורים לא הצלחנו להמציא במאתיים השנים האחרונות... אז איך ננצח". הוא שנא את הכיבוש. שנא אותנו היהודים ובכל פעם שנאלץ לעבור בדיקה בכניסה לקניון בנתניה לא יכול היה להימנע מלגדף את המאבטח הרוסי או האתיופי שביקשו ממנו תעודת זהות. ויחד עם זאת, רוב חבריו היו ישראלים ובמשך כמה שנים חי בשבדיה עם אישה אירופאית. הביקור בקהיר פשוט גמר עליו. חיסל את תקוותו לישועת הפלסטינים מהעולם הערבי. מצד שני סרב להיכנע בפני הציונות. אלמסכין היה קרוע בין שתי עולמות ונפשו לא מצאה לה מנוח בעולם הזה.
ממש כמוהו, רוב המצרים הצעירים הם מצד אחד, ערבים גאים במורשתם ובלאומיותם ומצד שני נאורים ובעלי השכלה מערבית רחבה. אבל מה יעשו בדיוק איתה? במקרה הטוב מנהלי משמרות או רבי מלצרים בסיני אך ברוב המקרים מובטלים או פועלים בשכר רעב. ומובאראכ מה נתן להם? לא מהפכה לאומית פטריוטית ולא פאן ערביות, לא מהפכה סוציאליסטית ולא מלחמת כבוד והוא אפילו לא האיש שהחזיר את סיני והשלום. סתם שומר על השלום הקר. "משרתם הנאמן של האמריקאים והציונים". כמעט מרוב העיתונאים והאינטלקטואלים המצריים נוטפת שנאה עזה לישראל ולארה"ב, בגלל ההשפלה והבושה הזו שהעטה מובארכ עליהם, חכמי הנילוס ויידעוני הפרעונים. והנה עכשיו אחרי שבועיים של הפגנות הנה יש להם שוב מהפכה ביד, סוף סוף הם שוב יכולים לחוש מעט גאווה בעם שלהם - עם הפירמידות הנצחיות. הנה שוב הם מושכים בעגלת ההובלה של העולם הערבי. שוב הם מראים לעולם הערבי ולעולם כולו מהי דמוקרטיה וליברליזם אמיתי ובמקביל בשורה של שביתות ותביעות חברתיות לצדק חלוקתי מראים לעולם כי מורשתו של הסוציאליזם הערבי מבית מטבחם של נאצר, מחפוז ויוסוף ווהבה לא נכחדה ממצריים. וגם מקומם של האחים המוסלמים והאיסלאם לא נפקד מכיכר התחריר בתפילות ההמוניות של המוסלמים והאיסלאם . נראה שסוף סוף חזרה להם הנשמה."עוודת אלרוח" ועוודת אלוועי" שני ספרים שנכתבו על ידי הסופר הענק תאופיק אלחכים. האחרון "שיבת התודעה" נכתב כביקורת על שלטונו של נאצר וההתפכחות משיכרון ההערצה לנאצר בסוף שלטונו, אותו נאצר, שבסך הכל דיכא את רוח החופש של האינטלקטואלים המצרים. נראה שעכשיו ההתפכחות היא גם מהקפיטליזם האמריקאי וגם מהאיסלאמיזם. נראה שהמערב אינו מבין את שפת הפרעונים הצעירים שמאותתים לעולם אנחנו רוצים חופש אבל גם צדק ושוויון, גם אינטרנט ופייסבוק וגם איסלאם. גם פטריוטיות מקומית וגם גאווה כלל ערבית. אנחנו גם וגם ולא או/ או.למהפכה של הצעירים יש תשתית אינטלקטואלית עמוקה עליה היא נשענת ולכן לא יצליחו לנפנף אותם בקלות מהכיכרות. הם יודעים בדיוק מי הם ומה הם רוצים מהמשטר שלהם ומהמשטרים בארה"ב ובאירופה.