את אלי חמו פגשתי לראשונה בשנת 1995 בבית ספר "קדמה"
בשכונת התקווה שבו לימדתי. אלי היה מהמייסדים יחד עם חברו הטוב סמי שלום שטרית
שניהל אז את ביה"ס.
אלי היה ללא ספק המתעד הגדול של המאבק
המזרחי והמאבק נגד הכיבוש. הוא ליווה ותיעד במצלמתו את בי"ס "קדמה"
בשכונת התקווה ואת מנהלו מיום הקמת ביה"ס. בנוסף להיותו מדריך לחוג קולנוע
בבי"ס קדמה, אלי צילם ותיעד רבים מהשיעורים והאירועים בבית ספר קדמה ואף ערך
סרטונים לצורך פרסום בית הספר, שהיה לא רק ביה"ס, אלא גם מקום מפגש של
אינטלקטואלים ואינטלקטואליות מזרחים/יות. זה הגרעין שהיווה את הבסיס להקמת תנועת
הקשת הדמוקרטית המזרחית. גם את הקמתה ואת שנותיה הראשונות של תנועת הקשת תיעד אלי
במצלמתו ישיבה אחר ישיבה, הפגנות והתרחשויות. היו שהרימו גבה, אבל אלי לא וויתר
הוא חשב קדימה ידע שרק ההיסטוריה תשפוט את עבודת התיעוד וההנצחה שלו. הוא צילם את מאבק
"כיכר הלחם" של טוויטו (עוד קרבן של המאבק המזרחי שמת בדמי ימיו) ואת המאבק
העז והנועז על הדיור הציבורי בבאר שבע בהנהגת האקטיביסט חיים בר יעקב. הוא צילם הפגנות נגד
הכיבוש בבילעין ובכל מקום אחר שזיהה התנגדות לממסד או עוולות של הממסד.
החומרים שצילם אלי הם אוצר בלום לא רק להבנת המאבק המזרחי אלא להבנת תנועות המחאה החברתית בישראל והדמוקרטיה הישראלית בכלל. גם העמדה של אלי "אני מצלם משמע אני קיים" הייתה עמדה רדיקלית וחכמה. הוא היה מודע כל הזמן לחשיבותו של היפוך המבט ולחשיבות התיעוד וההנצחה, האמירה שלו בעצם הייתה: "אני מסתכל עליכם בעין הביקורתית שלי, ומצלם את כל מה שהחברה הישראלית והתקשורת הישראלית מטאטאת מתחת לשטיח. את כל מה שמערכת החינוך והתרבות בארץ מנסה למחוק, להכחיש ולהעלים אני אחשוף במצלמה שלי".
עבודתו הקולנועית והתיעודית של
אלי חמו רבת השנים, ותרומתו למאבק החברתי עדיין לא ניתנת להערכה כיום. אני מאמינה, שניתן יהיה
להעריכה רק בחלוף השנים. בראש ובראשונה, בגלל
שהדיכוי המזרחי – הוא עדיין הטאבו הגדול והמוכחש ביותר בחברה הישראלית. אלי
צילם ותיעד כל מקום שזיהה בו את הדיכוי המזרחי. שנית, גם ההיבט של המאבק המזרחי מוכחש
עדיין. הן ע"י ההגמוניה שכל פעם מחדש מנסה להחזיר אותו לנקודת התחלה, והן
ע"י אקטיביסטים מזרחים/יות שהרבה פעמים מוחקים בעצמם את פועלם/ן של פעילים/ות
חברתיים/יות ולוחמי צדק וחירות מהדורות הקודמים, במחשבה שהנה הם/ן ממציאים מחדש את השיח המזרחי ואת המאבק המזרחי. המצלמה של אלי וסרטו על הפנתרים
השחורים לא מותירה ספק באשר לדמויות החשובות שהנהיגו את המאבק הזה בשנים בהן היה פעיל. ושלישית, עבודת
התיעוד של אלי בהיבט הדמוקרטי הכללי, של מחאה חברתית והתנגדות לגזענות, לדיכוי
וניצול כלכלי והתנגדות לכיבוש ולדיכוי העם הפלסטיני, אף היא עדיין לא נחשפה מספיק בפני הקהל הישראלי.
המאבק המזרחי הוא אחד המאבקים הכי סיזיפיים ויהיו רבים שיאמרו מייאש וחסר תוחלת. המאבק הזה שלפעמים נדמה שיש בו כוכבים זוהרים ו"כוכבים נולדים", גובה גם קרבנות רבים המוטלים בצדי הדרך. קרבנות המאבק המזרחי מתים מכעס,מרירות ותסכול, מחוסר היכולת להכיל שכלית ורגשית את גודל העוולות והפשעים, שנעשו פה ועדיין נעשים. מי שבוחר לנקוט קו עקבי רדיקלי ומוסרי במאבק הזה עלול למות בדמי ימיו, בנוסף על כל אלו, גם בגלל העוני, הגלות הפיזית ו/או החברתית, שהם חלק מהמחירים שאותם משלמים אלו שבחרו ללכת עד הסוף עם האמת והצדק. לפעמים נדמה לי שקריירות חיים שלמות, נראה שהלכו לשווא, וללא כל תוחלת, מבלי שזכו להוקרה ולהערכה ציבורית לא מהחברה הישראלית וגם לא מהקהילות המזרחיות שלנו , המרוסקות, יש לומר. אבל האמת שממרום גילי אני כן רואה את ההתקדמות וההצלחה, ובעיקר את התרומה האדירה של אלו שמתו בדמי ימיהם במאבק: ד"ר ויקי שירן ז"ל, דודי מחלב ז"ל, תקווה לוי ז"ל ,ברכה סרי ז"ל, ישראל טוויטו ז"ל, יוסף שילוח ז"ל, סעדיה מרציאנו ז"ל, ויקטור אלוש ז"ל, ושלמה אלבז ז"ל. לא ניתן להבין את החדירה והחלחול של השיח המזרחי החברתי והפמיניסטי לאקדמיה, לתקשורת, לתרבות ולאמנות,או להבין את הלגיטימיות שלו בעיקר בקרב בני הדור הצעיר, ואת עליית התרבות המזרחית למרכז הבמה הישראלית בלי להכיר את האנשים והנשים הללו שאפשר כבר לומר שהקריבו את חייהם למען הדורות הבאים.
אלי גר בדירה צמודה לבית כנסת בשכונת "שבזי" לשעבר. היינו יושבים צופים בחומרים שצילם ומאזינים לניגונים תימניים שעולים מבית הכנסת. אלי ממש נהנה מצלילי בית הכנסת על אף חילוניותו המוצהרת. ב"עזרת השמש" היה אומר לי אני אקליט יום אחד את הניגונים שלהם ואפיץ חינם בקלטות. היו שנים שאני ואלי היינו ידידים קרובים. בימים שעוד לא היה לנו את אתר "קדמה" ו"קפה ג'יברלטר" היה אלי הערוץ הפתוח שלי אל מוזיקות מהעולם : עלי פארקטורה, נאס אלע'יוואן, אל בנאת אלח'וריאת, עומר פארוק טאקליבק, בוסתאן אברהם, ועוד מוזיקאים/יות רבים/ות. אל כל הצלילים האלו ורבים אחרים נחשפתי דרכו. הוא העריץ את המוזיקה האפריקנית. תראי איזה "נשמות טהורות" כך היה אומר לי על האפריקנים, תוך האזנה למוזיקה מהסהרה. "מי שחווה את הדיכוי שהם עברו נשמתו מזדככת מהייסורים..." היה אומר ונדמה היה לי שהוא מדבר קצת על עצמו, כי חייו של אלי בהחלט היו מסכת ייסורים. היה לו חלום בעידן הטרום-דיגיטלי של שיתופי היוטיוב, לשכפל אלפי קלטות ולחלק בטיילת של ת"א לעוברים ושבים חינם, כדי להוציא אותם מהסגירות התרבותית של ההגמוניה האשכנזית. כך, היינו מעבירים שעות בהאזנה לקלטות שאסף ובצפייה בחומרים מ"קדמה" וחומרים אחרים שצילם בכל "זירות המלחמה". אלי נתן לי הזדמנות נדירה לרפלקציה עצמית על שיעורים שהעברתי בקדמה. על חלקי המאבקים המזרחים. על החיים שלנו במדינת ישראל...
חשוב לי לציין, שאלי לא היה אדם קל לעיכול. הוא בפרוש היה "לא נחמד" אמיתי ומצד שני היה הומניסט גדול ואיש ישר ואוהב צדק. תמיד אמרתי עליו: "כגודל הדיכוי גודל השריטה". כל אחד מאיתנו המזרחים/יות "שרוט" ו"פצוע" במידה זו או אחרת מהדיכוי הגזעני, שהרי גזענות מוגדרת כפשע נגד האנושות. אבל מי שחווה כילד מכות ממורים אשכנזים בביה"ס בחינוך הדתי "שרוט" יותר. הם גרמו לו לתעב אותם ואת מה שייצגו. שנא את הצביעות וההתחסדות דתית ואשכנזית. אח"כ כנער חווה אלימות משטרתית בתקופת ההפגנות של הפנתרים. הוא העריץ את הפנתרים. הם היו גיבורי הילדות והנערות שלו. בנוסף לכל אלו, החוויה היומיומית של הגזענות כלפיו עיצבה את תפיסת עולמו ויצירתו, יותר מכל מה שקרא ואלי קרא הרבה מאד ספרים. פעם עמדנו לצאת מביתו לטייל בחוף הים בת"א בשבת. אחרי שיצאנו נזכר אלי ששכח את תעודת הזהות שלו. אמרתי לו: "עזוב'תך שטויות. לא צריך, בשביל מה?" והוא ענה לי: "תמיד עוצרים אותי. את לא יודעת מה זה כשעוצרים אותך כל פעם שאת יוצאת לטיול תמים על הים". "נו אלי אתה מגזים..." אמרתי לו. "אני לא מגזים אני מציאותי וזאת המדינה הפאקינג מחורבנת שלנו". הוא התעקש וחזרנו לביתו להביא את התעודה. במהלך הטיול על הים אכן ניגש אלינו שוטר. אלי התחיל להתווכח איתו. אני ביקשתי: "נו אלי תראה לו כבר וזהו", אבל אלי לא ויתר ופנה לשוטר: "למה אתה לא עוצר את עצמך? גם לך יש חזות מזרחית. אז תעצור את עצמך לפני שאתה עוצר אותי". אני כבר ממש הייתי לחוצה עם הלוק הפיליפיני שלי, אמרתי לעצמי: בסוף יעצרו אותי וישגרו אותי עם כרטיס ואן ווי טיקט לפיליפינים... אבל אלי לא עשה הנחות לשוטר ולימד אותו פרק נכבד בגזענות הלבנה...
והיו גם הימים של תיאטרון קהילתי רדיקלי בשכונת הקטמונים וההצגה בה השתתף "יוסף יורד קטמונה" יחד עם ידידו שלמה וזאנה, או תיאטרון שהיה הבסיס ל"תנועת האוהלים", שגם בה פעל אלי במהלך שנות ה-70 וה-80. והיו גם ימי הקולנוע של ניו יורק. המפגש המשולש המפרה עם עם פרופ' אלה שוחט, ופרופ' סמי שלום שטרית שהיה לחברו הטוב ביותר. אבל היתה גם אהבת הארץ. אלי אהב את השמש, הים ואת צלילי התופים, אהב כל סצנת החופש ומחאה נגד ההגמוניה הציונית. איזה אושר הסבה לו הסצנה הזו של צעירים/ות שרוקדים כך על הים לקולות התופים. הוא ראה בצעירים האלה בחוף התופים, ובמפגינים האנרכיסטים את התקווה. עוד סדק בחומת הציונות שדיכאה אותו.
אלי ניחן בחוש הומור מיוחד...ויחד עם זאת
היה ביישן גדול וענו... לא אשכח לעולם את מה שאני מכנה "נאום הרחובות" הקפקאי
של אלי בימי זוהרה של הקשת הדמוקרטית המזרחית. אני יוצא מרחוב הרצל, פוגש את
טשרנחובסקי, נכנס לויצמן, ביאליק ואללה ובאב אללה.. אני משתגע מהם, מנסה לברוח
ואין לאן הכל רחובות אשכנזים. הם כלאו אותנו פה בתוך ההיסטוריה שלהם. שטיפת מוח
יומיומית...פעם זכור לי שכששאלתי אותו למה הוא לא מדבר במפגשי הקשת. הוא ענה לי "אני
עילג. אני לא יודע לדבר כמוכם...מתבלבלות לי המילים... ואכן אלי, כמו משה רבנו
צילם וצילם ונאבק בכל המאבקים החשובים, אך לא זכה להגיע לארץ המובטחת. יתרה מכך,
אלי סבל סבל רב כל ימי חייו, סבל כלכלי וביורוקרטי, סבל חברתי ותרבותי ובסוף ימיו התייסר
מסבל פיזי קשה. הוא ללא ספק אחד מקרבנותיה המזרחים של הציונות האשכנזית, לצד הלוחמים
והלוחמות האחרים שהוזכרו לעיל ובייחוד ויקי שירן ז"ל שאותה ממש העריץ, וחבריו
דודי מחלב ז"ל ותקווה לוי ז"ל. בשבת של 31 באוגוסט 2013 אלי הלך לעולמו. בשנת 2014 קיבל אלי חמו את אות ההוקרה של קואליציית "לבי במזרח". אני מאמינה שהשנים יאירו את פועלו
ותרומתו לדמוקרטיה ולמאבק החברתי בישראל למען הדורות הבאים. יהי זכרו ברוך!.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה