יום שני, 21 באפריל 2014

אין לי עולם



"אין לי עולם"/ שירה אוחיון

 

ביום רביעי האחרון הלכתי לראות את דיקלה בהופעה במועדון הפיוז'ן בתל-אביב.  

"האלבום הראשון של דקלה, המשלב בין פופ/רוק למוסיקה מזרחית/ערבית בקולה המאוד מיוחד, זכה לשלל ביקורות מחמיאות מן העיתונות המקומית. רבים אף בחרו האלבום לאלבום השנה שלהם. דקלה אף הופיעה ב-2002 בפסטיבל לאמנויות שבניו יורק וזכתה לתגובות נלהבות ממבקר הניו יורק טיימס! הוא כתב: "קולה של דקלה עשיר וחם, שירתה מלנכולית מחד וחודרת מאידך, שילוב מושלם של פופ ומוסיקה ערבית". בעיתון הארץ כתבו: "שילוב בין מדונה, ריטה ואום כולתום..." (מתוך אתר:  musicaneto.com)

 

כך כתבו ב"הארץ", אבל לא, דקלה היא לא מדונה, כזו המייצגת איזה יופי פלסטי או אלסטי, יופי עקר שמחזיק יומיים, והמוזיקה שלה אינה  מוזיקת פופ אלא יותר סוג של רוק עברי-ערבי. כן יש דבר כזה. האנרגיות שלה על הבמה מזכירות לי דווקא את אלו של טינה טרנר בקומבינציה של אום כלת'ום, ולא את אלו של ריטה הסכרינית עם קול הפעמונים. קולה של דקלה אינו קול פעמונים מלטף, הוא חודר עמוק פנימה. בעיני, דקלה היא זמרת נשמה מזרחית. דיווה אמיתית. קולה הוא קול השוליים, קול סמיך, שבוקע מהמעמקים החמים והאפלים של הבטן הנשית. בשיא הופעתה, היא עורכת, מבלי משים, על הבמה את טקס ה"זאר", הלא הוא טראנס של גירוש שדים: "עד שתצא מקולי" היא שרה שוב ושוב בקול דו-מיני, שנשמעים בו לסירוגין קול גבר ואשה בשירה "אובססיה" ....

מזה כשבועיים שאני לא אוכלת ולא ישנה. מכתב הפיטורין שקיבלתי בצירוף מכתב נזיפה אישי מהשרה ירום הודה גברת לימור לבנת על שום שהעזתי לבקר את מדיניות הפרטת החינוך שלה בפומבי, החששות מהעתיד הכלכלי, הזעם והייאוש הכללי מהמצב במדינה, והמכה הקשה מכולן- אחמד ידידי היקר שנפצע קשה בתאונת אופנוע, התרסק. שבוע שלם כבר עבר ועוד לא ברור אם יתעורר. ואני שומעת את דקלה שרה לי מהבמה, "בוקר טוב, גברת, בוקר טוב לכל אלה שלא היה להם לילה...", מרימה אותי קצת מגובה הרצפה, מצליחה לשחרר קצת מהעצב שבתוכי, "לוקחת את הזמן משחררת בלגן" שרה דקלה ואני קמה לרקוד. אני בטוחה שלו ניתן היה להביא לכאן את אחמד מתל השומר, גם היה חוזר להכרה וקם מיד על רגליו. הוא הרי היה צריך להיות לידי כאן עכשיו. הרי הבטחנו לו אני ויובל שנלך לראות את דקלה שרה בערבית.

 

"אלמע'נא חייאת אלרוח, יסמעהא אלעליל תשפיה (השירה היא נשמת החיים, ישמע אותה החולה ויבריא)

ותדאוי כבד מג'רוח, תחתאר אלאטבא פיה (יש ביכולתה לרפא כבד פצוע שהרופאים חסרי אונים לגביו)

ותח'לי ט'לאם אלליל, פי עיונ אלחבאיב צ'י (ולהפוך את חושך הלילה לאור בעיני האוהבים)

שוויה, שוויה, שוויה, שוויה ע'ני לי ע'ני וח'ד עיניי...(רק תשיר לי קצת וקח את עיני)

 

כך שרה אם כלת'ום, ודקלה בקולה עוזרת לי להשתחרר מכל השדים והרוחות הרעים של השבוע האחרון. להתנקות.

הקהל של הפיוז'ן על הרגליים, מעריץ נלהב צורח לה "הרסת לי את החיים", הוא קם ומעודד "דיקלה, דיקלה", נראה כמו פרובוקטור שתול של השב"כ. דיקלה עונה לו בטבעיות. האווירה מתלהטת, ולי נראה כי המקום צר מלהכיל את הזמרת העולה, כוכב א-שרק שלנו, הבמה קטנה עליה. המיני-תזמורת שלה עם חמשת הנגנים אמנם נפלאה , אבל היא זקוקה לתזמורת גדולה, לפחות, כמו התזמורת הערבית-יהודית של רשות השידור או האנדלוסית. זמרת כמו דיקלה זקוקה למלחינים וכותבים מסדר גודל של ריאד אלסונבאטי אחמד ראמי שירוממו את שירתה עד הגעתה ל'טרב' . ספק אם יש אצלנו גדולים כאלו. היא גם זקוקה לקהל אוהב ותוסס יותר, שאותו היתה עשויה לפגוש בקונצרט ברמאללה, אינשאללה.

דיקלה היא לא רק מבצעת טובה את כל אלבומה האחרון כתבה והלחינה בעצמה. היא עלתה מהביבים של תל אביב בעבודת מלצרות קשה, מהשוליים והיא עדיין מחוברת אליהם, אל כל אותם צעירים

עתירי כישרונות מהפריפריה שהחיים בארץ עוד לא מעכו אותם לגמרי וייבשו את מעיין כישרונותיהם, או שעוד לא שאבו אותם לבינוניות של עבודה, מינוס בבנק, ובערב "כוכב נולד" בערוץ 2....

לשלום בחדר האמנים. מצאתי אותה בשמלת עוזרת בית מצריה, מנחיתה פקודות אחרונות על חברי התזמורת בטון של "מעלמה" (בוסית, בלבוסטה מצריה). אצלה אין שום ניכוס תרבותי. זה "שלה מהבית". בסוף ההופעה המעריץ האלמוני , הפרובוקטור, פורץ לחדר מתחנן בדמעות שתתן לו עוד נשיקה. זה היה אמיתי, ואני חשבתי ששכרו אותו מטעם המועדון לחמם את האוירה או משהו.... והוא ממשיך בשלו: "מת עלייך, הרסת לי את החיים". ואני אומרת: כל מי שנשמה מזרחית עוד בליבו שירוץ מיד לראות את דיקלה בהופעה.

. .

 "אין לי עולם" שרה דיקלה ואני מרגישה שהיא שרה בשם כל אלו שאין להם חלק ונחלה בחגיגת השחיתות שרצה במדינה, "אין לי עולם אחר בשבילך... אנת אלדניא, יא חבי, יא אע'לא מן חיאתי ". גדולתה של דיקלה מתבטאת בפשטות המילים "שמש, אהבה מוזיקה", זה כל מה שאנו מבקשים. היא  מקרינה זהות מזרחית אותנטית צעירה ורעננה. "הו, ימים טובים שיפתחו אלי הכוכבים, הו הציפורים שיגלו איתי את החיים.." היא מחזירה את העברית בדלת האחורית למקומה השורשי והטבעי- המזרח.

מעל לכל, דיקלה היא זמרת מזרחית איכותית , שמסרבת להפוך קריקטורה מזרחית בסגנון מיה בוסקילה עם שדיה הפורצים שלא מותירים שום פתח לדמיון, או כמו זהבה בן שהארץ-ישראליות הבינונית טרפה אותה... אצל דיקלה כל הסקסיות מתנקזת באצבעותיה העדינות הפורטת את המנגינה באוויר ובזרועותיה הארוכות שמנצחות על התזמורת בתנועות חותכות ומדוייקות. שמלתה המוזהבת, קלאסית שקופה. הבד מתעצב בזרימה על גופה החטוב והנשי כל כך,  שדיה רכים ועדינים מונחים בטבעיות בתוך השמלה. בלי פושאפ , ברוך השם יש לה הרבה יותר מה להציע לקהל, המון יופי פנימי שקורן החוצה, אותו יופי משתקף גם בצילומי העטיפה על הדיסק החדש, בגוף הערום המעוטר, בעירום שאינו פורנוגרפי, שיש בו את אותה רכות מבושמת, התפתלות נחשית . לא להאמין, לפני ההופעה עליתי לברכה

 

נ.ב.

הנה לכם ביקורת אשכנזית קטלנית על דיקלה, מסוג אלו שמנסות להשתיק כל קול מזרחי, איכותי ומשמעותי ולדחוק אותו חזרה לשוליים. מסכן, הכותב, עוד נכה שלא מסוגל להרגיש שום דבר בלב, חסר קודים בסיסיים כדי להבין משהו בתרבות שלנו. 


 
הרשימה פורסמה לראשונה באתר "קדמה" 18.1.2005