הכיוון מזרח חוגג את "לבי במזרח" | גיליון 26
חלומותיה של סבתא זוהרה - מאת שירה אוחיון
--------------
לשם שינוי, תל אביב הסבירה לי פנים היום. אני
ממש לא אוהבת להגיע עם האוטו לתל אביב. בטח שלא בשעות הלילה. ובטח שלא אחרי יום עבודה
ארוך ומפרך. בפנייה לרחוב שאול המלך אני נתקלת
בחניון גדול ומעליו שלט מהבהב "חינם". לא, אני הוזה...וואלאק זה אמיתי!
חניתי באושר רב כאילו זכיתי זה עתה בלוטו, ומיהרתי לכיוון מוזיאון ת"א כדי לא
לאחר להקרנה סגורה של הסרט "אנשים כתומים" של חנה אזולאי הספרי...כשהגעתי
למתחם האופרה האצתי את פעמי...אני לא רואה את זה...לא זה לא קיים. אני רצה... משתדלת
לא להגביה מבט אל עבר ההזדקרויות הפאליות ממול בקריה, ולהתעלם מהפקק שנוצר מול המוזיאון
בעקבות חפץ חשוד. מתעלמת גם מבית המשפט המחוזי ואפילו כבשת הברזל של קדישמן לא מצליחה
הפעם להקשות את לבי. אני הולכת לראות סרט מרוקאי כתום, שיחמם לי את הלב ולא אתן לשום
בטון אפור או מתכת חלודה לקלקל לי את החוויה. סוף סוף מגיעה לכניסה למוזיאון. לא באמת
רואה את הקייטרינג המשובח שמיועד למנויי הקאמרטה. יורדת למטה להקרנה. החשכת האולם
כעבור שעה וחצי נדלק האור:
אני ממשיכה לשבת בכסא...מאזינה בהנאה לקולה
החם של הזמרת נטע אלקיים שבוקע מהמסך עם הכתוביות. לא ממהרת להיפרד מהסרט.
מסביבי פרצופים חמורי סבר. שתיקה כללית. אף
אחד לא מוחא כפיים. רובם נראים מוכי הלם... אני מחייכת לעצמי ונזכרת ממש באותם הפרצופים
מוכי ההלם שישבו מולנו כאשר עשינו אודיציה לפסטיבל עכו (תיאטרון אלטרנטיבי, כך אומרים).
הצגנו סצנה תיאטרלית משולבת במחול מזרחי שבה אנחנו מבצעות טקס טראנס לגירוש שדים (טקס
ה'זאר' הנפוץ מאד במצרים ובמרוקו) של אמא הסובלת ממיגרנות תכופות שמביאות אותה אל סף
שיגעון. השופטים, דמויות מוכרות אם לא 'המוכרות' מהתיאטרון הישראלי, ניסו להיאחז בקונבנציות
השמרניות של עלילה. מחזה עם התחלה אמצע וסוף..... חשיבה ליניארית קווית שלא הצליחה
להכיל את המורכבות המעגלית של הריקוד, הטקס...השיגעון, חוסר ההיגיון. כמובן שנפסלנו.
עבורי הסרט "אנשים כתומים" נחווה
כמו ממש כמו חלום. לרגעים הוא נדמה כחסר כל היגיון, מקוטע, לא תמיד קוהרנטי ולא ממש
רציונאלי. לעתים מוקצן בדרמטיות שבו, לעתים איטי מונמך על להבה קטנה. אבל נראה לי שעבור
אדריכלי 'התרבות הישראלית' ושומרי הסף שלה, הסרט הזה הוא חלום בלהות. משהו שלא ניתן
להבין בכלים רציונאליים מערביים ובעיקר משהו שלא ניתן לשלוט בו...
תצלום מהסרט "אנשים כתומים". צילום מאיר אזולאי
לפני הצפייה יצא לי לראות באחת הביקורות המוקדמות
שהסרט כבר קוטלג כ"קולנוע מזרחי" אבל האם באמת מדובר פה ב"קולנוע מזרחי"?
ומהו בכלל אותו "קולנוע מזרחי"?
ברור הרי שסרטה של חנה אינו נמנה על הז'אנר הכל כך מזוהה עם המזרחיות הקרוי
סרטי בורקס (אותו, אגב, לרוב יצרו דווקא אשכנזים בדמותם ובצלמם, צלם העיירה המזרח אירופאית
כפי שחושף מחקרו של החוקר רמי קמחי), ובוודאי של ניתן לשייך אותו לז'אנר הקולנוע הרגשני
סוחט הדמעות שעליו נמנים סרטי ג'ורג' עובדיה, או הקולנוע ההודי והתורכי, או "הסרט
הערבי" של יום שישי, שעליהם גדלנו בפריפריה של שנות השבעים. אותו קולנוע שבני
תורתי מצדיע לו במחווה נוסטלגית בסרטו "כיכר החלומות".
בסצנה הפותחת של "אנשים כתומים" במרוקו נדמה שאולי אנחנו הולכים לצפות
בקולנוע אוריינטליסטי כמו בסרט הפופולארי "מים ואהבה" (ראדו מיכאלאנו), שהרי
אין מראה מלבב יותר לעיניים מערביות מנשים ברבריות שעושות צהלולים, או מנשים עירומות
בחמאם מרוקאי, תוניסאי או פרסי... אבל לא זה לא הכיוון המסתמן של הסרט, כי מהר מאד
מטיחה הבימאית בפנינו את המציאות הישראלית הלא ממש אקזוטית של המזרחים ובעיקר המזרחיות:
"הצעקניים/יות", "הפרימיטיבים" עם הקמיעות ו'האמונות הטפלות'.
ובכל זאת הניסיון לקטלג את הסרט הזה כעוד סרט ששייך ל"קולנוע מזרחי"
כפי שנכתב בביקורות היא רדוקציה בעיני. מבחינה ויזואלית הסרט מושקע למדי "ברמה
הוליוודית" כמו שאמרה חברתי לאחר הצפייה. הצילומים המרהיבים במרוקו ובישראל ויחד
עם זאת הכל כך בהירים, הים הכחול וקרני האור של השמש הישראלית משכיחים את העובדה שאת
יושבת באולם חשוך ושואבים אותך אל תוך הסרט כבמטה קסם. ממש כמו בחלום. ומשם אנחנו עוברים
מחלום לחלום...וצוברים תוך כדי תחושת אי נחת הולכת וגוברת.
הסרט של אזולאי-הספרי מעורר אי נחת כללית, אך אצל גברים מזרחים אי הנחת עלולה
לגבור עוד יותר. וכי איזה גבר מזרחי מוכן להודות
שסבא שלו "אנס" את סבתו בהיותה ילדה? נשים מרוקאיות מבוגרות שראיינתי
במסגרת חקר שורשים וקהילה, סיפרו לי על נישואין בגיל צעיר מאד, על פערי גילאים בלתי
נתפסים בין ילדות שנישאו למבוגרים מהן בעשרים שנה ואף יותר (אישה אחת סיפרה לי על אמה
שהתחתנה בגיל תשע ולאחר ליל הכלולות ברחה לבית הוריה ובכתה לאמה בתלונה שבעלה הטרי "באל עליי" (הוא השתין
עלי...). לחלק מהגברים המזרחים קל יותר להישאב לנרטיב המזרחי המתרפק על העבר של
"היה לנו טוב במרוקו" . אלא שכשמתחילים לשמוע את 'ההיסטוריה שלה' במרוקו,
מתעוררת תהייה על פשרו של ה"לנו" הזה. לכם הגברים היה טוב. לרוב הנשים פחות.
למרבה הצער, חלק מהגברים מסרבים להיפרד מהטוב של ה"לנו" הפטריאכלי הזה עד
היום, אותו טוב שמאפשר בעילת קטינות, אינוס והטרדה מינית מבלי שיישמע קולן של הנשים
שלא לומר זעקתן. אפשר לסקור פרשות כמו אלו של קצב, אייל גולן ולאחרונה סילבן שבה היו
מעורבים גברים מזרחים... ועד למקרים שבהם גברים מזרחים משכילים ומודעים היטב לשיח הביקורתי
המזרחי והפמיניסטי מצדדים בצד התוקפן בפרשות אלו תוך התעלמות מדיכוי האישה. חנה אזולאי
הספרי מספרת באומץ רב את 'ההיסטוריה שלה' her story , שנחשבה לטאבו גם בתוך המשפחה המזרחית, ובכך כמו
חברתה ד"ר ויקי שירן ז"ל שוברת קירות ואולי חומות של שתיקה, בלי לחשוש מ"כביסה
מלוכלכת מכבסים בבית" או "מה יגידו האשכנזים"? , אמירות ששמעתי לא פעם
מאחי המזרחים השותפים למאבק המזרחי . מרוקו של היום היא מדינה פטריארכלית ושמרנית למדי
שהגורמים האיסלאמיסטים בהחלט נותנים את הטון בה יותר ויותר, ומצד שני העוני נותן אף
הוא אותותיו. תעשיית הזנות בה משגשגת בה ביותר, וסחר בקטינות גלוי לעין בכל מלון...
המראה הראשון שתפס את עיני עם הנחיתה שלי בנמל טנג'ר הוא שאין נשים בבתי הקפה! חוויית
המסע שלי למרוקו היתה אם כן חוויה אמביוולנטית של משיכה ודחייה.
בסרטה מפרקת אזולאי- הספרי את דמותו של הפטריארך המזרחי: הבעל הראשון שאנס
"ננטש" מאחור ע"י הבמאית ולא מופיעה יותר לאחר שגירש את הנערה המורדת
שמסרבת להיפרד מילדותה (חלב ודבש היא דורשת בבכי בלתי פוסק). הנערה "הגרושה"
ואולי יש לומר החופשייה בורחת בחסות אמה לעיר הגדולה, העיר המודרנית הבינלאומית טנג'יר
ושם מפקירה עצמה לגורל חדש לא נודע תוך נטישת ילדתה... את הבעל השני, אביהן של בנות
המשפחה, היא מעלימה לחלוטין מהמסך. כלומר אבי המשפחה הישראלית נעדר לחלוטין מהסיפור
(בניגוד לדמותו הקשה לעיכול ולצפייה של האב המצליף בחגורה בסרט "שחור").
הדמות
הדומיננטית ביותר בסרט שמשפיעה על גורלן של שאר הדמויות במשפחה היא הסבתא המרוקאית,
החולמת. במקביל לפירוק דמות האב, ישנו ניסיון להבנות דמות גבר מזרחי אחר: ג'אקי בעלה
של הבת, אבל גם כאן למרות רגישותו ודאגתו לאשתו דמותו מוצגת באור שלילי. ניתן לומר
שבסך הכל, הגברים המזרחים יוצאים די רע: בעלה של הסבתא ש"אנס" אותה בצעירותה
במרוקו (אין לי מילים אחרות לתאר את סצנת ההתנפלות עליה לאחר ליל הכלולות והטראומה
של ילדה צעירה שכל מה שרצתה הוא להתנדנד על נדנדה...), הבעל השוטר שבוגד באשתו עם אחותה,
תוך שהוא מנסה למשטר את שתיהן בהתאם לצרכיו, האב הנעדר כליל מחיי המשפחה וסיפורו לא
נודע כלל ובני הזוג הפוטנציאלים של הדודה פאני שנשאלת על אופציית נישואין וזוגיות ועונה:
"בשביל מה צריך?". גם יחסי האחיות
בסרט גורמים לצופים לנוע באי נוחות. מצד אחד יש קרבה פיזית ביניהן על גבול המיניות
האירוטית... מצד שני, ישנו המרחק הפיזי של הנתק ביניהן בעבר ובעתיד, הכעס, הקנאה. יחסי
אמהות בנות אף הם אינם הרמוניים: לצד אהבה וקרבה על גבול הסימביוטיות ישנה נטישה, גירוש,
חרם ונידוי, ביזוי (הסבתא שמכנה את בתה "זונה")... והכל קורה בצעקות והרבה
מלל, כאילו רוצה להדגיש אצלנו המזרחים "שמים את הלב על השולחן": הכל בחוץ,
צעקות בכי אבל גם חיבה אהבה ושמחה.
בנוסף לאי הנחת העולה מהמתח המגדרי בסרט, יש גם אי נחת שעולה מהכרונולוגיה השסועה
והזמנים בסרט. הדילוג הלא כרונולוגי בין ארבע דורות נשים למשפחה אחת: מאמה של הסבתא
המרוקאית ועד לנינה הישראלית שלה, יוצר לעתים תחושה של אנכרוניזם....נראה שהסינכרוניה
בסרט שבורה: לו היה ההווה בסרט מתייחס לשנות השבעים והשמונים כמו ב"שחור",
או כמו בסרט "ולקחת לך אישה" של רונית אלקבץ, אולי הייתי חשה יותר בנוח עם
האותנטיות של הסרט, אבל בבחירתה לשייך את ההוה לשנות האלפיים, דהיינו היום, הבמאית
מוציאה אותנו בסרט מהמימד "האותנטי" אל המימד הסימבולי ובכך מעמיקה את השסע
שבין העבר להווה, שבין מזרח ומערב.
אותה תחושה של זמן לא ברור ומקום לא ממש
"אותנטי" כמו הבלוקים של באר שבע או של עיירת הפיתוח הופכת את הסרט של חנה
אזולאי לחלום בתוך חלום בתוך חלום... מבחינה זו, הסרט היחיד שיכול להוות נקודת התייחסות
והשוואה לסרטה של אזולאי הוא סרטו של הבמאי בני תורתי "בלדה לאביב הבוכה".
סרט זה מתרחש במקום ובזמן לא ידוע ויחד עם זאת מתיימר לספר את סיפור השבר שבין העבר
(המוזיקלי) להווה הישראלי, ומנסה לשחזר את העבר באמצעות פרגמנטים בודדים מהתרבות המוזיקלית
ששרדו יחד עם הקשר לדור הצעיר (עמרם מופרדי,שאותו משחק הזמר דודו טסה ותמרה שאת דמותה
מגלמת השחקנית אדר גולד).
גם סרטה של אזולאי אינו מחויב במדויק לריאליזם החברתי המחניק של המזרחיות בבלוקים.
הוא אינו מחויב לזמן או לשפה אחת ברורה: הן שפת הדיבור והן השפה הקולנועית. הסרט משקף
את היעדר שפה קוהרנטית אחת. שפת הדיבור נעה בין המרוקאית לעברית. השפה המרוקאית המדוברת
בסצנות המרוקאיות, שצולמו במרוקו, אותנטית לחלוטין. אבל עצם ההזדקקות לשחקניות מרוקאיות
יש בה כדי להעיד על הכחדת השפה המרוקאית היהודית
בישראל. גם במרוקו נדרשו השחקניות המרוקאיות להדרכתה של הבמאית כדי לשחזר שפה מרוקאית
יהודית שאינה נשמעת שם כיום. הסבתא, שאותה מגלמת השחקנית העוצמתית ריטה שוקרון, נעה
בין המרוקאית היהודית, לעברית במבטא מזרחי כבד ואילו העברית של הבנות בסרט נעה בין
עברית "מזרחית פריפריאלית" לבין עברית "אשכנזית שנונה וצינית"
ומדי פעם יש הבלחות של שברי מרוקאית וצרפתית. הנכדה מדברת כבר עברית עכשווית במבטא
אשכנזי. מבחינה זו מייצרת חנה בפסיפס השפות ושפה עברית חדשה ושפה קולנועית היברידית,
שמעידה על השסע העמוק באישיותה, כמו גם באישיותם/ן של מזרחים/יות רבים/ות, בין זהותה
המזרחית המבוססת על העבר לזהותה "הישראלית", שאינה אלא זהות מערבית ואשכנזית
כפויה. האשכנזים והאשכנזיות אינם נוכחים בסרט והמערביות נותרת רחוקה אי שם בפריז. השיח
של הבימאית הוא שיח מזרחי פמיניסטי פנימי ש"לא דופק חשבון" לאף אחד ואחת
ויוצא מנקודת מבט של התבוננות עצמית ותרבותית אישית עמוקה.
הסרט עוסק ביכולת של הנשים לחלום בהקיץ, שעוברת בתורשה בין דורות הנשים ומביא
לדיון בפני הצופים את היחס של החברה המרוקאית המסורתית למחלה, בעיקר מחלות הנפש. בחברה
המרוקאית המסורתית היחס למחלה בכלל ולמחלות נפש בפרט הוא כאל דבר מאגי והגבול בין הנורמלי
ללא נורמלי, אינו כל כך ברור כמו בחברה המודרנית המערבית. מחלת נפש במרוקו כונתה: הדמיון.
במרוקו החולה היה חלק אינטגראלי מהקהילה ולא הושם במוסד סגור מאחורי סורג ובריח וחומות
מפרידות. החולים והזקנים לא אושפזו בבתי חולים ובבתי אבות. מחלות כמו שיטיון דמנציה
של הקשישים טופלו ע"י בני הקהילה בבתים. לעתים קרובות מחלת הנפש אף נחשבה ליתרון.
החולה נתפס כבעל יכולות תקשור עם עולמות אחרים, או כדון קישוט חסר מעצורים שמעז לומר
את כל מה שכולם שותקים ומשתיקים. לעתים היא קיבלה אפילו מימד של קדושה או פחד. והיו
מי שמינפו את "המחלה", שכלל לא נתפסה במושגים מדעיים רפואיים והפכו אותה
למקור פרנסה ועשיית הון, כפי שאנו רואות בסרטה זה של אזולאי. כמו אצל פוקו, גם בסרט
יש קריאת תיגר על המודרניות המערבית המנוכרת
שמנדה את החולה מקרבה, וניסיון לערער על הגבול שבין דמיון למציאות שבין הנורמלי והלא
נורמלי. ואולי גם קריאת תיגר על הזכות לחלום ולשוטט במחוזות הדמיון, זכות שניטלה מהרבה
מזרחים בשל כורח הנסיבות הכלכליות של הישרדות וחיים בעוני. לדור הראשון של המהגרים
היו חלומות, הדור השני מסרב לחלום, הדור השלישי מפוקח ורציונאלי. כך עולה מהסרט.
לסיום,
הסרט נקרא "אנשים כתומים". בעיני המזרחים/יות בישראל הם אנשים אכן אנשים
קטומים. אנשים קטומי תרבות ועבר. אנשים שנשללה מהם הזכות לשמר את שפתם ואת תרבותם.
אנשים מוכתמים שתוייגו והוכתמו ע"י ההגמוניה האשכנזית. הם אנשים מצולקים ושסועים.
הכתום בסרט הוא הכתום המרוקאי: צבע הזעפרן , הבתים האדמה, ועם זאת ניתן לראות בו גם
כתם. תיוג . פצע שפצעה החברה הישראלית רבים מאזרחיה. לכן אין קולנוע יותר ישראלי מזה
שמדגים הסרט "אנשים כתומים", כשם שבעיני אין דבר יותר ישראלי מהספרות והשירה
המזרחית העכשווית שמבטאת את השבר בזהות השסועה בין מזרח למערב, בין עבר לעתיד, בין
העברית לערבית, ואת המחאה החברתית והתרבותית. למרבית בני ההגמוניה האשכנזית אין את
הכלים והקודים לקרוא את התרבות המתהווה הזו נכון, לפענח אותה, להכיל אותה. הם עסוקים
בהתגוננות. הכחשה רגשות אשם במקום להבין שזוהי התרבות הישראלית בהתגלמותה.
פורסם לראשונה בכתב העת "הכיוון מזרח", בגיליון מיוחד לרגל פסטיבל "לבי במזרח"
הכיוון מזרח חוגג את "לבי במזרח" | גיליון 26
