די לתרבות הבוז ההגמונית

לפני כשבוע צפיתי בשרה מירי רגב  באולפן שישי בערוץ 2 . לנוכח שאלות המראיינים, שעימתו אותה עם הביקורת הציבורית כלפיה, היא נתנה הופעה מרשימה ואינטליגנטית והפגינה חוזק נפשי רב. מה יש לומר? גם אישה, גם מזרחית, גם מהפריפריה, גם מכוואוחה וגם אבוי, יפה וסקסית..."בוזזזזזזזזזזז" חרחרה שארית הפליטה של ההגמוניה האשכנזית את פרפורי הגסיסה של תרבותה האליטיסטית בפתיחת פסטיבל ישראל. הנה סוף סוף הבוז הזה לאישה המזרחית נשמע מוחשי. שהרי אין אישה שבוזתה יותר ממירי רגב בתקשורת באינספור תגובות אמירות מופעים גזעניים וסקסיסטיים ואין סקטור שבוזה בחברה הישראלית יותר מהנשים המזרחיות, הלא הן "הפריחות".

   לבוז הזה כלפי הנשים המזרחיות וכלפי התרבות המזרחית יש היסטוריה ארוכה. הקדשתי לו מאמר  במסגרת "פרוייקט הבוז" של אתר "קפה גיברלטר". שם הבאתי את שירו של חתן פרס ישראל ארז ביטון "זוהרה אלפסיה", כאלגוריה מצוינת לתרבותם של יהודי מרוקו שבוישה, הושפלה והושמה ללעג. כתבתי על הבוז לתרבות המזרחית שנתפסה על ידי ההגמוניה האשכנזית כתת-תרבות נחותה. בנוסף כתבתי על הבוז של החברה הישראלית לזמרות המזרחיות ולאישה המזרחית בכלל, שתויגה על ידה כ"פריחה". "פריחה" הוא שם מרוקאי שהפך לשם גנאי גזעני המגלם בתוכו את הסטריאוטיפ של הנשים המזרחיות כנשים זולות, וולגריות, מופקרות מינית, קלות דעת, בורות ולא משכילות. כנגד תיוג מבזה זה, אשר הובנה על ידי עולם הקולנוע והתקשורת הישראלית ועדיין מהדהד בעשרות תכניות בידור וטלוויזיה, נכתב שיר המחאה של סמי שלום שטרית "פריחה שם יפה" לפני כשני עשורים, ובימים אלו משלימה ההצגה הבועטת והמצוינת  "פריחה שם יפה" שביימה חנה וזאנה גרינוולד סיבוב מוצלח של שלוש שנים בהן הועלתה ההצגה עשרות פעמים בכל רחבי הארץ.

   מאז הקמת המדינה משך שנים נאלם ונעלם קולן של הנשים המזרחיות בשירה, במוזיקה בתרבות ובחברה כתוצאה מהבוז כלפיהן וכלפי תרבותן הערבית והמזרחית. בשנות החמישים והשישים הן היו עוזרות הבית, המטפלות, הסייעות בגנים, הפועלות במפעלים, עובדות הניקיון בבנקים ובמשרדים. בשנות השמונים והתשעים  הן האחיות, המורות, הגננות, העו"סיות והפקידות. בשנות האלפיים פתאום השווארצ'ס חוזרות לבמה התרבותית כזמרות, כמשוררות וסופרות, שחקניות, מרצות, במאיות, חברות כנסת ואפילו שרות נכבדות.... את זה הדעת ההגמונית האשכנזית לא יכולה להכיל. אותה הגמוניה שניכסה לעצמה באופן בלעדי תכונות כמו: עידון תרבותי, ריסון ואיפוק אינה מצליחה לשמור על איפוק ומאות מנציגיה פצחו בפתיחת פסטיבל ישראל  בשריקות וצעקות "בוז" כלפי השרה, מופע זה חזר על עצמו בפתיחת פסטיבל דרום ולמעשה מרגע שהוכרז בתקשורת על קבלת תפקידה כשרת התרבות בעשרות ביטויים סקסיטיים וגזענים כמו זו של השחקן גברי בנאי שקרא לה  "בהמה". באופן לא מפתיע אמירות גזעניות וסקסיסטיות אלו מגיעות ממי שהכתירו עצמם זה שנים "אנשי רוח ותרבות" בעיקר מחוגי השמאל. הבוז הוא על עצם היותה. על תרבות "הכפיים" ו"השכונה" שהיא מייצגת. לא, לא בגלל דעותיה הפוליטיות או התבטאויותיה האנטי דמוקרטיות כלפי מבקשי המקלט, שבהחלט אין להן מקום במשטר דמוקרטי. 
שהרי ראש העיר ברקת במעשיו הסב נזק רב יותר לפלסטינים בירושלים מאשר כל אמירותיה חסרות האנינות של רגב, וזכה למחיאות כפיים באותו אירוע. והרי יש מנהיגים קיצוניים ומסוכנים ממנה בדעותיהם, שלא זכו למנת הביזוי לה זוכה האישה הזו מקריית גת מיום שהפציעה לשדה הפוליטיקה. השרה הקודמת לימור לבנת איימה להפסיק את התקצוב לסינמטק תל אביב על שום שרצה להציג פסטיבל סרטי נכבה, אך הביקורת כלפיה לא הגיעה למימדים אלו ולא גלשה למישור האישי ובסוף הקדנציה שלה זכתה למסיבת פרידה בנוכחות כל אותן אליטות תרבותיות בעיני עצמן. ועל שום מה קריאות הבוז כלפי שרת התרבות ומחאתו של הזמר שלום חנוך? על שום שהעזה לפלוש למעוז השליטה של ההגמוניה האשכנזית: פסטיבל ישראל. פסגת התרבות של ההגמוניה האשכנזית , שבשמה דוכאו ועדיין מדוכאים מיליוני נשים, מזרחים, אתיופים ופלסטינים רק כי תרבותם איננה נחשבת כלל כתרבות , ובמקרה הטוב פולקלור, תרבות עממית. לדברי הפרופסור פרנקשטיין מדובר בתת-תרבות, שיוצרת פיגור סביבתי, שיש לעקור מן הילד כדי שיוכל להשתלב בחברה הישראלית. בשם האידיאולוגיה הגזענית הזו שהגו מנהיגי המדינה בחסות אנשי אקדמיה ו"אנשי תרבות", ניתנה הלגיטימציה לממשלות ישראל לחטוף ילדים מהוריהם ולמסרם לאימוץ (תמורת כסף טוב), ולהוציא אלפי ילדים מבית הוריהם לפנימיות ולמשפחות אומנה.

  

  בדו"ח שכתבתי עבור קואליציית 'לבי במזרח' שבחן את הרכבי ועדות התמיכה וחלוקת תקציבי תרבות לשנת 2008, הייצוג שלהן בוועדות התמיכה במשרד התרבות עמד על 3.6%. קצת מתחת לנשים הפלסטיניות (3.8%) אבל הרבה מעל נשים אתיופיות שהייצוג שלהן עמד על 0 עגול. הן לא מבוזות. הן פשוט לא נספרות כלל. הייצוג של נשים אשכנזיות יש לומר אף הוא פחות מזה של הגברים אבל הוא רחוק מאוד מהנשים המזרחיות הפלסטיניות והאתיופיות גם יחד ועומד על 33 %. כלומר, הבוז הסקסיזם והגזענות שמהם סובלות בעיקר אותן נשים מקבוצות מוחלשות מגובה במספרים. לא רק במשרד התרבות, גם באקדמיות, בתקשורת, בבתי המשפט ובכל מוקדי הכוח והשליטה הכלכליים הן על תקן נוכחות נפקדות.

מה זו ההיעדרות הזו אם לא צנזורה והשתקה של ציבורים שלמים והשתקתן של נשים וגברים מזרחים משך 70 שנים?! מה היא אותה אינדוקטרינציה תרבותית ושטיפת מוח אשכנזית שנעשית על ילדינו וילדותינו בתכניות הלימודים הנעדרות כל ייצוג של העבר של היהודים בארצות האיסלאם והתרבות המזרחית? מדוע לא נלמד ולו פיוט אחד משש מאות שנות יצירה מפוארת בארצות האיסלאם בתכנית הלימודים בספרות? מדוע אין כמעט שום ייצוג למשוררות ולמשוררים מזרחים, אתיופים, רוסים או ערבים בלימודי הבגרות בספרות? מה הן אותן ועדות התמיכה של משרד התרבות נעדרות ייצוג נשי מזרחי ואתיופי שמתקצבות בעיקר תזמורות מחול אופרה ותיאטרון מערביים ואשכנזים בעיקר, אם לא פגיעה בחופש הביטוי והיצירה של אוכלוסיות שלמות שהזכות הבסיסית ליצור ולצרוך תרבות, והזכות ללמוד על עברן ותרבותן ניטלו מהם משך שנים ? מדוע המדינה משתיקה זה שנים פרשיות כמו הגזזת וחטיפת ילדים מזרחים ומצנזרת כל כתיבה או יצירה קולנועית זה עשרות שנים? היכן לעזאזל היו כל אתם אבירי תרבות ואנשי רוח כאשר זעקנו כל השנים על הפגיעה בחופש הביטוי, בחופש האמנות והיצירה? בזכות לחינוך ולתרבות ובזכות לשמר את שפות אמנו הנכחדות? מדוע לא חתמו על עצומות כנגד השמד הרוחני והתרבותי הזה שנעשה בנו?  

  

חשוב לי להבהיר שאני מתנגדת לכל פגיעה בחופש הביטוי והיצירה של כל אדם באשר הוא אדם, ובעיקר של קבוצות מיעוט. אני חושבת שהמדינה שלנו חזקה מספיק ודמוקרטית גם כדי להכיל את הביקורת כלפיה כולל הביקורת על הכיבוש. ועם זאת כאישה, ויוצרת מזרחית פמיניסטית אני מגנה את הביזוי של שרת התרבות. לא רק בשם פוליטיקת זהויות מזרחית צרה, אלא דווקא מתוך תפיסת עולם דמוקרטית מזרחית רחבה, שהיא גם חברתית ופמיניסטית ורודפת שלום עם שכנינו בכל האזור אני מחזקת את ידיה של מירי רגב אל מול החרמתה ע"י האליטות הישנות וקוראת לה לחולל את המהפכה הדרושה בשדה התרבות הישראלית עד להגעה למערכת רב תרבותית שוויונית אמתית כולל ייצוג הולם לכל המיעוטים בישראל ומקום של כבוד לתרבות הערבית. 

אני קוראת לה לפעול יחד עם השרה לשוויון מגדרי גילה גמליאל, כדי לעקור את כל הייצוגים השליליים של קבוצות מוחלשות ובעיקר אלו של נשים מהתקשורת ומעולם הפרסום. יש לחוקק חוק שיאסור שימוש במילים גזעניות כמו "פריחה" "ערס" או כושית", ואם צריך גם להטיל צנזורה על תכניות בידור גזעניות כמו "ארץ נהדרת" או "מצב האומה" שבמסווה הליברלי של סאטירה וחופש הביטוי מרשה לעצמה מזה שנים להשתלח באוכלוסיות מוחלשות, ולפמפם היישר למוחות ילדינו את כל הסטריאוטיפים הגזעניים האפשריים. קצה נפשנו מדמויותיהן של "לימור", "אורטל ומורטל", "ליטל מעתוק", "כבוד למגזר" ו"השרה הצעקנית רגב". 

   אני גם קוראת לרגב להפוך את הפירמידה של חלוקת תקציבי תרבות, באופן שערכי הדמוקרטיה כולל חופש הביטוי, הפלורליזם, השוויון ורב תרבותיות ינחו את פעולתה מצד אחד, ומצד שני כשערכי היהדות ושימור כל מסורותיה העתיקות יעמדו לנגד עיניה. הגיע הזמן , שתרבות הרוב של אזרחי ישראל: המזרחים/יות, האתיופים/יות הפלסטינים/יות והרוסים/יות, תזכה לתקצוב שוויוני ההולם את מספרן היחסי של קבוצות אלו באוכלוסיה, ושהם יקבלו את הייצוג ההולם אותן בכל ועדות התמיכה, בועדות המקצועיות של תרבות ארצי, ובועדות הפרסים והמלגות של משרדי התרבות הספורט והחינוך.  והגיע הזמן גם שרגב תגאל אותנו מאותה תרבות מונוליטית, חד גונית, עמוסה בשירי שכול, אבל ודיכאון, לאומנות פאתטית שעבר זמנה מהעולם, או אמנות ההלקאה העצמית הצבועה של "יורים ובוכים". כן באמצעות  אותן תרבויות ה"כפיים" שמביאות איתן הרבה עושר תרבותי, שמחת חיים וחיבור למרחב הים תיכוני.

   הגיע הזמן שפסטיבל ישראל, שמיצב עצמו כמותג תרבות אשכנזי,   יפנה את מבטו גם לישראל השנייה והשלישית בפריפריה, ויגלה את העושר התרבותי של המזרח הקרוב, במקום לייבא מופעים אקזוטיים מהמזרח הרחוק במאות אלפי שקלים,. יש היום בארץ תזמורות אנדלוסיות, ים תיכוניות. הרכבי מוזיקה תורכית, יוונית, פרסית, הודית, מרוקאית, תימנית, גיאורגית, אתיופית, ועוד. יש לנו להקות מחול הודיות, אתיופיות, מזרחיות, רוסיות ועוד. וגם קבוצות תיאטרון מעולות בשפות ותרבויות שונות, וגם תיאטרון מחאה חי ובועט. למה צריך לנסוע להודו ולסין ולייבא תרבות כשיש לנו כאן את כל העושר התרבותי הזה של אמנים ואמניות שמשוועים לפרנסה?

   פסטיבל "לבי במזרח" שייפתח ב 24 ביוני בסינמטק תל אביב זו השנה החמישית, שם לו למטרה להביא את העושר התרבותי והמגוון הזה בדגש על יצירה נשית. הפסטיבל מופק ומובל בעיקר על ידי נשים מתנועת "אחותי-למען נשים בישראל" בהנהלת שולה קשת. בשנה שעברה תוקצב על ידי משרד התרבות לראשונה ב- 30,000 ₪ והשנה כדי לשמור על רמת המופעים פתח מיזם מימון עצמי באתר מימונה .         

אנו מקווים שהשרה החדשה תיתן את דעתה לעושר המופלא שמביא איתו הפסטיבל הזה, עם הופעות מוזיקליות, סרטי קולנוע, תערוכות אמנות מכל גווני הקשת התרבותית ופאנלים שיעסקו בהיבטים כלכליים וחברתיים של תרבות בישראל. אנו מזמינות את שרת התרבות מירי רגב לפתוח את הפסטיבל, כשם שהזמנו את השרה לימור לבנת לפני שנתיים ובטוחות שיהיו שם לא מעט מנשקי מזוזות ומשתטחים על קברים אבל מזמינות את כל המבזים נשים מזרחיות להישאר מחוץ לאולמות הפסטיבל.    

   לסיום, חשוב לי לומר שאני מסתייגת מהתבטאויותיה הקיצוניות כלפי מבקשי מקלט וכלפי הפלסטינים, אולם  הקשבתי היטב לדבריה באולפן שישי : בתגובה לשאלת המראיינת על הצנזורה, אמרה מירי רגב שהיא תפעל בהתאם לתפיסתה את האינטרסים של המדינה, ותפיסה זו הרבה יותר רחבה מזו של קוראי הבוז לנאום הפתיחה שלה בפסטיבל ישראל. טלו קורה מבין עיניכם, הגזענות של קוראי הבוז השמאלנים כלפי מזרחים וערבים גם יחד גדולה מזו של מירי רגב. השמאל הציוני הוא זה שחולל את "הכיבוש" והקים את "ההתנחלויות" ולא הימין. הימין חתם על הסכם השלום עם מצרים וביצע את ההתנתקות. "ידינו תמיד מושטת לשלום" אמרה אמש רגב לדני קושמארו ואמרה שמוכנה לשבת למו"מ ישיר , אבל שביטחון אזרחי מדינת ישראל לנגד עיניה. מתוך דבריה אלו של רגב, ומתוך הערכתי אליה כפרלמנטרית חרוצה, שיודעת להזיז הרים וגבעות למען נושאים חברתיים, כמו למשל דאגתה לאסירים בישראל, אני מאמינה שעם הכוונה וייעוץ נכונים תוכל לפעול למען כלל אזרחי המדינה ותקדם בישראל גישה רב תרבותית אמתית בישראל שתוביל להישגים לאומיים ובינלאומיים מרשימים.

      

שירה אוחיון

משוררת מחזאית וחוקרת תרבות. ממייסדות קואליציית "לבי במזרח".