מי הם המרקסיסטיים והמרקסיסטיות החדשים/ות?

 במאמר הדעה "קבוצת ערס פואטיקה מתדלקת את הפרוייקט הניאו-ליברלי" שפרסם היום יובל אלבשן ב"הארץ", הוא טוען כנגד קבוצה זו, שלא זו בלבד שהם אינם מייצגים תרבות מחאה כפי שהם משווקים את עצמם, אלא דווקא משרתים את מדיניות ה"הפרד ומשול"  הניאו-ליברלית של ביבי ושל אוליגרכיית ההון.  
אבל מה שיובל אלבשן ידידי היקר, וגם ביבי, עדיין לא מבינים זה, שהניאו-ליברליזם מת וגם השמאל הישן מת מזמן. קבוצת "ערס פואטיקה" או קבוצת המשוררים/ות שכוללת בין היתר את רועי חסן, עדי קיסר, תהילה חכימי, ישראל דדון , שלומי חתוכה ואחרים, שייכת לעידן הפוסט-קפיטליסטי. היא איננה זרם שולי בכלכלה או בתרבות הישראלי. היא הדבר עצמו. היא המיין סטרים של הכלכלה השיתופית בעידן המידעני, והיא מכוננת את עצמה בנחישות ובתקיפות כמיינסטרים ספרותי.                            

שולה קשת ועדי קיסר

   במאמר שפורסם בדה מארקר תחת הכותרת: "איך ייראו חיינו בעידן הפוסט קפיטליסטי?" מבהיר לנו פול מייסון כי: "עם השינוי בתנאים בשטח, הדרך אל מעבר לקפיטליזם שאותה דמיין השמאל הישן אבדה. אולם דרך חדשה נפתחה. ייצור שיתופי, באמצעות רשת טכנולוגית להפקת מוצרים ושירותים שעובדים רק כשהם ניתנים בחינם, או משותפים, מגדירה את הנתיב אל מעבר לשיטת השוק...". לא בכדי טוען חוקר הרשתות ד"ר אשר עידן כי זהו מאמר מכונן להבנת המציאות הכלכלית והחברתית בה אנו חיים כיום.

ארז ביטון, שלומי חתוכה ושירה אוחיון

  בדיוק כמו במאמר, כל תהליך הייצור של השירה שלהם מתחילתו ועד לגלגולו הנוכחי מבוסס על שיתוף מידע, וחשיפה למשוררים ומשוררות מזרחיות בני הדור הראשון והשני להגירה באתרי אינטרנט קהילתיים (כדוגמת אתר "קדמה", "העוקץ", "קפה ג'יברלטר") וברשתות החברתיות. החשיפה למשוררים/ות אלו  לא התאפשרה בעידן הטרום רשתי, שכן הם נדחקו לשולי השוליים של התרבות ע"י הממסד האקדמי והספרותי והודרו מכל תכניות הלימודים הפורמאליות של המדינה. המפגש של המשוררים/ות הצעירים/ות הללו בינם לבין עצמם קרם עור וגידים דרך הרשתות החברתיות, ובעיקר דרך הפייסבוק. גם ההפצה והפרסום של שירתם, הנגישות שלהם לקהלים רחבים והזמנתם לערבי השירה, קרו בראש ובראשונה, דרך הפייסבוק והרשתות. היו מי שלעגו וכינו אותם בלעג "משוררי פייסבוק".

   תם עידן הקומיסרים האשכנזים שקובעים מהי תרבות, איזה תרבות עלינו לצרוך, ומי יכול לייצר תרבות. תם עידן העורך הספרותי ו/או המוזיקלי הכל יכול, ו/או מבקר התרבות אנין הטעם האלטיסטי ההגמוני , אשר יכולים במחי מאמר בעיתון אלטיסטי למנויים, או פלייליסט צר לגדוע קריירות אמנותיות שלמות של משוררים/ות, סופרים/ות או זמרים/ות. תם עידן המונופולים של הוצאות לאור מבית סטימצקי זמורה ביתן, או ידיעות אחרונות. ההוצאה לאור של כל הספרים של קבוצת המשוררים/ות הצעירים/ות נעשתה באופן עצמאי, באמצעות מימון המונים רשתי דרך הוצאות לאור שהם וחבריהם הקימו. כל התהליך לווה בסולידאריות והתגייסות של הקהילות המזרחיות ברשת, בסיוע הדדי ואפילו בהתנדבות של חברים לעזרה בתהליך ההפצה והמכירה. כל זה קרה תוך שהם עוקפים בסיבוב את הוצאות הספרים הממסדיות והפרטיות. בלי שנאלצו לעבור את ההתעללות התרבותית והנפשית, שחוו המשוררים והסופרים המזרחים בני הדור הקודם בהוצאת הספרים. שירי המחאה של מואיז בן הראש , חלוץ ופורץ הדרך בתחום ההוצאה העצמאית לאור, שעסקו באינטנסיביות בתהליך ייצור השירה המזרחית ובהתקבלותו של משורר משרחי ע"י הממסד הספרותי בארץ וע"י הוצאות הספרים, וכן בהפליה השיטתית בקבלת הפרסים וההכרה הממסדית, לצד ערבי "גרילה תרבות" שיזמו המשוררים מתי שמואלוף ואלמוג בהר, סימנו בפני המשוררים/ות הנ"ל את הדרך לפריצה.   

   

   המאבק המתוקשר בחמש השנים האחרונות של "קואליציית לבי במזרח"  שהייתי שותפה להובלתו, יחד עם מנכ"לית תנועת "אחותי" שולה קשת, ועוד חברים וותיקים למאבק המזרחי ובראשם ראובן אברג'ל, ד"ר רפי שובלי, מרסלה אדרעי, פרופ' חביבה פדיה, כרמן אלמקייס, ד"ר זמירה פורן ציון, ד"ר קציעה עלון, פרופ' מאיר עמור ועוד רבות וטובות בשנים האחרונות, והקריאה של הקואליציה לשידוד מערכות בכל מערכת חלוקת התקציבים, המלגות והפרסים, הקריטריונים לחלוקת תמיכות  והרכבי הוועדות, סלל אף הוא את הדרך לחלוקת פרסים לעוד ועוד משוררים ומשוררות מזרחים (כן יירבו!) ולצמיחת דור חדש של משוררים/ות. דור, שבניגוד לדור הראשון והשני של משוררים דגולים כמו ארז ביטון ואמירה הס, אשר במקרה הטוב נאלצו לחכות שלושים שנה להכרה הממסדית והציבורית, ובמקרה הפחות טוב קולם נדם והם נידונו לגלות פוליטית ו/או שכחה בתהומות הנשייה של הזיכרון התרבותי המשותף, לא מחכה שיכירו בו אלא תובע את ההכרה מכוח חכמת ההמון והכלכלה הרשתית השיתופית, כפי שקרה בעולם הפופ המזרחי. בני הדור המזרחי החדש לא מחכים שייתנו להם "זמן מסך" בערוץ ממלכתי או מסחרי זה או אחר, אלא מצלמים עצמם, עורכים את עצמם  ולוקחים את הזמן שלהם , כפי שניתן לראות בסדרת האינטרנט המזרחית חברתית "הנביאים" המופצת באמצעות סרטוני יוטיוב, כדי לבטא מחאה אג'נדה או את אשר על ליבם/ן. אל מול, מי שמכנה ד"ר עידן, 'העיתונוזאורים' ו'הפרופסוזאורים' של המאה ה-20, הם מביאים רעננות מחשבתית וויזואלית, גמישות פוליטית וישירות בלתי מתנצלת על מה שהם ומי שהן.     

    כאמור, אין מדובר רק בתרבות ובכלכלה שיתופית. מאחורי תהליכים אלו ניצבת גם פוליטיקה שיתופית חדשה שבאה לידי ביטוי בעוד ועוד קבוצות אזרחיות שנפתחות מדי יום ברשתות. מה שאלבשן וביבי לא מבינים, שר הכלכלה הנאור אריה דרעי, באמצעות חיבור לקבוצות מזרחיות ברשת, השכיל להבין, בכך שאימץ לחיקו את כוחו של ההמון ואת הדמוקרטיה הרשתית הישירה. הוא הבין שעניין מתווה הגז אינו יכול להיסגר בהחלטת שר זה או אחר, או בישיבת קבינט סגורה. הוא החזיר את הכדור לכנסת ובעיקר החזיר את סוגיית הגז לדיון ציבורי ולהכרעה של ההמון בדמוקרטיה ישירה, ברוח נבואת הפנתרים השחורים משנות השבעים: "או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה" 
כך מבהיר לנו מייסון באותו מאמר מכונן כי "רשתות יכולות להוות בסיס לשיטה שונה משיטת השוק, שמשכפלת את עצמה ואינה צריכה להיווצר מחדש מדי בוקר על מסך המחשב של קומיסר. השינוי ידרוש את מעורבות המדינה, השוק והייצור המשותף שמעבר לכלכלת שוק. כדי שזה יקרה, השמאל כולו, מקבוצות מחאה ועד מפלגות סוציאל־דמוקרטיות וליברליות מהזרם המרכזי, יצטרכו לעבור קונפיגורציה מחדש. ברגע שאנשים יתחילו להבין את ההיגיון במעבר הפוסט־קפיטליסטי, רעיונות כאלה לא יהיו יותר רכוש השמאל — אלא תנועה רחבה בהרבה, שעבורה אנו זקוקים לתוויות חדשות."  
   נראה כי כן, שלפי מייסון המזרחים והמזרחיות החדשים/ות אינם אלא המרקסיסיטים הפוסט- קפיטליסטים החדשים. לדעתי, בחיבור בין-דורי נבון, שיאפשר להם מצד אחד את המשך השינוי והפריצה קדימה למיינסטרים התרבותי וללב לבה של הכלכלה השיתופית באמצעים הרשתיים החינמיים, שמחרבים הן את כלכלת השוק הניאו ליברלית האכזרית והן את האלטיזם של השמאל האשכנזי הגוסס, ומצד שני עם חיבור שורשי עמוק למטענים היהודיים הקהילתיים והרב-תרבותיים שנשאו עימם הוריהם וסביהם יחד עם החכמה המצטברת של האקטיביסטים/יות המזרחים/ות הוותיקים, הם יכולים להיות נושאי הבשורה לחברה הישראלית ולאזור כולו.